ארכיון הבלוג

עם פטירת המשורר ישראל אלירז | חוה פנחס כהן; רבקה מרים

הוא כתב שיר בכל יום משך למעלה מארבעה עשורים ואת כולם חרזה התבוננות בחומר שהפך למטאפיזי. המשך הרשומה

מודעות פרסומת

מתבוננת בקטנות | בכל סרלואי

 

ביקורת שירה המשך הרשומה

צף מתוך החומר / דביר שוורץ

גם אחרי שלושים ספרי שירה ממשיך ישראל אלירז לחפש את "פלא היותנו בתוך העולם". בספר שיריו החדש פוגש מבטו ביצירות אמנות, ודורש אחר העצמיות הכמוסה בהן ובאדם המשך הרשומה

תיווך ממזרח / יונתן ברג

לא לחינם אמר ישראל אלירז "בשירה כולנו ילדים של המזרח". השפה מפעילה מפה פנימית, היא מטעינה מילה במרחב שלם של אסוציאציות והופכת אותה גדולה מהמסומן המיידי. אבל המזרח מתפרק לריחות, לשווקים טעוני צבע וטעם, לשרפת גופות, לטירוף הזן, לכבוד העצור ולהשתפכות המנחות. כל זה עולה מיד במחשבה ויודע כי גם מדובר בהכללות. אך רגע אחר כך הדימוי הופך מופשט, המזרח הופך להלך רוח, למהלך רוחני מנוגד לפאר ה"מערבי" (דימוי באותה מידה), זה הדומם יותר, עצור יותר, מרוכז ברגע ולא במסורת.

בין מתווכי המזרח המובהקים ניתן למנות את דן דאור ז"ל, את יעקב רז ואת יואל הופמן. ספר המאגד בתוכו מבחר מתרגומיו של דאור, "משתה לאדם בודד", יצא לאחר מותו בהוצאת חרגול. הספר הוא מסע בין תרגומים משפות שונות, מעט משירתו של דאור ובעיקר אהבת שירה מתפרצת, אקלים אקלקטי של סקרנות ותשוקה לשפות, שהיא תשוקה לידיעת האחר. ספר שירה אחֵר שתרגם יצא גם הוא לאחר מותו, בהוצאת 'קשב לשירה'. בספר, "האיש היפה" (כמה מתאים), חמישה שירי פ'ו – סגנון שירה סיני שעיקרו הגותי – ובו ובו , העצור ולהשתפכות המנחות. כוגלומה אולי החשיבות של מסעות התרגום.

המרחק מהכאן ועכשיו התרבותי, העדות הרחוקה מיבשת תרבותית אחרת, מגלים לנו כי הקואורדינטות הבסיסיות של חיי האדם והמשורר נטועות עמוק יותר מכל הפרדת זמן ומקום.

השירה בספר חוגגת את עצמה דרך משלי חצרות מלוכה, מהלכי הגות ותפיסת עולם והכול נמהל בהומור מושחז, אולי התבלין הנעדר ביותר בשירה המודרנית והעברית. הספר מציג עדות חיונית מאוד של עולם שבו המחשבה, השנינות וההיגיון היו גולת הכותרת של המעשה האמנותי. השירה מן המזרח, בהכללה גסה, מכירה באופן אינטימי יותר את הטבע. היא מרבה להשתמש בשמות הצמחים, לתאר את תנועת המים ואת הדהוד הסתיו בעץ, ולצד זה יש בה אומץ שמופגן בקלות דעת, בהומור, בלעג מסוים, מידתי, להלך הרוח חמור הסבר, יודע הכול, הבטוח בעצמו, של התבונה האנושית. ודאי שניתן למצוא אלמנטים אלו בשירה מערבית, אך לאין שיעור מעט יותר. כל זה טמון עמוק בהלך הרוח הרוחני-דתי שאופף תרבויות וחלקי עולם.                                                                            

