ארכיון הבלוג

לשון הרע דבר נורא | אלישיב רייכנר

האם לעיתונאי דתי אמור להיות קוד אתי שונה, מה יתפרסם ועל איזה סקופ יוותרו, והאם אפשרי בכלל לשמור על הלכות לשון הרע? ארבעה אנשי תקשורת התכנסו כדי לדון בשאלה האם העיתונות עולה בקנה אחד 
עם שמירת מצוות

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

עיתונות כהלכה | יובל שרלו

 

איסורי לשון הרע נועדו לשמור על כבוד האדם גם במסגרת המלחמה בעוול. בתקשורת של ימינו שמירתם אולי נראית כבלתי אפשרית, אבל אסור להסתלק מן האתגר

המשך הרשומה

פתולוגיה של 
שנאה עצמית / שלום רוזנברג

לשון הרע הופך את הענג לנגע ואת ההקשר לשקר ומפרנס את המזדהים עם אויבינו. יום העצמאות הוא הזמן להיפטר ממנו

המשך הרשומה

עד שתגיע למקומו / ביני ברויאר

בדורנו עלינו לאמץ את אי־השיפוטיות והכלת האחר לא רק כמידה מוסרית אלא כעיקרון מנחה. מתוך כך תתגלה תורה חדשה של ממש המשך הרשומה

דורשים בגנות לשון הרע / זהבה (קלר) נויברגר (לפרשת כי תצא)

האדם חושף את שלמותו ומהותו באמצעות הדיבור, וממילא ברורה חשיבות היתר שיש להעניק לדיבורו הנכון. ממקורות רבים בספרות התלמודית והמדרשית עולה הרגישות המיוחדת שגילו חז"ל כלפי דיבורו של אדם; התחייבויותיו של האדם נקבעות כבר על סמך אמירתו (נדר, הבטחה וכו') ועל כן חייב כל אחד להתייחס בכבוד אל מוצא פיו שלו ושל כל אדם זולתו. במסגרת זו של היחס אל הדיבור נודע מקום מיוחד לאמירת לשון הרע.

אמירת לשון הרע איננה רק פגיעה בזולת; העושה כך אף נחשב – על פי כמה מן המקורות – ככופר בעיקר (ראה בבלי ערכין ט"ו ע"ב, ולהלן דב"ר כי תצא י"ד). יש מי שהוסיף את "לשון הרע" אל שלוש העבירות החמורות, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור", ואף ראוהו כשקול כנגד כולן (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

לשון הרע נזכר בספר דברים שתי פעמים, אחת במפורש ואחת ברמז בלבד. ההזכרה הראשונה היא בפרשת 'מוציא שם רע' שבפרשתנו, כאשר גבר טוען טענת-שווא שהאישה שלקח אינה בתולה, והשנייה היא אזכור "אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כד ט).

עורך דברים רבה ראה חשיבות בעיסוק בנושא זה, בהיקף שאינו פרופורציוני להזכרת הנושא בספר המקראי. יש בדברים רבה לפרשת כי תצא לפחות אחד עשר (!) היגדים שונים בעניין לשון הרע, בסימנים ח' – י"ד במדרש.

להלן יובאו שני קטעים שניתן באמצעותם לעמוד על השקפת עולמו של בעל דברים רבה בנושא לשון הרע. הראשון, בסימן י"ב, הוא מקור ייחודי למדרשנו (ואולי נתחבר בידי עורכו) והוא בנוי בדגם המשל. מתוארת בו אמירת לשון הרע כפוגעת באומר אותה:

ד"א (זכור)

רבנן אמ' למה הדבר דומה

למלך שעלה מן המלחמה קילסה אותו מטרונא

(אמ) המלך תיקרי אימן של (סנקליטור) [פריניקטי]

לאחר ימים התחילה (לערב) [מערבת] אוננא של מלך

אמ המלך כך עשת תיטרד למטלון

כך בשעה שעשה הב"ה מלחמת הים [ו]אמרה מרים שירה

(ו)נקראת נביאה [ןמנין] שנא: "ותקח מרים הנביאה"

כיון שאמרה לשון הרע על אחיה

אמ' הב"ה תיטרד למטה [למטלון] שנא': "ותסג' מרים"    

בחלק הראשון של הטקסט, במשל, קיימת הקבלה בין מעשה המטרונה – פעולה שנעשית באמצעות הפה והמילים, לבין שכרה שנקבע באמירה על ידי המלך – כינויה בפי כול בתואר רם מעלה. בדילוג זמן בין מערכה למערכה מתואר אירוע שני, המתרחש כאשר המטרונה פוגעת באופן כלשהו בסדר התקין של הדברים,[1] ולכן מצווה המלך להרחיקה. גם אם בשלב זה עובר המשל מן ההתרחשויות שבתחום המילולי אל התחום המעשי, הרי שבתיאור העונש עיקר עוצמתו של המלך מתבטאת בכוח דיבורו, כמי שהוא חורץ גורלות.

הדמות הנשית בסיפור התדרדרה מרום כבודה עד לעבודת פרך במכרות מתכת. ירידתה אינה נבלמת במקום שבו נפתח הסיפור, אלא רק במעמקים, הן מבחינה פיזית-ריאלית והן מבחינה מעמדית חברתית. המשל הקצר הזה הוא סיפור של הזדמנות שהוחמצה.

