ארכיון הבלוג

עולה להתקפה | צור ארליך

 

הוא משורר, מתרגם ומו"ל של 
כתב–עת ספרותי. ומוציא כעת רומן ביכורים כשהוא ער בלילות, ישן בימים ועובד לפרנסתו בבניית קירות גבס. ליהודה ויזן, בן שלושים בסך הכול, 
יש הרבה מה לומר על הספרות והשירה הישראליות, על השלטון המנוון ועל התרבות האמריקנית שהשתלטה עלינו. צפו פגיעה המשך הרשומה

מודעות פרסומת

בחזרה אל הקאנון | גל אורן

הרדידות המערבית של ימינו הביאה את הספרות העכשווית לשוב מאה שנה אחורה, אל הקלאסיקה של ראשית המאה העשרים
המשך הרשומה

פוליטיקה על צווארה | חוה פנחס־כהן

בספר דברי הימים של פרס ישראל ייאמר כי השנה לא ניתן הפרס לספרות בשל ליקוי מאורות ציבורי. על שיפוט, סמלים ישראליים וספרות עברית
המשך הרשומה

על הנפלאות ועל הנחמות

קוראי הסיפורת, שוחרי הנחמה במילה הכתובה, נחלקים לשני סוגים מנוגדים: המבקשים להתנחם במוכר ובאהוב ומנגד אלה התרים אחר נחמה במחוזות מרוחקים. המשך הרשומה

רשימה מרשימה

נדמה שיבול הספרים השנה הניב כמה יצירות מפעימות של ממש. הפעם לא נרתעו המבקרים המאופקים מסופרלטיבים כ"קלסי", "הישג ספרותי", "מושלם" ו"יצירת מופת" המשך הרשומה

זאת חלופתנו

ביקשנו מחבר השופטים שלנו להוסיף לרשימת פרס ספיר מועמדים משלהם. לפניכם הרשימה האלטרנטיבית של מבקרי "שבת" המשך הרשומה

הטקסט הוא רק כרטיס הכניסה | רחלי ריף

גולדברג, צ'כוב וגם הודעת סמ"ס, הנאום של צ'פלין, הטקסט על שטר החמישים וערך מוויקיפדיה; צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, חרדים וערבים, קוראים ביחד טקסטים ומחברים בין עולמות
המשך הרשומה

חוקי הג'ונגל | צור ארליך

איש עסקים מתמנה למנכ"ל רשת ספרים והופך אותה למשגשגת תוך השחתת התחום כולו. רומן סאטירי שמצליף בקפיטליזם החזירי אך בעיקר מגחיך את הסוציאליסטים
המשך הרשומה

מות גיבורים ספרותיים | ירון אביטוב

קלדנית תובעת סופר על הטרדה ופותחת פתח לשרשרת רציחות שאולי כבר הייתה כתובה בספר. יצר כתיבה רצחני המשך הרשומה

חוויית קריאה אחרת | יהודה גזבר

בקבוקי הויסקי שירשו בן ואסנת מכילים הרבה יותר ממשקה חריף ולכן חייהם בסכנה. בטקסט שנון מתוחכם ומודע לעצמו מייצר בלום, שוב, מוצר קריאה מענג  המשך הרשומה

לא סופרים אף אחד | אריאל הורוביץ

חוק הספרים החדש אמנם נועד לסייע לסופרים להתפרנס ולשים קץ לדואופול של סטימצקי וצומת ספרים, אך בפועל נדמה שהוא מאיים על הספרות המקומית ובעיקר על הסופרים הצעירים  המשך הרשומה

שיר הלל למוסיקה | רבקה שאול בן צבי


בנגיעות קטנות נפרשת בספר מערכת הזיקות שבין ספרות, אמנות ומוסיקה. בין לבין ננעצות סיכות חדות במבקרים, במעבדים, בפלורליסטים ובמשתעלים באולמות הקונצרטים המשך הרשומה

