לא לגיוס רבן גמליאל! / הרב משה גנץ

מאמרו המקומם של משה מאיר על יחסו של רבן גמליאל לחירות ולחוק אינו יכול להישאר ללא תגובה.

מה שכתב, שבין חירות לבין קבלת חוקי ה' יש סתירה שאינה ניתנת ליישוב, אינו מקובל עליי ולא על המסורת שלנו, וגם לא על דוד המלך. כשדוד אומר "לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי" – האם אין זה מעמד של בן חורין גמור? אמת, כדי שיגיע אדם לחוויה הזאת באופן מושלם הוא צריך להתעלות הרבה. הוא צריך להגיע למצב שבו "הנפש הא-להית" שלו לא רק מכניעה את הנפש הבהמית, אלא גם מרוממת אותה.

אבל גם מי שלא הגיע לרמה הזאת, ואת החוויה של "תורתך בתוך מעי" אינו יכול לחוות, יכול לפחות להבין ששמיעה לדבר ה' מבטאת את הצד העליון של נשמתו, ולדעת שכשהוא חש לפעמים התנגדות לקיום דברים שאינם נוחים לו זהו רק מפאת קול נפשו הבהמית שעדיין לא תוקנה, ובגללה הוא מרגיש "משועבד" לקיים את דבר ה'. כשיעלה בידו להתגבר, ייתכן שגם הוא ירגיש בן חורין. גם זה ראוי להחשיבו ל"חירות".

מי ש"חירות" במובן הזה אינה מספקת אותו, רשאי מצדי לומר – אני אינני קורא לזה חירות. אני ממש מרגיש משועבד לדבר ה'. אבל טוב לי השעבוד הזה, שהשתכנעתי בערכו החשוב, מכל מיני חירות שיציעו לי. ואנחנו יודעים שהוא גם ייפול לא פעם, ויימשך אחרי החולשות שלו, ויעבור על דבר ה'. אבל הוא ידע שחטא, וידע לעשות תשובה.

אבל יש גם מי שיעשה מזה אידיאולוגיה. הוא יאמר – החירות, במובן של "אני עושה מה שמתאים לי", חשובה לי ביותר, ועל כן מראש אני מקבל את "דבר ה' זו הלכה" רק כשמתאים לי. זאת היא העמדה שמציג משה מאיר במאמרו. בעל העמדה הזאת ראוי לקרוא לו "יהודי מסורתי". אבל מאיר קורא גם לזה – ואינני מבין איך – "איש הלכה".

ראיות מופרכות

לא הייתי נזעק לכתוב כנגד העמדה הזאת – סוף סוף יש בעם ישראל צרות גדולות יותר, ואיש מסורתי הוא סוף סוף קשור עדיין לדבר ה' – אבל כשמאיר מגייס לטובת העמדה המופרכת הזאת את רבן גמליאל, כאן צריך להתקומם! חלילה לומר שרבן גמליאל נאמן להלכה רק כשמתאים לו! יש בזה זלזול נורא באחד מהמיוחדים שבגדולי ישראל. "ראיותיו" של מאיר לעמדתו הן מגוחכות, ואתייחס אליהן אחת לאחת:

א. מאיר מתחיל מזה ש"בניו של רבן גמליאל העדיפו את בית המשתה, בית הנאות החושים, מול בית התורה! והמשנה אפילו אינה מסתירה את זה! וגם רבן גמליאל אינו מוכיח אותם על זה". הבל. "בית המשתה" אצל חז"ל פירושו כמעט תמיד – אפשר לבדוק בפרויקט השו"ת – לא פאב, אלא שמחת חתן וכלה! (למשל, ב'שיר השירים רבה' – עשרה אנשים שנכנסו לבית המשתה ואין אחד מהם יכול לברך ברכת חתנים וכו'). בני רבן גמליאל היו עסוקים בשמחה של מצווה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה, ועל כן לא קראו את שמע!

