ארכיון הבלוג

מנביא למנהיג / מתן גרינגר (לפרשת יתרו)

 

לביקור יתרו במחנה ישראל הייתה משמעות מהפכנית מבחינת מעמדו של משה בעיני עצמו ובעיני העם. לאחר שתיקה ממושכת מקבל משה על עצמו לראשונה את תפקיד המנהיגות   

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

האחווה בתורתו של אבא / נעמי וולפסון

 

המילה 'אחיו' והטיותיה השונות כמו קפצו מן השורות של ספר התורה אל עיניו של אבא, שראה בהן מפתח לכול. לזכרו של הרב משה בוצ'קו זצ"ל, שנסתלק בערב יום כיפור תשע"א

המשך הרשומה

אפקט הפחד / עמיצור ברק (לפרשת עקב)

 

לעם ישראל לא היתה סיבה מוצדקת לפחד ממלחמות הכיבוש, ואף על פי כן יודע משה כי פוחד הוא. למיגורו הוא משתמש באסטרטגיות שונות השזורות בנאומו

המשך הרשומה

קולות אל השמים / זהבה (קלר) נויברגר

 

במקום להציג את משה כמי שמתבטל בפני הא-ל ומתחנן אליו, מפרש המדרש את המילה 'ואתחנן' כביטוי לתביעה מאת הקב"ה. תפילה שהיא דרישה  

המשך הרשומה

טרגדיה מול בית פעור / אביעזר ויס

 

נאומו של משה רבנו חושף אותנו לתהליך הפנימי שהוא עובר לפני סופו הטראגי. חטא מי מריבה, מתברר, לא היה אפיזודה אקראית, אלא ביטוי להסתבכותו בתוך הקונפליקט שבין העם לא-לוהיו, שעליה משלם משה את מלוא המחיר

המשך הרשומה

מנהיג עד יום מותו / אליקים קרומביין (לפרשת ואתחנן)

 

השתקת תחינתו של משה בנזיפה היא דחייה עקרונית של שאיפתו להתנער מן המנהיגות ולתפקד כאדם פרטי

המשך הרשומה

פשרה של תחינה / ניסן אררט

 

'ואתחנן' מורה לא על בקשה נואשת, אלא על שתיקה. עיון לשוני-מקראי מפתיע

המשך הרשומה

כאשר מנהיגים טועים / אריה מלקיש

 

רבים שאלו למה קורח, שפיקח היה, הלך אל האבדון. אך טעותו של קורח היא שיקוף הפוך של טעותו של המנהיג הגדול בפרשה הקודמת – משה רבנו

המשך הרשומה

דימויו של מנהיג / אריאלה הירש

 

את קברו איש לא ידע, גם לא את מראהו. בכל זאת האמנים מנסים בכל הדורות לצייר את האיש משה

המשך הרשומה

המלך רוצה בית / הרב שג"ר

 

כשאדם צוחק על עצמו הוא מגלה בכך את קיומו הרופף אל מול האינסופיות האלוהית. גילוי זה אינו מביא לייאוש אלא חושף כי יש בו משהו גבוה מכל הדרמטיות שבה הוא לוקח את חייו

המשך הרשומה

טכנו-רוחניות במדבר / מרדכי רוטנברג

 

בניית המשכן היא המחשה של המעבר שחולל משה מתרבות המצטיינת בריבוי טבעי גבוה (פרוקריאטיביות) לתרבות המפתחת את כוחות היצירה הרוחניים, במדע, בהגות ובאמנות (פרודוקטיביות). המאבק מתחולל כיום בין הקיצונים שבדתות לבין המוארים המתונים

המשך הרשומה

משה ויהושע – בין מזרח ומערב / זאב ח' ארליך

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא-להים את בני ישראל, לפני מותו… ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל הארץ… וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבור אותו בגי [=בגיא] בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס ליחה [=ליחו]. ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר ציוה ה' את משה…" (דברים ל"ג,א-ל"ד,ט).

