ארכיון הבלוג

כמה אתה יכול / איתמר מרילוס

 

 סיפור על מעברים בין החברה הדתית לאומית לחרדית ולזו החילונית, על אהבה שנכזבה ועל תחושת נטישה עמוקה, בספר בעל עוצמה מוסרית ולשון נדירות בספרות העברית

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

שלושה סיפורים קצרים

מנופף לשלום / יכין זית

גם היום הוא עומד ברחוב הראשי ומנופף למכוניות החולפות לשלום.

כל בוקר הוא שם, כל יום. אני לא יודע אם מישהו משיב לו לשלום בגלל שאני לא יודע איך אנשים כשהם בתוך המכונית. בטח הם יצורים אחרים לגמרי, כי כשאני נתקל בטעות במישהו ברחוב אז שנינו מבקשים סליחה יפה ושואלים אם הכול בסדר ולא קרה כלום, אבל כשזה קורה עם מכוניות זה בדרך כלל מתחיל ונגמר בצעקות ובפנים מכוערות. בכל מקרה, הוא מנופף להם לשלום, לכולם. הוא לא מבדיל ולא מפלה בין מכונית למכונית, תהיה יהודית או ערבית, סגולה או צהובה, עתיקה או חדישה, טרנטה או חיה רעה.

והאמת היא שזה ממש מרנין את הלב, לראות אותו שם כל בוקר ברחוב הראשי, עומד ומנופף. כי כמה אנשים כאלה נחמדים יש? ועוד אל רכבים! בכל בוקר שאני עובר שם עם הרכב, אני מחייך בנקודה הזו. הוא לא יודע על החיוך הזה, לא נראה לי שהוא מודע לטוב שהוא עושה לי, או לכל אחד אחר. הוא פשוט עומד שם, בבגדים פשוטים ובכובע קסקט שחור ונצחי, ומבצע את תפקידו נאמנה, בכל יום ובכל מזג אוויר.

אנשים אמרו שהוא טייל הרבה בעולם, היה מאמן מאבטחים בקוסטה-ריקה, התאהב שם באיזו קטנה שלא רצתה לבוא איתו לארץ, שברה לו את הלב. בגלל זה הוא מנופף לשלום, אולי היא באחת המכוניות. אחרים אמרו שהוא היה עשיר גדול פעם, היה תורם הרבה לכל מיני גופים ומוסדות, עוזר לחולים ולמסכנים. פעם אחת עשה עסקים עם אנשים מלוכלכים שרימו אותו, ניצלו את תמימותו ואת טוב לבו. בעקבות התרמית ירד מנכסיו ושקע בחובות. אחרי כל זה איבד את שפיות דעתו ובא לכאן לנופף למכוניות החולפות.

לפי סיפור אחר הוא היה הלום קרב. אפסנאי במלחמת יום-כיפור, מהמסכנים שהיו צריכים להגיע עם אספקה לתעלה במשאיות פשוטות. באחת הפעמים שהגיע לחזית הוא נקלע לאש צולבת שהרגה מיד את העוזר שלו. הוא עצמו נחלץ בעור שיניו, הסתתר בין הארגזים ואיכשהו ניצל. לא ברור איך, כי אמרו שכל המשאית עלתה באש. אם זה היה הסיפור שלו אז הוא לא היה היחיד. הרבה סיפורים שמעתי על האפסנאים והחימושניקים המסכנים האלה, אבל רק אותו ראיתי עומד אצלנו בכביש, עושה שלום.

כל מיני סיפורים היו עליו, אבל אף אחד לא באמת ידע. גם בגלל שהוא לא מדבר הרבה, רק מחייך המון, וגם בגלל שאף אחד לא באמת שאל. ככה זה, אנשים שקועים בעצמם, ביום שלהם, בעבודה שהם ממהרים אליה בבוקר, ברדיו שדולק ברכב, חדשות של בוקר, הילדים מאחורה רבים כל הדרך, משגעים אותך לגמרי עם הרעש שלהם. ריח של בוקר, צריך לשים אותם בגן, צריך לקנות לחם וחלב, צריך לחזור הביתה, צריך להגיע מהר לעבודה.

אנשים בתוך עצמם, בקופסת הפח והזגוגית שלהם, לא רואים אחד שעומד סתם ומנופף להם לשלום. ואם רואים אז רק מרימים גבה ואומרים לעצמם "אה, מעניין" וממשיכים הלאה. לפעמים ילד ישאל "אמא, מי זה האיש הזה שעושה שלום?". היא תענה לו "תפסיק עכשיו עם השאלות האלה!" או אולי רק "מאיפה אני יודעת? תשב בבקשה בנסיעה!" והילד יחזור ויתיישב במקום עד בית-הספר.