ב. רבן גמליאל רחץ בלילה ראשון שמתה אשתו, ועל טענת תלמידיו "לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ, ענה להם – איני כשאר כל אדם. איסטניס אני". מאיר "מפרש": "איני כשאר כל אדם" פירושו הוא – ההלכה הכללית במקומה עומדת, והיחיד הוא בן חורין להקשיב לעצמו, ולומר "לא מתאים לי". ריבונו של עולם, רבן גמליאל אומר בסך הכול שההלכה האוסרת על אבל לרחוץ לא נאמרה לגבי איסטניס. זאת הלכה, ולא גחמה פרטית של איש פרטי ש"לא מתאים לו" לציית להלכה חלילה.

ג. מאיר עושה מטעמים, ואוי למטעמים הללו, מתגובותיו של רבן גמליאל לשאלתו של פריקלס מדוע הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי. בהיותם בבית המרחץ עונה רבן גמליאל לשאלתו של פריקלס – אין משיבין במרחץ. מאיר קורא לזה "תשובה הומוריסטית", המורה כי אין תשובה לשאלה, אבל אלה הם החיים! תצילנה האוזניים.

מה זה תשובה הומוריסטית? האם מאיר אינו יודע שאסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ? איזה מין חוכמולוגיה היא זאת? למה לא לקבל את דברי רבן גמליאל כפשוטם –  חכה עד שנצא מבית המרחץ, ושם אשיב לך. ולמה לתרגם את התשובה הזמנית הזאת ל"אין תשובה לשאלה אבל אלה הם החיים"? הרי אחרי שהם יוצאים הוא משיב לו!

מאיר משיב שלוש תשובות, כולן הלכתיות. מאיר הניח ש"כנראה" היוונים הפכו את המרחץ למקדש, ואת זה הוא הניח כדי שהדיון ישרת את מסקנותיו שלו. אבל ההנחה הזאת מופרכת לחלוטין! עיקר טענתו של רבן גמליאל להתיר היא שאף על פי ששמו במרחץ פסל של אפרודיטי, לא רק שאין זה מקדש, אלא גם אין כאן פסל באמת. כי הרי העמידו אותו על פי הביב, ועומדים בפניו ערומים, וכל העם משתינים בפניו, ונמצא שאין נוהגים בו מנהג אלוהות.

מאיר אומר לכתובים – "שתוק עד שאדרוש"! כמעט מבייש שצריך להגיב ל"ראיות" הללו.

באמת ראוי היה להגיב למאמר של מאיר בסגנון חריף הרבה יותר, אך מה אעשה והאווירה ה"דמוקרטית" הפושה בעולם מחייבת לשים מחסום לפינו כדי שיהיו דברינו נשמעים.

ורק עוד שאלה אחת עליי לשאול. אם באמת מידת החירות האנושית של "זה לא מתאים לי" היא כל כך חשובה לו למאיר, לשם מה הוא צריך להתאמץ לגייס לצידו את רבן גמליאל? מדוע לא יאמר פשוט – היחס של גדולי ישראל להלכה, כדבר מחייב ללא תנאי, "לא מתאים לי", וגם רבן גמליאל "לא מתאים לי"!

———————————————————————————————–

 לא בית מרזח / אלישיב פרנקל

שגה ד"ר משה מאיר בפירוש הסיפור המפורסם על בניו של רבן גמליאל החוזרים בשעת לילה מאוחרת מבית המשתה, המסופר במשנה הראשונה של מסכת ברכות. מאיר כותב: "בית המשתה הוא המתחרה בבית המדרש, בית הנאות החושים מול בית התורה". הבא לעסוק בביטוי 'בית המשתה' חובה עליו לבדוק את משמעותו ואת הקשרו בשאר הפעמים שבהן הוא נזכר במשנה, בתלמודים ובמדרשי חז"ל, וכדאי אף לבדוק כיצד הביטוי הובן במהלך 1800 השנים מאז עריכת המשנה ועד ימינו. מבדיקה זו עולה באופן ברור שבית המשתה הוא מקום שמחה של מצווה דווקא, והכוונה בדרך כלל לשמחת חתן וכלה בשבעת ימי המשתה.

