ארכיון הבלוג

המוות הולך להשתנות בקרוב | עמיחי שלו

קצב חייהם של בני השבט האינדונזי מוכתב בכפייתיות על–ידי המוות. אורחם לרגע, גיבור הספר, מעומת עם שאלות קיומיות עם מותו בטרם עת של חברו הקרוב המשך הרשומה

מודעות פרסומת

אנטומיה של חברות ומוות | חיותה דויטש

סוף האדם הוא עובדה ידועה המלווה בפחד, במאבק ובדילמות על הארכת חיים. התמודדויות נצחיות מאגדות חכמים ועד סדרות בתי חולים. רק הטכנולוגיה השתנתה המשך הרשומה

ר' נחמן כבר לא באומן | שלום רוזנברג

רק כשאנו לומדים את תורתו של הנפטר ומקבלים ממנה השראה, מתרחשת ההתקרבות האמיתית. תחיית הגוף מן התורה המשך הרשומה

להתפלל מחדש | אלחנן ניר

ממחצית סיוון ועד פתח התמוז קיווינו. כל היום וכל הלילה, שעה שעה ורגע רגע ציפינו לישועה, דמענו וגופנו נצרב לכוויה. ציפינו לישועה פשוטה ומאוד יומיומית –שישובו הטלאים אל חיק אמותיהם, שהנערים היקרים ומלאי הקסם הללו יחזרו לביתם – ילמדו נהיגה, יעסקו בתורה, ינגנו בגיטרה, יטיילו בארץ ויחפשו את עצמם ואת האמת. כי לפעמים דווקא הפשוט והטריוויאלי ביותר מתחוור כגאולה עצמה.

המשך הרשומה

בני אדם מנחמין | שמואל פאוסט

סיור בין כמה סיפורי מיתת נערים מציג מעושר התגובות של חכמינו ומאפשר ליטול את אופן ההתמודדות הרצוי. וגם שתיקה היא דרך התמודדות למי שלהם דומייה תהילה
המשך הרשומה

החי מול המת / חבצלת פרבר

מותו של החבר הטוב מעלה במלוא עוצמתן את תהיותיו של המספר על החיים, המוות והזיכרון. תהיות הנפרשות בשפה עשירה, במקצב פיוטי ובאריכות יתרה המשך הרשומה

אינטימיות של יגון / תום שטיבר

 

השוואה בין ההצגה "אשכבה" לחנוך לוין לבין סיפוריו של צ'כוב שעליהם היא מבוססת מגלה כי המחזאי נטל מהסיפורים את הנחמה המועטה שהייתה בהם, והשאיר את גיבוריו להתמודד עם מציאות חסרת רחמים ושרירותית – כפי שהייתה התמודדותו שלו עם המוות

המשך הרשומה

כי אתה עימדי / אלחנן ניר

 

אדם ניצב בפני מחלה קשה או בפני המוות. כיצד ניתן להיות איתו ולעזור לו? תחום הליווי והתמיכה הרוחנית, שהחל להתפתח לאחרונה, מבקש לתת מענה וכלים טיפוליים למצבים קשים אלו

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (אפריל)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

 

זעם האלים

האופן שבו היפנים מקבלים את האסונות שניחתים עליהם הוא תולדה של רקע דתי ותרבותי

רשימותיהם של יאן בורומה (Ian Buruma) ב"וול סטריט ג'ורנל" ושל פרנק פוריידי(Furedi)  בפרויקט המקוון Spiked עוסקות בהתמודדותם של היפנים עם אסון הצונאמי שניחת עליהם.

בורומה ופוריידי מתייחסים להתבטאותו של ראש עיריית טוקיו, שינטארו אשיהארה, שאמר כי הצונאמי הינו "עונש מאת האל" על האגואיזם ששולט ביפן העכשווית, ורואים בו ביטוי לצורך האנושי לעשות "סדר" בהתפרצויות האקראיות של הטבע. נטייה זו מוכרת לאנושות מימי קדם: לאחר רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ב-1755, הפילוסוף הצרפתי המפורסם ז'ן ז'ק רוסו תקף את וולטר, בן תקופתו, על הניסיון לייחס את רעידת האדמה לגורמי הטבע בלבד, ללא כל אחריות מצד בני אדם. רוסו לא דיבר על האסון במושגים של עונש הא-ל דווקא, אלא האשים את תאוות הבצע ואת יתר המידות הרעות; לדעתו, אם הבנייה בליסבון הייתה פחות צפופה ואם האנשים לא היו מתמהמהים כדי לנסות להציל את רכושם – רבים יותר היו ניצולים.