משה מת במזרח הירדן, ולא זוכה להכנס לארץ. יהושע, אשר משה סמך את ידיו עליו, הוא המנהיג את העם אל תוך ארץ כנען, כובש אותה, מחלק לשבטים את נחלותיהם, מת ונקבר בארץ – "ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה', בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים, מצפון להר געש" (יהושע כ"ד,כט-ל, ובשינויים קלים בשופטים ב',ח-ט).

 'נבי מוסא' במערב ו'נבי יושע' במזרח ?

והנה, מבט במפה מגלה לנו כי את 'קברו' של משה מציינים המוסלמים במערב הירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מדרום-מערב ליריחו, הנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'נבי מוסא', ואילו את 'קברו' של יהושע בן נון מראים דווקא ממזרח לירדן – באתר הנמצא ק"מ ספורים מצפון-מזרח לעיירה א-סאלט על הרכס שממזרח לבקעת הירדן, והנקרא בפי הערבים לא פחות מאשר 'א-נבי יושע',או 'נבי הושע'.

נכון הוא שקיימים כמה אתרים בשם 'נבי יושע' ממערב לירדן (אם כי חלקם איננו מצוי כלל ב'גבול נחלתו', נחלת שבט אפרים), ונכון הוא ש'מה כבר ניתן לצפות ממסורות עממיות בין שבטי נוודים נבערים מדעת' ואמירות כיו"ב, אך, בכל זאת, גם ה'נבערים מדעת', היודעים על דמויותיהם של משה ושל יהושע, יודעים, אל נכון, כי הללו נקברו איש במקומו: זה ממזרח לירדן וזה ממערב לו…

היאך, אם כן, מצוינים 'קבריהם' באתרים הפוכים ומנוגדים ? 

'ציונים' ולא קברים

נראה שאת ההסבר המניח את הדעת נתן כבר יוסף ברסלבסקי-ברסלבי.

תחת כותרת מאמרו 'מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ', הוא עורך מערכה גדולה בעניין קברי קדמונים הגדולים ממידת-אדם, 'קברי ענקים'. שם הוא מציין, כי: "בעומדי על יד המקאם הזה (נבי הושע הסמוך לא-סלט במזרח הירדן, זח"א), בגובה של 1086 מ' מעפה"י, נוכחתי לדעת כי 'המסורת' אשר בידי השומר הממונה על 'נבי הושע' יש לה על מה 'שתסמוך': לפני העולה מן העיר סלט אל המקום הזה מתגלים פתאום יריחו וכל עמק הירדן הדרומי, כשהם נשקפים מעומק של 1460 מ' ויותר, על כן בחרו תושבי הסביבה בזמן מן הזמנים מקום-מצפה נפלא זה כדי לציינו ב'מקאם' לזכר נצחונו של יהושע על יריחו.  במקומות אחרים כבר עמדתי על התופעה של צמיחת 'מקאמים' בנקודות-מצפה נישאות, מהן יראה הצופה לראשונה מקומות מקודשים למרחוק. כאן עלינו להוסיף ולומר כי נבי הושע נכלל בסוגי ה'מקאמים' האלה".

בהערה 20 שם הוא מפנה את הקורא למאמרו "צידון וקברו של אהליאב בן אחיסמך בנבי סוג'וד" (ברסלבסקי תשי"ד 327-326) וכוונתו לדבריו שם:

"בדרך השערה יש לומר, כי לקביעת מקומם של אהליאב בן אחיסמך ובצלאל בן אורי בהרי הלבנון הדרומיים, הנשקפים על פני עמק החולה, סייעו גם הנימוקים דלקמן: מקברו של אהליאב בן אחיסמך רואים יפה את הים התיכון… ואת הערים צור וצידון… ואת החרמון, עמק החולה, הרי הגליל העליון… אצל הערבים מקובל לקבוע 'מקאם' (מקום תפילה) גם בנקודה נישאה, שממנה רואים מקום קדוש מרחוק. לדוגמא אזכיר גל אבנים בשם 'מקאם נבי חליל' בדרך מקיר מואב לים-המלח. כפי שהסבירו לנו מלווינו הבדווים בשנת 1942 באותה דרך נקבע המקום הזה על שום שממנו רואים לראשונה את העיר חברון (ח'ליל) מרחוק. גם צמיחת המסורת על 'נבי מוסא' אינה ניתנת להתבאר, אלא משום שממקום זה נראה מרחוק הר נבו, שעליו נקבר משה… מנבי סוג'וד נראה, כאמור, עמק החולה, שהוא נחלת שבט דן ואולי משום כך נתעוררו יהודי הלבנון הדרומי לקבוע באותה פסגה את קברו של אהליאב בן אחיסמך למטה דן, כדי שיהיה נשקף על פני נחלת השבט דן…".

נמצאנו למדים, כי קיימת תופעה של ציון מקום קדוש, על שמו של פלוני. לא שמקום קברו מזוהה או מצוין בה, אלא מפני שמאותה הנקודה נשקף, ואף מרחוק אתר אחר הקשור בשמו של האיש.

כך נראה לברסלבסקי, ואנו מסכימים איתו, כי אתר 'נבי מוסא' אינו בא לציין את מקום קברו של משה רבנו, אשר גם לדעת המוסלמים לא עבר את הירדן מערבה, ונקבר ממזרח לו. כך גם 'נבי הושע' שבימינו שמענוהו כ'נבי יושע' (ואין כאן כל שינוי) נקבע במקומו, לא מפני שיהושע נקבר במקום, גם לדעת המוסלמים, ובוודאי ובוודאי לפי המסורת היהודית, יהושע עבר את הירדן מערבה ונקבר "בתמנת סרח/חרס אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (לעיל. על זיהויו של הקבור באתר 'נבי יושע' הסמוך לסלט, ראה בספרי 'מזרח הירדן במבט יהודי').

 'נבי מוסא' – "אבן בוהן בן ראובן" ?

ואולי, אם נחפש הצעת זיהוי לאותו אתר מערבית לירדן הנקרא 'נבי מוסא', אפשר להציע אתר המופיע כנקודת-ציון בגבול יהודה ובנימין: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם… מקצה ים המלח… ועלה הגבול אבן בהן בן ראובן" (יהו' ט"ו,א-ו, ומקבילתו בציון הגבול הדרומי של שבט בנימין ביהושע י"ח,יז).

מהו אתר זה, ומה פירוש שמו ?

ראשית נאמר כי אין בידנו להציע פירוש סביר. עם זאת נציין כי אין כאן עיר או ישוב, אלא אתר נקודתי, "אבן" בלבד, כיאה לציון גבולות במדבר, בשטח פתוח ללא מקום ישוב.

נוסיף עוד כי השם עצמו מוקשה הוא מכל כיווניו:

ראשית – מצד עצמו: מהו, או מיהו, אותו "בוהן בן ראובן", שאיננו יודעים עליו דבר ?

שנית – נראה שיש כאן איזה משחק באותיות השם: כל המילים מסתיימות בנו"ן סופית, כפילות האותיות א', ו', ריבוע האותיות ב', ן'),

ושלישית – מצד הגדרת 'בן ראובן' ממערב לירדן.

 כבר אמרנו כי אין בידינו משהו ברור, אולם ברור הוא כי "ראובן" (אם, אכן, הכוונה לשמו של השבט ולא לאדם פרטי) המתנחל ממזרח לים המלח ולירדן, נזכר כאן, במסורת היהודית, ממערב לירדן, כמו, שבמסורת המוסלמית-ערבית, להבדיל, נזכר כאן, ממערב לירדן, 'ציונו-קברו' של משה/מוסא, שמת ונקבר דווקא ממזרח.

