שלושה פסטיבלי שירה

רומן באימבאיב

איזה שהוא פרדוקס מונח בפתח אולמות השירה שעה שהזרקורים צובטים את המקריאים. אותו מעשה אישי, אינטימי, בין ארבע קירות, הופך באחת להתרחשות מוחצנת. לחיצות היד, המפגש האנושי על קנאותיו, סבך ההיכרות וההימנעות, חשבונות הכבוד והלב. ובאמת, בכל אחד משלושת הפסטיבלים שבהם הייתי – "פסטיבל תל אביב לשירה" בניהולו האמנותי של יהודה ויזן, פסטיבל "שער" של "הליקון" ו"ימי אהבה לשירה" משל חבורת "משיב הרוח" – בווליום משתנה, נפגשו המעשה האישי עם כוחות החוץ: המיקום הגיאוגרפי, מתאר החתך הסוציולוגי, ויותר מכול – אווירת השיר, כוונותיו ומקומו בשעה זו, כאן.

בפסטיבל תל אביב לשירה, אשר נערך בבית הקפה 'הנסיך הקטן', שלט יותר מכול האני. זה העומד מול החברה, התר ומבקש את ייחודו ואת בדלנותו. הדבר ניכר הן בתוכני השיר, ואף יותר בשימוש בשבירות תחביריות; ניסיונות להפוך את השפה לפניו של היחיד. בכדי להינצל מן העמימות, חוסר המובנות והפניית הגב יש צורך בעומק אידיאולוגי הנח תחת הסיבוך הלשוני, וכזה הופיע לעתים בודדות, כמו בשירתו של יעקב ביטון, המשורר הפילוסופי הצעיר. כוחו של ביטון הינו הזעם, ככלי המזיז את השפה בקדחתנות, בחוסר נחת ובחיפוש. משורר נוסף שהופיע והיה בעל נוכחות הנו רומן באימבאיב ז"ל, שנפטר לאחר הפסטיבל. תהא רשימה זו לזכרו.

בשירתו מצוי הגרעין שביקשו לשכפל רוב הדוברים: התרסה שמובילה למשחק בשפה, חזרה על מטבעות לשון עד להרס שלהם, ניפוץ קודים חברתיים משותפים. סביב באימבאיב נאספו כמה משוררים צעירים, כולם במעיל רוח כהה ומבט רושף, כעדת מוכיחים בשער, ביניהם משורר דוגמת מרחב ישורון, אשר כישרונו בשפה לא מוטל בספק, אך כדאי לנהל את כלכלת הכעס באופן מרוסן יותר. היד המאוגרפת-המתריסה זקוקה גם למתנת ההומור, אחרת היא הופכת לתנועה אחת, אפורה כולה, המקשה על הקורא להיענות.

*

בפסטיבל "הליקון", בעריכה אמנותית של יקיר בן-משה ועדי עסיס,  נכחו, בניגוד לשאר הפסטיבלים, משוררים מן העולם, בניהם ג'ואן מרגריט הקטלוני וטיטוס פטריקיוס היווני. עניין זה איננו גאוגרפי בלבד, או פיננסי, כי אם הכרזה מהותית.

בתוך כך פעלו בפסטיבל צמד ערוצים שהפגינו מהות זו. האחד הנו מבט אוניברסלי, המביט על מושגים כמו דור, מאה, ללא הפניית פנים והשפלת עין. מבט שהוא גם תחושת זקנה, לא משום הגיל אלא בשל תחושת הניסיון. לשם כך לדוגמה שבו להופיע בפסטיבל סמלים ורעיונות מן המיתולוגיות השונות, אירועים היסטוריים או אישים מרכזיים. אלו נושאים בתוכם את הלקח האנושי, ויותר מכך, את תמצית מקורות היצירה. כישלון האדנות מצוי כאן, ההטפה, אך השימוש החכם של רוב המשוררים, מכאן ומשם, בחייהם האישיים, על הנפש והמטבח שבהם, כחיבור בין הסמלים ליומי-יומי, מנע זאת.