גם היפנים כבר ייחסו בעבר אסונות טבע ליד האדם. רעידת האדמה הקטלנית שפקדה את טוקיו ב-1923 יוחסה לפעילות הזיהום מצדם של קוריאנים תושבי יפן. בעקבות זאת, אלפים מהם נספו במעשי טבח של יפנים. גם לאחר ההפצצה הגרעינית על הירושימה ונגאסקי, היו קולות שדיברו על אחריותה המוסרית של יפן לעבור שינוי תרבותי יסודי ולהפוך למצילי התרבות האנושית, הדוגלים בשלום ובהפסקת האלימות. תגובה זו צומחת בטבעיות מהרקע התרבותי הפגאני של יפן, שבה היה מקובל לרצות את אלי הים ואת הרוחות כדי שלא יזעמו ויטביעו את כל הנקרה בדרכם. החשש מהפורענות והצורך לפייס את כוחות הטבע הוא דומיננטי מאוד בדת היפנית – דת השינטו שאינה מצווה את מאמיניה על מעשי מוסר, אלא רק על כיבוד האלים. גם הדת היפנית השנייה בגודלה – הבודהיזם – מחנכת במידה רבה לפטליזם לנוכח אסונות, כיוון שכל מהלך החיים נתפס בה כמהלך של סבל אנושי מתמשך.

צדו השני של הפטליזם היפני הוא האמונה שדבר שנהרס עד היסוד יכול להיבנות מחדש. הארכיטקטורה היפנית המסורתית בנויה על מבני עץ ונייר שלא נועדו להחזיק מעמד לעולם ועד. המקדש המקודש ביותר של דת השינטו, שבו יכולים לשמש רק בני משפחת הקיסר, נוסד לפני 1,500 שנה – אך כל 20 שנה הוא מפורק ונבנה מחדש. היפנים גם לומדים לא לפתור את כל הבעיות בעצמם ולבקש עזרה – והשנה הייתה זו פעם ראשונה שגם הסינים והקוריאנים היו מסוגלים להתגבר על משקעי העבר ולהושיט יד, צעד שכנראה יגרום להמשך ההתקרבות ולשיפור היחסים. במקום לטפח רגשי אשם בעקבות אמירתו של ראש עיריית טוקיו, תושבי יפן מתאמצים לקחת אחריות על חייהם.

———————————————————————————————–

 צרות של עשירים

כשמהחיים נעדר התירוץ של 'אילו היה לי כסף', הם נעשים קשים יותר. מחקר מאלף על מיליונרים

כתבה של גראמי ווד ((Graeme Wood ב"אטלנטיק" מתארת מחקר שבוצע במכללת בוסטון ומטרתו לבדוק את חייהם של האנשים מהמאיון העליון של ארה"ב. המחקר עצמו עדיין טרם פורסם, אך המאמר מביא בפנינו מספר ממצאים עיקריים. החוקרים הגיעו ל-165 משפחות עם הון ממוצע של 70 מיליון דולר (ביניהם כמה מיליארדרים) וערכו איתן במשך תקופה ראיונות עומק במטרה להבין את הסוגיות העיקריות שמעסיקות אנשים מאוד עשירים.

מסתבר שהקלישאה ש"הכסף אינו קונה אושר" אכן נכונה, ועכשיו זה רשמי ומתועד מחקרית. ראשית, מסתבר שמה שחסר לאנשים העשירים ביותר הוא… כסף . שמעתם נכון. רוב המרואיינים השיבו שכדי להיות מרוצים לגמרי ממצבם הכלכלי הם צריכים להוסיף להון הקיים עוד כרבע ממנו. בנוסף, מתברר שהנחקרים נהנים פחות מהחיים – הנגישות הגדולה של תענוגות החיים היקרים ביותר הופכת אותם לשגרה ולכן נוטלת מהם את ההנאה, ואילו ההגעה לרמת חיים ולחוג חברתי מסוים מגבירה את הציפיות ומדרבנת אנשים לצרוך אף יותר מיכולתם הכלכלית הגדולה, כדי "להיראות" עם יאכטה לא פחות מפוארת מזו של השכן.

בעלי הון גם חשים שניטלה מהם הזכות להתלונן על משהו. הם חוששים מכך שילדיהם יבזבזו את ההון אם הם יירשו אותו – או שינטרו להם כל חייהם אם לא יקבלו את נתח הירושה המגיע להם לדעתם. גם הקשרים עם החברים מתערערים; תמיד מקנן החשש שהסיבה האמיתית לחברות היא התקווה ליהנות בדרך כלשהי מהקִרבה לכסף. כשהחגים מתקרבים עולה חשש נוסף, והוא שחבר או בן משפחה עשיר יביא מתנה יוקרתית מאוד – שגם היא בהכרח תהפוך למושא להשוואה.

