ארכיון הבלוג

דמוקרטיה של טוב משותף | אילון שוורץ  

העמדה הליברלית ביקשה ליצור מרחב ציבורי טהור שסביבו תתאחד החברה, אבל כשלה, מפני שבתוך תוכה גם היא מאופיינת בהשתייכות סוציולוגית מוגדרת. כדי לכונן אחדות חברתית צריך פוליטיקה אחרת המשך הרשומה

פספורט של מלכות שמים | שלום רוזנברג

הצדק הליברלי שבעולם המודרני מגן על זכויות האדם אך שכח את חובותיו. עולם ללא חסד אינו ראוי להתקיים המשך הרשומה

להתייצב למלחמת התרבות | יואב שורק

נוכח המסרים הליברליים המציפים אותנו, נושאי התורה מתחלקים בין אלה המתמסרים אליהם בהתמוססות מסוכנת ובין אלה המתבצרים כנגדם או מנתקים מגע. זה הזמן למאבק המשך הרשומה

בתגובה ל'לצאת ידי זכות' מאת עידו פכטר, גיליון פרשת משפטים

 

שיח של אחריות / איילת ליבזון

במאמרו קלע פכטר לנקודה חשובה ביחס שבין ההלכה במדינת ישראל ובין התרבות הליברלית, המושתתת על תפיסת הזכויות. העימות בין הערכים הליברליים ובין ההלכה במדינת ישראל הופך להיות אקוטי מיום ליום, ואין ספק שדרושה חשיבה מעמיקה בנסיון לגשר על שני העולמות הללו וליצור שפה חדשה המאפשרת שיחה אמיתית ביניהם.

אף אני סבורה שישנה אפשרות לשלב את שיח הזכויות לתוך פסיקת ההלכה בימינו. אלא שבניגוד לפכטר, אין אני חושבת שזהו חידוש של רבני דורנו אלא תפיסה הקיימת לאורך כל הדורות בהלכה היהודית. ההתחשבות בצורכי הפרט הינה אחד העקרונות המנחים כל פוסק בעל שיעור קומה, ולעתים קרובות ניתן לחוש בקריאת שו"ת שגם אם אין הכותב מתבטא בשפה של זכויות, העקרונות העומדים ביסוד שיח הזכויות, כגון חירות וכבוד הבריות, הם המנחים את הפוסק.

יחד עם זאת, אין ספק בכך שהמושג המנחה את החברה הליברלית הינו מושג הזכות, בעוד המושג המנחה את החברה היהודית הינו מושג החובה. בעוד פכטר קובל על השוני, ומבקש להכניס את מושג הזכות לשפה ההלכתית, ברצוני לעמוד על המשמעות העמוקה של מושג החובה, ואף להציע אפשרות ליציאה מן הניגוד הבינארי שבין זכות לחובה. במאמר מופלא משנת 1987 תיאר המשפטן רוברט קובר כיצד המושג 'זכות' והמושג 'חובה' נטועים כל אחד בתוך סיפור מכונן אחר לחלוטין וכיצד הם שואבים את כוחם מסיפור זה. לפי קובר, הסיפור מאחורי מושג הזכות הוא הסיפור של האמנה החברתית, שלפיו כל פרט מוותר במידה מסוימת על האוטונומיה שלו כדי לקבל הגנה מן הכלל. יחד עם זאת, ישנן זכויות שאי אפשר לוותר עליהן, ואלו הן הזכויות המבדילות את האינדיבידואל כפרט מובחן מן הפרטים האחרים. לעומת זאת, המושג היסודי של ההלכה היהודית הוא המושג של 'מצווה' או 'חובה', הקשור באופן מהותי עם הסיפור של קבלת התורה בסיני.

כפי שהדגישו כבר חכמינו (בבלי שבת פח ע"א), במתן תורה לא היתה קבלה אוטונומית של החוק מתוך בחירה, אלא הקב"ה כפה את התורה על עם ישראל. על פי הנרטיב הזה, האדם איננו בוחר לקבל עליו את המצוות אלא הוא מחויב בהן מתוקף שייכותו לעם היהודי. זאת ועוד, מתן תורה איננו חוויה של התגלות התורה ליחידים, אלא חוויה קולקטיבית, המאגדת יחד את כנסת ישראל. קבלת התורה קשורה באופן מהותי לערבות המשותפת לכלל ישראל, ומקורה של החובה איננו זכותו של הפרט, אלא דווקא האחריות כלפי הכלל. במילים אחרות ניתן לומר שמקורה של החובה איננו רק בברית שבין האדם לא-לוהיו, אלא גם בברית שבין האדם לקהל.