אימת הקצפת | אורין מוריס

הספרות, כחברה הישראלית כולה, נתונה במשבר. יש סופרים מבינים המתווים דרך מילוט ויש שממחישים את האין ומייצרים ספרים שלא מותירים דבר. הרהורים חורפיים על ספרות עברית בעידן של מחאות מתאדות, ריאליטי נצלני וקבוצת מייסדי המדינה השרויה בריק המשך הרשומה

לא מסוגל להצטמצם | ריקי רט

ראובן טבול, מראשי מדרשת "שובה", מחתן זוגות חילוניים וכתב דוקטורט על היצירה הספרותית של משה שמיר. עכשיו הוא מוציא ספר סיפורים שהוא רואה בו חלק מלימוד התורה שלו ומדבר על (חוסר) אפליה עדתית

המשך הרשומה

האנחה היהודית והאהבה | זיוה שמיר

שירת האהבה נקטעה מהספרות העברית עם גירוש יהודי ספרד והתפזרותם בעולם, וחזרה אליה עם ראשית הספרות העברית החדשה. וגם אז במרבית הצניעות ובדרכים עוקפות 

המשך הרשומה

בואו נחזור להתחלה / יעל פרידסון

אתגר קרת כותב על חייל שמשתגע במחסום, אבל לא מנסה להעביר ביקורת. נתן אנגלנדר כותב על חילונים וחרדים, אבל לא רוצה להיות סופר יהודיֿ; שיחה חברית על האינטימיות חוצת התרבויות של הספרות  המשך הרשומה

ספרות היברידית / רבקה שאול בן צבי

בעולם שבו נחו על המדפים ספרי מופת לצד רומנים למשרתות, קל היה להבחין ביניהם. היצירה החדשה – סיפורת שעטנזית המתנאה בארומה אמנותית – מתעתעת בקורא ומקלקלת את שיפוטו המשך הרשומה

ביקורת הספרות הטמאה / שלום רוזנברג

לעתים גווילים נשרפים ואותיות פורחות ולעתים הגווילים קיימים והאותיות מחוללות. מה היה אומר הרמב"ם על פריחת השירה והספרות העברית כיום?
המשך הרשומה

בטיפול / יעל (פרוינד) אברהם

הרומן הפסיכולוגי המפוטפט, המכונס בתוך עצמו ומעמיד במרכזו משפחה מתפוררת, הפך לאחרונה למגמה מובילה בסיפורת הישראלית. התב(ו)ססותה של ספרות נבירה עברית המשך הרשומה

פילח את כאב המאה העשרים / עינת טלמון

 

חורחה סמפרון בא חשבון עם הנהגת המפלגה הקומוניסטית, כתב על מלחמת האזרחים הספרדית וראה בדמוקרטיה את גולת הכותרת האירופית. על הסופר הגולה שחזר לספרד כדי לכהן בה כשר התרבות ונפטר לאחרונה

המשך הרשומה

אני אופטימי, הציונות ניצחה / נחום אבניאל

 

אהוד בן עזר הוא ספק סופר ספק פובליציסט, אבל ללא ספק איש שלא נותן למילים לחלוף מעליו. עשרות שנים שהוא כותב בצורה ריאליסטית כדי לברוח מהכתיבה וכדי לספר את שנות ההתיישבות בארץ

המשך הרשומה

לרומם את רוח האדם / מירה קדר

 

מול הביקורת על דמויות ספרותיות 'טובות מדי', מוצאת הסופרת חיזוק בדבריו של הרב קוק על תפקידה של הספרות להרים את היסוד הרוחני בעולם

הגותו של הרב קוק השפיעה על הכתיבה הספרותית שלי בשלוש רמות: בעידוד עצם היצירה והגדרתה כאפשרית, כלגיטימית, ואפילו כעבודת ה' הייחודית שלי; בהיותה מאגר רעיוני בלתי נדלה של תכנים ושל תפיסות בכל נושא שעניין אותי ושביקשתי לכתוב עליו; ובגובה הרף שהציבה מולי כאתגר ספרותי ורוחני.

