ארכיון הבלוג

הברית והלימוד היחף | יובל שרלו

 

במבט ראשון, לימוד התורה בבית המדרש ולימוד התורה החילוני מדברים בשתי שפות שאין לגשר ביניהן. אך אט אט מתברר שהגבולות אינם מוחלטים, ושהמפגש בין העולמות יכול לצפון בתוכו ברכה רבה המשך הרשומה

מודעות פרסומת

אלף שנים לאחור, מחדש | איתמר אלדר

השנתון המאגד מאמרים של כותבים מהישיבות הציוניות מציע ללומדים פרישה של מתודות לימוד ויש בו פוטנציאל לבשורות נוספות – התכנסות לשיח משותף ופתיחת בתי המדרש למגוון מקצועות התורה  
המשך הרשומה

תורה וחיים | שלמה ריסקין

אני מתנגד לכך שיהודי שרצונו ללמוד תורה ייכלא, אך רואה את התורה כמבקשת לתקן את העולם ולא להוות לו תחליף המשך הרשומה

בלי סיבה מיוחדת | אלחנן ניר

זיהוי הקדושה בכל מציאות, כמו גם זיהוי הטומאה בכל מציאות, פרט לתורה – מובילים לאותה הפגנה. יש דרך אמצע שנקראת אנושיות פשוטה ובשלה יש ללכת לצבא המשך הרשומה

את יכולה להשלים מניין? |שירה קדרי־עובדיה

"לראשונה בחיי הוטלה עלי האחריות להשלים מניין". שירה קדרי־עובדיה למדה בישיבת "הדר" בניו יורק ומספרת על עולם שבו ההלכה והשוויון המגדרי גרים בכפיפה אחת המשך הרשומה

קרדום להטבות | אביעד הכהן

המספר העצום של לומדי תורה בדורותינו הוא מבורך, אבל לא כן העוני והתבזות התורה הכרוכים בו. הרב אמסלם מציע בקונטרס שלו דרך אחרת המשך הרשומה

חיבוק מן הנכדים | חננאל רוס

לימוד התורה החילוני אמנם איננו מגיע מכניעה לדבר ה', אבלֿ יש בו הרבה חיבה וכבוד לזהות היהודית השורשית. אסור לעצור את ההתפתחות הזו או לזלזל בה  המשך הרשומה

אינסטלטור, נגר ותלמיד חכם | רועי זמיר

לא פעם משמשת התורה בעולם הישיבות אמצעי להשגת יעדים חומריים כמו פרנסה או מעמד חברתי. על המתח שבין המסגרת לתוכן  המשך הרשומה

סלט הביצים של הסבתא | אלחנן ניר

שבועות הפך זה מכבר לחג אישי שבו כל אחד מקבל לבד את תורתו, אולם הרב שלמה זלמן אוירבך לימד שאת התורה מקבלים עם הסבתא המשך הרשומה

אייפד מן התורה – מניין? / מרדכי רוטנברג

לימוד התורה של היום עוסק בהבנת משמעותו האותנטית של הטקסט, אך אינו מחובר דיו 
אל החיים המודרניים. קווים לדמותה של פרשנות שמקדמת את פני המציאות המשך הרשומה

מנהיגה רבנית / דבורה עברון

נשים מביאות איתן לתפקידי הנהגה רבנית מטען שיש בו כדי 
להפרות את המרחב היהודי. דברי סיום לתוכנית ההלכה לנשים המשך הרשומה

תואר חדש / יעל פרידסון

שש שנים של לימוד הלכות איסור והיתר, שבת ונידה ובחינה בפני רבנים הביאו אל קו הסיום את מניין הנשים המצטרפות כשוות אל השיח ההלכתי-פסיקתי

המשך הרשומה

תורה בדרכים אחרות / ישראל ברדי

בניגוד לדרישת ההתבטלות הדתית לתורה, לומד התורה שאינו דתי מוצא בתודעת הברית שילוב של טוטליות עקרונית עם דינמיות מעשית. ההכרה הדדית היא פתח להתחדשות התורה המשך הרשומה

קול אישה / רותי פויכטונגר

מהפכת לימוד התורה לנשים הולידה את הציפייה לקול אחר, 'נשי'. דברי הלומדות מציגים הרהור מחודש בסוגיה ומצביעים על המקורות להבדל בלימוד בין נשים לגברים. ותהייה נוספת: את מי משרתת ההבחנה?

המשך הרשומה

שניים, כמו זוג עיניים / יהודה גזבר

פעם בשבוע או כשמתאים, תלמוד או שירה, רחוק או קרוב – שיחה עם ארבע 'חברותות' שהלימוד המשותף הוא נקודת אור בחייהן הבשלים

המשך הרשומה

לא לפחד לאהוב / אלחנן ניר – מאמר מערכת

המשך הרשומה

ללא שום שינוי / ינקי פרידמן

 העיקר בחינוך הוא יסודות האמונה הפשוטים שהם הבסיס לכל לימוד. על גבי האמונה בא לימוד התורה שהוא הדרך היחידה לדבקות בקב"ה. תוכחה מגולה בעקבות הראיון עם שלושת ראשי הישיבות

המשך הרשומה

אהבה או אמת: הבעש"ט או הרבי מקוצק / אברהם יהושע השל

 

 הבעל שם טוב לימד כמה א-לוהים אוהב ונמצא בכל מקום. ר' מנחם מנדל מקוצק לימד כמה רחוק כל אדם מן האמת, וכי אלוהים אינו נמצא אלא איפה שנותנים לו להיכנס. מז'יבוז' ביקשה לקרב את הכל; בקוצק רק יחידי סגולה 

המשך הרשומה

תורה ללא כפייתיות / עדיאל כהן

 

הרב יהודה ברנדס מלמד גמרא תיכוניסטים, חיילים ומבוגרים, ומשוכנע שהיכולת למצוא בה משמעות קיומית גורמת לכולם לאהוב אותה. כעת הוא מוציא סדרת ספרים באגדה ומדבר על ישיבה, עבודה וחינוך

המשך הרשומה

מתוך נחת רוח / פנינה גפן

 

נעמי מרגלית פתחה בית מדרש לנשים בגולן המבקש להעצים את הנשיות שבה היא רואה את האפשרות לגילוי הנבואה. "עבודת ה' של איש כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם", היא אומרת. "באישה כבר יש מלאות רוחנית, צריך רק לזקק אותה"

המשך הרשומה

להכניס לבית המדרש את הכלות / יהונתן רוט

 

חלום מופלא של ר' נחמן שבו הוא רואה כלות נכנסות לתוך הישיבה כגילוי כבוד תורה מעורר את הצורך בגאולת עולם הישיבות הבוגר באמצעות כניסת נשים, כלומדות שוות, לתוכו

המשך הרשומה

תגובות ל'חירות וחוק: דרכו של רבן גמליאל' מאת משה מאיר, גיליון חול המועד פסח

 

לא לגיוס רבן גמליאל! / הרב משה גנץ

מאמרו המקומם של משה מאיר על יחסו של רבן גמליאל לחירות ולחוק אינו יכול להישאר ללא תגובה.

מה שכתב, שבין חירות לבין קבלת חוקי ה' יש סתירה שאינה ניתנת ליישוב, אינו מקובל עליי ולא על המסורת שלנו, וגם לא על דוד המלך. כשדוד אומר "לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי" – האם אין זה מעמד של בן חורין גמור? אמת, כדי שיגיע אדם לחוויה הזאת באופן מושלם הוא צריך להתעלות הרבה. הוא צריך להגיע למצב שבו "הנפש הא-להית" שלו לא רק מכניעה את הנפש הבהמית, אלא גם מרוממת אותה.