 'בדמע' – בעירוב

ואולי, יש בערוב תחומין זה, בין מזרח למערב, השתקפות גיאוגרפית של המעבר בין הנהגת העם בידי משה לבין הנהגתו בידי יהושע. על שמונת הפסוקים האחרונים בתורה אומרים חכמים: "…דתניא: 'וימת שם משה' – אפשר משה מת וכתב 'וימת שם משה' ? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר' שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת… אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך – הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" (בבלי בבא בתרא ט"ו ע"א). על אמירתו זו של ר' שמעון אמרו כי 'בדמע' פירושו 'בדמעות, בצער'. ואולם הגאון מוילנא ב'קול אליהו', מציע הסבר אחר האומר כי 'בדמע' פירושו 'מדומע וערבוב', 'בעירוב, באי-בהירות, בתחומים לא מוגדרים', כמו המילה 'דמעך' בפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמ' כ"ב,כח. וראה המפרשים במקום מול רש"י האומר בפשטות: "ואיני יודע מהו לשון דמע").

עירוב זה בין ההנהגות השונות, בין נדודים מבית-עבדים אל הארץ המובטחת בהנהגה נסית גלויה, להנהגה של כיבוש וירושה, של נחלת שדה וכרם, של קיום מדינה על שלל בעיותיה, של הנהגה ארצית-גשמית של עם היושב בארצו, עירוב זה בא,אולי, לידי ביטוי גם בציון מקומו של משה ממערב לירדן, וציון מקומו של יהושע דווקא ממזרח לו.

עירוב וערבוב, אי בהירות והיפוך-דברים, מצוי גם באמירתו של ריש לקיש לפסוק האחרון בתורה: "ולכל היד החזקה… לעיני כל ישראל"  (דב' ל"ד,יב) – "יישר כוחך ששיברת" (בבלי שבת פ"ז ע"א). דווקא שבירת הלוחות בידי משה, היא הנותנת כח לתורה מחודשת, לתורה שבעל-פה על גבי התורה שבכתב, הכתובה, הברורה, הבלתי-שבירה. דווקא באי-הבהירות, בערבוב, יש כח לחדש לאורך הדורות.

 לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח., 'נובח – בחר' נבי יושע', א.ב. חדשות השומרונים 647-648 תשנ"ו, 38-32; ארליך זאב ח., 'נובח – בחר' נבי יושע', מזרח הירדן במבט יהודי, עפרה תשנ"ו, 131-114;ארליך זאב ח., 'נחלתו של בנימין כנחלת שכינה, מקור ראשון עש"ק וזאת הברכה תשס"ז;ברסלבסקי יוסף, 'מצבות ענק על קברים קדושים ואבותינו ה"ענקים" ', 'צידון וקברו של אהליאב בן אחיסמך בנבי סוג'וד'  לחקר ארצנו – עבר ושרידים, תל-אביב תשי"ד, 332-331, 327-326.

 

האב מול הרב / שמואל ריינר

 

ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות טמון במעבר מעיצובן של תשתיות החיים על ידי האבות אל פרטי החוק שמלמד המורה. התפילה היא ביטוי לתשתיות הללו, שיש לשוב  אליהן ממרחק הלימוד והדינים

משה שובר את הלוחות, 1659

 

מה הקו המבדיל בין חלק א' של התורה – ספר בראשית – לחלק ב' – ספר שמות? מה מגדיר את סיומה של תקופה? הרי אין "שריקת סיום" ו"שריקת פתיחה" המציינות את סיומה של תקופה אחת ואת תחילתה של אחרת. כבר שנים אני עסוק בשאלה הזאת: איך מרגישים ומתי מרגישים ואם בכלל מרגישים כשעוברים מתקופה לתקופה.

