"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא-להים את בני ישראל, לפני מותו… ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל הארץ… וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבור אותו בגי [=בגיא] בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס ליחה [=ליחו]. ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר ציוה ה' את משה…" (דברים ל"ג,א-ל"ד,ט).

משה מת במזרח הירדן, ולא זוכה להכנס לארץ. יהושע, אשר משה סמך את ידיו עליו, הוא המנהיג את העם אל תוך ארץ כנען, כובש אותה, מחלק לשבטים את נחלותיהם, מת ונקבר בארץ – "ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה', בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים, מצפון להר געש" (יהושע כ"ד,כט-ל, ובשינויים קלים בשופטים ב',ח-ט).

 'נבי מוסא' במערב ו'נבי יושע' במזרח ?

והנה, מבט במפה מגלה לנו כי את 'קברו' של משה מציינים המוסלמים במערב הירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מדרום-מערב ליריחו, הנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'נבי מוסא', ואילו את 'קברו' של יהושע בן נון מראים דווקא ממזרח לירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מצפון-מזרח לעיירה א-סאלט על הרכס שממזרח לבקעת הירדן, והנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'א-נבי יושע',או 'נבי הושע'.

נכון הוא שקיימים כמה אתרים בשם 'נבי יושע' ממערב לירדן (אם כי חלקם איננו מצוי כלל ב'גבול נחלתו', נחלת שבט אפרים), ונכון הוא ש'מה כבר ניתן לצפות ממסורות עממיות בין שבטי נוודים נבערים מדעת' ואמירות כיו"ב, אך, בכל זאת, גם ה'נבערים מדעת', היודעים על דמויותיהם של משה ושל יהושע, יודעים, אל נכון, כי הללו נקברו איש במקומו: זה ממזרח לירדן וזה ממערב לו…

היאך, אם כן, מצוינים 'קבריהם' באתרים הפוכים ומנוגדים ? 

'ציונים' ולא קברים

נראה שאת ההסבר המניח את הדעת נתן כבר יוסף ברסלבסקי-ברסלבי.

תחת כותרת מאמרו 'מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ', הוא עורך מערכה גדולה בעניין קברי קדמונים הגדולים ממידת-אדם, 'קברי ענקים'. שם הוא מציין, כי: "בעומדי על יד המקאם הזה (נבי הושע הסמוך לא-סלט במזרח הירדן, זח"א), בגובה של 1086 מ' מעפה"י, נוכחתי לדעת כי 'המסורת' אשר בידי השומר הממונה על 'נבי הושע' יש לה על מה 'שתסמוך': לפני העולה מן העיר סלט אל המקום הזה מתגלים פתאום יריחו וכל עמק הירדן הדרומי, כשהם נשקפים מעומק של 1460 מ' ויותר, על כן בחרו תושבי הסביבה בזמן מן הזמנים מקום-מצפה נפלא זה כדי לציינו ב'מקאם' לזכר נצחונו של יהושע על יריחו.  במקומות אחרים כבר עמדתי על התופעה של צמיחת 'מקאמים' בנקודות-מצפה נישאות, מהן יראה הצופה לראשונה מקומות מקודשים למרחוק. כאן עלינו להוסיף ולומר כי נבי הושע נכלל בסוגי ה'מקאמים' האלה".

בהערה 20 שם הוא מפנה את הקורא למאמרו "צידון וקברו של אהליאב בן אחיסמך בנבי סוג'וד" (ברסלבסקי תשי"ד 327-326) וכוונתו לדבריו שם:

"בדרך השערה יש לומר, כי לקביעת מקומם של אהליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי בהרי הלבנון הדרומיים, הנשקפים על פני עמק החולה, סייעו גם הנימוקים דלקמן: מקברו של אהליאב בן אחיסמך רואים יפה את הים התיכון… ואת הערים צור וצידון… ואת החרמון, עמק החולה, הרי הגליל העליון… אצל הערבים מקובל לקבוע 'מקאם' (מקום תפילה) גם בנקודה נישאה, שממנה רואים מקום קדוש מרחוק. לדוגמא אזכיר גל אבנים בשם 'מקאם נבי חליל' בדרך מקיר מואב לים-המלח. כפי שהסבירו לנו מלווינו הבדווים בשנת 1942 באותה דרך נקבע המקום הזה על שום שממנו רואים לראשונה את העיר חברון (ח'ליל) מרחוק. גם צמיחת המסורת על 'נבי מוסא' אינה ניתנת להתבאר, אלא משום שממקום זה נראה מרחוק הר נבו, שעליו נקבר משה… מנבי סוג'וד נראה, כאמור, עמק החולה, שהוא נחלת שבט דן ואולי משום כך נתעוררו יהודי הלבנון הדרומי לקבוע באותה פסגה את קברו של אהליאב בן אחיסמך למטה דן, כדי שיהיה נשקף על פני נחלת השבט דן…".

נמצאנו למדים, כי קיימת תופעה של ציון מקום קדוש, על שמו של פלוני. לא שמקום קברו מזוהה או מצוין בה, אלא מפני שמאותה הנקודה נשקף, ואף מרחוק אתר אחר הקשור בשמו של האיש.

