ארכיון הבלוג

לא יהיה לך בכיסך / יעקב הלוי פילבר

  

על פי רוב אין התורה אוסרת אלא את מעשה האיסור עצמו בלבד, ואילו את ההרחקה מן העבירה, את עשיית הסייג לתורה, השאירה התורה לחכמים – כמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" (אבות פ"א מ"א). אמנם, גם עשיית הסייג נרמזה בתורה בכתוב: "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (מועד קטן ח א).

עם זאת, ישנם איסורים שבהם לא הסתפקה התורה במעשה האיסור עצמו אלא הרחיבה אותו והוסיפה לצידו גם הרחקה ממנו, כך באיסור עריות. התורה ציוותה: "לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח ו), ועל כך אמרו במדרש (שיהש"ר טז): "אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עון, הריני מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון. אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו".

ועל ההרחקה הזו כתב הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יא): "והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה (ההתקרבות לערווה) לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו התורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם סייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה".

עשיית סייג לא נאמרה בתורה רק במצוות שבין אדם למקום, ואנו מוצאים אותה גם במצוות שבין אדם לחברו. די להזכיר את הכתוב "מדבר שקר תרחק", שבו התורה לא אסרה רק את השקר עצמו, אלא ציוותה להתרחק מכל דבר הנראה כמו שקר. ועל הדרך הזו ציוותה התורה (ויקרא יט לה-ו): "לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". ועד כמה הקפידה התורה על עיוות האמת, מדייק ה'משך חכמה' מהכתוב הקושר את עיוות המשקל בעשיית עוול במשפט, ולומד שהכוונה היא שאפילו אם פלוני גזל ממך ואתה יכול להשיב לעצמך את סכום הגזילה בדרכי מרמה, כמו שימוש במידה או משקל מזויפים, אסור לעשות זאת אפילו שהוא לפי המשפט, מפני שיש בו עוול.

והנה התורה לא אסרה רק את עשיית העוול בפועל, אלא הרחיבה את האיסור ואמרה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך". האיסור הוא עוד לפני מעשה העוול בפועל; המשהה אותם ועדיין לא השתמש בהם, בכל זאת עובר עבירה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' גניבה פ"ז ה"ג): "כל שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה בכיסך', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור – שאף על פי שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה".

והנה בשולי האיסור הזה מוסיפה התורה ואומרת: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך, כי תועבת ה' א-להיך כל עושה אלה, כל עושה עול". בתוספת הזו מודיעה לנו התורה שני דברים: האחד, שהבטחת היישוב היהודי בארץ ישראל מותנית בשמירה על יחסים הוגנים בין אדם לחברו, שלא נעשה עוול ושלא נעשוק איש את רעהו, שנהיה הגונים במשא ובמתן איש עם זולתו. והדבר השני, שלא נטעה לחשוב כאותה מחשבה שנאמרה כאשר אדם נתפס מצית בתי זימה ובאש שהעלה גרם למיתתן של ארבע נשים – היו שטענו שהאדם אינו דתי שהרי נתפס בשבת כשהוא נוהג במכונית ומבקש להצית אש, כאילו אם היה עושה זאת בימי חול היה אפשר לראותו כדתי… ועל כך באה התורה ומדגישה לנו כי לא רק מי שמחלל שבת או שאינו אוכל כשר או שאינו מניח תפילין וכדומה אינו דתי, אלא גם מי שמרמה את זולתו, ואפילו אם אינו עדיין מרמה בפועל, אלא יש בביתו אמצעים לעוות את המקח והממכר – גם הוא "תועבת ה' א-להיך", ואין להכלילו בכלל מאמיני ה'.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011