האשמת הדתיים המודרניים המבקשים לקדם שינויים הלכתיים ברפורמה הינה מופרכת, שטחית ואף מביאה לחילול ה'. שלא כבעבר, לפנינו צמא רוחני אותנטי המחפש ביטוי בתוך מסגרות ההלכה והאמונה ולא מחוצה להן

המשך הרשומה ←

חזרתם של יהודים חילונים לעיסוק במקורות היהדות מזמנת כינון של שיח תורני וערכי בין כל לומדי התורה, שטמון בו פוטנציאל להתחדשות תרבותית-יהודית. כדי שהדבר יתאפשר על בית המדרש הישיבתי להכיר ביהדות שהיא מעבר להלכה

ארבעת הבנים כאחים מרקס, דיק קודור,1981

כ-200 שנה עברו מאז שהעולם בכלל ועם ישראל בפרט החלו לעבור תהליך חילון עמוק ונרחב אשר השלכותיו על תפיסת העולם, הערכים, הנורמות וחיי היומיום הן רבות. שינוי משמעותי נוסף שעברה רוב החברה היהודית הוא הקמתה של מדינת ישראל אשר הפכה את כולנו מחדש לעם אחד החי במשותף והניצב יחד מול אתגרים פנימיים וחיצוניים. עד לשינויים אלה התקיימה חפיפה כמעט מוחלטת בין הזהות היהודית לזהות הדתית, אך תהליכי ההשכלה, ובעיקר הציונות, יצרו אלטרנטיבות נוספות לזהות היהודית ונציגי היהדות הדתית שוב לא היו מייצגיה הבלעדיים.

הוגים ציונים רבים עסקו בהתחדשות היהדות בארצנו (ביאליק, א"ד גורדון, אחד העם ועוד) אך הניסיונות ליצור זהות יהודית-חילונית מגובשת ומוגדרת נדחקו הצידה עם הקמת המדינה בשם האחדות הלאומית ובשל הפנייה של החילוניות לכיוון האוניברסלי והחילוני-אידיאולוגי. הרוח הציונית שזנחה במכוון את המסורת לטובת עולם ערכי חדש ונאור הייתה עדיין בשלב ההתבגרות הבועט.

טשטוש הדיכוטומיה

החזרה לעיסוק בתחום ההתחדשות היהודית במרחב החילוני קיבלה תאוצה בשנות השישים, עם חוג שדמות שהוקם בקיבוצים בצפון הארץ וקבוצות השיח שקמו בעקבותיו. מאז ועד היום ממשיכים להתפתח ארגונים, קבוצות לימוד, תנועות ובתי-מדרש העוסקים בהתחדשות יהודית. ראשיתה של התופעה התמקדה בעיקר בלימוד עיוני-שכלי של המקורות, אך בשנים האחרונות הולכת וגדלה המגמה של 'לימוד המביא לידי מעשה' – הלימוד נעשה יותר חווייתי, יצירתי ומחובר, קהילות מתגבשות סביב ערכים יהודיים, התנדבויות ועשיית צדק חברתי, מוקמים בתי תפילה חילוניים, נערכים טקסים יהודיים וישנו אפילו עיסוק ראשוני בהלכה מעשית. הישראליות החילונית מרגישה יותר ויותר בצורך לגבש את זהותה היהודית ורוצה להיפגש באופן בלתי אמצעי עם המסורת היהודית מתוך חופש, הזדהות וביקורתיות ולא דרך המשקפיים האורתודוקסיות.

העמדה החילונית, המאפשרת חיבור והזדהות עמוקים עם המסורת היהודית ולעתים אף כינון פרקטיקה יהודית של תפילה וקיום מצוות (אם כי לאו דווקא בצורתן האורתודוקסית), מתאפשרת יותר ויותר הודות לתהליכים רבים שעברה ועוברת החברה הישראלית. תהליכים אלה, המלווים בחוסר שביעות רצון מהמונופול הדתי על היהדות ומהריקנות הערכית הפושה בתחומים רבים בחברה הישראלית, מובילים לערעור על הדיכוטומיה הכה מושרשת בשיח הישראלי בין הדתי לחילוני, ולעיצוב שלל זהויות יהודיות אחרות הנעות על הרצף שבין יהדות אורתודוקסית ליהדות כזהות פוזיטיבית, מלאה ומשמעותית.

