להישיר מבט ולהתמודד / עדי פישמן

 ההתמקדות באשת פוטיפר המפתה וביוסף הנכלא עקב חשד-שווא מקשה עוד יותר על יכולתה של החברה להתמודד עם הפגיעות המיניות, שלרוב נותרות כמוסות בלב הנפגעים

בואו נדמיין לרגע שמאן דהו מגיע לביתו, ומגלה שזרים ביקרו בו, וביתו נבזז.

לאחר ההלם הראשוני, סביר להניח שהוא יפנה למשטרה ויגיש תלונה. אבל, אם לא ביתו של האדם, אלא גופו היה נבזז או מחולל בדרך זו או אחרת, האם אז היה מתלונן במשטרה? האם היה פונה לעזרה אחרת? לסעד? לסיוע?

השאלה פתוחה.

וכך פתוחים גם פצעיהם של רבים מספור, שנפגעו ולא התלוננו.

מכשולים אדירים ניצבים בפני נפגע או נפגעת תקיפה מינית בדרך לחשיפה, ואפילו בפני אדם קרוב. ראשית, הנפגע לא מבין כלל שמה שקורה לו זו פגיעה מינית. מעל שמונים אחוז מהפגיעות מתבצעות על ידי אדם מוכר וקרוב, לפעמים קרוב מאוד, והפגיעה עצמה לרוב אינה נושאת אופי אלים. הנפגע אינו מבין מה קורה לו, ולא יכול לתת לזה שם. זה נכון אצל ילדי גן, אבל גם אצל בוגרים. "אבא אוהב אותך, וככה זה כשאוהבים", שמעה בת מפי אביה.

במידה שהנפגע כן מבין מה קורה לו, הפוגע משתמש באיומים מרומזים או מפורשים על מנת לבסס את הסודיות של מה שמתרחש. "את חלשה ואני חזק", אמר מנהל לתלמידתו, תוך שהוא נותן לה להבין שאם תתלונן על האונס לא יאמינו לה. "אם תגידי מה קרה בסניף, נפיץ עלייך שאת זונה", איימו נערים על תלמידה, וקיימו. "אם תספר, אחיך הגדול יהיה בכלא, זה מה שאתה רוצה?", אמרה אם לבנה. "אני לא יכולה לספר להורים שלי. הם יתמוטטו מזה", אמרה נערה שנאנסה ליועצת בית הספר.

לכל הפחדים יש עוגן רציונלי. הפחד הקיומי מנקמת התוקף. הפחד מהתפרקות המשפחה. הפחד מדחייה, חוסר אמון ותמיכה. הנפגעים פוחדים מבחינתם בצדק. החשיפה פותחת דרך קשה. אבל המשך הפגיעה קשה יותר ומזיק יותר.

תמיכה ואמון

הטוב הוא שהפוגעים והנפגעים אינם לבד בעולם. הפגיעה מתרחשת בחדרי חדרים, אבל איכשהו, כולנו שם איתם. כמעט כל הפחדים קשורים לקיומה של מציאות חברתית תומכת. מציאות שביכולתנו לבסס – או לערער.

איך נבסס תמיכה? אנחנו יכולים לדבר על הפגיעה המינית כמציאות קיימת בחברה, ולהסביר לילדינו מהי פגיעה ומה הם יכולים לעשות אם חלילה היא מתרחשת. אם ניתן להם מילים, שיכילו בתוכן את ההבנה שמה שמתרחש כאן הוא פגיעה, הם יבואו להתלונן. אם לא, הסיכוי שיעשו כך הוא אפסי, והמחיר הנפשי והחברתי הוא נורא.

אנחנו יכולים לתמוך בנפגע, ברגע שהוא בחר לבוא לספר. ניכרים דברי אמת, וברגע שהם נאמרים אנחנו יכולים לתת לנפגע את התמיכה הנדרשת, לא להתעסק בשאלות של אחריות ואשמה אלא לקבל את דבריו, ולעתים להציל אותו מהגיהנום.