בפרספקטיבה נכונה, נראים כמה הבדלים לעין. האנשים, הגיבורים, הם אלה שעושים את המעבר בין הזמנים. ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל כן הוא מסתיים במות יעקב ובניו; ספר שמות הוא ספרו של משה, ולכן הוא פותח בלידתו. ייתכן שלכל זמן יש הגיבורים המסוימים שלו. ייתכן שאילו אנשים אלו היו בזמן אחר הם לא היו נחשבים גיבורים אלא סתם "בחורים טובים". אברהם, יצחק, יעקב ואפילו יוסף ומשה נחשבים כולם ל"אושפיזין" בחיינו, אבל יש הבדלים גדולים ביניהם, ולכן התאים כל אחד מהם לזמנו. אמור לי מי גיבוריך ואומר לך את זמנך…

דמויות סמכותיות

"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלושה, ואין קורין אמהות אלא דמויות סמכותיות לארבע…". חז"ל קבעו את מעמד ה"אבות". רק הם קרויים אבות. מעמד ייחודי זה הוא לעומת מעמד אחר, "הרב". ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל שמם של אלו הוא נקרא גם "ספרן של ישרים". הוא סיפור של משפחה, ומשפחה מתחילה מאבא. יש בו בספר בראשית הבטחות פוליטיות על ארץ ועל עם, אבל הסיפורים באים מתוך המשפחה. ספר שמות הוא ספרו של משה רבנו. הסיפור שבספר שמות איננו משפחתי; הוא מספר על משה והעם. בצד המשפחתי דווקא עולים קשיים – האישה החוזרת לבית אביה, הבנים הלא ידועים. סיפור משפחתו של משה לא מסופר אלא דרך אגב, כאשר מוקד הספר הוא במצווה ובחוק. ספרי בראשית ושמות – כשהם עומדים זה מול זה – הם בבחינת האב-בראשית מול הרב-שמות.

שתי סמכויות אנושיות עומדות מעלינו – הורינו ומורינו. כולנו זכאים להיות בנים של הורינו ולהיות תלמידים. הראשונה היא ברורה מאוד. היא איננה תלויה בבחירות ובהכרעות, אלא במציאות. כל אדם הוא בן של אב ואם. הסמכות השנייה, סמכות המורה, היא מורכבת יותר. שאלות מסובכות הן מי המורה שלי, מדוע בחרתי דווקא בו כמורה לחיים, מה הוא לימד אותי, האם הוא התייחס אליי  כתלמיד, אולי הוא רק לימד ולא היה מורה במשמעות העמוקה של היות מורה, ועוד שאלות רבות. רוב בני האדם זוכים להיות אבות ומיעוטם זוכים למעמד הרב.

את האב אנו פוגשים לראשונה באזור חדר הלידה. כדרך העולם הורינו מלווים אותנו תחילה; אנחנו תלויים בהורינו ואם זוכים כעבור עשרות שנים היחס מתהפך. תמיד קיים סוג של הדדיות, של ביחד – אוהבים, רבים מעט, מעריכים, מבקרים וכו'. את הרב-המורה אנו פוגשים בגיל יותר מאוחר. מטבע הדברים, בשלב מסוים בחיינו אנו גם מתרחקים ואולי אף נפרדים ממנו. יש לנו צורך בשתי הדמויות הללו כמלוות בדרכי החיים. אדם שחסר לו אחד משניהם, מורה או הורה, חסר לו מרכיב חשוב בבניין אישיותו.