בוקר אחד ראיתי אותו עומד שם ומנופף. היה יום מאוד חם והשעה הייתה כבר לקראת אחת-עשרה. בבגדיו הפשוטים עמד שם, ובצורתו הגסה. התנועות שלו היו עייפות ורפות ועל המצח שלו התחילו להופיע טיפות זיעה. ניגשתי אליו עם בקבוק מים מינרליים קטן והצעתי לו לשתות. הוא אמר תודה ולקח, לגם שתיים שלוש לגימות. עוד מכונית עוברת, עוד נפנוף לשלום. שאלתי אותו, תגיד, מאיפה אתה? כשהוא לא ענה, שאלתי אותו למה הוא מנופף למכוניות לשלום.

הוא הסתכל עליי בהתחלה במבט תמה מאוד, כלא מבין, כאילו הקשיתי על הדבר הפשוט והמובן מאליו. אחר כך הוא ענה לי לאט ובמבטא ערבי כבד, "זה בן שלי!". כשראה שאני לא מבין כלום הוא הדגיש, "בן שלי, זה בן שלי!", מצביע על המכונית שעברה בדיוק, מנופף לה לשלום. עוד מכונית עברה ואני שאלתי "גם זה הבן שלך?". והוא הסתובב אלי בחיוך רחב, שמח שהבנתי סוף סוף, "כן, גם זה בן שלי!". הוא חזר אל המכוניות, בשעה הזו חלפו מעט מאוד, ואני לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו "גם אני בן שלך?", והוא הסתובב שוב, מופתע, ואז חיבק אותי בחום ואמר "אתה בן שלי. כולם בן שלי!". הייתי מופתע, האמת היא שגם קצת מבוהל, אז השתחררתי ממנו והתרחקתי משם, חושב על מה שהוא אמר ומה פשר הדברים. תהיתי מה קרה לבן שלו, אם בכלל היה לו אי פעם אחד, ואיך הדבר הזה שקרה לו גרם לו לאבד ככה את הראש, או לחלופין להיעשות כל כך מלא-אהבה לכולם.

למחרת עברתי ליד המקום הקבוע שלו עם הסובארו הלבנה. ראיתי אותו עומד שם בפנים מושפלות ופקח של העירייה מנופף מולו במרץ, צועק עליו שיזוז משם, שאסור לו לעמוד שם כי הוא מפריע לתנועה. הוא נראה מבוהל מעט ולא ממש הגיב לפקח, רק נסוג באיטיות מפני הפקח כילד נכלם. מדי פעם הרים את מבטו המושפל אל מכונית חולפת, מחייך חיוך עקום ונבוך, מנופף לשלום ביד רפה.

 ————————————————————————————————

 עת הקרפיון / משה אופיר

כשחיימק'ה וייס מחייך משהו מתנפץ, ככה אמרו אצלנו.

איש מגודל מאוד, לאורכו, לרוחבו ולעוביו. מרבה לזמזם לעצמו. כשדיבר, השפיל עיניו ובקול בס פעמוני היה ממלמל הברות שאינן ברורות דיין.

חיימק'ה היה איש הקרפיונים במכולת הגדולה שעמדה על גבול השכונה ושדות החרולים של סן-סימון. אבל במלאכתו היה נרפה. כאילו ניסה להשתמט מלדוג את הקרפיונים שהיו נמעכים בצפיפות נוראה בבריכת האלומיניום, מבלי יכולת לשחות.

בחולצה לבנה ענקית ומוכתמת ששוליה לא נדחסו היטב למכנסיו, ב"חנות" פרוצה, בנעלי ענק שחורות ששרוכיהן מרדו תדיר בסדר המתבקש ונפערו כפרח כמוש.

אחר כך נהרג בנם במלחמה.

שישה ילדים היו לזוג וייס ומעולם לא נודע לי מי מבניו מת. אבל אצלנו היו אומרים "קרה להם אסון", ולא מפרטים. כשחזר לעבודתו בזקן מדובלל אחרי השבעה, לא גילחו עוד לעולם.

זמזומיו רק גברו וכבר סירב בתואנות שונות למכור את הקרפיונים לגפילטע פיש. תחילה היה אומר שאין לו המשקל המדויק, אחר כך, כשהיה תופס את הדג שהיו מורות עליו בעלות הבית באצבע בהולה על צורכי השבת, היה מחזירו למים בטענה כי אינו טרי דיו, שבכלל לא בריא לאכול דגים ושאר מיני רעיונות מוזרים.