בכך הטמינה המסורת היהודית את אפשרות התיקון החברתי בתוך ההלכה. ההורים מחויבים כלפי ילדיהם, האיש והאישה מחויבים זה לזה, הדיין מחויב לנהוג כראוי בבעלי הדין, הקהילה חייבת לדאוג לפרטיה. מי שצרכיה אינם ממומשים יודעת בדיוק למי היא צריכה לגשת כדי לתבוע את שלה. במובן זה, מערכת המשפט היהודית היא מערכת בעלת פוטנציאל גואל ובעלת יכולת עמוקה לתיקון העולם.

מדוע הבחנה זו חשובה? כיוון שלכל מושג יש יתרונות וחסרונות משלו, וראוי לשים לב לכך שאימוצו של מושג מרכזי כל כך, יחד עם תפיסת העולם שהוא מייצג, פירושו לעתים שפיכת התינוק עם מי האמבט וביטול של תפיסת עולם אחרת. אחד החסרונות המשמעותיים של שיח הזכויות המודרני הוא שההתמקדות הרבה בזכות מצביעה לעתים קרובות על צורך עמוק וכואב, אך אינה מספקת לו תמיד פתרון ממשי. לדוגמה, כפי שניכר מהדיונים הסוערים בארצות הברית של השנים האחרונות, העובדה שישנה הסכמה על זכות לטיפול רפואי אינה גוררת הסכמה מלאה על כך שהמדינה צריכה לשאת בנטל של טיפול זה.

דומה בעיניי שניתן להימלט מהדיכוטומיה החדה בין מושג הזכות ומושג החובה על ידי שימוש במינוח אחריות, המשלב את הגרעינים השונים של שני הסיפורים העומדים מאחורי מושגים אלו. בסיפור של האמנה החברתית, האידיאל הוא שהיחיד מפקיד את זכויותיו בידי הכלל ובכך נותן בידו את האחריות על הפרט. בסיפור של מתן תורה, האחריות לאחר נוכחת מעצם השייכות באותה חוויה מכוננת. אנשי הלכה בימינו צריכים לפעול בעיקר מתוך תחושה של אחריות. אחריות כלפי זעקותיהם של פרטים, כגון הנשים הרווקות שאליהן כוונה פסיקתו של הרב שרלו, אך גם כלפי זעקתה של החברה בכללה, ובייחוד כלפי הבעיות הייחודיות העולות במציאות הישראלית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא רק 'מה מגיע לי', אלא 'מה האחריות שלי כלפי האחר'. העמדת עקרון האחריות בבסיסו של השיח ההלכתי מאפשרת לשקול את השיקולים של פרטים שונים וכן של הציבור באופן שיאפשר להלכה לממש את כוח התיקון הגלום בה.

הכותבת היא מרצה במת"ן וחוקרת בפרויקט "זכויות אדם והיהדות" במכון הישראלי לדמוקרטיה

 עידו פכטר משיב:

אין לי אלא לקבל בברכה את דבריה של גב' ליבזון ולהסכים עמם, אך רק אדגיש נקודה יסודית שלא ניתן לה ביטוי מספק לטעמי בדבריה. התפיסה שגב' ליבזון מציגה יונקת מתפיסה דתית שונה מזו של היום; את זאת חשוב להבהיר. ליבזון מציעה משפט היונק את כוחו מתפיסה דתית הרואה בשלמות החברתית או הלאומית בעולם הזה את האידיאל הדתי, ולא מזו הרואה כעיקר את שלמותו הפרטית של האדם בעולם הבא, כפי שהצגתי במאמרי. סבורני שאכן תפיסה זו קולעת יותר לרוחה של התורה שניתנה בסיני, אך רחוקה היא מהתורה שהתפתחה במשך שנים בגלות. אי לכך, הצעתה של גב' ליבזון דורשת למעשה שידוד מערכות כולל של תפיסת התורה וייעודיה, במחשבה כמו גם בהלכה. אין אני יכול לקוות אלא שהדבר יתממש.  

