ארכיון הבלוג

בתגובה ל'המסע צריך להימשך בארץ' מאת אבי גז גיליון פרשת שמות

 

לדחות את המסע / עקיבא סלע

מצעד החיים, פולין. צילום: רויטרס

 עולא ורב חסדא היו הולכים בדרך. כשהגיעו למקום שבו היה ביתו של רב חנא בר חנילאי נאנח רב חסדא. אמר לו עולא, מדוע אתה נאנח, והרי אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ור' יוחנן אמר אף כל גופו של אדם. אמר לו איך לא איאנח – בית שהיו בו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה והיו אופות לכל מי שצריך ולא הוציא בעל הבית את ידו מארנקו לפי שסבר שמא יבוא עני בן טובים ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש העני… ועכשיו נפל בית זה ונשארה חורבה ולא איאנח?! אמר לו: כך אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב"… אמר לו: דיו לעבד שיהיה כרבו – אם הקב"ה משאיר את ביתו הרוס אין להתרעם על חורבן בתי צדיקים (ברכות נח ע"ב, בתרגום).

קשה מאוד לקבל תנחומים על חורבן קהילות רבות והריסת בתים, אובדן מרכזים יהודיים שהיו לנו, אורות מאירים בחשכת הגלות.

המסייר במזרח אירופה לא בא לחפש את הגוף אלא את הנשמה והנפש – הצוואה של יקירינו שנהרגו, נשרפו ונקברו חיים. הבית, הבניין – הפרטי והלאומי – נמצא כאן בארץ, ואילו שם אנו מחפשים את השורשים – את מה שאינו על פני האדמה. והשורשים, כמו שורשי הצמח, שלושה תפקידים להם: לעגן את הצמח בקרקע ולתת לו תמיכה ויציבות, לספוג מן הקרקע מזון, ולייצר חומרי צמיחה.

המסע למזרח אירופה (בכוונה אני נמנע מלכתוב לפולין, שכן נראה לי שרוב המשפחות של יוצאי המסעות לא הגיעו מפולין) דורש נגיעה בשורשים יהודיים אמיתיים; לא רק בשורשים מתים, בקברים הנטועים בערמות צמחייה ואבק, בחורבות בתי כנסת ובתי מדרשות, אלא ביהדות המפוארת, בתרבות הפורחת, בחיי הקהילה העשירים שהיו שם. המפגש עם הגולה יביא את המסייר להתיידד מחדש עם המציאות שהייתה שם, על כל אורותיה – הישיבות, ענקי הרוח הטמונים בבתי העלמין עתיקי היומין; יקרב את הדור השני והשלישי אל הסבים והסבתות, הדודים והדודות, ויטמיע בתודעה את העובדה שהעבר חשוב לעם היהודי בעיצוב עתידו. רק מתוך חוויית מפגש שכזו ניתן יהיה להבין את טרגדיית השואה, רק כך ניתן יהיה להבין יותר את משמעות המדינה הנבנית על זיכרון הקרבנות שנשארו שם.

להגיע בשל

כל זאת ייעשה טוב יותר אם המסייר יגיע לסיור בשל יותר, הן בידיעותיו והן בגילו. בבית הספר התיכון נמשיך בלימודי ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה ובהוראת השואה כפי שעשינו עד היום. את חוויית התכנים נחליף מסיור רגלי לאמצעים טכנולוגיים הממחישים היטב את מאורעות השואה. רק לפני כמה שנים הצגתי בפני הנהלת משרד החינוך והממונים על "מצעד החיים" תקליטור בשם "מסביב לכיכר" – סיור וירטואלי במחנה הריכוז טרזינשטט, הכולל ביקור פנורמי במספר אתרים במחנה, סרטים, עדויות מוקלטות ומצולמות, מאגרי מכתבים ותעודות ועוד. תגובת הממונים הייתה שתקליטור כזה יכול להחליף את הנסיעה, ולכן הם לא המליצו להכניסו לבתי הספר. הנה ראיה עד כמה יכולה הטכנולוגיה להוות כלי חוויה ממשי.

לטעמי, לימוד התכנים בבתי הספר לצד חקר שורשי המשפחה יביאו את התלמידים לבשלות גדולה יותר לקראת היציאה למסע. אם נוסיף לכך את השירות הצבאי של אותם תלמידים, שבמהלכו כל חייל חש על בשרו את המשמעות של מלחמת הקיום של העם היהודי, הרי שלבסוף המסייר גם יתפוס טוב יותר את מעשיו של לוחם המרד והפרטיזן היהודי, ואולי גם יבין בצורה אחרת את משמעות מלחמת ההישרדות של היהודים בגטאות ובמקומות המחבוא.

אין לי ספק שאם יתקיים המסע לאחר ימי התיכון והשירות בצבא, יגיע המסייר למזרח אירופה בשל יותר להבין ולחוות את המראות ואת המציאות שיפגוש, וממילא המסע יהיה משמעותי יותר עבורו. כמובן, על מנת ליישם את השינוי המוצע יש צורך בהעברת התקציבים המוקצים לנושא זה למסגרות אחרות: צבא, אוניברסיטאות, מכללות וכו', וגם למצוא דרך להוזיל ולהגמיש את מתכונת המסעות. אך דומני שעם רצון טוב תימצא לכך הדרך.

עקיבא סלע הוא מנהל המרכז "מירושלים לליטא"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת