ארכיון הבלוג

מחוץ לקופסה | אפרת שני שטרית

חייהן של נשים שצמחו בעיירות הפיתוח עומדים במרכזו של מחקר, שאינו מתבונן בהן מבחוץ כ"אחרות" אלא נפגש עמן וטווה יחד איתן את סיפוריהן האישיים המשך הרשומה

יוצאות אל המרחבים | אלי חדד

סקירה הלכתית־היסטורית של מעמד הנשים בבית הדין מלמדת כי שילובן במערכת המשפט נעשה עם יציאתן למרחבים הציבוריים. הגיעה העת להכניסן אל הדרג השיפוטי

המשך הרשומה

בארה של מרים | שלום רוזנברג

החיוב במצוות, כמו הגשם, מגיע מלמעלה למטה, אך אין לדבר קיום ללא ההתעוררות שמלמטה, כמו מי הבאר. על נשים שאינן מצוות ועושות בעקבות דרשת הרבי מפיאסצ'נה

המשך הרשומה

לכתוב את הנשיות | אפרת גרבר ארן

בתי המדרש נפתחו זה מכבר לנשים, אך עדיין רק מיעוטן כותבות ויוצרות בתחומי ההלכה ובכלל. מוכרחות להשמיע את הקול 

המשך הרשומה

אין ממחין בידן | ורד נעם

מצוות ציצית אינה עומדת בסתירה למהות נשית עלומה, ואין שום צרימה יסודית בצירוף של השתיים. מסע היסטורי־למדני בעקבות מקומן של נשים במצוות ציצית

המשך הרשומה

תהיו אנשים חיים / נחום אבניאל

 במקביל לרב צבי יהודה הנודע התקיים הרב צבי יהודה הפחות נודע. תלמידיו ותלמידותיו מספרים על יחסו לנשים בכלל ולאשתו בפרט, על חום היד הגרומה ועל הרב שהיה מודל לחיים רגשיים

המשך הרשומה

קירב את כלתו מאוד / אבישר הר שפי

 

 בהגות החסידית האישה נתפסת כמכשול העלול להסיט את הגבר מדבקותו. הסיפור על הקשר בין המגיד ממזריטש לכלתו חושף תמונה שונה, שבמרכזה אישה הזוכה לחזיונות עליונים ומשמשת כאדמו"רית

המשך הרשומה

בתגובה ל"בנות צעדה עלי שור" מאת אברהם וסרמן, גיליון פרשת ויחי

 

להישיר מבט ולהתמודד / עדי פישמן

 ההתמקדות באשת פוטיפר המפתה וביוסף הנכלא עקב חשד-שווא מקשה עוד יותר על יכולתה של החברה להתמודד עם הפגיעות המיניות, שלרוב נותרות כמוסות בלב הנפגעים

בואו נדמיין לרגע שמאן דהו מגיע לביתו, ומגלה שזרים ביקרו בו, וביתו נבזז.

לאחר ההלם הראשוני, סביר להניח שהוא יפנה למשטרה ויגיש תלונה. אבל, אם לא ביתו של האדם, אלא גופו היה נבזז או מחולל בדרך זו או אחרת, האם אז היה מתלונן במשטרה? האם היה פונה לעזרה אחרת? לסעד? לסיוע?

השאלה פתוחה.

וכך פתוחים גם פצעיהם של רבים מספור, שנפגעו ולא התלוננו.

מכשולים אדירים ניצבים בפני נפגע או נפגעת תקיפה מינית בדרך לחשיפה, ואפילו בפני אדם קרוב. ראשית, הנפגע לא מבין כלל שמה שקורה לו זו פגיעה מינית. מעל שמונים אחוז מהפגיעות מתבצעות על ידי אדם מוכר וקרוב, לפעמים קרוב מאוד, והפגיעה עצמה לרוב אינה נושאת אופי אלים. הנפגע אינו מבין מה קורה לו, ולא יכול לתת לזה שם. זה נכון אצל ילדי גן, אבל גם אצל בוגרים. "אבא אוהב אותך, וככה זה כשאוהבים", שמעה בת מפי אביה.