ילדים מעצימים את הקושי: בני משפחות עשירות צריכים לעשות מאמץ להסתיר את מצבם הכלכלי האמיתי, מחשש לקשיים חברתיים. רכישת השכלה אקדמית או מציאת עבודה היא סוגיה לא פתורה אצל ילדי העשירים-מאוד, שכן אין להם סיבה אמיתית להשקיע בלימודים או במקום העבודה כשעתידם הכלכלי מובטח ממילא. לעתים קרובות הם מתגלגלים ממקום עבודה אחד למשנהו עד גיל כזה שבו האפשרות לבנות קריירה ממשית מצטמצמת. עמיתיהם לעבודה, אם מצאו כזאת, נוטים לסנוט בהם שהם "תופסים את מקומות העבודה של האנשים שצריכים אותם".

גם בתחום הרומנטי הון עלול לגרום לקשיים, שוב בשל השאלה "האם היא אוהבת אותי או את הכסף שלי". לכן, במהלך הדייטים שאלת עיתוי חשיפת העושר האישי הופכת למרכזית: אם אספר זאת מוקדם מדי, לא יהיה ברור אם היא נשארת איתי בגללי או בגלל הכסף; אם אספר מאוחר מדי, היא תכעס שהסתרתי זאת ממנה כל כך הרבה זמן.

וכמה דברים טובים: אחד ממקורות הסיפוק העיקריים של העשירים מאוד הוא הפילנתרופיה – ואכן מסתבר שככל שההון שלהם עולה, העשירים בארה"ב תורמים יותר לחברה. זו הייתה, אגב, אחת הסיבות לכך שאחד ממחברי המחקר – פול צ'רביש, כומר ישועי לשעבר שנדר נדר עוני אך עזב זאת לטובת מחקרים על אודות העושר – זנח את אמונתו המרקסיסטית מימים עברו. ככל שחקר את חייהם של העשירים ביותר, נוכח לדעת שרובם אנשים שמתאמצים לתרום לזולת.

אבל צ'רביש גם נוכח לדעת שהעשירים אינם מאושרים באופן משמעותי יותר מאנשים אחרים. אחד הדברים שגורם לאנשים עשירים מאוד להיות אומללים יותר מרובנו הוא העובדה שאין להם תירוצים; הם אינם יכולים לומר לעצמם שאילו היו להם המשאבים המתאימים, הם היו חיים את החיים כמו שצריך. או כפי שצ'רביש עצמו מנסח זאת: "אם אתה חי חיים של חוסר שקט וחוסר יושר – זה לא כי אין לך מספיק כסף, אלא מפני שכך בחרת".

 ———————————————————————————————-

מחווה או פשע?

צביעות ועידוד ונדליזם על חשבון הזולת עומדים מאחורי תערוכת הגרפיטי במוזיאון בלוס אנג'לס

כתבתו של היתר מקדונלד ברבעון "סיטי ג'ורנל" עוסקת בתערוכה יוצאת הדופן שנערכת במוזיאון האמנות המודרנית על שם גפן בלוס אנג'לס תחת הכותרת "אמנות ברחובות" (www.moca.org). מדובר בתערוכה יוקרתית שמוקדשת כולה לגרפיטי, הלא הוא האמנות העממית של כתובות וציורים על גבי קירות ברחובות הערים.

הכותב מציין בפתיחה את העובדה האירונית שכאשר נכנסים למוזיאון מהכניסה האחורית, נתקלים באחד מקירות המוזיאון שהוכתם בגרפיטי ונצבע. המוזיאון ש"מעודד יצירה" בתחומם של אנשים אחרים נוטה למנוע את אותו סוג יצירה כאשר הדבר מגיע אליו… ברם, לדעתו של מק'דונלד העובדה המשעשעת הזו הִנה חלק מהפרדוקס התרבותי שחושף את הצביעות ואת המוסר הכפול של אוצרי התערוכה ביחס לזכויות קניין.

עוד לפני ההתייחסות לקובעי הטעם האמנותי, הכותב מצייר בקצרה דמויות של כמה מאמני הגרפיטי – רובם בני המעמד הנמוך, שמנהלים את חייהם בעולם התחתון ומתפרנסים מגנבות קטנות. בסרטים שבהם צולמו, הם "סוחבים" את כלי הציור מהחנויות ומתפארים ב"יצירות" שלהם ובאי היכולות של המשטרה לתפוס אותם. תומכיהם המבוססים טוענים כי הגרפיטי הוא סוג האמנות היחיד הנגיש עבור בני המעמד הנמוך – טענה חסרת שחר לדעתו של מקדונלד. קופסת עפרונות צבעוניים עולה רק כשני דולר, ובכלל, את הכסף שהושקע בתערוכת הגרפיטי היה ניתן להשקיע בפרויקטים של חינוך לנוער במצוקה.