מדובר בתופעה נרחבת שאין לה שם, קבוצה או מנהיגות ברורה, אך יותר ויותר אנשים מגדירים עצמם בצורה מורכבת המכילה רכיבים שונים של חילוניות יחד עם חיבור עמוק ואף מעשי ליהדות ולתורה. הרכבה זו, על אף שהיא בתחילת דרכה, יוצרת תופעות של חיבורים מפתיעים ומלמדים בין קודש לחול, בין חידוש למסורת, בין לאומיות לאוניברסליות, בין חופש למחויבות וכו', כאשר כל אלו ניצוקים לתוך הזהות הישראלית על שלל היבטיה. מגמה זו של טשטוש הדיכוטומיה הדתית-חילונית מצטרפת לכיוונים החדשים בחקר החברה בישראל אשר מצביעים אף הם על כך שהחברה היהודית בישראל משתרעת על פני ספקטרום רחב ומגוון של הגדרות הזהות היהודית ואילו החלוקה של החברה הישראלית לדתיים ולחילונים מעולם לא היתה מדויקת.

שיח בין בתי המדרש

יהודים רבים, צעירים ומבוגרים, לומדים, יוצרים ומתעסקים בשאלות של אמונה, זהות, מוסר, תרבות וערכים דרך המקורות היהודיים, אך שיח זה לא נפגש כמעט במאומה עם השיח הישיבתי אשר נשאר סגור בתוך עצמו ולא ער להתחדשות היהודית שמחוץ לעולם הדתי. אין היכרות עם התופעה, אין מפגש עם האנשים ולא מתקיים שום דו-שיח ערכי ותורני בין הצדדים השונים. השיח הפנים-ישיבתי מנכס במודע ושלא במודע את התורה ואיתה את כל ה"יהדות" רק לתוך גבולות האורתודוקסיה. כל העיסוק הישראלי-יהודי העכשווי על תכניו ומאפייניו לא מוכר ולא נתפס כחלק מהיהדות ולכן לא נלמד, אפילו לא כבר-פלוגתא. יש לציין כי מרבית הארגונים והתנועות המדוברים דווקא מקיימים דרך קבע קבוצות לימוד ובתי-מדרש משותפים לחילונים ולדתיים, אך לרוב מדובר בדתיים מבוגרים מחתך מאוד מסוים של הציבור הדתי, ומעבר לכך – אינו דומה הלימוד במסגרת אישית ללימוד האינטנסיבי והיוצר של הישיבות, הכוללים והמדרשות אשר בהם מתחנך הדור הבא ובהם מתגבשת התורה שבעל פה של ימינו.    

לדעתי, ביצירת שיח תורני וערכי בין בתי המדרש השונים טמון פוטנציאל ממשי, מבחינות רבות, להתחדשות תרבותית-יהודית בארץ ישראל. בתי המדרש הדתיים ייפתחו ללימוד תורה שבכוחו להעניק נקודות הסתכלות מרעננות ולפתוח את התורה לאופציות חדשות, לא רק במובן של כלי הלימוד אלא גם בתכנים, במוסר, בהשקפה ובאנרגיות. התרבות הישראלית כולה תצא נשכרת מהפיכתה של התורה מנחלה של סקטור מסוים בעם לתשתית קיומנו היהודי. מגמה זו יכולה להביא ליצירת שיח יהודי חדש ועמוק שיהווה תשתית לפריחה תרבותית המלווה במחלוקות עמוקות לשם שמים ובהתחלה של יצירת תורת ארץ ישראל על שלל גווניה.

הפעילו מעט את הדמיון – עשרות בתי מדרש וארגונים שונים, דתיים מגוונים שונים ואף לא דתיים, עוסקים במשותף בנושאים יהודיים ומבררים אותם לעומקם. אופייה של השמיטה במדינת ישראל, אמנות, גיור, תפילה, מידות, עובדים זרים, תקשורת, צניעות, דיבור, שבת, מוסר וכו' – סביב כל הנושאים הללו נערכים מפגשים וערבי לימוד, שיעורים, סימפוזיונים ופורומים. כל בית מדרש לומד ומעמיק בעצמו, ומשתף ומפרה את יתר בתי המדרש. לעתים מסכימים ולעתים חולקים, מחדשים, יוצרים, לומדים ומלמדים. התנופה לא תיגמר בתוך כותלי בית המדרש, אלא גם תיתן אותותיה בהעלאה הדברים בשיח הציבורי, בתקשורת, באמנות, בספרות וברחוב. הפוטנציאל הוא גדול והוא לא יתממש בִּן לילה, אך כדי שהחזון הרחוק יתאפשר יש צורך בדיאלוג ולשם כך יש לבחון מחדש חלק מנקודות ההסתכלות הדתיות על המציאות החילונית.