הערוץ השני, הקשור ואינו קשור לראשון, היה בכך שבפסטיבל ניתן מקום לשירה הערבית. כפי שהמשורר המצוין נעים עריידי אמר לי לאחר אחד האירועים, תחילת הבהלה מן האחר מצויה בהעדר הקריאה שלו. העיר חיפה, אשר אירחה את הפסטיבל בפעם הראשונה, הייתה לה נוף מהדהד, כאשר שגרת היום ברחוב אינה מכירה בשונה אלא בדומה. בקול אחד דיברו הקוראים בבית הגפן בחיפה: הסיכוי לפיוס מצוי בתרבות, בהאזנה לחיי האחר, ובעיקר לסמלים, לסיפורים ולהמנוני הנוף המעצבים את תודעתו.

פסטיבל זה גם הפגין את שילוב האמנויות, כאשר ריקוד, צילום ומוזיקה הקיפו את המלל. היתרון בהפוגה ובהרחבת היריעה ברור, אך לעתים הדבר מונע את התגברות הקול השירי, שנמתח ממקריא למקריא, ומגיע לעתים לשיא, כמו בהקראה של ז'ואן מרגריט וישראל אלירז. שעה שקולם נסדק, על גבול הבכי, ועיצב את קו הגבול הדק בין עוצמת המשורר המבוגר לשבר הנפש בעדותה.

*

בפסטיבל האחרון שבו ביקרתי, "ימי אהבה לשירה", בעריכתם של יורם ניסנוביץ וצורית יעיר, באירוע אחד, לזכר דרך חייו של חנן פורת ז"ל, גדש את האולם קהל רב יותר מכל שאר הפסטיבלים. מדוע? נדמה כי בסביבת "משיב הרוח" עוד נותר האלמנט הציבורי המאחד, אותה "מדורת השבט" שסביבה נאספים הבריות לשמוע. אווירה שונה בתכלית שרתה על אירועים אלו, גורלית יותר, דחופה. הייתי מגזים ואומר כי הקול היה קול הרבים דרך היחיד בניגוד לקול היחיד מול הרבים בפסטיבלים האחרים.

בתוך כך עלתה מן הדברים הבעיה המצויה בכיוון כזה, נקודת החיבור בין המעשה והיום-יום הפוליטי, החברתי, לבין מעשה היצירה והרוח. טשטוש גבולות אלו היה בבסיס מפעלו של חנן פורת. מתח זה מודגם למשל, גם, בחוברת "מזמור" החדשה, שנחגגה גם היא בפסטיבל, ומצויה למשל בשירה של שלומית נעים-נאור או יעל גול המוכשרות.

בערב בפסטיבל עלה אל הבמה הרב מנחם פרומן, ובקהל עבר רטט תפילה לבריאותו. דבריו החכמים סימנו גם הם את הצורך בכפילות, בגם וגם של המציאות, העשייה והיומן הציבורי העמוס, ומאידך הנבל בחצות הליל, המנגן את התהילים. הפסטיבל, השנה, העמיד את דמותו של משורר התהילים, דוד המלך, במרכז. לא בכדי, הרי הוא אולי המודל המובהק ביותר של כפילות זו. כפילות שיש בצידה גם הכרה ב"לכלוך" המסוים המגיע עם המצביא והמדינאי, שאולי אף מגביר את קריאת הנפש בשעת חצות. גם מקומה של ירושלים מצוי במתח זה, עיר הקרועה בין מבני הממשלה לסמטאות המובילות לכותל. בין ויכוח שכנים לעלייה לרגל. תכונה זו של ציבור הפכה את האירועים לקרובים יותר. תחושת השותפות הפכה את הקשב לחודר יותר.

אם כן, אירועי שירה שונים, בנוף אורבני אחר בתכלית, ומתוך טקסטים בעלי רקע תרבותי אחר, אך כוחה של השירה מצוי במשבר. הקהל הנאמן מועט, תוכני השפה במקומם המורכב, המאתגר, הופכים רחוקים מן הציבור, העסוק יותר ויותר בצמצום הקשב לכותרות, לסיסמאות ולצעקות מכול סוג. אם ישנה מסקנה מן הביקור בפסטיבלי השירה ומן ההאזנה למשוררים, הרי היא שעדות השירה עודה המהימנה והנוקבת ביותר על דרך היחיד והרבים, השרויים כעת תחת רקיע אפור של פחד מן האחר.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

עלייתו המחודשת של המחזה מעורר הסערות 'חברון' בתקוע הייתה לא רק מפגש בין שני קצוות, אלא בעיקר כניסה לעולמו של אדם שחרב מונחת על צווארו, הרואה בתיאטרון את סיפור החיים כולם

המשך הרשומה ←