לכאורה, מובן מאליו: לא תעמוד על דם רעך. איך החברה, כל חברה, נכשלת שוב ושוב? כי כדי להצליח אנחנו צריכים לגייס תעצומות נפש אדירות. בעיקר: להכיר בהיתכנותן של פגיעות מיניות. לעכל את הבלתי ניתן לעיכול. לעכל שזה קיים בתוכנו. להיפרד מהאשליה שאנו חיים בחברה מוגנת. להתמודד עם שאלות של כישלון חינוכי וחילול השם. לקחת אחריות על המחירים הכבדים שישלם הפוגע, ותשלם משפחתו, שלא חטאה. להיות מסוגלים לשאת כאב. להתמודד עם הפחד. עם רגשות האשמה. ללוות את הנפגעים למרחקים ארוכים, להתמודדות שתלווה אותם כל חייהם.

לכן כל כך קל להעלות השערות שאולי היא דמיינה, שאולי הוא לא מבחין בין מציאות לדמיון, שאולי היא עושה מניפולציה. מעטים יודעים ששיעור תלונות השווא בעבירות של תקיפה מינית זהה לשיעור בשאר העבירות הפליליות (2-5%), ונתון זה הינו מתוך סך התלונות המוגשות. למרות זאת, הטענות לתלונת-שווא עולות תמיד, בכל גיל של נפגע או נפגעת, ועל ידי מיטב הכוחות המטפלים.

אין תחום כמו פגיעה מינית שבו קיים עיסוק מתמיד באמינותן של המתלוננות, ואי אפשר להיתמם ולטעון כי זה רק משום שעל עדותן מסתמך פסק הדין.

מדוע? כי קשה לנו. אנחנו אנשים טובים, שרוצים להאמין בטוב שבתוכנו וסביבנו. המקרים האלה "מפריעים" לנו.

חברה שתהיה מסוגלת להכיר במציאותן של פגיעות מיניות תוכל לקחת בחשבון שהתנהגויות מסוימות, בזמן הפגיעה ולאחריה, לא נובעות מחוסר אמינות, גם לא מטיפשות או מהתנהגות מופקרת. הן מבטאות את עומק הפגיעה ביכולת החופשית לנוע, לברוח בזמן אמת, להתגונן, להתבטא. ההשתקה הכבדה שנפגע חווה, מצד הפוגע ומצד החברה, נותנת את אותותיה ביכולת שלו לתקשר את דבר הפגיעה שעבר עליו, ומתבטאת בחשיפת האמת, אם בכלל, באופן מאוחר, מקוטע, מגומגם ולעתים הדרגתי. וכשזה קורה, אותה חברה שכפתה עליו את השתיקה משתמשת באופני הביטוי של הנפגע כהוכחה לחוסר אמינותו.

מנהיגי ציבור ומחנכים לא אמורים להתמקד בקביעה משלהם האם הפגיעה התרחשה, אלא להרבות אהבה בין איש לאחיו, ושמירה על גופם ועל נפשם, תוך שידור מתמיד של המסר, ויצירת מנגנונים של כתובת לסיוע לכל נפגע או פוגע.

המסרים שאנו ומנהיגינו מוסרים משפיעים מאוד על הפוגע, על נכונותו ויכולתו לעזור לעצמו, ועל יכולתו של הנפגע להפסיק את הפגיעה ולפנות לעזרה. האם הדגש על תלונות השווא במאמרו של הרב וסרמן מעלה או מוריד את הסיכוי שנפגע יפנה לעזרה?

היכן ההתמודדות

הרב וסרמן כותב כי יוסף הוא אבטיפוס לשומר הברית והעיניים. על פי אותה תפיסה, מיהי אשת פוטיפר? של מה או של מי היא אבטיפוס?

מכיוון שהרב לא פירט את מי מייצגת אשת פוטיפר, עשוי להשתמע בטעות מדבריו כי בכל אישה באשר היא קיים פוטנציאל הפתיינית והמפתה, שלא לומר המעלילה. אל מול האדם השואף להתקדם, קיימים כוחות הפיתוי המאיימים להפיל אותו. הטוב – אצל יוסף וכל צאצאיו הרוחניים. הרע – אצל אשת פוטיפר וכל צאצאותיה.