במידה שהנפגע כן מבין מה קורה לו, הפוגע משתמש באיומים מרומזים או מפורשים על מנת לבסס את הסודיות של מה שמתרחש. "את חלשה ואני חזק", אמר מנהל לתלמידתו, תוך שהוא נותן לה להבין שאם תתלונן על האונס לא יאמינו לה. "אם תגידי מה קרה בסניף, נפיץ עלייך שאת זונה", איימו נערים על תלמידה, וקיימו. "אם תספר, אחיך הגדול יהיה בכלא, זה מה שאתה רוצה?", אמרה אם לבנה. "אני לא יכולה לספר להורים שלי. הם יתמוטטו מזה", אמרה נערה שנאנסה ליועצת בית הספר.

לכל הפחדים יש עוגן רציונלי. הפחד הקיומי מנקמת התוקף. הפחד מהתפרקות המשפחה. הפחד מדחייה, חוסר אמון ותמיכה. הנפגעים פוחדים מבחינתם בצדק. החשיפה פותחת דרך קשה. אבל המשך הפגיעה קשה יותר ומזיק יותר.

תמיכה ואמון

הטוב הוא שהפוגעים והנפגעים אינם לבד בעולם. הפגיעה מתרחשת בחדרי חדרים, אבל איכשהו, כולנו שם איתם. כמעט כל הפחדים קשורים לקיומה של מציאות חברתית תומכת. מציאות שביכולתנו לבסס – או לערער.

איך נבסס תמיכה? אנחנו יכולים לדבר על הפגיעה המינית כמציאות קיימת בחברה, ולהסביר לילדינו מהי פגיעה ומה הם יכולים לעשות אם חלילה היא מתרחשת. אם ניתן להם מילים, שיכילו בתוכן את ההבנה שמה שמתרחש כאן הוא פגיעה, הם יבואו להתלונן. אם לא, הסיכוי שיעשו כך הוא אפסי, והמחיר הנפשי והחברתי הוא נורא.

אנחנו יכולים לתמוך בנפגע, ברגע שהוא בחר לבוא לספר. ניכרים דברי אמת, וברגע שהם נאמרים אנחנו יכולים לתת לנפגע את התמיכה הנדרשת, לא להתעסק בשאלות של אחריות ואשמה אלא לקבל את דבריו, ולעתים להציל אותו מהגיהנום.

לכאורה, מובן מאליו: לא תעמוד על דם רעך. איך החברה, כל חברה, נכשלת שוב ושוב? כי כדי להצליח אנחנו צריכים לגייס תעצומות נפש אדירות. בעיקר: להכיר בהיתכנותן של פגיעות מיניות. לעכל את הבלתי ניתן לעיכול. לעכל שזה קיים בתוכנו. להיפרד מהאשליה שאנו חיים בחברה מוגנת. להתמודד עם שאלות של כישלון חינוכי וחילול השם. לקחת אחריות על המחירים הכבדים שישלם הפוגע, ותשלם משפחתו, שלא חטאה. להיות מסוגלים לשאת כאב. להתמודד עם הפחד. עם רגשות האשמה. ללוות את הנפגעים למרחקים ארוכים, להתמודדות שתלווה אותם כל חייהם.

לכן כל כך קל להעלות השערות שאולי היא דמיינה, שאולי הוא לא מבחין בין מציאות לדמיון, שאולי היא עושה מניפולציה. מעטים יודעים ששיעור תלונות השווא בעבירות של תקיפה מינית זהה לשיעור בשאר העבירות הפליליות (2-5%), ונתון זה הינו מתוך סך התלונות המוגשות. למרות זאת, הטענות לתלונת-שווא עולות תמיד, בכל גיל של נפגע או נפגעת, ועל ידי מיטב הכוחות המטפלים.

אין תחום כמו פגיעה מינית שבו קיים עיסוק מתמיד באמינותן של המתלוננות, ואי אפשר להיתמם ולטעון כי זה רק משום שעל עדותן מסתמך פסק הדין.

מדוע? כי קשה לנו. אנחנו אנשים טובים, שרוצים להאמין בטוב שבתוכנו וסביבנו. המקרים האלה "מפריעים" לנו.