אבל גם מי שלא הגיע לרמה הזאת, ואת החוויה של "תורתך בתוך מעי" אינו יכול לחוות, יכול לפחות להבין ששמיעה לדבר ה' מבטאת את הצד העליון של נשמתו, ולדעת שכשהוא חש לפעמים התנגדות לקיום דברים שאינם נוחים לו זהו רק מפאת קול נפשו הבהמית שעדיין לא תוקנה, ובגללה הוא מרגיש "משועבד" לקיים את דבר ה'. כשיעלה בידו להתגבר, ייתכן שגם הוא ירגיש בן חורין. גם זה ראוי להחשיבו ל"חירות".

מי ש"חירות" במובן הזה אינה מספקת אותו, רשאי מצדי לומר – אני אינני קורא לזה חירות. אני ממש מרגיש משועבד לדבר ה'. אבל טוב לי השעבוד הזה, שהשתכנעתי בערכו החשוב, מכל מיני חירות שיציעו לי. ואנחנו יודעים שהוא גם ייפול לא פעם, ויימשך אחרי החולשות שלו, ויעבור על דבר ה'. אבל הוא ידע שחטא, וידע לעשות תשובה.

אבל יש גם מי שיעשה מזה אידיאולוגיה. הוא יאמר – החירות, במובן של "אני עושה מה שמתאים לי", חשובה לי ביותר, ועל כן מראש אני מקבל את "דבר ה' זו הלכה" רק כשמתאים לי. זאת היא העמדה שמציג משה מאיר במאמרו. בעל העמדה הזאת ראוי לקרוא לו "יהודי מסורתי". אבל מאיר קורא גם לזה – ואינני מבין איך – "איש הלכה".

ראיות מופרכות

לא הייתי נזעק לכתוב כנגד העמדה הזאת – סוף סוף יש בעם ישראל צרות גדולות יותר, ואיש מסורתי הוא סוף סוף קשור עדיין לדבר ה' – אבל כשמאיר מגייס לטובת העמדה המופרכת הזאת את רבן גמליאל, כאן צריך להתקומם! חלילה לומר שרבן גמליאל נאמן להלכה רק כשמתאים לו! יש בזה זלזול נורא באחד מהמיוחדים שבגדולי ישראל. "ראיותיו" של מאיר לעמדתו הן מגוחכות, ואתייחס אליהן אחת לאחת:

א. מאיר מתחיל מזה ש"בניו של רבן גמליאל העדיפו את בית המשתה, בית הנאות החושים, מול בית התורה! והמשנה אפילו אינה מסתירה את זה! וגם רבן גמליאל אינו מוכיח אותם על זה". הבל. "בית המשתה" אצל חז"ל פירושו כמעט תמיד – אפשר לבדוק בפרויקט השו"ת – לא פאב, אלא שמחת חתן וכלה! (למשל, ב'שיר השירים רבה' – עשרה אנשים שנכנסו לבית המשתה ואין אחד מהם יכול לברך ברכת חתנים וכו'). בני רבן גמליאל היו עסוקים בשמחה של מצווה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה, ועל כן לא קראו את שמע!

ב. רבן גמליאל רחץ בלילה ראשון שמתה אשתו, ועל טענת תלמידיו "לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ, ענה להם – איני כשאר כל אדם. איסטניס אני". מאיר "מפרש": "איני כשאר כל אדם" פירושו הוא – ההלכה הכללית במקומה עומדת, והיחיד הוא בן חורין להקשיב לעצמו, ולומר "לא מתאים לי". ריבונו של עולם, רבן גמליאל אומר בסך הכול שההלכה האוסרת על אבל לרחוץ לא נאמרה לגבי איסטניס. זאת הלכה, ולא גחמה פרטית של איש פרטי ש"לא מתאים לו" לציית להלכה חלילה.

ג. מאיר עושה מטעמים, ואוי למטעמים הללו, מתגובותיו של רבן גמליאל לשאלתו של פריקלס מדוע הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי. בהיותם בבית המרחץ עונה רבן גמליאל לשאלתו של פריקלס – אין משיבין במרחץ. מאיר קורא לזה "תשובה הומוריסטית", המורה כי אין תשובה לשאלה, אבל אלה הם החיים! תצילנה האוזניים.