השיח הדתי בשורשו רגיל להתייחס אל החילוני כאל פוטנציאל להחזרה בתשובה. התפיסה הדתית המקובלת לא מוכנה לקבל השקפה יהודית שאיננה מחויבת לסמכות ההלכתית באופן מוחלט. היא איננה מסוגלת לתת לגיטימציה למציאות של יהודי שאיננו מקפיד על קלה כחמורה. מתוך גישה אי-שוויונית שכזו אי אפשר לייצר דיאלוג אמיתי ופורה. ביקורת היא אמנם לגיטימית ואף חשובה ומקדמת אלא שלא מדובר פה רק בביקורת ובמחלוקת; הגישה הדתית-ישיבתית הרווחת פשוט שוללת את יהדותה של העמדה הלא-הלכתית ואת עצם הלגיטימיות שלה. גם ההגדרה ההלכתית, הסלחנית במקור, של החילוני כ'תינוק שנשבה' היא בעייתית. זו גישה פטרנליסטית הבטוחה בעצמה והטוענת להחזקה בלעדית באמת היחידה. ודאי שגישה כזו לא מסוגלת להכיל ולנהל דיאלוג פתוח, מפרה וכן עם דרך יהודית שאיננה אורתודוקסית. השפה הדתית הקיימת תופסת את ההלכה (האורתודוקסית) כבסיס היחיד והמחויב בכל דרך הרואה עצמה בברית עם התורה, השואפת לבטא את רצון ה' והטוענת לזהות יהודית עמוקה.

מגוון דרכים ביהדות

ברצוני להלך בעקבותיו של הרב שג"ר ולהעמיד את העמדה הדתית על בסיס האמת הרכה, האמת המקומית. היהדות היא הרבה יותר מדת. היהדות היא זהות, היא תרבות, היא שפה והיסטוריה ורגש שייכות, היא מסורת עשירה ומגוונת המכילה בתוכה פרשנויות וכיוונים שונים ואף מנוגדים. אפילו בתוך ההלכה יש מגוון גדול מאוד של דעות, שאמנם חלקן נדחו מעולם הפסיקה המעשי אך אין זה אומר שהן אינן חלק מהיהדות. היהדות בסופו של דבר מקבלת את צורתה מהדרך שבה היהודים מעצבים אותה, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבעשרות השנים האחרונות היא מכילה בתוכה גם אפשרויות של קיום יהודי שאיננו הלכתי, אך עדיין קשור ליהדות ולתורה בברית זהות שלא תנותק.

יש להתרגל להתייחס להלכה כאל אופציה אחת של הקיום היהודי. יהודי הלכתי הוא לאו דווקא 'היהודי האידיאלי' היחיד, אלא אחד מכמה אפשרויות של זהות יהודית. אינני מדבר על לגיטימציה הלכתית לאי-קיום ההלכה. ההלכה תמשיך להתיר ולאסור ולהתוות את הדרך לחיים הלכתיים, אך העמדה היהודית והאמונית תכיר בכך שיש יהודים שדרך ההלכה איננה דרכם, לפחות לא באופן מלא, ואין הדבר שולל מהם את מקומם בשיח היהודי. התורה שהם לומדים והזהות היהודית שהם מייצגים הן דרכים נוספות של קיום יהודי.

היהדות היא רצף הנע בין מחויבות הלכתית אורתודוקסית לבין יהדות כזהות וכתרבות. ההבדלים בין הזרמים הדתיים-לאומיים לזרמים החסידיים והליטאיים הם עצומים, אך אנו רגילים לראות את כולנו מתחת למטריית קיום ההלכה וכך להחשיב את כל הזרמים הנ"ל כבני פלוגתא לגיטימיים בתוך עולם התורה. למרות שבמקרים רבים אין מדובר עוד באותה ההלכה, עדיין המכנה המשותף הוא העמדה הנפשית העקרונית של התבטלות אל מול רצון ה' המתגלה בתורת ישראל, כל אחד על פי הבנתו. לדעתי, עלינו לפתח גישה מורכבת יותר אשר מציבה את המטרייה היהודית לא מעל הצהרת הנכונות לקיים את ההלכה אלא מעל המוכנות העקרונית להיות יהודי נאמן הנמצא בדו-שיח מתמיד עם יהדותו והמאפשר לה לעצב את עולמו הרוחני והמעשי.

אין פה הצעה פורמלית וטכנית, גם לא יתבצעו מבחני קבלה; יש פה שינוי תפיסה עקרוני המכיר ביהדותן של דרכים יהודיות לא אורתודוקסיות ומתוך כך מחשיב גם את בתי-המדרש שאינם אורתודוקסיים כחלק ממכלול בתי המדרש בישראל. בתי מדרש אלו הינם תורניים למרות שההלכה המקובלת איננה סמכות מחייבת עבורם אלא מקור השראה בלבד, ואילו העקרונות המחייבים הם הנאמנות לזהות היהודית והרצון להתעמק בה דרך המסורת, הלימוד והעשייה החברתית והרוחנית, וכן להיכלל בפועל בשיח התורני של עם ישראל בארצו. אינני מתכוון להשטיח את המציאות ולהגדיר את כולם כזהים. כל בית מדרש וכל כיוון רוחני ואמוני יישא את דגלו בעוצמה ובאמונה בצדקת דרכו, אך בד בבד הוא יראה את יתר בתי המדרש כבני שיח לגיטימיים בהתחדשות התורה בארצנו. ההלכה תמשיך כמובן לפרוח ולהוות דרך יהודית עשירה, עמוקה ומרכזית, היא תמשיך להיות תובענית ומחייבת את ההולכים בדרכה, גם אם לצידה יתפתחו דרכים יהודיות אחרות. יהודי הלכתי ימשיך לדבוק בהלכה מכיוון שהוא מאמין שזו הדרך אשר מקרבת אותו בצורה הטובה ביותר לא-להים ולא מכיוון שזו הדרך היחידה.