חברה שתהיה מסוגלת להכיר במציאותן של פגיעות מיניות תוכל לקחת בחשבון שהתנהגויות מסוימות, בזמן הפגיעה ולאחריה, לא נובעות מחוסר אמינות, גם לא מטיפשות או מהתנהגות מופקרת. הן מבטאות את עומק הפגיעה ביכולת החופשית לנוע, לברוח בזמן אמת, להתגונן, להתבטא. ההשתקה הכבדה שנפגע חווה, מצד הפוגע ומצד החברה, נותנת את אותותיה ביכולת שלו לתקשר את דבר הפגיעה שעבר עליו, ומתבטאת בחשיפת האמת, אם בכלל, באופן מאוחר, מקוטע, מגומגם ולעתים הדרגתי. וכשזה קורה, אותה חברה שכפתה עליו את השתיקה משתמשת באופני הביטוי של הנפגע כהוכחה לחוסר אמינותו.

מנהיגי ציבור ומחנכים לא אמורים להתמקד בקביעה משלהם האם הפגיעה התרחשה, אלא להרבות אהבה בין איש לאחיו, ושמירה על גופם ועל נפשם, תוך שידור מתמיד של המסר, ויצירת מנגנונים של כתובת לסיוע לכל נפגע או פוגע.

המסרים שאנו ומנהיגינו מוסרים משפיעים מאוד על הפוגע, על נכונותו ויכולתו לעזור לעצמו, ועל יכולתו של הנפגע להפסיק את הפגיעה ולפנות לעזרה. האם הדגש על תלונות השווא במאמרו של הרב וסרמן מעלה או מוריד את הסיכוי שנפגע יפנה לעזרה?

היכן ההתמודדות

הרב וסרמן כותב כי יוסף הוא אבטיפוס לשומר הברית והעיניים. על פי אותה תפיסה, מיהי אשת פוטיפר? של מה או של מי היא אבטיפוס?

מכיוון שהרב לא פירט את מי מייצגת אשת פוטיפר, עשוי להשתמע בטעות מדבריו כי בכל אישה באשר היא קיים פוטנציאל הפתיינית והמפתה, שלא לומר המעלילה. אל מול האדם השואף להתקדם, קיימים כוחות הפיתוי המאיימים להפיל אותו. הטוב – אצל יוסף וכל צאצאיו הרוחניים. הרע – אצל אשת פוטיפר וכל צאצאותיה.

בתור אנשי חינוך, האמנם זה מה שאנו רוצים לשדר לעצמנו ולילדינו? שהפיתוי הוא חיצוני? שהוא נמצא אצל האחר? אצל המין האחר? זוהי החצנה של היצר וייחוסו לאחר, במקרה זה, לאישה.

כותב הרב כי התמודדות עם היצר המיני היא אחת הבעיות הקשות של האדם באשר הוא. אני מסכימה, ומנסה לשנות מעט את הניסוח: גם בעולם הפנימי, המיניות אינה "בעיה" או "אויב". המשימה ההתפתחותית והמוסרית של האדם היא להכיר בה, לקבל אותה כחלק ממנו וללמוד לשלוט בה ולבטא אותה באופן שבו התכוון הבורא, "להפוך יצר ליצירה".

כאנשי חינוך וטיפול תמיד נמשיך לחשוב כיצד לסייע. אולי בעזרת אופנים של מודעות המאפשרים לאדם לחוש ולפתח את כל רובדי קיומו, כך שהאנרגיה המינית מקבלת את המקום המאוזן? אולי בעזרת חינוך שמאפשר לראות את עושר עולמה הפנימי של האישה? אולי בעזרת מתן מקום לביטויים מעודנים של מיניות, ביטויים גופניים, תנועתיים ויצירתיים?

סימון הסכנה בעצם ההסתכלות על האישה רק מגביר את תחושת האיום והחרדה. עם איום וחרדה אף אחד לא מנצח, באף מלחמה. מיותר לומר, בגישה כזו האישה אינה יכולה להיתפס בעיני הגבר כאדם שלם, אלא כזר, מסוכן ומאיים. אם ניקח בחשבון את העובדה שהנשיות, ובתוכה מיניותה, היא אכן יפה ומושכת, הגישה הזו מכניסה את בנינו למלכוד מבלבל, ומובילה לחוסר אינטגרציה הן בעולמם הפנימי והן בעולמם החיצוני.  

אני מתפללת לקדוש ברוך הוא שנדע לגייס את מירב יכולות החישה שלנו על מנת לראות, להרגיש, לשמוע ולבטא את עושרנו הפנימי, את יכולותינו, להכיר את יצרינו ומגבלותינו, להכיר ולהוקיר שלמות זו הנקראת אדם, אצל עצמנו ואצל האחר. כך אל מול עצמי, כך אל מול המין השני או כל אדם ששונה ממני, וכך אל מול בני אדם שנפגעו: בשר ודם אל מול בשר ודם.