מה זה תשובה הומוריסטית? האם מאיר אינו יודע שאסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ? איזה מין חוכמולוגיה היא זאת? למה לא לקבל את דברי רבן גמליאל כפשוטם –  חכה עד שנצא מבית המרחץ, ושם אשיב לך. ולמה לתרגם את התשובה הזמנית הזאת ל"אין תשובה לשאלה אבל אלה הם החיים"? הרי אחרי שהם יוצאים הוא משיב לו!

מאיר משיב שלוש תשובות, כולן הלכתיות. מאיר הניח ש"כנראה" היוונים הפכו את המרחץ למקדש, ואת זה הוא הניח כדי שהדיון ישרת את מסקנותיו שלו. אבל ההנחה הזאת מופרכת לחלוטין! עיקר טענתו של רבן גמליאל להתיר היא שאף על פי ששמו במרחץ פסל של אפרודיטי, לא רק שאין זה מקדש, אלא גם אין כאן פסל באמת. כי הרי העמידו אותו על פי הביב, ועומדים בפניו ערומים, וכל העם משתינים בפניו, ונמצא שאין נוהגים בו מנהג אלוהות.

מאיר אומר לכתובים – "שתוק עד שאדרוש"! כמעט מבייש שצריך להגיב ל"ראיות" הללו.

באמת ראוי היה להגיב למאמר של מאיר בסגנון חריף הרבה יותר, אך מה אעשה והאווירה ה"דמוקרטית" הפושה בעולם מחייבת לשים מחסום לפינו כדי שיהיו דברינו נשמעים.

ורק עוד שאלה אחת עליי לשאול. אם באמת מידת החירות האנושית של "זה לא מתאים לי" היא כל כך חשובה לו למאיר, לשם מה הוא צריך להתאמץ לגייס לצידו את רבן גמליאל? מדוע לא יאמר פשוט – היחס של גדולי ישראל להלכה, כדבר מחייב ללא תנאי, "לא מתאים לי", וגם רבן גמליאל "לא מתאים לי"!

———————————————————————————————–

 לא בית מרזח / אלישיב פרנקל

שגה ד"ר משה מאיר בפירוש הסיפור המפורסם על בניו של רבן גמליאל החוזרים בשעת לילה מאוחרת מבית המשתה, המסופר במשנה הראשונה של מסכת ברכות. מאיר כותב: "בית המשתה הוא המתחרה בבית המדרש, בית הנאות החושים מול בית התורה". הבא לעסוק בביטוי 'בית המשתה' חובה עליו לבדוק את משמעותו ואת הקשרו בשאר הפעמים שבהן הוא נזכר במשנה, בתלמודים ובמדרשי חז"ל, וכדאי אף לבדוק כיצד הביטוי הובן במהלך 1800 השנים מאז עריכת המשנה ועד ימינו. מבדיקה זו עולה באופן ברור שבית המשתה הוא מקום שמחה של מצווה דווקא, והכוונה בדרך כלל לשמחת חתן וכלה בשבעת ימי המשתה.

את 'בית המשתה' יש להבין בדומה ל'בית אבל', ביטוי מובן ומוכר לנו יותר (ושני הביטויים מופיעים זה לצד זה כמה וכמה פעמים בספרות חז"ל). לא כאן המקום לפרט את הדמיון בין שבעת ימי האבל ושבעת ימי המשתה של חתן וכלה, אך מסתבר שהמנהג הקדום היה שהחתן לא היה יוצא מביתו במהלך שבעת ימי המשתה כמו שאבל לא יוצא מביתו. בשני האירועים היו סעודות מצווה שבהן הגישו בשר (וחלק מעדות ישראל עדיין נוהגות כך בבית האבל) ובירכו ברכות ייעודיות על היין. המנחמים באים במהלך ה'שבעה' לבית האבל, והמשמחים היו באים לבית החתן במהלך שבעת ימי המשתה, והוא מה שמכונה במשנה, בתוספתא בתלמודים ובמדרשים 'בית המשתה'.