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

  

כן, מדינת לאום / יצחק גייגר

 

התפיסה השלטת במערכת החינוך כאן היא שהפרט קודם לחברה. הגות דמוקרטית חלופית מצביעה על הסכנות המוסריות שבתפיסה זו ומעמידה את האדם כחלק מתרבות וקהילה המעניקות משמעות לקיומו

המשך הרשומה

ריבוי דעות / זאב שביידל

 

נושאי קצה בציבור הדתי-ציוני שאיש לא העז לגעת בהם, כטבילת רווקות, היחס להומוסקסואליות, מניינים שוויוניים ועוד עלו לדיון על דפי כתב העת ועוררו פולמוס חריף. גיליון היובל מקיים דיון חוזר

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (פברואר)

סקירת כתבי עת מהעולם:

הלוחם בפנסיה

בחברה דמוקרטית כל מנהיג הופך בשלב כלשהו ל'לשעבר'. ראיון מרתק עם וצלב האבל מהדהד את המחזה החדש שכתב ומאיר על עידן המהפכות של ימים אלה

ימי המהפכות הללו הם זמן טוב להיזכר בווצלב האבל, האיש שהוביל בעבר להפיכה בארצו והפך לנשיא צ'כוסלובקיה ולאחר מכן לנשיא הרפובליקה הצ'כית (וזו לא אותה מדינה!). בשיחה בכתב העת World Affairs מברר הכתב מיכאל זנטובסקי יחד איתו את גורלו של מהפכן שאיתרע מזלו להאריך ימים זמן רב לאחר שהמהפכה שהוביל הסתיימה, והיה עליו להניח להילת הגיבור ולחזור לחיי השגרה האפורים.

ובכן, בשנות המשטר הסובייטי האבל היה מחזאי ואיש רוח נודע שהתנגד לקומוניסטים ואף שהה בכלא בשל כך. למרות זאת, הוא וחבריו הצליחו לגבש סביבם מחאה עממית בעוצמה גדולה דיה כדי לגרום להפיכה בלתי אלימה ("המהפכה הסגולה") ב-1989, שהורידה את הקומוניסטים מהשלטון. האמון העממי בהאבל היה גבוה במשך שנים, שכן הוא נבחר לכהונת הנשיאות הרמה 4 פעמים ברצף. ברם, בתור פוליטיקאי הוא החל לאבד, לאט ובהדרגה, את ההילה של גיבור המאבק והפך לאיש המעש שעליו להתמודד עם בעיות היומיום. הגבורה, החזון והרומנטיקה הפכו ממושא הערצה לנושא לבדיחות, ולאחר פרישתו של האבל מהפוליטיקה רבים קיוו שהוא ייעלם גם מהמציאות.

להאבל עצמו היו תוכניות אחרות. הוא חזר להיות פעיל בתחום של זכויות האדם, על ידי ייסוד מספר ארגונים בינלאומיים הקשורים לנושא. ככלל, האבל הוא בעל אמירה במגוון תחומים פוליטיים, ולא קל לסווג את אמירתו באופן סטריאוטיפי לשמאל או לימין. הוא אינו מעריץ את השוק החופשי אך רואה בו מכשיר ליעילות כלכלית, והמפלגה המעוררת אצלו את ההזדהות הרבה ביותר היא מפלגת הירוקים. הוא תומך בפרלמנט האירופי, ועם זאת דוגל בזהות צ'כית נפרדת. הוא מבקר נחרץ של פגיעה בזכויות אדם בקובה, בסין וברוסיה, אך תמך בהתערבות צבאית בבוסניה ובעיראק. ממש לאחרונה הוא הצטרף ליוזמתו של ראש ממשלת ספרד לשעבר לבלימת תהליכי הדה לגיטימציה והדמוניזציה של ישראל, צעד שלא הוסיף לו פופולריות בשמאל האירופי העכשווי. בכלל, הוא חושב שרבות מהדמוקרטיות היום נגועות במה שהוא מכנה "תסמונת מינכן", ומציין שכאשר ידידו הקרוב, הבמאי מילוש פורמאן, רצה לצלם סרט על מינכן, הוא נתקל בקבלת פנים קרה ביותר במדינות שאליהן פנה.