מתקפה רטורית נוספת של ציירי הגרפיטי היא נגד – איך לא- הקפיטליזם. אחד מהם מסביר בלהט מעל דפי העיתון: "אם התאגידים הגדולים יכולים למרוח בכל מקום, על הקירות ועל האוטובוסים, את הפרסומות שלהם ולעורר אצלנו את התחושה שאנחנו דפוקים אם איננו קונים את המוצרים שלהם, אז גם לנו מותר לצייר את הגרפיטי שלנו היכן שבא לנו, כי רק ככה אנחנו יכולים להתנגד!". מעבר לעובדה שהמפרסמים רוכשים את שטח הפרסום תמורת תשלום ואינם משחיתים רכוש פרטי של אזרחים – גרפיטי עלול להופיע גם במקומות שאין להם כל קשר לפרסום ושהשחתתם עלולה לפגוע רגשית – למשל על אנדרטאות אזרחיות. מאידך – כשמישהו מהתאגידים הגדולים מתחיל להתעניין בכישורים הגרפיים שלהם ולנסות לשכור את שירותיהם עבור עיצוב מוצרים חדשים (בין החברות שעשו זאת ניתן למנות את ליווי'ס, יונדאי והארלי-דווידסון) – אותם 'שונאי קפיטליזם' מתגלים כסוחרים תאבי בצע שמשלשלים לכיסיהם סכומים נכבדים. אחד מהם אף נתבע לבית המשפט על פגיעה בזכויות יוצרים.

באשר למי שמקדמים את צורת האמנות הזו – ביניהם מוזכר שמו של מנהל המוזיאון, ג'פרי דויטש – המחבר חושב שהתנהגותם הִנה בגדר מוסר כפול. כאשר חלק מהבלוגים של "אמני רחוב" האשימו אותו בצנזורה, כמה מהאמנים שהשתתפו בתערוכה נחלצו להגן עליו בכך ש"גרפיטי הוא אמנות חופשית לגמרי רק ברחוב, והמוזיאון לא חייב לתת מקום לכל דבר שמציירים". אבל אם כך הדבר, רק הגיוני לשאול האם ציירי הגרפיטי שואלים לדעתם של הדיירים שעל תיבות הדואר ועל קירות בתיהם הם מציירים את יצירותיהם? יצוין שמדובר לרוב בדיירים של השכונות העניות יותר, שבהן הורים נלחמים מלחמה יומיומית כדי לתת לילדיהם חינוך שיחלץ אותם מהעוני. בשכונות אלה, כאשר הילד הופך להיות צייר גרפיטי פירושו של דבר שהוא יצייר על חשבון הזמן בבית הספר וייפלט מהמערכת. רוב "אמני הרחוב" שרואיינו בתקשורת ציינו שלא היו מציירים על הבית שלהם…

כמובן, רוב האוצרים וחברי חבר הנאמנים של המוזיאון, שמממנים ומפרסמים את התערוכה, מתגוררים בשכונות יוקרה, שבהן אין גרפיטי על הקירות. אם מישהו מהאמנים האלו היה מנסה "ליצור" באחת השכונות האלו, קרוב לוודאי שהוא היה מבלה לילה במעצר. בשורה התחתונה, מסכם מקדונלד, מהותה של "אמנות רחוב" היא צורך אינפנטילי "לסמן שטח", כלומר לצייר על כל קיר שמתחשק לי, בלי להתחשב בזכויות של אלו שהקיר שייך להם – בעוד מי שמממנים את אותן תערוכות ונדליזם מסתתרים מאחורי קירות מוגנים היטב.

 ———————————————————————————————-

מי ינחמנו?

אי אפשר לכתוב על אבל ללא קלישאות, אפילו כאשר מדובר בנשים שכתיבתן אמנותן

הביקורת של ג'וליאן בארנס ((Barnes ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לשני ספרים חדשים העוסקים בנושא עתיק יומין שלעולם לא יחדל להעסיק את הבריות: התמודדות עם מותו של אדם אהוב. מדובר בשני ספרי זיכרונות שפרסמו שתי נשים העוסקות בכתיבה כמקצוע, ששתיהן התאלמנו מבעלים העוסקים אף הם בכתיבה או עריכה. שתיהן התאלמנו לאחר עשרות שנים של חיים משותפים הרמוניים למדי.

