ארכיון הבלוג

אי של בדידות | אליהו בירנבוים

השילוב בין תרבות עתיקת יומין לטכנולוגיה מתקדמת יוצר ביפן בליל אנושי ותרבותי יחיד ומיוחד. היהודים מעולם לא היו שותפים בו
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

היכולת להגיד – עד כאן | יותם יזרעאלי

הכנת ספל תה, סידור הגינה, ממטרי החורף; בכולם עוסקת שירת ההייקו, החותכת, המסתורית. שיחה על סוד הצמצום היפני עם איתן בולוקן, שתרגם את שירתה של המשוררת הגדולה מיטסו סוזוקי
המשך הרשומה

נשים ללא נחמה | חבצלת פרבר

בין זוועות מלחמת העולם השנייה נכללה ההתעללות של הצבא היפני בנערות שאולצו לשמש חיילים במחנות. ספר שכתבה ישראלית לשעבר מאיר את סבלן ומאבקן
המשך הרשומה

צדה האפל של אמריקה / חבצלת פרבר

נערות שנשלחו לארה"ב להינשא לעשירים מצאו עצמן מושפלות, והיחס אליהן החריף עם הפרנויה הכללית נגד יפנים בזמן מלחמת העולם. בין ספרות פיוטית לכרוניקה עמוסה המשך הרשומה

אשמתו של "פטריוט" / חבצלת פרבר

 

צייר יפני מוערך נרתם לתעמולה ולרדיפת אמנים בזמן מלחמת העולם. לאחריה הוא מנודה ונאלץ להתמודד עם עברו. הרהורים על משגי עבר, הדחקה ואחריות מוסרית

המשך הרשומה

ספרו בגויים כבודו / אלחנן ניר

 

אלפי יפנים שרו בדבקות משך ימים שלמים "אנא בכוח" ו"עם ישראל חי" וביקשו להתחבר לאוצר ההתמודדות היהודי. מסע נחמה, חצי שנה לאחר הצונאמי, ביפן

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (אפריל)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

 

זעם האלים

האופן שבו היפנים מקבלים את האסונות שניחתים עליהם הוא תולדה של רקע דתי ותרבותי

רשימותיהם של יאן בורומה (Ian Buruma) ב"וול סטריט ג'ורנל" ושל פרנק פוריידי(Furedi)  בפרויקט המקוון Spiked עוסקות בהתמודדותם של היפנים עם אסון הצונאמי שניחת עליהם.

בורומה ופוריידי מתייחסים להתבטאותו של ראש עיריית טוקיו, שינטארו אשיהארה, שאמר כי הצונאמי הינו "עונש מאת האל" על האגואיזם ששולט ביפן העכשווית, ורואים בו ביטוי לצורך האנושי לעשות "סדר" בהתפרצויות האקראיות של הטבע. נטייה זו מוכרת לאנושות מימי קדם: לאחר רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ב-1755, הפילוסוף הצרפתי המפורסם ז'ן ז'ק רוסו תקף את וולטר, בן תקופתו, על הניסיון לייחס את רעידת האדמה לגורמי הטבע בלבד, ללא כל אחריות מצד בני אדם. רוסו לא דיבר על האסון במושגים של עונש הא-ל דווקא, אלא האשים את תאוות הבצע ואת יתר המידות הרעות; לדעתו, אם הבנייה בליסבון הייתה פחות צפופה ואם האנשים לא היו מתמהמהים כדי לנסות להציל את רכושם – רבים יותר היו ניצולים.