כך נראה לברסלבסקי, ואנו מסכימים איתו, כי אתר 'נבי מוסא' אינו בא לציין את מקום קברו של משה רבנו, אשר גם לדעת המוסלמים לא עבר את הירדן מערבה, ונקבר ממזרח לו. כך גם 'נבי הושע' שבימינו שמענוהו כ'נבי יושע' (ואין כאן כל שינוי) נקבע במקומו, לא מפני שיהושע נקבר במקום, גם לדעת המוסלמים, ובוודאי ובוודאי לפי המסורת היהודית, יהושע עבר את הירדן מערבה ונקבר "בתמנת סרח/חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (לעיל. על זיהויו של הקבור באתר 'נבי יושע' הסמוך לסלט, ראה בספרי 'מזרח הירדן במבט יהודי').

 'נבי מוסא' – "אבן בוהן בן ראובן" ?

ואולי, אם נחפש הצעת זיהוי לאותו אתר מערבית לירדן הנקרא 'נבי מוסא', אפשר להציע אתר המופיע כנקודת-ציון בגבול יהודה ובנימין: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם… מקצה ים המלח… ועלה הגבול אבן בהן בן ראובן" (יהו' ט"ו,א-ו, ומקבילתו בציון הגבול הדרומי של שבט בנימין ביהושע י"ח,יז).

מהו אתר זה, ומה פירוש שמו ?

ראשית נאמר כי אין בידנו להציע פירוש סביר. עם זאת נציין כי אין כאן עיר או ישוב, אלא אתר נקודתי, "אבן" בלבד, כיאה לציון גבולות במדבר, בשטח פתוח ללא מקום ישוב.

נוסיף עוד כי השם עצמו מוקשה הוא מכל כיווניו:

ראשית – מצד עצמו: מהו, או מיהו, אותו "בוהן בן ראובן", שאיננו יודעים עליו דבר ?

שנית – נראה שיש כאן איזה משחק באותיות השם: כל המילים מסתיימות בנו"ן סופית, כפילות האותיות א', ו', ריבוע האותיות ב', ן'),

ושלישית – מצד הגדרת 'בן ראובן' ממערב לירדן.

 כבר אמרנו כי אין בידינו משהו ברור, אולם ברור הוא כי "ראובן" (אם, אכן, הכוונה לשמו של השבט ולא לאדם פרטי) המתנחל ממזרח לים המלח ולירדן, נזכר כאן, במסורת היהודית, ממערב לירדן, כמו, שבמסורת המוסלמית-ערבית, להבדיל, נזכר כאן, ממערב לירדן, 'ציונו-קברו' של משה/מוסא, שמת ונקבר דווקא ממזרח.

 'בדמע' – בעירוב

ואולי, יש בערוב תחומין זה, בין מזרח למערב, השתקפות גיאוגרפית של המעבר בין הנהגת העם בידי משה לבין הנהגתו בידי יהושע. על שמונת הפסוקים האחרונים בתורה אומרים חכמים: "…דתניא: 'וימת שם משה' – אפשר משה מת וכתב 'וימת שם משה' ? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת… אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך – הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" (בבלי בבא בתרא ט"ו ע"א). על אמירתו זו של ר' שמעון אמרו כי 'בדמע' פירושו 'בדמעות, בצער'. ואולם הגאון מוילנא ב'קול אליהו', מציע הסבר אחר האומר כי 'בדמע' פירושו 'מדומע וערבוב', 'בעירוב, באי-בהירות, בתחומים לא מוגדרים', כמו המילה 'דמעך' בפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמ' כ"ב,כח. וראה המפרשים במקום מול רש"י האומר בפשטות: "ואיני יודע מהו לשון דמע").

עירוב זה בין ההנהגות השונות, בין נדודים מבית-עבדים אל הארץ המובטחת בהנהגה נסית גלויה, להנהגה של כיבוש וירושה, של נחלת שדה וכרם, של קיום מדינה על שלל בעיותיה, של הנהגה ארצית-גשמית של עם היושב בארצו, עירוב זה בא,אולי, לידי ביטוי גם בציון מקומו של משה ממערב לירדן, וציון מקומו של יהושע דווקא ממזרח לו.

עירוב וערבוב, אי בהירות והיפוך-דברים, מצוי גם באמירתו של ריש לקיש לפסוק האחרון בתורה: "ולכל היד החזקה… לעיני כל ישראל"  (דב' ל"ד,יב) – "יישר כוחך ששיברת" (בבלי שבת פ"ז ע"א). דווקא שבירת הלוחות בידי משה, היא הנותנת כח לתורה מחודשת, לתורה שבעל-פה על גבי התורה שבכתב, הכתובה, הברורה, הבלתי-שבירה. דווקא באי-הבהירות, בערבוב, יש כח לחדש לאורך הדורות.

 לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח., 'נובח – בחר' נבי יושע', א.ב. חדשות השומרונים 647-648 תשנ"ו, 38-32; ארליך זאב ח., 'נובח – בחר' נבי יושע', מזרח הירדן במבט יהודי, עפרה תשנ"ו, 131-114;ארליך זאב ח., 'נחלתו של בנימין כנחלת שכינה, מקור ראשון עש"ק וזאת הברכה תשס"ז;ברסלבסקי יוסף, 'מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ', 'צידון וקברו של אהליאב בן אחיסמך בנבי סוג'וד'  לחקר ארצנו – עבר ושרידים, תל-אביב תשי"ד, 332-331, 327-326.