בין הלכה ותורה

בשביל לאפשר לתורת ארץ ישראל לצמוח, צריך לפתח גישה המבחינה בין מושג ההלכה למושג התורה. התורה, כמושג מופשט הכולל בתוכו הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה, היא הבסיס של השיח היהודי בין בתי המדרש השונים. ההלכה המקובלת היום היא ענף מרכזי ביותר ביהדות, אך יהיו גם בתי מדרש שענף זה לא יהיה נר לרגלם ואלה יעדיפו להשעין את זהותם היהודית על אינספור מקורות וצורות חשיבה והתנהלות יהודיות אחרות. אני מאמין שהיהדות היא מספיק רחבה, דינמית ומגוונת, והיא יכולה להיות הבסיס לשיח התרבותי בישראל. היהדות על פי תפיסה זו מכילה בתוכה רציפות בין קיום מלא של ההלכה לבין מימוש היהדות בדרכים אחרות. ברצף זה כלולות דרכים שונות של שילובים אשר כולן מבססות בסופו של דבר את זהותן היהודית על ידי דו-שיח מתמיד עם המקורות הקדומים והחדשים ועם העקרונות העומדים על פי הבנתן בבסיס היהדות. אמנם לא כך היה תמיד, אך נדמה שכך נראה עם שלם, שחי בטבעיות, בבריאות ובמלאות בארצו, מתוך גיוון גישות ודרכים למימוש הזהות.

בסופו של דבר, התורה וודאי היהדות לא שייכות לציבור הדתי בלבד אלא לעם ישראל כולו. בתי המדרש החילוניים לא זקוקים ללגיטימציה של הדתיים. הם מבחינתם כבר לומדים, יוצרים ומעמיקים והלימוד בהם נמצא במגמת עלייה מתמדת. הגישה שאני מציע איננה 'מתן לגיטימציה הלכתית לאי-קיום הלכה' והיא לא קיבוע של היהדות אל המציאות העכשווית, אלא במובן מסוים דווקא ההפך – הכרה בכך שהשיח היהודי מתרחב מעבר לגבולות האורתודוקסיה ופותח את היהדות לאופציות חדשות ועמוקות ומתוך כך פיתוח שפה והשקפה המסוגלות להשתתף בשיח זה ולקחת חלק בהתחדשות היהודית בארצנו.

בתי המדרש החילוניים עדיין בתחילת דרכם. עדיין אין יצירה עמוקה ונרחבת, עדיין אין עיסוק בתחומים רבים ביהדות והם עדיין נמצאים בבירור ראשוני של היחס הראוי מבחינתם בין הלימוד למעשה, אך כבר עכשיו יש שם נקודות הסתכלות וצורות לימוד שיכולות לרענן ולאתגר את הלימוד הישיבתי. אם התפיסה העקרונית תהיה שאף הם חלק מהתחדשות היהדות ואם בתי המדרש הדתיים ישכילו למצוא דרכים ללימוד ולדיון עמוק עִמם, הרי ששני הצדדים ועם ישראל בכללותו יכולים להרוויח מכך רבות.

אין זה חזון אחרית הימים אלא תיאור של תחילת הדרך, שרטוט של העקרונות הבסיסיים שיאפשרו צמיחה של השיח היהודי-ישראלי המתחדש. מה ייבנה על גביו? איך הדבר ישפיע על ההלכה? ועל התרבות? האם כל זרם יתחזק ויעמיק בעצמו או שאולי ייבנה פה זרם רוחני חדש? אלו כבר שאלות שעם ישראל יצטרך לענות עליהן תוך כדי הלימוד והיצירה. עד אז אנחנו עם אחד החי בארצו והנתון לגורל ולייעוד משותפים וחובה עלינו לפתח יחד תרבות יהודית עמוקה וערכית שבה כולם מוצאים את מקומם איש איש על פי דרכו, תרבות המגלה את רצון ה' בעולם דרך ההפריה ההדדית והמחלוקת שהיא לשם שמים ולא דרך המחלוקת השוללת את מקומו של האחר.

 יאיר דביר הוא תושב מצפה נטופה ותלמיד ישיבת הסדר