גם יעקב רז מתהדר בצמד ספרים (ויותר). אולי ספרי המסע המורכבים והמרשימים שנכתבו בעברית, "אחי, היאקוזה", אך בעיקר "טוקיו הלוך-חזור" שבו הוא שוזר מסעות בעקבות באשו, היאקוזה וחייו ביפן, לכדי אריג מרהיב של גלות והגעה לבית נפשי; התפעמות תרבותית מול תדהמה מול תופעות כמו הצבא האדום היפני ושחיתות החשמל והשעשועים של טוקיו. רז הולך בספריו כנגד הסדר ובניית הפרקים והחלוקה באופן שגרתי. הספרים משובצים ביהלומי שירת הייקו, בראשון של מנהיג יאקוזה בעת שהותו בכלא ובשני של גדולי המשוררים ובהם באשו, וגם מקיטוב זה יש רמז להלך הרוח של היוצר. ההייקו הנו סוגת שירה הרמטית, קצרה ומדויקת בעלת מבנה של שלוש שורות, ושל 5, 7, 5 יחידות שפה. ניתן לשער כי לפריחת ההייקו במערב מחדש לאחר שנות דור יש קשר הדוק לצמצום אורך הנשימה, לאינפלציית המסרים המהירים ולקבלת ערכי עולם הפרסום גם בשדות האמנות.

הדבר הבולט ביותר בספרי המסע של רז הנו המבט האמביוולנטי, החקרני, שבו הוא חולף על פני שבילי היום יום והרוח של התרבות היפנית. חדור בתשוקה עצומה לעולם זה הוא מטעין את המתרחש בספקנות ותמיהה, בהתפעמות ורתיעה, כך שלדוגמה מודל כמו היאקוזה, העולם התחתון היפני, שמיידית מתאחסן במגירות מסוימות בתודעה, הופך למרחב שבו דרים הכבוד והנאמנות, הימלטות מחיי עלבון ועוני לצד אלימות קשה, בדידות ונקמנות.

ומכאן ניתן אולי לצאת למסקנות רחבות יותר על מתווכי התרבות, על שלטון הדימויים ועל היכולת שלנו לגבור על מיידיות השפיטה וההכלה של האחר והשונה. בערוץ אחד יש להתבונן על דמויות המתווכים הנשקפות מן הספרים, החוקר והמתרגם. ההתנהלות והניואנסים האישיים מעמידים מודל התנהלות אחר מהמקובל. לא התהדרות ועמידה מאחורי דרגות – ומדובר בשני אנשי אקדמיה מכובדים – לא מבט חקרני ומרוחק, אלא מבט ילדי במובן המתפלא והסקרן. דאור זז בין שפות, סוגות ומשלבי גובה אמנותיים בקלילות. הוא לועג לסדר, להיררכיה, לעולם שעצור בתרבות ה"התמחות", המומחיות בקו ישר. רז מעמיד אדם המשיל מעליו את עולמו הישן, מוכן להפוך לשוטף כלים בדוכן מזון מהיר כדי להיכנס לדם של המקום, להתערות בטוקיו של מטה כדי להבין את פני השטח העליונים. הוא מתאר את חוקי ההיגיון של העולם האחורי ללא התנשאות, ללא מרחק ושיפוט. האפשריות האנושיות הללו שמציגים דאור ורז באישיותם שלהם עומדים כשיעור חשוב יותר, חי יותר ונחרץ יותר מהטקסט עצמו.

הערוץ השני הוא ההצעה שמציעים לנו מתווכי התרבות, המתרגמים והחוקרים, לצאת לבדיקה עצמאית של הדימויים שאנו תולים על יבשות אחרות, מחשבות רחוקות, צורות חשיבה מנוגדות. במקרה זה, המזרח מתפורר אל תוך מילים, אל שיר דוגמת "על הכתיבה" של לו ג'י מתוך ה"איש היפה" שבו ביד אמן מוצגת מלאכת השפה. כך הוא כותב, בתרגום דן דאור:

"הכתיבה הזאת, מה תכליתה?

לא קשה למצוא לה הרבה צידוקים

היא נפרשת ריבוא פרסאות

היא מקום מעבר לאלפי שנים…

חוקקת במתכת ובאבן את המידות הטובות.

בימים אלו של סער ודיון והתעוררות, יש מקום ללכת אל ההקשבה וקריאת האחר, ולא אל דימויו השגור בנו מימי קדם".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז באלול תשע"א, 16.9.2011

אין אצלי נקודה בסוף שיר / יעקב בר-און

 

למעלה משלושים שנה מאז הוציא את ספר השירה הראשון שלו, עדיין חש המשורר ישראל אלירז כי הוא כותב את אותו ספר. הכתיבה היא עבורו דרך חיים, והחיים – פלא. ראיון לרגל הוצאת ספר מבחר משיריו

המשך הרשומה