"האב חייב ללמד את בנו…". יש לאב תפקידים וחובות כלפי בנו. מה ההורים מלמדים את בניהם? מהם מוסר אב ותורת אם? ההורים מלמדים את החיים, הורים נותנים לאדם כלים לחיות. הם מלמדים איך לאכול ומה ללבוש. אני רוצה להזכיר לכולנו שתי תמונות הוריות מוכרות, ומהפרט אתה למד על הכלל. חרות עמוק בזיכרוני כיצד לימדתי את אחת מבנותיי לקשור את שרוכי הנעליים. תמונה נוספת – אב מלמד את בנו או את בתו לרכוב על אופניים, הוא שומר שלא ייפלו ימינה או שמאלה, הוא משחרר מעט ורץ אחרי הילד לבל ייפול. וכך לאט לאט הילד נוסע מהר יותר ומתרחק מהאב העומד מרחוק ומסתכל בדאגה. זו תמונה מדויקת של ההורות. לעומת ההורים, הרב מלמד תורה. את התורה התלמיד ירחיב ויפרש, עליה הוא יתווכח, אותה הוא יתרגם ויישם בחייו שלו. התלמיד ה"חלש" יזדקק לקשר הדוק עם הרב, המקשה מן הסתם על הפרידה. התלמיד ה"חזק" יותר מבין מעצמו והוא רץ כדי להגיע אל העצמאות הרוחנית כמה שיותר מהר.

נקודת המוצא הלאומית

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תיקן תפילת ערבית – שנאמר: ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי (ברכות כו ע"ב).

אברהם המציא את התפילה. הוא קבע שאדם מתחיל את יומו בבקשה על היום שיבוא או בהודאה, אולי בשתיהן. יצחק מרחיב את התפילה. יש בתפילת מנחה משום הרחבת הזמן – צהרים – והרחבת מקום – בשדה. יעקב גם הוא מרחיב את תפילתו של אברהם; אולי הוא מתפלל על מה שהיה. כך נוצרת מסורת של תפילה, שלושה דורות של תפילה. אם תרצו, בשפה הלמדנית יש לפנינו "חזקה", שלפיה דבר החוזר על עצמו שלוש פעמים הופך לקבוע. הסוגיה ממשיכה את קו המחשבה הזה כשהיא מביאה ראיה מפינחס: "ויעמוד  פינחס ויפלל". מהבחינה הרעיונית הפסוק על פינחס לא הוסיף דבר, הוא מיותר. ומה  בכל זאת נוסף כאן? מפינחס אנו רואים שאכן התפתחה מסורת של תפילה – גם פינחס, שרחוק מאברהם כמה דורות, התפלל. הדבר מצביע על כך שהתפילה אכן קנתה לה שביתה בעם ישראל.

"נקודת המוצא" או "הנקודה הארכימדית", אותה נקודה שממנה מתחיל הכול וממנה ניתן להזיז את העולם, זו התפילה. לכן, היהודי הראשון, אברהם אבינו, הוא גם המתפלל הראשון. תפילה היא נקודת מוצא בעמידה של האדם מול הקב"ה. זו נקודת המוצא של היום: "וישכם אברהם בבוקר". בשפה דרשנית ניתן לומר שהתפילה מופיעה בבוקרו של עם ישראל. זו נקודת המוצא של היהודי אברהם, "אביר האמונה", כהגדרתו של סרן קירקגור. הוא הביא לנו את החסד ואת מסירות הנפש בעקדה ואת התפילה, ומי ששם לב מבין שהן היינו הך. אי אפשר לזה בלא זה.

גם כשהיהדות עברה מבית ראשון לבית שני התחיל הכול מתפילה. מה אנחנו יודעים על אנשי כנסת הגדולה? מעט מאוד. אבל הדבר הבולט שהם עשו מנוסח כך: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות". הם מחדשים את התפילה כאבותינו.

משה רבנו הוא המלמד תורה. אותו אנחנו שואלים שאלות, מותר או אסור, וממנו אנחנו יודעים שיש טהור ויש טמא; הוא נותן התורה. המורה בא אחרי האבא, לא רק במובן הכרונולוגי. משה רבנו מלמד אותנו איך וכיצד להתפלל, כדברי המכילתא: "מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר וקיצר בברכותיו. אמרו לו תלמידיו: רבי ראית פלוני שקיצר בברכותיו? והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה. אמר להם: לא קיצר זה יותר ממשה, שנאמר אל נא רפא נא לה" (פרשת בשלח). התפילה עצמה היא מבית אבא, היא מתחילה באברהם אבינו והיא הניגונים ששתלו בנו אבותינו ואמותינו. תפילה זו היא תנועה נפשית, היא החיים עצמם, היא דומה לאכילה ולקשירת נעליים ולרכיבה על אופניים. להתפלל לומדים מאבא! לא מהרב ולא מהמורה כי היא איננה "דינים"; היא החסד והיא הרחמים והחמלה, היא הענווה – היא מקומי בעולם.

