ארכיון הבלוג

קורא על הדרך / יונתן ברג

 

בין געגוע לפיכחון

בו-זמנית, כמעט כסימן, מופיעים הגיליונות החדשים של כתבי העת "מטעם" ו"משיב הרוח". ב"מטעם" מדובר ב"ספר ברכט" העוסק כולו בחייו, בהגותו וביצירתו של המשורר והמחזאי הגרמני הגדול ברטולט ברכט, ואילו חבורת "משיב הרוח" מנפיקה את "ליקוטי שירות" – אסופת שירה בעקבות ובהתכתבות עם רבי נחמן מברסלב.

דברים רבים עומדים בין ספרים אלו, ואם להכריע בכותרת אזי אצל "משיב הרוח" מושל הגעגוע, תחושה של צורך עז בתיקון, של איזה שבר שפשה בעולם הפנימי והחיצוני ומושל בה אל אזורי חשכה. הגעגוע נולד בפער בין  הממשי, שנתפס כחסר מעצם התרחשותו, שהיא הפרדתו משאר היש, לבין הכמיהה אל מצב אחדותי.

לא לחינם מופיע ההינדיק פעמים רבות באסופה זו, אותו בן מלך במעשיית רבי נחמן שאיבד דעתו. כפי שאומרת אוריה פיציון, הפותחת את האסופה, "בוא תצרח איתי מתחת לשולחן". המשורר, איש הרוח, הממשיך של רבי נחמן, של המבקש תיקון באותיות ובמציאות, בעולם שהולך ומאבד את השיחה, חש כמדבר מתחת לשולחן, על דברים אחרים ובשפה שונה לחלוטין. וכך כותב זביגנייב הרברט: "חקרו את השמש, הירח הכוכבים, אותי איבדו".

ומנגד עומד ברכט. על גיליון "מטעם" שורה רוח של פיכחון חד, אזמל התבוננות מחודד עד קצהו. ברכט עמד מול תמורות מרחיקות לכת ופועלו האמנותי ביקש לתת מענה למצב האדם בתקופה זו. חייו מקבלים מבט נטול סנטימנטים דוגמת מאמר מרהיב של חנה ארנדט, ההוגה היהודייה-גרמנייה, אשר מתארת את כישלון שירתו המאוחרת של ברכט.

מרבית הספר – מאמרים, מסות של חשובי ההוגים, כגון לואי אלתוסר, רולאן בארת ואחרים. בכולם עובד המעשה הברכטייני של הפעלת הזרקור על פני הדברים, ובחינת המערכות הפועלות, השקרים וההתחמקות שבהם. כפרפרזה על השיר המסיים את הספר, ניתן לומר כי בספר  "המציאות כל כולה תיחקר". מעשה זה הנו מייאש מאוד, אך אולי היחיד היכול לשנות דבר במעגלים החברתיים-אידאולוגיים, שמתגלים בספר זה שוב ושוב בעירומם.

אם כן, שני עמדות מול העולם, וגם בפן הספרותי ניתן לראות בבהירות את השונה. ב"מטעם", מרבית הכתוב – מתורגם, ומרביתו הגות ומאמר, ואילו ב"משיב הרוח" רוב מכריע למקור, ורוב מכריע לשירה. עניינים אלו לא טכניים הם, כי אם מימוש של נקודת המוצא. מבט חברתי, כולל, המבקש לבחון את מערכות הכוח ואת דרכי הפעולה שלהן, צריך מבט מן החוץ, הרואה את מתאר הדברים ומציב מול החברה מראה מדויקת. דבר זה אמור גם על שירתו של ברכט, קונקרטית ונטולת גינוני נפש, אמיצה תמיד. על כן ספר זה מציג את אותו מבט מן החוץ, ומגיש לשיח הישראלי מבט מן החוץ, רלוונטי באופן מבהיל לפני החברה העדכניים, המקוטבים ומלאי כיפופי הידיים בישראל של היום. הנה ברכט , בשיר המסיים את החוברת, כמו מביט לאחור לכל הכותבים בדפים שלפניו ואומר להם "אבל לעת ההיא יהללו… את אלו אשר מסרו על סבלות הנדכאים".

במקרה של "משיב הרוח" הרי המקור והשירה מגלמים את פה הגעגוע שהוא תמיד אדם אחד מול סערת נפשו, הקרועה ממקורה ומבקשת לספר על כך; הרואה את העולם בשברו, בגלותו, שהיא פרי הקריעה שעשה הא-ל בגופו לשם בריאה, וממקומה הגלוי אינה מפחדת להתנסות בקצוות: בקינה, בשיגעון ובבדידות. העמדה המתגעגעת מבקשת לעורר את האדם לחיפוש, לתנועה אל, והנה צורתה של אותה תנועה טמונה בסימן השאלה.

ובין קול הגעגוע לקול הפיכחון, בין אותו יחיד הקורא את עצמו החוצה לאותו אדם המבקש לתאר לחברה את פניה הגלויים, בין שדרה אחת של הספרות העברית לבין שדרה אחרת, וגם בתזמון אחד, מופיע ספרו של המשורר, הסופר ואיש הרוח בנימין שבילי, "ספרית הלב" (בהוצאת "זמורה ביתן"). שם שוזר הכותב את חייו בארון הספרים שליווה אותו, גידל וניחם אותו, וביד מאומנת מתאר הן את כוח הספרות והן את כוח הנדודים, ונותן קול בספר הן ליד הכותבת את הגעגוע וחיפוש הרוח והתשובה והן לעינו האחראית והמקפידה של ההוגה, היושב מולנו ומספר את קורות המציאות, הצריכה להיתקן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011