שום דג לא נמכר כשלושה שבועות ואז פוטר מעבודתו ונעלם מעין כול. במכולת החליפו צעיר אורפלי בשיער מקורזל מהביל ריח קל של סיד, שמלאכתו קצרה ויעילה. לא ידע לזמזם ובאבחה אחת היה מחסל את פחדיהם של הקרפיונים, מדמים פעור-פיותיהם הנדהמים, כאילו מילדותו גדל בין דייגים מומחים.

הדואר הקימו לתחייה. כשנפתח סניף דואר בשכונה נזכרו כולם בחיימק'ה וייס והפכוהו לפקיד. רוח טובה הוא הכניס לסוכנות. כלוא בכיסא חורק מאחורי הדלפק, בעצמו היה מלקק לטובתנו את הבולים ומדביקם על המעטפות ביד ענקית, טובה, שזכר דם הדגים עדיין עמד באצבעותיה שהיו מחורצות וסדוקות ופסים שחורים נימיים בה.

ושוב איש לא קרא לו לדמות הענקית בזקן מטופח – חיימק'ה. לידו עמד שלט ואף על דש בגדו נעוצה הייתה סיכה עם הכתובית מר חיים וייס.

 ————————————————————————————————

הדודה ברטה / משה אופיר

ערירית הייתה ומיום שבעלה נפטר נתנה עינה בניקיונות. כזו הייתה הדודה ברטה מכפר סבא. ביתה עמד בצחצוח תמידי.

כל בוקר, לפני השעה חמש, כבר הייתה שותה כוס קפה במטבח הקטן, על השולחן המכוסה במפת ניילון לחה, ממתיקה אותה במחצית קוביית צוקר שכתמי קפה היו מלופפות בה. ומיד מחישה, יום יום, למרק את המקרר הזמזמני מלבר ומלגו, לאבק את הקירות, לנגב את השולחנות והכיסאות, אפילו מטפסת על סולם קטן ומברישה את הנורות שהטילו צללי עוני. בשטיח שהייתה מנערת גערה על לכלוכו, כאילו מאחורי גבה הוא סופח אבק להכעיסה. פעמים ביקשה את סליחתו על החבטות העזות שהניפו עליו ידיה.

שעון ישן היה קבור בין קפלי בשר אמתה ובדוחק רב הייתה חופרת מדי ערב תחתיו כדי למתוח את הקפיץ ולכוונו כיאות. הגם שאהבה ילדים, כבר הוחמצה לה השעה. יש מעוות שאינו יכול לתקון עוד. לבה היה נתון כולו לביתה וחפציה.

"מה שלומכם בבוקר?", הייתה פונה לצלחות שהשארנו בחוסר אחריות בלילה בכיור, בגוון קול שכמו מפייסן על ההזנחה. למרות שרוב חייה עברו עליה בארץ לא שלטה בעברית. "בואי, קחי מזוקה", הייתה מגישה לי מסטיק בזוקה שקנתה לכבודנו. כמעט שלא יצאה מעולם מפתח ביתה. שנה שנה בקיץ נפשנו אצלה. כשבוע.

אמא, מפוחדת, הייתה נכנסת אחרינו לשירותים לראות כי לא זיהמנו את סביבות האסלה. אך הדודה קבלה את טינופינו בהבנה הגם שהתנצלה לפני המרצפות, וילון האמבט וכלי המיטה הסתורים על כי פרענו בהם פרעות.

פעם שמעתיה באור ראשון גוערת בתמונות המזנון שזזו להן ואף מתארת בפני ציפור שיר קטנה שנקרתה על אדן חלונה את האירוע כ"סקנדל". גם כשמתה ונמצאה גופתה בביתה אחרי יומיים, מכורבלת במיטתה, הייתה יפה ומטופחת ומריחה היטב.

גם בחייה ריח של תכלת היה לה. לא ניחוח זקנים ותרופות או זיעת בודדים הדיפה. רק מעט חמיצות עכורה של חומרי ניקוי ישנים. כלום סבלה כבעלה בניוּמין הרמן שאותו ניתקה ממכשירי ההחייאה בבית החולים ולא סיפרה על כך לאיש, גם כשנפתחה חקירה, או שמא נרדמה לשינה טהורה מחולמת בניקיונות שלא קמה ממנה עוד? איש אינו יודע.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011