גם היפנים כבר ייחסו בעבר אסונות טבע ליד האדם. רעידת האדמה הקטלנית שפקדה את טוקיו ב-1923 יוחסה לפעילות הזיהום מצדם של קוריאנים תושבי יפן. בעקבות זאת, אלפים מהם נספו במעשי טבח של יפנים. גם לאחר ההפצצה הגרעינית על הירושימה ונגאסקי, היו קולות שדיברו על אחריותה המוסרית של יפן לעבור שינוי תרבותי יסודי ולהפוך למצילי התרבות האנושית, הדוגלים בשלום ובהפסקת האלימות. תגובה זו צומחת בטבעיות מהרקע התרבותי הפגאני של יפן, שבה היה מקובל לרצות את אלי הים ואת הרוחות כדי שלא יזעמו ויטביעו את כל הנקרה בדרכם. החשש מהפורענות והצורך לפייס את כוחות הטבע הוא דומיננטי מאוד בדת היפנית – דת השינטו שאינה מצווה את מאמיניה על מעשי מוסר, אלא רק על כיבוד האלים. גם הדת היפנית השנייה בגודלה – הבודהיזם – מחנכת במידה רבה לפטליזם לנוכח אסונות, כיוון שכל מהלך החיים נתפס בה כמהלך של סבל אנושי מתמשך.

צדו השני של הפטליזם היפני הוא האמונה שדבר שנהרס עד היסוד יכול להיבנות מחדש. הארכיטקטורה היפנית המסורתית בנויה על מבני עץ ונייר שלא נועדו להחזיק מעמד לעולם ועד. המקדש המקודש ביותר של דת השינטו, שבו יכולים לשמש רק בני משפחת הקיסר, נוסד לפני 1,500 שנה – אך כל 20 שנה הוא מפורק ונבנה מחדש. היפנים גם לומדים לא לפתור את כל הבעיות בעצמם ולבקש עזרה – והשנה הייתה זו פעם ראשונה שגם הסינים והקוריאנים היו מסוגלים להתגבר על משקעי העבר ולהושיט יד, צעד שכנראה יגרום להמשך ההתקרבות ולשיפור היחסים. במקום לטפח רגשי אשם בעקבות אמירתו של ראש עיריית טוקיו, תושבי יפן מתאמצים לקחת אחריות על חייהם.

———————————————————————————————–

 צרות של עשירים

כשמהחיים נעדר התירוץ של 'אילו היה לי כסף', הם נעשים קשים יותר. מחקר מאלף על מיליונרים

כתבה של גראמי ווד ((Graeme Wood ב"אטלנטיק" מתארת מחקר שבוצע במכללת בוסטון ומטרתו לבדוק את חייהם של האנשים מהמאיון העליון של ארה"ב. המחקר עצמו עדיין טרם פורסם, אך המאמר מביא בפנינו מספר ממצאים עיקריים. החוקרים הגיעו ל-165 משפחות עם הון ממוצע של 70 מיליון דולר (ביניהם כמה מיליארדרים) וערכו איתן במשך תקופה ראיונות עומק במטרה להבין את הסוגיות העיקריות שמעסיקות אנשים מאוד עשירים.

מסתבר שהקלישאה ש"הכסף אינו קונה אושר" אכן נכונה, ועכשיו זה רשמי ומתועד מחקרית. ראשית, מסתבר שמה שחסר לאנשים העשירים ביותר הוא… כסף . שמעתם נכון. רוב המרואיינים השיבו שכדי להיות מרוצים לגמרי ממצבם הכלכלי הם צריכים להוסיף להון הקיים עוד כרבע ממנו. בנוסף, מתברר שהנחקרים נהנים פחות מהחיים – הנגישות הגדולה של תענוגות החיים היקרים ביותר הופכת אותם לשגרה ולכן נוטלת מהם את ההנאה, ואילו ההגעה לרמת חיים ולחוג חברתי מסוים מגבירה את הציפיות ומדרבנת אנשים לצרוך אף יותר מיכולתם הכלכלית הגדולה, כדי "להיראות" עם יאכטה לא פחות מפוארת מזו של השכן.

בעלי הון גם חשים שניטלה מהם הזכות להתלונן על משהו. הם חוששים מכך שילדיהם יבזבזו את ההון אם הם יירשו אותו – או שינטרו להם כל חייהם אם לא יקבלו את נתח הירושה המגיע להם לדעתם. גם הקשרים עם החברים מתערערים; תמיד מקנן החשש שהסיבה האמיתית לחברות היא התקווה ליהנות בדרך כלשהי מהקִרבה לכסף. כשהחגים מתקרבים עולה חשש נוסף, והוא שחבר או בן משפחה עשיר יביא מתנה יוקרתית מאוד – שגם היא בהכרח תהפוך למושא להשוואה.

