חצה את הגבול / שאול עמיר

לא מאמרו של אור יחזקאל הירש על עבודת המקדש חצה את הגבול המותר, כי אם הרב יוחנן פריד בתגובתו הנזעמת.

זה זמן רב שמוסף "שבת" מהווה מעין בית מדרש בהתכתבות בין קוראיו, כותביו ועורכיו, ונמצאת התורה משתבחת ופרה ורבה בעזרת הדיונים המחכימים. גם כאשר עוסק המוסף במחלוקות, ובמחלוקות חריפות וקשות, הדברים נעשים לשם שמים וכדרך הדיונים בבתי מדרשותיהם של ישראל.

את גבול הדיון התורני הראוי חצה הרב פריד בתגובתו, כאשר כיוון את כל כולה להטחת ביקורת מלאת זעם, ללא כל התייחסות משמעותית לגופם של דברים ותוך התמקדות אישית בכותב המאמר. לא מצאתי טענה שלמה אחת, רצינית וראויה, להתכבד בה בדבריו החריפים, ולא מקור תורני או טעם הגותי להתנגדותו המרה לדבריו של אור יחזקאל הירש. כנגד זאת, תגובתו הקצרה הייתה מלאה בביטויים פוגעניים, ולא נחה דעתו עד שרמז והשווה את הכותב לבן הרשע מתוך ההגדה.

תופעה מטרידה היא שכאשר מתגייסים אנשי דת להגן על כבודה של התורה או על כבודו של א-לוהים, תחושת השליחות האבירית מתירה את חרצובות לשונם, ומתוך תחושה של "מלחמת ה'" כושלים הם בנורמות ההתנהגות הבסיסיות ביותר – הן מבחינה תורנית והן מבחינה אנושית כללית. כאמור, תגובה זו היא החוצה את הגבול המותר והנהוג – גם במגרש התורני וגם במגרש העיתונאי שבו היא פורסמה. איני זוכר השמצות פוגעניות שכאלו כנגד כותבי המאמרים המבקשים להעמיק בתורה, בהגות, בספרות ובאמנות.

אסיים בלשונו של הרב פריד עצמו: "אנא מכם, עורכי 'שבת' היקרים, דעו בדחילו ורחימו לשים גבול, כדי שנזכה להמשיך ולהגות בדברי תורתנו הקדושה בחכמה, בתבונה ובטהרת הלב".

———————————————————————————————————————-

כבר כתב ר' נחמן / אור יחזקאל הירש

אינני יכול להגיד שהופתעתי מתגובתו הנזעמת של הרב פריד למאמרי. אכן, הדברים קשים לעיכול וחריפים, וגם באתר האינטרנט של המוסף נתקלתי בתגובות חריפות. בדיוק בגלל עניין זה נמלכתי, טרם פרסום המאמר, עם מוריי ורבותיי לאורך השנים. הרב מנחם חי שלום פרומן הי"ו עודד אותי לפרסם את המאמר. הרב יאיר דרייפוס הי"ו אמר שאם העורכים מסכימים לפרסמו הרי שאינו רואה בכך בעיה, הרב שרלו הי"ו אמר שאינו מזדהה עם הנאמר אך הוסיף שעליי להיות נאמן לאמת שלי והרב אבישי שרייבר הי"ו טען שאף על פי שאינו מזדהה עם הדברים, הם כתובים בצורה עדינה וראויה ולא נראה "שהם עלולים ליצור נזק לאחרים". אילולא הסכמותיהם לא הייתי מעז לתת לדברים פומבי.

צדק הרב פריד בכך שחידוש מסדר גדול זה צריך להיות מלווה באסמכתאות רציניות. אכן אני נתלה באילנות גבוהים ביותר. במאמר המקורי ששלחתי ל'מקור ראשון' הובא קטע שלם של סימוכין ומקורות מהזוהר ומר' נחמן לביסוס טענתי, והוא נשמט משיקולי עריכה. על כן, מן הראוי להביאו כאן:

העובדה שהעבודה בבית המקדש היא במובן מה פארודית מהווה אולי גם מקור לתפיסתו של ר' נחמן ב"מעשה ממלך ענו", שם אף הוא טוען כי עבודת הכהן הגדול בבית המקדש הייתה קומדיה. על תפיסה זו ניתן לקרוא בהרחבה בפרק האחרון בספרו המופתי של צבי מרק, "מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", שאליו התוודעתי לאחר שעלה בי רעיון המאמר. מרק מביא שם מן השיחות שדיבר רבי נחמן לאחר מעשה זה – "ציון היא בחינת הציונים של כל המדינות… חזה ציון קרית מועדנו – ראשי תיבות מצחק, ששם היו נתוועדים כל הציונים, ומי שהיה צריך לידע אם לעשות הדבר או המשא ומתן, היה יודע שם, יהי רצון שייבנה במהרה בימינו אמן" (סיפורי המעשיות, הקדמה ראשונה, עמ' ו).

ולמען הסר ספק, ר' נחמן מטשערין ב"רמזי מעשיות" אומר במפורש שקטע זה ו"מעשה ממלך ענו" כולו מדבר על בית המקדש, ומי שמתואר בסיפור כ"אחד שעושה כל הליצנות והקאטאוויש (הלצה, מהתלה, שחוק) של המדינה" – הרי זה הכהן הגדול. מרק מביא שם גם את הקטע הבא מהזוהר, המדמה את עבודת בית המקדש לליצנות ואת עובדי המקדש לבדחנים (בתרגום "הזוהר בלשון הקודש"): "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו… שמי שמזמן המלך ישנה מעשיו כדי לתת שמחה למלך, אם דרך המלך שמשמחים אותו בדחנים הדיוטות, יסדר לפניו בדחנים שרים ודוכסים, ואם לא אין הוא בדיחות המלך… וחסידיך ירננו – לוויך ירננו היה צריך לו, שהרי לווים הם מבדחי המלך, ועכשיו דוד, שהזמין אותו למנוחה, עושה כהנים וחסידים שיהיו הם מבדחי המלך" ("מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב", עמ' 372).

כמו כן מצטט שם מרק את רבי נחמן במקום נוסף (שיחות הר"ן, נא, עמ' לד-לה) לגבי דרכי עבודת ה': "…ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך 'כאילו' כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך…". וכן בליקוטי מוהר"ן (קמא, רמה): "…כגון למשל כשעושין שחוק וקומדיע… עומד לץ אחד ועושה כמעשה קוף, וכל הדברים שעושה הבעל קומדיע הוא עושה אחריו בליצנות, וגם זה אינו הדבר בעצמו, ועיקר הוא השחוק בעצמו שעושין שם, וכמו כן תבין הנמשל מעצמו… והצדיק הגדול מאוד, אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת, אף על פי כן אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עצם הכרתו את גדולת הבורא יתברך…".

בכל אופן, הארה זו שהאיר בי הקב"ה היא אכן רק תחילתו של בירור ארוך ומעמיק במהותו של בית המקדש, המורא שמתלווה אליו והקשר בינו לבין הצחוק. על כן, אשמח להמשך הדיון, אם במה שהחל באתר האינטרנט של המוסף בתגובות על מאמרי, או ישירות איתי בכתובת: ohryhi@gmail.com. בהמשך לדברי הרב פריד, מוזמן כל הרוצה להקהות את שיניי…

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011