השיבה אל האב

תפקידם של האבות הוא לעצב את התשתיות. ייתכן שהדברים יפשטו צורה וילבשו צורה, אבל בכל מקרה ייבנו על אותם יסודות. האבות יוצרים את התנועה הנפשית, הבסיסית והיסודית, שבעבודת ה' – הדיבור עם א-להים. כל השאר הוא התפתחות של התפילה. בבית אבא קיים המרחב שמאפשר ספונטניות והתחדשות בעבודת ה', לעומת בית המדרש שבו אנחנו מקבלים את מרותו של הספר.

אך התפילה היא אתגר. קשה להתפלל. רבים בעולמנו ויתרו על התפילה. אולי כי התפילה היא בניית גשר בין שני עולמות. יכולים להיות קשיים פילוסופיים ביחס אליה, והיא, כמו סוגיה קשה, דורשת מאמץ ולימוד – לימוד שלה ולימוד עליה. גם  היא זקוקה לתפילה, בבחינת "למדני א-להי ברך והתפלל על סוד וכו'".

באים ימים שבהם התפילה נכנסת לתוך התורה ונוצרות להן "הלכות תפילה". בזה היא עלולה לאבד את מקומה העצמאי. התפילה עברה ממסורת אבות, מהחיים, אל הלימוד. מה זה אומר עלינו כעובדי ה'? אולי אנו מאבדים את היכולת לחפש קִרבה ודבקות בקב"ה, אולי אנחנו מאבדים את נוכחות האב. אנחנו חיים בכרוניקה מעוותת כשהתורה קודמת לתפילה. תפילה קודמת לתורה. אחרי התפילה נחזור ללמוד "מיגו במקום חזקה", נחזור לתורת משה. 

אנחנו שרידים של אלה שלא ויתרו על התפילה, שעדיין נאבקים וייאבקו על תפילה כנה ומשמעותית, לא רק בניגון אלא גם במילה טובה של תפילה. זו תורת אברהם אבינו בתפילה, ולכן בתפילה אני גם מקיים כיבוד אב ואם במובן העמוק של המצווה. פרופ' לייבוביץ זיהה את הקושי של האדם המודרני להתפלל וקבע בתקיפות שהתפילה היא "עבודה". ואנו נשיב לו: אף על פי כן! נשוב אל האב ורק אז נלך אל המורה. נשיב את החיים הדתיים מהלימוד אל הטבעיות.

 

לזכר אבי, הרב יוסף יהודה ריינר, שהרביץ תורה בישיבת "קול-תורה" יובל שנים, ולכבוד תלמידו, מורי ורבי הרב מאיר שלזינגר שליט"א, מייסד ישיבת שעלבים

 

לא גואלים בהתנדבות / טל לסר (לפרשת וארא)

 

היוחסין של משה ואהרן, הקוטעת את השיח שבין הקב"ה למשה, פותחת מחדש את סיפור יציאת מצרים – הפעם בגרסה משודרגת (2.0?), שהתגברה על בעיות ההרצה

המשך הרשומה

מוות הרואי לאיש שחייו אגדה / ניצה פרילוק

בימיו האחרונים של טולסטוי הציג זאב ז'בוטינסקי את האיש כמי שהולך בעקבות משה רבנו, שעלה בהר אל מותו. קריאה מחודשת במאמר נועז, שטעמו לא פג

המשך הרשומה