ילדים מעצימים את הקושי: בני משפחות עשירות צריכים לעשות מאמץ להסתיר את מצבם הכלכלי האמיתי, מחשש לקשיים חברתיים. רכישת השכלה אקדמית או מציאת עבודה היא סוגיה לא פתורה אצל ילדי העשירים-מאוד, שכן אין להם סיבה אמיתית להשקיע בלימודים או במקום העבודה כשעתידם הכלכלי מובטח ממילא. לעתים קרובות הם מתגלגלים ממקום עבודה אחד למשנהו עד גיל כזה שבו האפשרות לבנות קריירה ממשית מצטמצמת. עמיתיהם לעבודה, אם מצאו כזאת, נוטים לסנוט בהם שהם "תופסים את מקומות העבודה של האנשים שצריכים אותם".

גם בתחום הרומנטי הון עלול לגרום לקשיים, שוב בשל השאלה "האם היא אוהבת אותי או את הכסף שלי". לכן, במהלך הדייטים שאלת עיתוי חשיפת העושר האישי הופכת למרכזית: אם אספר זאת מוקדם מדי, לא יהיה ברור אם היא נשארת איתי בגללי או בגלל הכסף; אם אספר מאוחר מדי, היא תכעס שהסתרתי זאת ממנה כל כך הרבה זמן.

וכמה דברים טובים: אחד ממקורות הסיפוק העיקריים של העשירים מאוד הוא הפילנתרופיה – ואכן מסתבר שככל שההון שלהם עולה, העשירים בארה"ב תורמים יותר לחברה. זו הייתה, אגב, אחת הסיבות לכך שאחד ממחברי המחקר – פול צ'רביש, כומר ישועי לשעבר שנדר נדר עוני אך עזב זאת לטובת מחקרים על אודות העושר – זנח את אמונתו המרקסיסטית מימים עברו. ככל שחקר את חייהם של העשירים ביותר, נוכח לדעת שרובם אנשים שמתאמצים לתרום לזולת.

אבל צ'רביש גם נוכח לדעת שהעשירים אינם מאושרים באופן משמעותי יותר מאנשים אחרים. אחד הדברים שגורם לאנשים עשירים מאוד להיות אומללים יותר מרובנו הוא העובדה שאין להם תירוצים; הם אינם יכולים לומר לעצמם שאילו היו להם המשאבים המתאימים, הם היו חיים את החיים כמו שצריך. או כפי שצ'רביש עצמו מנסח זאת: "אם אתה חי חיים של חוסר שקט וחוסר יושר – זה לא כי אין לך מספיק כסף, אלא מפני שכך בחרת".

 ———————————————————————————————-

מחווה או פשע?

צביעות ועידוד ונדליזם על חשבון הזולת עומדים מאחורי תערוכת הגרפיטי במוזיאון בלוס אנג'לס

כתבתו של היתר מקדונלד ברבעון "סיטי ג'ורנל" עוסקת בתערוכה יוצאת הדופן שנערכת במוזיאון האמנות המודרנית על שם גפן בלוס אנג'לס תחת הכותרת "אמנות ברחובות" (www.moca.org). מדובר בתערוכה יוקרתית שמוקדשת כולה לגרפיטי, הלא הוא האמנות העממית של כתובות וציורים על גבי קירות ברחובות הערים.

הכותב מציין בפתיחה את העובדה האירונית שכאשר נכנסים למוזיאון מהכניסה האחורית, נתקלים באחד מקירות המוזיאון שהוכתם בגרפיטי ונצבע. המוזיאון ש"מעודד יצירה" בתחומם של אנשים אחרים נוטה למנוע את אותו סוג יצירה כאשר הדבר מגיע אליו… ברם, לדעתו של מק'דונלד העובדה המשעשעת הזו הִנה חלק מהפרדוקס התרבותי שחושף את הצביעות ואת המוסר הכפול של אוצרי התערוכה ביחס לזכויות קניין.