לאחר עזיבתו את משכן הנשיא האבל חזר גם לכתיבה. גיבור המחזה האחרון שלו, "עזיבה", הוא נשיא של מדינה אנונימית שעומדת בפניו בחירה קשה: לעזוב את התפקיד ואת כל ההטבות החומריות הקשורות אליו או להישאר בתפקיד המשפיל של "היועץ של היועץ של היועץ של היועץ" תוך שמירה על ההטבות ותמיכה במחליף הפוליטי שלו. זו דילמה שניצבת בפני כל פוליטיקאי בחברה דמוקרטית, שבה הוא עומד לרוב בפני אפשרות להיות מוחלף בימי חייו. לאחר הפרישה הוא יהיה – ירצה או לא – במצב של "לשעבר" וכל חייו יתנהלו סביב זאת. קל לחשוב שגיבור המחזה הוא האבל עצמו, אך האבל טוען שהגה את רעיון המחזה עוד לפני שהתמנה לנשיא. המחזה "עזיבה" משלב מעין הגיגים סאטיריים-אבסורדיים על תפקידו של מדינאי בעידן המודרני, אך יש מי שיכול למצוא בתוכו גם מסר אקטואלי. חוסני מובארכ, למשל.

 

סובלנות נגד רב תרבותיות

ה'רב תרבותיות' היא האחות המנוונת של הסובלנות. הראשונה חיונית לחברה ליברלית, בעוד האחרונה מאיימת על תשתיתה

הרב תרבותיות תחת מתקפה: ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, מתח במהלך נאומו בוועידה בנושאי ביטחון במינכן ביקורת קשה כלפי המדיניות המעודדת רב תרבותיות. "אנו זקוקים לפחות מן הסובלנות הסבילה של השנים האחרונות וליותר ליברליזם פעיל ושרירי", אמר קמרון, שהתייחס בדבריו לקהילות מהגרים מוסלמים במערב שמסרבות להשתלב בחברה הסובבת ומייצרות תרבות שבפועל מהווה איום ביטחוני ותרבותי על המערב.

מצדד ידוע בליברליזם, פרנק פוריידי, כותב בפרויקט המקוון Spiked שלמרות שהוא מברך על המסר בדבריו של קמרון, חשוב ביותר שלא לערבב בין סובלנות לרב תרבותיות – שתי תופעות שמזכירות אחת את השנייה, אך הפוכות במהותן. סובלנות, לדעתו של פוריידי, היא תוצאה של מחשבה ליברלית-רציונלית-מודרנית. היא רואה חשיבות בהשמעה של כל הדעות, כולל השגויות, מתוך אמונה שייתכן כי גם בדעה שגויה יימצא גרעין של אמת – או כי הדיון הפומבי יסייע לחשוף את הטעות. ברם, דיון כזה יכול להיעשות רק באופן פומבי, חופשי ורציונלי, שלא חושש מהאמונה שדעות מסוימות טובות או ראויות יותר מן האחרות. למעשה, סובלנות אינה סבילה: היא דרך פעילה לברר אמונות ודעות בחברה פתוחה ולהביע דעות ביחס אליהן.

רב תרבותיות היא בדיוק ההפך: זו תפיסה שעיקרה אדישות מתירנית שמתבססת על ההשקפה שאף דעה אינה טובה יותר מדעה אחרת, ושאין בידינו קנה מידה מוסרי אחד כדי לבחון באמצעותו אמונות ודעות של אחרים. גישה כזו דוגלת ב"חוסר שיפוטיות", בעוד תרבות של סובלנות דמוקרטית כל העת שופטת, מבקרת ומעריכה תרבויות אחרות. פוריידי מדגיש שבעוד תרבות של חוסר שיפוטיות מעידה לכאורה על פתיחות, למעשה היא נמנעת לעתים קרובות למדי מהכרעות מוסריות קשות או מהצורך לגייס נימוקים למען הבחירות הקיימות.

התוצאה המעשית היא שאי אפשר להאשים בניכור ההולך וגובר של קהילות המהגרים רק את המטיפים הקיצוניים, אלא יש לבחון גם את החברה המארחת, שמהססת יותר ויותר ביחס למורשת התרבותית ולהישגים שלה עצמה. ניסיונות לגבש תוכנית להוראת היסטוריה בבתי הספר, לערוך חוברת שירים שהם בגדר "קריאת חובה" לכל תלמיד בריטי או ללקט קובץ תכנים שמהווים מורשת תרבותית משותפת עבור כל התלמידים נתקלים ללא הרף בהתנגדות, מתוך חשש לפגיעה ברגשות התלמידים המהגרים. כך, כל יוזמה לגבש מכנה היסטורי או תרבותי משותף עולה על שרטון. כדי לצאת מהמבוי הסתום הזה מציע פוריידי לוותר על הרב-תרבותיות הממומנת על ידי המדינה – אך להמשיך את הדיון הסובלני.