את 'בית המשתה' יש להבין בדומה ל'בית אבל', ביטוי מובן ומוכר לנו יותר (ושני הביטויים מופיעים זה לצד זה כמה וכמה פעמים בספרות חז"ל). לא כאן המקום לפרט את הדמיון בין שבעת ימי האבל ושבעת ימי המשתה של חתן וכלה, אך מסתבר שהמנהג הקדום היה שהחתן לא היה יוצא מביתו במהלך שבעת ימי המשתה כמו שאבל לא יוצא מביתו. בשני האירועים היו סעודות מצווה שבהן הגישו בשר (וחלק מעדות ישראל עדיין נוהגות כך בבית האבל) ובירכו ברכות ייעודיות על היין. המנחמים באים במהלך ה'שבעה' לבית האבל, והמשמחים היו באים לבית החתן במהלך שבעת ימי המשתה, והוא מה שמכונה במשנה, בתוספתא בתלמודים ובמדרשים 'בית המשתה'.

מפגש בבית המדרש

אני בהחלט שותף לניסיונו של ד"ר מאיר לחקור ולברר את המסרים המובעים בסיפורים מעין אלו, ובמיוחד אם הם באים במקום מיוחד כל כך כמו ההלכה הראשונה של חיבור המשנה. אך אם בניו של רבן גמליאל לא התהוללו בבית המרזח עד השעות הקטנות של הלילה, אלא חזרו מלשמח חתן וכלה בשבעת ימי המשתה, מה בא הדבר ללמדנו?

שכחת התלמידים מלקרוא קריאת שמע נבעה באופן פשוט מכך ששכחו, ואולי ניתן להציע שכל עוד היו משמחים חתן וכלה היו פטורים ממצוות, על פי הכלל 'כל העוסק במצווה – פטור מן המצווה'. אך בכך לא העיקר. הדבר הראוי לתשומת לבנו הוא שמיד עם חזרתם (וכנראה לא היו שתויים) הם עוסקים בתורה ובהלכה, ולמרות שמדובר בשעות מאוחרות של הלילה הם מוצאים את אביהם רבן גמליאל ער (שהרי לא כתוב שהעירו אותו וספק גדול אם היו עושים כך). בין האב לבנים מתפתח לימוד תורה לילי שבו לומדים הבנים מאביהם את ההלכה החדשה 'אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות', כך שייתכן שכל המפגש הזה כלל לא אירע בבית המשפחה אלא בבית המדרש.

כך או כך, רבן גמליאל שלא השתתף בשמחת בית המשתה עסק בלימוד התורה כל אותו זמן ואף בשעות הלילה המאוחרות. בעולמם של חכמים כלל אין לתמוה על סיטואציה לילית זו, ואולי בכך טמון המסר הנסתר והחשוב של הסיפור. חכמינו ז"ל הגו בתורה באופן רציף יומם ולילה, מילדות עד זקנה, עד שנאמר ספק בדרך מליצה ספק ברצינות שהשעה היחידה שבה היה מותר לחכמים לעסוק בעיסוק שאינו לימוד תורה היא רק 'שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה' (תוספתא עבודה זרה א, כ). זה הוא הערך העליון בעולמם של החכמים בתקופת חז"ל. היש מקום טוב יותר להביע ערך זה מאשר בפתיחת המשנה?

לא באתי לשלול את הדיון החשוב ואת מסקנותיו הראויות של ד"ר מאיר הנוגעים לחיינו המודרניים כאן ועכשיו. אך במידה שיש רצון שמסקנות אלו יהיו מגובות באסמכתאות מתוך חיבורי קדמונינו, יש לוודא שאוצר המילים של המשנה, טקסט מלפני כמעט אלפיים שנה, יתפרש כראוי.

———————————————————————————————–

משה מאיר משיב:

רבן גמליאל מאוד מתאים לי. לא מתאימות לי מילות הזלזול של הכותב וחבל על החושב שמילים בוטות מחזקות את הפרשנות ואת ה'אמת' שהכותב סובר שהיא בידו בלבד. ראוי שיכבד את הקוראים ויציג את עמדתו בצניעות וללא פסילת האחר, ויסמוך עליהם שאם עמדתו נראית סבירה יותר בעיניהם – יקבלוה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011