עידוד היצירה

היום כבר אולי קשה להאמין אבל לפני שלושים שנה לא הייתה כמעט יצירה ספרותית שנכתבה מתוך נגיעה בקודש. החינוך הנוקשה לא עודד עיסוק באמנות, ומימוש עצמי – שהוא נשמת אפה של יצירה אמנותית – נחשב למילה גסה. מי שבכל זאת כתב מטבעו לא הצליח בדרך כלל להמריא, להשתחרר מהחשש שמציצים לו מעבר לכתף, להרפות לרגע מן המחויבויות הלאומיות שלו ולהתמקד בנפשו פנימה. גם מי שעסק אז בתורת הרב קוק – עסק בעיקר בפן הלאומי שלה וכמעט לא בפן האנושי.

כמי שכתבה מאז למדה לכתוב, הוספתי וכתבתי, מאמינה בסתר לִבי שאין סתירה בין הקודש לבין החופש, בין הלאומי לבין העצמי, אבל גם מתלבטת מתחבטת ומתייסרת ולא מוצאת דרך סלולה שתוליך אותי בטח. מה מאוד נפעמתי לגלות בסיס רחב, עִקבי, מבטיח, מתחזק והולך (ככל שהוספתי ללמוד) בדבריו של הרב קוק (בדילוגים רציניים שלי):

כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ה' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו – – – וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה – – – כגודל החופש כן תגדל הקדושה – – –(אורות הקודש א, עמ' קסה-קסו)

 הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההוויה. אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן נטייה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוּס מוסרי, אם יזדמן, וריקבון פנימי האוכל כל. (מוסר הקודש, אורות הקודש ג, עמ' יג)

 דברים ישירים כגון אלה, ועוד רבים כמותם, שלפעמים נדמו לי כֹּה-אישיים כאילו נכתבו להילחש בתוך אוזני, שִׁחררו את הכתיבה שלי ואִפשרו אותה. חופש, ביטוי עצמי, הקשבה פנימית, הפכו ממילים גסות לערכים בסולם של קודש. לְשיא קִרבת ה' שלי הגעתי בכתיבה.

מאגר רעיונות

בכל נושא שביקשתי לכתוב עליו תמיד מצאתי בספריו של הרב קוק התייחסות עומק מקיפה ומרחיבת דעת שיכולתי להשתמש בה, להעמיק את הרובד הסיפורי ולהגביה אִתו. אבל אני לא השבתי לו כגמולו, וכאשר ציטטתי מדבריו בסיפורים שכתבתי, החצפתי פנים, והעתקתי מהם למחצה לשליש ולרביע למען ירוץ הקורא בו.

לשזור מובאות בתוך סיפור זו מלאכה לא קלה, אולם אחרי שהתנסיתי בה, נכשלתי בה בגדול (בספר: שותפי סוד), ותיקנתי את הטעויות (בספר: אחד מאֶלף), מפתה מאוד להמשיך ולהשתמש בניסיון שרכשתי. החוכמה היא להפוך את המובאה לחלק אינטגרלי של הסיפור, להקדים וליצור תשתית עלילתית שתצדיק אותה, ולשמור על מינון סביר של מובאות ביחס לסיפור כולו.

כדי שהמובאה תהיה חלק אינטגרלי של הסיפור הרשיתי לעצמי לשנות את סימני הפיסוק המקוריים שיתאימו למקובל היום ויועילו להבנת הכתוב, וכן לדלג על משפטים שאינם העיקר ואשר מקשים על קריאת הטקסט. לפעמים העזתי לדלות מדבריו משפט מפה, חלק משפט משם, ולרקום אותם יחד מחדש כטקסט רצוף השומר על לשונו המקורית, וכמובן על כוונת דבריו, אבל לא על דבריו כנתינתם ובמלֵאוּתם. ואולי זה המקום להתנצל על החירות שנטלתי לי.