גם בנמשל, שהוא סיפור המעצב את הדמות הנשית על פי דמותה של מרים, אחות משה, נמצא תבנית דומה. האירוע הראשון גורם למרים לפצוח בשירה, ועל כך היא זוכה לתואר הרם "נביאה". אבל, כמו במשל, היא לא נותרת זמן רב בעמדה זו. באירוע השני, שהוא אמנם רחוק בזמן ובמקום, אך הדרשן הצמידו לאירוע הקודם – אומרת מרים לשון הרע על אחיה, ולכן "ותסגר מרים" – היא מורחקת לבידוד מחוץ למחנה, בידוד שאינו מאפשר לה לממש את כוחה הלשוני. גם הפעלים בנמשל מדגישים את כוח הדיבור ומעצבים את המעלות והחסרונות שבו ("אמרה שירה – נקראת נביאה // אמרה לשון הרע – תסגר מרים"). היכולת להתבטא באופן שירי, באופן הפיוטי, גורמת לשיא הגשמת כוח הדיבור, ואילו שימוש פסול בלשון גורם לבדידות – מניעה מוחלטת של כוח הדיבור.

"לשון הרע" אמנם נאמר מפי מרים על אחיה, אך למעשה אין המשל מתמודד עם השפעת הדברים על משה ואינו בוחן את תגובותיו כלל, אלא מציג את הלשון הרע בפגיעתו כנגד הסדר הא-לוהי. אם כך, התערבות הקב"ה אינה באה כדי לסייע למשה אובד העצות והענו, אלא משום הפגיעה בסדרי עולם. לכן עונשה של מרים אינו מצטמצם בירידה בדרגה, אלא באיבוד הכוחות שאיפשרו לה נבואה ובניתוק חברתי הגורם לבדידות, מצב שבו אין לכוח הדיבור כל השפעה.

להלן קטע נוסף העוסק בלשון הרע (בסי' ט):

ז'ש'ה

תשב באחיך תדבר בבן (אמך) [אחיך] תתן דופי

אמ' ר' (יוח') [יוחנן]

אם הרגלת לשונך לדבר באחיך (שאינו בן אומתך

סוף בבן אומתך תתן דופי) [שמאביך…]                              

הפסוק מתהילים (שהוא הפסוק הרחוק של הפתיחה) לקוח מדברי תוכחה לרשע: "תשב באחיך תדבר / בבן אמך תתן דפי", והוא בנוי על דרך התקבולת הנרדפת. גם דרשתו של ר' יוחנן בנויה משני חלקים: "אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך / סוף בבן אומתך תתן דפי". הוספת מילת התנאי "אם" ומילת התוצאה "סוף" הופכת את התקבולת למשפט תוצאה, שחלקו השני נובע מן הראשון, הידרדרות אחר הידרדרות. לכך יש להוסיף את משחק המילים שיוצר הדרשן על המושא השני, כש"בן אמך" נדרש כ"בן אומתך" (=בן עמך, יהודי), ואילו "אחיך" מתרחב לכלול את כלל בני האדם. דרשה נועזת זו קובעת כי אמירת דברי דופי כלפי מי שאינו יהודי תביא בסופו של דבר לדיבור כנגד "בן אומתך", היהודי. ושוב הדברים עוסקים בעיקר באומר לשון הרע ובמה שקורה לו ולא בגורלו של מושא האמירה והנפגע ממנה.

כל האמירות בנושא זה שבחר העורך לשבץ בחיבורו באות ללמד על היקף פגיעתו של לשון הרע הפוגע בשלושה – "האומרו, והמקבלו ושנאמר עליו" (דברים רבה שופטים י). הראשון ברשימה הוא האומר, שהנזק שנגרם לו כלל אינו מובן מאליו, ובעיקר בו עוסק בעל דב"ר, כחלק מהשקפת עולמו על מהות האדם ותפקידו בבניית החברה המוסרית. מעניין לציין שגישה זו, המתרכזת בהשפעת המעשה השלילי על העושה אותו, מתאימה לגישתו של בעל דברים רבה בעניין הצדקה: אף בעניין זה מתמקד המסר במה שמעניקה הצדקה לזה הזוכה לתת אותה, ולא בהשפעתה הברוכה על תיקון העולם.


[1] הביטוי "לערב אוננא" לא מופיע פעם נוספת בספרות חז"ל. ליברמן (דר"ל, עמ' 107) משער שיש כאן "מליצה מיוחדת" – "התחילה שלא להתנהג כשורה". יסטרוב (בערך אונא, עמ' 28) מפרש את הצירוף: "מכניסה אי סדר במקום הלינה של המלך". יהא אשר יהא, ברור שבמעשה שלילי מדובר, וזה גורר אחריו עונש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011

מי מסית ומי מדיח

בחינה עניינית של דברי הרב ישראל רוזן מלמדת שהאמת אינה נר לרגליו

המשך הרשומה

כפרתו של מתנשא / עוזי בטיש (לפרשת מצורע)

 

נגעיו של המצורע ופרטי טהרתו נועדו להוליך את החוטא בגאווה ובהתנשאות אל הנמיכות ואל שפלות הדעת

המשך הרשומה