ארכיון הבלוג

בתגובה ל'משפחת יוצאי מצרים' מאת מתיה קם, גיליון פרשת יתרו

 

בארץ ישראל לא קם העם היהודי / מוטי קרפל

ברקע טיעוניו של בן גוריון לקדמות ישראל בארצו עמדו תפיסותיו האירופאיות שהאדירו את המולדת וראו בעם היהודי תוצר היסטורי. זה לא מה שהמסורת היהודית טוענת

מאמרה של מתיה קם הביא לפנינו את "עיוניו המחודשים" של בן גוריון בנושא יציאת מצרים. לפי בן גוריון, ביציאת מצרים לא השתתף העם העברי כולו. היו אלה "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר". יתר העם העברי נשאר לדעתו בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען. אינני רואה עצמי בר סמכא בענייני תנ"ך, כך שלא אוכל להיענות להזמנתו של בן גוריון (ולהזמנת מתיה קם) לנסות לחלוק על פרשנותו, אבל על מגמתו בפרשנות זו אוכל להעיר דבר או שניים.

פרשנותו של בן גוריון מחזירה אותנו למעשה לפתיחתה של "מגילת העצמאות", שבה קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה המסורתית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי…". כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים) במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. ארץ ישראל לפיכך איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד.

אלא שתפיסה זו של העם העברי לא התאימה כמובן לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון הייתה זו האירופאית, שלפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית והגדרה עצמית כעם. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא בעל ייעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת. ועוד: לפי התפיסה האירופית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו. העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד. וכך משתנית זהותו של העם ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להוכיח – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי תבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם" כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת" האירופית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ הייתה חשובה לבן גוריון. הוא כמובן לא יכול היה לבסס אותה על הצו והייעוד הא-לוהיים, ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופית נתפסת היום כ"קהילות מדומיינות". גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם עובדה זאת. למרבה המזל, לנו, בניגוד לאירופים, יש תפיסה שונה שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

נמצא שפרשנותו של בן גוריון לסיפור יציאת מצרים איננה פרשנות תנ"כית אלא אידיאולוגית. לא על פרשני המקרא המסורתיים הוא חולק, אלא על המסורת היהודית כולה, מאברהם אבינו דרך משה והרמב"ם – כולל כל הנביאים, שאותם הוא מגייס ל"עיטור" מגילת העצמאות – ועד כל שאר גדולי ישראל וקטניו, עד ימינו אלה.

ממילא מובן שגם מגילת העצמאות הבן גוריונית, שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת – רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. אבל גם בזה עדיין קשה לרובנו להודות.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

מודעות פרסומת