 

על חומייני, מארקס והבלבול במערב

התבוננות בנסיבות המיוחדות של המהפכה האסלאמית של חומייני מזכירה את המורכבות של החברה האיראנית, השונה בתכלית מהחברות הערביות

כתבתו של אבאס מילאני ב-National Interest עסוקה באזור "חם" נוסף, איראן, אך מפרספקטיבה של התבוננות תרבותית. מהפכת חומייני ב-1979 הושגה באמצעות סיוע מערבי מחוץ לאיראן ובתמיכה משמעותית של כוחות השמאל הדמוקרטי והאינטלקטואלים המקומיים, כמו גם של אנשי דת רבים מהשורה השנייה והשלישית (בכירים דתיים התנגדו מאוד לאישיותו של חומייני, כיוון שראו אותו כמנהיג קיצוני ומסוכן). חומייני סייע למגמה זו בכך שהתאמץ מאוד להסוות את האופי האמיתי של המהפך מדעת הקהל במערב ובארצו, ולהציג אותו כדרך של התקוממות נגד השלטון הרודני של שליט איראן דאז, שאה מוחמד רזא פהלוי.

אחד המאבקים התמידיים בתודעה התרבותית הפרסית מעמת בין הדת המקורית של הפרסים – הזורואסטרית – לבין האסלאם השיעי, שחלק מהחוקרים רואים בו לא יותר מאשר לאומנות איראנית שלבשה צורה דתית. לאחרונה ראה לנכון אפילו מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, להדגיש שכל המנהיגים האיראנים של שלושים השנים האחרונות הם כולם ערבים ללא יוצא מן הכלל (ולא פרסים!) בהיותם צאצאי הנביא – והטורבנים השחורים שלהם מעידים על כך מעבר לכל ספק. מסתבר שאפילו היום חשוב למנהיג מוסלמי "לגייר" את המנהיגים האיראנים מפרסיות לערביות.

ברם, לערביזציה הזאת של איראן קדם פרק ארוך שבו הייתה מגמה הפוכה: בית פהלוי השתדל במהלך רוב המאה העשרים להדגיש דווקא את האלמנט הזורואסטרי בתולדות פרס ולצמצם את החלק המוסלמי. ב-1971 נערכו חגיגות ראוותניות של 2,500 שנה לאימפריה הפרסית תוך מצג ענק לרגליו של ארמון פרספוליס. נעשה גם ניסיון כושל לשנות את לוח השנה הממלכתי כדי שמניין השנים לא יתחיל ממסעו של מוחמד ממכה למדינה, אלא מייסודה של האימפריה הפרסית. ברם, כשלו גם יוזמות הפוכות: משטרו של חומייני ביקש להנהיג את הערבית בתור השפה הרשמית או להחדיר לתוך הפרסית מבני לשון ערביים, שלא לדבר על ניסיון להחריב את פרספוליס או לבטל את החגיגות של ראש השנה הזורואסטרי (חג הנורוז, הנחוג בעולם ב-21 במארס, יום השוויון האביבי). הממסד החומייניסטי עושה כל מאמץ למחוק מספרי ההיסטוריה כל זכר לזוהר של האימפריה הפרסית, עד כדי כך שאחד מהמקורבים לחומייני התייחס למלך כורש כ"יהודי סדומי". במצב כזה, כל ניסיון לציין חגי עם הופך למחווה של התנגדות למשטר – וחגי עם אלו נחוגים היום יותר מאי פעם, כולל המנהג לקפוץ מעל מדורה בחג הנורוז (האייתוללה עלי חמנאי הוציא השנה פסק הלכה מיוחד המתנגד למנהג זה).

חוץ מהזווית הדתית, קיים גם היבט חברתי-תרבותי. במהלך כהונתו של השאה, איראן הייתה אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום האמנויות (רעייתו של השאה הייתה אדריכלית במקצועה). במאים ומפיקים אליטיסטיים מהעולם הציגו את היצירות שלהם בטהרן. המקום הפך למוקד צמיחה ושגשוג תרבותי וגם סייע לאינטליגנציה המקומית להתפתח. האירוניה נעוצה בכך שהיה מדובר באינטלקטואלים שניזונו בתפיסותיהם מהמערב והאמינו שעליהם להתנגד לכל ממסד באשר הוא – ולכן התנגדו למשטרו של השאה. מה שהוסיף לכך היה ניסיונו המגושם של השאה לייבא לאיראן דמוקרטיה פרלמנטרית, אך בו זמנית להמשיך לנהל את המדינה בצורה יחידנית, תוך הסתמכות כבדה על ארה"ב.