מפגש בבית המדרש

אני בהחלט שותף לניסיונו של ד"ר מאיר לחקור ולברר את המסרים המובעים בסיפורים מעין אלו, ובמיוחד אם הם באים במקום מיוחד כל כך כמו ההלכה הראשונה של חיבור המשנה. אך אם בניו של רבן גמליאל לא התהוללו בבית המרזח עד השעות הקטנות של הלילה, אלא חזרו מלשמח חתן וכלה בשבעת ימי המשתה, מה בא הדבר ללמדנו?

שכחת התלמידים מלקרוא קריאת שמע נבעה באופן פשוט מכך ששכחו, ואולי ניתן להציע שכל עוד היו משמחים חתן וכלה היו פטורים ממצוות, על פי הכלל 'כל העוסק במצווה – פטור מן המצווה'. אך בכך לא העיקר. הדבר הראוי לתשומת לבנו הוא שמיד עם חזרתם (וכנראה לא היו שתויים) הם עוסקים בתורה ובהלכה, ולמרות שמדובר בשעות מאוחרות של הלילה הם מוצאים את אביהם רבן גמליאל ער (שהרי לא כתוב שהעירו אותו וספק גדול אם היו עושים כך). בין האב לבנים מתפתח לימוד תורה לילי שבו לומדים הבנים מאביהם את ההלכה החדשה 'אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות', כך שייתכן שכל המפגש הזה כלל לא אירע בבית המשפחה אלא בבית המדרש.

כך או כך, רבן גמליאל שלא השתתף בשמחת בית המשתה עסק בלימוד התורה כל אותו זמן ואף בשעות הלילה המאוחרות. בעולמם של חכמים כלל אין לתמוה על סיטואציה לילית זו, ואולי בכך טמון המסר הנסתר והחשוב של הסיפור. חכמינו ז"ל הגו בתורה באופן רציף יומם ולילה, מילדות עד זקנה, עד שנאמר ספק בדרך מליצה ספק ברצינות שהשעה היחידה שבה היה מותר לחכמים לעסוק בעיסוק שאינו לימוד תורה היא רק 'שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה' (תוספתא עבודה זרה א, כ). זה הוא הערך העליון בעולמם של החכמים בתקופת חז"ל. היש מקום טוב יותר להביע ערך זה מאשר בפתיחת המשנה?

לא באתי לשלול את הדיון החשוב ואת מסקנותיו הראויות של ד"ר מאיר הנוגעים לחיינו המודרניים כאן ועכשיו. אך במידה שיש רצון שמסקנות אלו יהיו מגובות באסמכתאות מתוך חיבורי קדמונינו, יש לוודא שאוצר המילים של המשנה, טקסט מלפני כמעט אלפיים שנה, יתפרש כראוי.

———————————————————————————————–

משה מאיר משיב:

רבן גמליאל מאוד מתאים לי. לא מתאימות לי מילות הזלזול של הכותב וחבל על החושב שמילים בוטות מחזקות את הפרשנות ואת ה'אמת' שהכותב סובר שהיא בידו בלבד. ראוי שיכבד את הקוראים ויציג את עמדתו בצניעות וללא פסילת האחר, ויסמוך עליהם שאם עמדתו נראית סבירה יותר בעיניהם – יקבלוה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

גדלות בתורה איננה המטרה / ביני ברויאר

 

הגיעה העת להציב במקום הלמדנות הישיבתית את המודל המשתקף בחיי גיבורי התנ"ך, הפשוטים ומלאי הגבורה. אפשר להקשיב לקריאתו של ניטשה

המשך הרשומה

מעשה מפלונית / אברהם וסרמן

"משהלכו הימנה היו מתפעלים מאוד ואומרים שאם הייתה זכר כבר היו עושין אותה רב בעיר חשובה. רק שהיא נקבה, ומה טובה תצמח לה ממה שיודעת תורה?… באותה העת כבר תיקנו חכמי-הדור בתי-ספר לבנות, כשראו שהולכות לגימנזי"א של גויים ומקלקלין להן האמונה". סיפור המשך הרשומה