עוד לפני ההתייחסות לקובעי הטעם האמנותי, הכותב מצייר בקצרה דמויות של כמה מאמני הגרפיטי – רובם בני המעמד הנמוך, שמנהלים את חייהם בעולם התחתון ומתפרנסים מגנבות קטנות. בסרטים שבהם צולמו, הם "סוחבים" את כלי הציור מהחנויות ומתפארים ב"יצירות" שלהם ובאי היכולות של המשטרה לתפוס אותם. תומכיהם המבוססים טוענים כי הגרפיטי הוא סוג האמנות היחיד הנגיש עבור בני המעמד הנמוך – טענה חסרת שחר לדעתו של מקדונלד. קופסת עפרונות צבעוניים עולה רק כשני דולר, ובכלל, את הכסף שהושקע בתערוכת הגרפיטי היה ניתן להשקיע בפרויקטים של חינוך לנוער במצוקה.

מתקפה רטורית נוספת של ציירי הגרפיטי היא נגד – איך לא- הקפיטליזם. אחד מהם מסביר בלהט מעל דפי העיתון: "אם התאגידים הגדולים יכולים למרוח בכל מקום, על הקירות ועל האוטובוסים, את הפרסומות שלהם ולעורר אצלנו את התחושה שאנחנו דפוקים אם איננו קונים את המוצרים שלהם, אז גם לנו מותר לצייר את הגרפיטי שלנו היכן שבא לנו, כי רק ככה אנחנו יכולים להתנגד!". מעבר לעובדה שהמפרסמים רוכשים את שטח הפרסום תמורת תשלום ואינם משחיתים רכוש פרטי של אזרחים – גרפיטי עלול להופיע גם במקומות שאין להם כל קשר לפרסום ושהשחתתם עלולה לפגוע רגשית – למשל על אנדרטאות אזרחיות. מאידך – כשמישהו מהתאגידים הגדולים מתחיל להתעניין בכישורים הגרפיים שלהם ולנסות לשכור את שירותיהם עבור עיצוב מוצרים חדשים (בין החברות שעשו זאת ניתן למנות את ליווי'ס, יונדאי והארלי-דווידסון) – אותם 'שונאי קפיטליזם' מתגלים כסוחרים תאבי בצע שמשלשלים לכיסיהם סכומים נכבדים. אחד מהם אף נתבע לבית המשפט על פגיעה בזכויות יוצרים.

באשר למי שמקדמים את צורת האמנות הזו – ביניהם מוזכר שמו של מנהל המוזיאון, ג'פרי דויטש – המחבר חושב שהתנהגותם הִנה בגדר מוסר כפול. כאשר חלק מהבלוגים של "אמני רחוב" האשימו אותו בצנזורה, כמה מהאמנים שהשתתפו בתערוכה נחלצו להגן עליו בכך ש"גרפיטי הוא אמנות חופשית לגמרי רק ברחוב, והמוזיאון לא חייב לתת מקום לכל דבר שמציירים". אבל אם כך הדבר, רק הגיוני לשאול האם ציירי הגרפיטי שואלים לדעתם של הדיירים שעל תיבות הדואר ועל קירות בתיהם הם מציירים את יצירותיהם? יצוין שמדובר לרוב בדיירים של השכונות העניות יותר, שבהן הורים נלחמים מלחמה יומיומית כדי לתת לילדיהם חינוך שיחלץ אותם מהעוני. בשכונות אלה, כאשר הילד הופך להיות צייר גרפיטי פירושו של דבר שהוא יצייר על חשבון הזמן בבית הספר וייפלט מהמערכת. רוב "אמני הרחוב" שרואיינו בתקשורת ציינו שלא היו מציירים על הבית שלהם…

כמובן, רוב האוצרים וחברי חבר הנאמנים של המוזיאון, שמממנים ומפרסמים את התערוכה, מתגוררים בשכונות יוקרה, שבהן אין גרפיטי על הקירות. אם מישהו מהאמנים האלו היה מנסה "ליצור" באחת השכונות האלו, קרוב לוודאי שהוא היה מבלה לילה במעצר. בשורה התחתונה, מסכם מקדונלד, מהותה של "אמנות רחוב" היא צורך אינפנטילי "לסמן שטח", כלומר לצייר על כל קיר שמתחשק לי, בלי להתחשב בזכויות של אלו שהקיר שייך להם – בעוד מי שמממנים את אותן תערוכות ונדליזם מסתתרים מאחורי קירות מוגנים היטב.