העם שהבטיחו לו שישלוט בעניינים רצה באמת לשלוט בהם, ובאותה מידה שבה הוקסם מהמודרנה הוא חש מאוים על ידה (מונטסקייה, ב"מכתבים פרסיים" שלו, כבר שאל: "האם ניתן באמת להיות פרסי ומודרני?"). לתוך התסיסה הזו הצטרפו המרקסיסטים האיראנים ותמכו במהפכה. חומייני רימה גם אותם: בהיותו בגלות הוא הבטיח שלאחר המהפכה לא ינסה לתפוס שום תפקיד פוליטי ויאפשר בחירות כלליות. הם גם האמינו שהוא יהיה דמות חלשה, בדומה לאלכסנדר קרנסקי ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר, ושהם לא יתקשו לתפוס את מקומו ולהנהיג בפרס שלטון קומוניסטי.

בשורה התחתונה, מכל התקוות הגדולות של שנות השבעים יצאה דיקטטורה חומייניסטית אלימה שדיכאה בכוח את כל מי ששייך לזרם רוחני אחר, דרדרה את הכלכלה ובמקום פריחה תרבותית מובטחת הביאה לעם הפרסי בעיקר הצפה של סרטי עם מתקתקים וקיטשיים (סרטים איראניים אליטיסטיים שקוצרים פרסים בפסטיבלים הבינלאומיים מיוצרים בעיקר לייצוא). ברם, הסתירות הפנימיות של המשטר הזה ממשיכות לתסוס גם כיום ברחובות טהרן ונותר לראות מה יצא מהם.

 

לך אל החילזון

סיפורה המופלא של אליזבת טובה ביילי הוא רומן בין אישה המרותקת למיטתה ובין חילזון, מושא ההתבוננות המרתק שלה. עולם מופלא

ונסיים בנימה רחוקה מאקטואליה. סוקר ספרי הטבע טים פלאנרי כותב ב- New York Review of Books על ספר יוצא דופן של אישה שבהתמודדה עם קשיי החיים נעזרה ב…חילזון. הגברת ששמה אליזבת טובה ביילי חלתה יום אחד במחלה מסתורית שריתקה אותה למיטה ללא יכולת לזוז ואפילו לישון. חבר הביא לה עציץ קטן עם חילזון – והתנועות האיטיות של החילזון, שחקר את מקומו החדש, ריתקו את אליזבת. מאוחר יותר היא למדה כיצד החילזון חופר גומות ואוכל בעיקר בלילות, גילוי שעזר לה להשלים עם האילוץ שלה להיות פסיבית במשך היום. עם הזמן היא פיתחה מעין שותפות גורל עם החילזון: שניהם נעתקו מהסביבה הטבעית שלהם ונאלצו להסתגל למקום החדש. התנועות האיטיות של הזחילה הפכו עבור אליזבת המרותקת למעין שיעור טאי צ'י. הקשר הרגשי בין האישה לחלזון הפך כה עמוק, עד שכשיום אחד השבלול כנראה אכל יתר על המידה ונראה חולה היא הייתה מודאגת מכך במשך כל היום. לבסוף אליזבת הבריאה ואף כתבה ספר: "לשמוע את חילזון הפרא מכרסם".

היה עוד אדם שהקדיש חלק ניכר מחייו להתבוננות בחלזונות. שמו היה צ'ארלס דרווין. בספרו "על מוצא המינים" הוא הזכיר לראשונה את האפשרות שלחלזונות יש אינטליגנציה ואפילו יכולת לתקשר ביניהם. שנים רבות אחריו הזהיר איגוד החקלאות האמריקני כי החלזונות יכולים לפתח שיטות להימלט מתיבות שבהם מובילים אותם. פלאנרי מציין כי דרווין היה בעצמו חולה במחלה חשוכת מרפא – הידועה כיום כתסמונת שגאס – ואפשר שהיא האחראית לעובדה שחוקר טבע נמרץ שבימי צעירותו הפליג למרחקים באונייה "ביגל" היה מסוגל להפוך למתבונן סובלני בנפלאות הטבע היומיומיות, והאיטיות, של החילזון.

zeeviksh@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011