שלושה רעיונות מרכזיים בתורת הרב קוק תפסו אותי וחדרו באופנים שונים, בגלוי לגוף הטקסט ובסמוי לסב-טקסט, של סיפורים שפרסמתי: מה שכתב באורות התחייה יח (אורות, עמ' ע) על שלושת הכוחות העיקריים המרכיבים את החיים: הקודש, האומה, והאדם; מה שכתב ב-למהלך האידיאות בישראל (אורות, עמ' קב) על שתי האידיאות היסודיות, ההולכות וחוזרות בכל מסִבות החיים, באדם ובישראל: האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית; ומה שכתב תחת הכותרת: האחדות הכוללת (אורות הקודש ב, עמ' שצ) על תפיסת האלוהות המודרנית המשלבת בין אל שהוא מחוץ לבריאה, טרנסצנדנטי (על פי ההשקפה המונותיאיסטית הקונבנציונלית), לבין אל המתגלה בבריאה, אימננטי, מהווה את הכל (על פי ההשקפה המונותיאיסטית הנוטה לפנתיאיזם: שאין דבר מבלעדי האלוהות). בלשונו של הרב קוק (שוב, בדילוגים פראיים שלי):

הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק עניין האלוהות, ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ה', הוא מענג את הלב מאוד – – – הכל הוא כלול באלוהים; והעצמיות הפרטית, של כל פרט מפרטי ההוויה, איננו כי אם התגלות אלוהות, הזורחת בגוונים שונים. (אורות הקודש ב, עמ' שצו-שצח)

 שלושת הרעיונות המרכזיים האלה נראים לי חשובים, יסודיים וחיוניים לחיים בימינו, עד שנדמה כי בלי ידיעתם, הבנתם והפנמתם קשה לתת טעם לקיום בדורנו. הם העניקו לפרוזה שכתבתי, ושאני עדיין כותבת, מהות אחרת לגמרי ממה שהייתה לה אלמלא הם.

אתגר ספרותי

הביקורת העקבית והמצויה ביותר על הכתיבה שלי היא שהדמויות שלי מעולות מדי, ואיפה ישנם עוד אנשים כאלה. מודָה ולא עוזבת: מעולם לא אהבתי את האנטי-גיבור, ובשלושת העשורים האחרונים הוא לגמרי נמאס עלי. להגנתי ייאמר כי אדם כותב מתוך העולם שלו, מתוך העולם הפנימי שלו ומתוך העולם החיצוני הסובב אותו, ומה אעשה והאנשים שסבבוני אכן היו אנשי מעלה.

מקובל לחשוב שתפקידה של הספרות להציב בבואה עכורה מול הקורא, להראות לו את הרוע הפוטנציאלי שבנפשו ושבנפש האדם בכלל, לאפשר לו להתמודד בספרות עם מה שלא יתמודד בחייו. מעולם לא עניין אותי לכתוב על הרוע האנושי, ובדרך כלל גם לא אהבתי לקרוא עליו. את האחים קרמזוב צלחתי אמנם, לפני שנים רבות, אבל מן החטא ועונשו נפטרתי אחרי עמודים בודדים בלבד.

אלא שנטייה אישית וטעם אישי לא יספיקו כדי לעמוד מול ביקורת חוזרת ונשנית ולהישאר במריי. אלמלא חיזוק העומק שמצאתי בדברי הרב קוק מן הסתם כבר הייתי משנה את טעמי:

 הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות: הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. (אורות התחייה לז, אורות, עמ' פב)

 אם תפקידה של הספרות הוא להרים את היסוד הרוחני בעולם, לרומם את רוח האדם, להציב מולו את הטוב הפוטנציאלי שבנפשו ובנפש האדם בכלל, אולי דווקא דמויות ספרותיות היכולות לשמש מודל חיקוי לקורא ייטיבו לעשות זאת.

 ספרה האחרון של מירה קדר 'אחד מאלף', יצא לאור בהוצאת 'ידיעות ספרים'

 

כל צער העולם / לימור שריר-שרייבמן

 

לכאורה הרפואה מבקשת לגעת בגוף ואילו הספרות בנפש, אך במבט נוסף ניתן לראות עד כמה הן קרובות זו לזו. מסע היסטורי בין רופאים שהיו גם לגדולי הסופרים

המשך הרשומה