בתור אנשי חינוך, האמנם זה מה שאנו רוצים לשדר לעצמנו ולילדינו? שהפיתוי הוא חיצוני? שהוא נמצא אצל האחר? אצל המין האחר? זוהי החצנה של היצר וייחוסו לאחר, במקרה זה, לאישה.

כותב הרב כי התמודדות עם היצר המיני היא אחת הבעיות הקשות של האדם באשר הוא. אני מסכימה, ומנסה לשנות מעט את הניסוח: גם בעולם הפנימי, המיניות אינה "בעיה" או "אויב". המשימה ההתפתחותית והמוסרית של האדם היא להכיר בה, לקבל אותה כחלק ממנו וללמוד לשלוט בה ולבטא אותה באופן שבו התכוון הבורא, "להפוך יצר ליצירה".

כאנשי חינוך וטיפול תמיד נמשיך לחשוב כיצד לסייע. אולי בעזרת אופנים של מודעות המאפשרים לאדם לחוש ולפתח את כל רובדי קיומו, כך שהאנרגיה המינית מקבלת את המקום המאוזן? אולי בעזרת חינוך שמאפשר לראות את עושר עולמה הפנימי של האישה? אולי בעזרת מתן מקום לביטויים מעודנים של מיניות, ביטויים גופניים, תנועתיים ויצירתיים?

סימון הסכנה בעצם ההסתכלות על האישה רק מגביר את תחושת האיום והחרדה. עם איום וחרדה אף אחד לא מנצח, באף מלחמה. מיותר לומר, בגישה כזו האישה אינה יכולה להיתפס בעיני הגבר כאדם שלם, אלא כזר, מסוכן ומאיים. אם ניקח בחשבון את העובדה שהנשיות, ובתוכה מיניותה, היא אכן יפה ומושכת, הגישה הזו מכניסה את בנינו למלכוד מבלבל, ומובילה לחוסר אינטגרציה הן בעולמם הפנימי והן בעולמם החיצוני.  

אני מתפללת לקדוש ברוך הוא שנדע לגייס את מירב יכולות החישה שלנו על מנת לראות, להרגיש, לשמוע ולבטא את עושרנו הפנימי, את יכולותינו, להכיר את יצרינו ומגבלותינו, להכיר ולהוקיר שלמות זו הנקראת אדם, אצל עצמנו ואצל האחר. כך אל מול עצמי, כך אל מול המין השני או כל אדם ששונה ממני, וכך אל מול בני אדם שנפגעו: בשר ודם אל מול בשר ודם.

הכותבת היא יועצת, מטפלת ומנחת קבוצות גוף נפש. מדריכה למניעת התעללות ופגיעה מינית בחמ"ד, ועוסקת בהתערבות בקהילה במצבי פגיעה מינית דרך "מהו"ת ישראל"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

שאלות הצניעות הן רק סימפטום / נעה איתם

לא הגדרים ההלכתיים הם העומדים בבסיס המחלוקת בין הצד החרדי לליברלי כי אם סוגיית מעמדה של האישה בחברה המודרנית

המשך הרשומה ←

 "לא עלתה מדרגתה על שאר בעלי חיים עילוי רב" / אברהם גרוסמן

 אין בכוחן של מובאות נקודתיות בפירוש הרלב"ג להאפיל על העובדה שראה את הנשים כנחותות ורחוקות משלמותו של האדם    

המשך הרשומה ←

עולם נשי שלם העובר דרך מטבח, אמהות, תשוקה ורוחניות נאגד לשתי חוברות של שירה משובחת שהן אירוע מסעיר. הכתיבה הגברית בתוכן משתלבת ולא משתלטת

המשך הרשומה ←

הנדבות שכוננו את המשכן מזכירות לנו את הממד של מצוות הנעשות מרצון פנימי וללא כפייה, ולא במקרה גדול כאן מקומן של הנשים. ההתקשרות הוולונטרית מתבררת כרבת עוצמה בשעות מבחן קיומי

המשך הרשומה ←