הכותבת היא יועצת, מטפלת ומנחת קבוצות גוף נפש. מדריכה למניעת התעללות ופגיעה מינית בחמ"ד, ועוסקת בהתערבות בקהילה במצבי פגיעה מינית דרך "מהו"ת ישראל"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 

בתגובה ל"צניעות שכולה פריצות" מאת שלמה וילק, גיליון פרשת חיי שרה

 

שאלות הצניעות הן רק סימפטום / נעה איתם

לא הגדרים ההלכתיים הם העומדים בבסיס המחלוקת בין הצד החרדי לליברלי כי אם סוגיית מעמדה של האישה בחברה המודרנית

המשך הרשומה

בתגובה ל"לא הכול שלילי" מאת יעל לוין, גיליון פרשת חיי שרה

 

 "לא עלתה מדרגתה על שאר בעלי חיים עילוי רב" / אברהם גרוסמן

 אין בכוחן של מובאות נקודתיות בפירוש הרלב"ג להאפיל על העובדה שראה את הנשים כנחותות ורחוקות משלמותו של האדם    

המשך הרשומה

על הצניעות: בין קדושה לתועבה / בכל סרלואי אולמן

 

חברה צנועה תוחמת את המיניות לגבולות נכונים, ומאפשרת לנשים קיום כבני אדם. החברה הדתית והחרדית מתרחקת מאידיאל זה, בשל תרבות צניעות שיש בה מן הפורנוגרפיה

המשך הרשומה

קדיש יתומה / אסתר חזון

 

חוויית הקדיש של אבלה

המשך הרשומה

לפתוח אופקים לתלמידות חכמים / אמנון בזק

 

כדי לקדם ולבסס את מהפכת לימוד התורה לנשים, יש לפתוח נתיבים לעיסוק תורני-מעשי של נשים בהוראת תורה שבעל פה ברמה גבוהה ובהנהגת נשות הקהילה. הצעה מעשית 

המשך הרשומה

מסורת הנשים היוזמות / יעקב הלוי פילבר

בנות צלפחד, 1908. מתוך: 'התנ"ך באלף תמונות'

הדעה הרווחת בציבור היא שלפי מקורות היהדות האישה היא פאסיבית באישיותה וטפלה לגבר. רגילים אנו לראות אותה כיצור כנוע ונשלט העושה רצונם של הגברים. סמך לתחושה הזאת נמצא לכאורה בכתוב "אעשה לו עזר כנגדו", או בתשובה לשאלה: "איה שרה אשתך?" – "ויאמר: הנה באהל". ידוע במיוחד מאמר חז"ל (ילקוט שמעוני שופטים מב): "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה".

אבל מפרשיות התורה מצטיירת לנו תמונה אחרת של האישה – לא נכנעת ונגררת אלא יוזמת ועומדת על דעתה, ובמקום שיש צורך אף מבקרת ופועלת בניגוד לדעתם של הגברים. הדוגמה הראשונה – גם אם אינה מחמיאה לאישה – היא חוה אמנו, שהייתה היוזמת בחטא בעלה אדם הראשון והוא שנגרר אחריה, כפי שהוא מעיד על עצמו: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אבל מכאן ואילך נפגשים אנו בפרשיות התורה עם נשים שיוזמתן הביאה ברכה, נשים שהייתה להן השפעה רבה על עיצוב עתידו של עם ישראל. כך שרה אמנו, שעל אף צניעותה והסתגרותה באוהל הייתה כבר מראשית דרכה שותפה שוות ערך לאברהם, וכשהדבר נוגע לחינוכו של יצחק היא חולקת על דרכו של אברהם, והקב"ה מסכים לדרכה ואומר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ועל כך אמרו חכמים (שמות רבה א) שהיה אברהם "טפל לשרה בנביאות".

אחרי שרה באה רבקה וגם היא אינה מסכימה לדרכו של בעלה יצחק, ויוזמת מהלך להעביר את ברכת יצחק מעשו ליעקב. כך גם הזוג השלישי של האמהות, רחל ולאה, שגם אצלן מוצאים אנו התנהלות עצמאית שמשבשת את תוכניתו של יעקב, שיבוש שמעצב אחרת את הרכב הבית של יעקב.