נושא ההתמודדות עם האבל תמיד כה אקטואלי, עד שמילותיו של סמואל ג'ונסון, משורר ומבקר בריטי מסוף המאה ה-18, שבהן נפתחת ומסתיימת הביקורת, היו יכולות להשתלב בכל ספר חדיש על הנושא. בהתחלה, ברנס מביא ממסתו של ג'ונסון "על האמצעים הראויים לניהול האבל" את דבריו על ייחודיות ההתאבלות בין יתר ההרגשות של בני האדם, בשל עובדת היותה הרגשה שאין דרך עקרונית להביא אותה לסיפוקה, שכן זו דורשת שינוי של חוקי הטבע וקימתו לתחייה של היקיר שאבד. כל דבר שנאמר סביב המוות הופך באופן כמעט בלתי נמנע או לבנאלי או לחסר פשר, כמו למשל המילים "לכתו בטרם עת" (וכי יש מושג של מועד מוות ראוי ורצוי?)

משפט אחר, שנאמר לאחת האלמנות על ידי ידידה שמן הסתם התכוונה לטוב, אמר: "אֵבל הוא תהליך נוירולוגי בסך הכול. זה הכול נוירונים במוח. אם תהיי מודעת לכך, זה יעבור לך יותר מהר". ידיד אחר שבן זוגו נפטר מאיידס אמר לה: "הדבר היחיד הטוב בזה הוא שכעת את יכולה לעשות כל מה שכיף לך" – אבל מה עושים כששום דבר לא כיף?

כל מתאבל צריך להתמודד עם אלפי שאלות קטנות של יום יום, כאשר אחת המרכזיות שבהן היא העובדה שהוא לומד מחדש – אחרי שנים רבות מאוד – לחיות לבד. כמה זמן לבלות בחברה וכמה לבד? האם להמשיך לטפל בגן שבן הזוג הנפטר השאיר, גם אם האלמנה אינה אוהבת כל כך את מלאכת טיפוח הגן?

שני הספרים מלאים במשפטים קלישאתיים, שכל אחת מהמחברות-הכותבות הייתה מן הסתם מדגישה באדום אילו הייתה נתקלת בהם בחיבור בסדנת כתיבה יוצרת. אך טבעו של המוות הוא לייצר קלישאות, עקב חוסר היכולת המילולית שלנו להכיל את משמעותו. הפחד לשכוח את האדם האהוב מתערב עם פחד קשה יותר, שמא מעולם לא הייתה למתאבלת היכרות אמיתית עם בן זוגה המנוח.

שמא מן הראוי לסיים במילותיו של סמואל ג'ונסון, המצוטטים בביקורת. את המסה על האבל ג'ונסון כתב שנתיים לפני שהתאלמן בעצמו. כעבור 28 שנה הוא כתב לידיד שהתאלמן זמן קצר קודם לכן את הדברים הבאים:

אדם שמאריך ימים יותר מרעייתו שחי איתה שנים רבות חש כמנותק מאותה נפש יחידה שאיתה חלק את פחדיו, תקוותיו וענייניו; מאותה שותפה שאיתה חלק שנים רבות טוב ורע ושאיתה יכול היה לשחרר את נפשו להיזכר בעבר או לחלום על העתיד. המשכיות הקיום משוסעת, המסלול המיושב של רגשות ומעשים עצר מלכת, והחיים עומדים ודוממים, עד אשר נסיבות חיצוניות יובילו אותם לערוץ חדש. אך זמן ההשהיה הוא נורא…

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

היצירה מפייסת / חבצלת פרבר

 

פעילות אמנותית במפות ובצילום פותחת את הגיבור לאהבה ומחדשת בו את הזיקה הרגשית לאביו ולסביבתו. ספר חדש של וולבק שמצליח לגעת מעבר לשחיטת פרות קדושות

המשך הרשומה

נשתווה בעיניך השבח והגנות / רוחמה וייס

 

חמוטל בר יוסף חוותה אובדנים קשים בחייה והיא כותבת לא מעט על אבל, אך אינה פוחדת מן המוות ואינה חושבת שצריך לזכור הכול. והיא רואה בהזדקנות פתח טבעי אל האושר

המשך הרשומה

מעיין החיים נעוץ בסופם / אדמיאל קוסמן

 

ההתאמנות במוות היא עניין יומיומי עבור מי שהסוד הרליגיוזי מדריך את חייו. על שני שירי מפגש אחרון מאת פיליפ לארקין האנגלי וז'ידו קרישנמורטי ההודי 

המשך הרשומה