גם תמר היא יוזמת עצמאית בדרכה: היא אינה משלימה עם ייאושו של יהודה, ובזכות יוזמתה זכינו לאורו של משיח. לרשימת הנשים היוזמות מצטרפת מרים, שעל פי המדרש מוכיחה את אביה שהתייאש מן הגאולה וגירש את אשתו. היא מחזירה את הגלגל לקדמותו, ובזכות עמידתה נולד לנו משה רבנו.

אבל לא מדובר רק על נשים בודדות. חז"ל מרבים להראות שהנשים עמדו במעלה גבוהה יותר מן הגברים בחטא העגל ובחטא המרגלים, כך מובא במדרש (במדבר רבה כא): "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים, שאמר להם אהרן 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' – לא רצו הנשים ומיחו בבעליהן. והנשים לא נשתתפו עמהן בחטא העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה… אבל הנשים לא היו עמהם בעצה".

אל החבורה הנכבדת של הנשים היוזמות, שאינן מקבלות כמובנת מאליה את דעתם של האחרים, מצטרפות בנות צלפחד, "שהיו מחבבות את הארץ. הגברים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והן אומרות: 'תנה לנו אחוזה'" (רש"י). הן עומדות על זכותן ואינן מוותרות עליה, אבל אינן מתלהמות בדרישתן ואינן אומרות את דבריהן בהתרגשות, אלא עורכות טענותיהן בשום שכל.

הן יודעות שהצלחתן תלויה באחדותן, על כן תחילה הן מתאספות ומטכסות עצה יחד כמו שמובא במדרש (ספרי, במדבר כז א): "ותקרבנה בנות צלפחד – כיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה". כשרואות הן שלא יזכו לתשומת לב מהגברים הן משליחות את יהבן על ריבונו של עולם, כמובא במדרש (ספרי, במדבר כז א): "אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל נקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכול, שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'". ועל כך כתב המלבי"ם: "וכאשר הסכימו (בנות צלפחד) שאי אפשר שלא ריחם ה' עליהם לתת להם שארית בארץ, עמדו לפני משה".

וכאן כל אחת מהן מציגה טענה אחרת: "ראשונה אמרה: 'אבינו מת במדבר'. שנייה אמרה: 'והוא לא היה בתוך העדה'. שלישית אמרה: 'למה ייגרע שם אבינו'. רביעית אמרה: 'כי אין לו בן'. חמישית אמרה: 'תנה לנו נחלה'". משה נאלץ להגיש את משפטן לפני ה', והקב"ה מקבל את טענתן ואומר: "כן בנות צלפחד דוברות". ועל כך אמרו: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

מתוך נחת רוח / פנינה גפן

 

נעמי מרגלית פתחה בית מדרש לנשים בגולן המבקש להעצים את הנשיות שבה היא רואה את האפשרות לגילוי הנבואה. "עבודת ה' של איש כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם", היא אומרת. "באישה כבר יש מלאות רוחנית, צריך רק לזקק אותה"

המשך הרשומה

עולות ממדבר הדיבור / חנה פנחסי

 

עולם נשי שלם העובר דרך מטבח, אמהות, תשוקה ורוחניות נאגד לשתי חוברות של שירה משובחת שהן אירוע מסעיר. הכתיבה הגברית בתוכן משתלבת ולא משתלטת

המשך הרשומה

גדול המצווה ועושה? / בטחה הר-שפי (לפרשת ויקהל)

 

הנדבות שכוננו את המשכן מזכירות לנו את הממד של מצוות הנעשות מרצון פנימי וללא כפייה, ולא במקרה גדול כאן מקומן של הנשים. ההתקשרות הוולונטרית מתבררת כרבת עוצמה בשעות מבחן קיומי

המשך הרשומה

מעשה מפלונית / אברהם וסרמן

"משהלכו הימנה היו מתפעלים מאוד ואומרים שאם הייתה זכר כבר היו עושין אותה רב בעיר חשובה. רק שהיא נקבה, ומה טובה תצמח לה ממה שיודעת תורה?… באותה העת כבר תיקנו חכמי-הדור בתי-ספר לבנות, כשראו שהולכות לגימנזי"א של גויים ומקלקלין להן האמונה". סיפור המשך הרשומה