 ———————————————————————————————-

מי ינחמנו?

אי אפשר לכתוב על אבל ללא קלישאות, אפילו כאשר מדובר בנשים שכתיבתן אמנותן

הביקורת של ג'וליאן בארנס ((Barnes ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לשני ספרים חדשים העוסקים בנושא עתיק יומין שלעולם לא יחדל להעסיק את הבריות: התמודדות עם מותו של אדם אהוב. מדובר בשני ספרי זיכרונות שפרסמו שתי נשים העוסקות בכתיבה כמקצוע, ששתיהן התאלמנו מבעלים העוסקים אף הם בכתיבה או עריכה. שתיהן התאלמנו לאחר עשרות שנים של חיים משותפים הרמוניים למדי.

נושא ההתמודדות עם האבל תמיד כה אקטואלי, עד שמילותיו של סמואל ג'ונסון, משורר ומבקר בריטי מסוף המאה ה-18, שבהן נפתחת ומסתיימת הביקורת, היו יכולות להשתלב בכל ספר חדיש על הנושא. בהתחלה, ברנס מביא ממסתו של ג'ונסון "על האמצעים הראויים לניהול האבל" את דבריו על ייחודיות ההתאבלות בין יתר ההרגשות של בני האדם, בשל עובדת היותה הרגשה שאין דרך עקרונית להביא אותה לסיפוקה, שכן זו דורשת שינוי של חוקי הטבע וקימתו לתחייה של היקיר שאבד. כל דבר שנאמר סביב המוות הופך באופן כמעט בלתי נמנע או לבנאלי או לחסר פשר, כמו למשל המילים "לכתו בטרם עת" (וכי יש מושג של מועד מוות ראוי ורצוי?)

משפט אחר, שנאמר לאחת האלמנות על ידי ידידה שמן הסתם התכוונה לטוב, אמר: "אֵבל הוא תהליך נוירולוגי בסך הכול. זה הכול נוירונים במוח. אם תהיי מודעת לכך, זה יעבור לך יותר מהר". ידיד אחר שבן זוגו נפטר מאיידס אמר לה: "הדבר היחיד הטוב בזה הוא שכעת את יכולה לעשות כל מה שכיף לך" – אבל מה עושים כששום דבר לא כיף?

כל מתאבל צריך להתמודד עם אלפי שאלות קטנות של יום יום, כאשר אחת המרכזיות שבהן היא העובדה שהוא לומד מחדש – אחרי שנים רבות מאוד – לחיות לבד. כמה זמן לבלות בחברה וכמה לבד? האם להמשיך לטפל בגן שבן הזוג הנפטר השאיר, גם אם האלמנה אינה אוהבת כל כך את מלאכת טיפוח הגן?

שני הספרים מלאים במשפטים קלישאתיים, שכל אחת מהמחברות-הכותבות הייתה מן הסתם מדגישה באדום אילו הייתה נתקלת בהם בחיבור בסדנת כתיבה יוצרת. אך טבעו של המוות הוא לייצר קלישאות, עקב חוסר היכולת המילולית שלנו להכיל את משמעותו. הפחד לשכוח את האדם האהוב מתערב עם פחד קשה יותר, שמא מעולם לא הייתה למתאבלת היכרות אמיתית עם בן זוגה המנוח.

שמא מן הראוי לסיים במילותיו של סמואל ג'ונסון, המצוטטים בביקורת. את המסה על האבל ג'ונסון כתב שנתיים לפני שהתאלמן בעצמו. כעבור 28 שנה הוא כתב לידיד שהתאלמן זמן קצר קודם לכן את הדברים הבאים:

אדם שמאריך ימים יותר מרעייתו שחי איתה שנים רבות חש כמנותק מאותה נפש יחידה שאיתה חלק את פחדיו, תקוותיו וענייניו; מאותה שותפה שאיתה חלק שנים רבות טוב ורע ושאיתה יכול היה לשחרר את נפשו להיזכר בעבר או לחלום על העתיד. המשכיות הקיום משוסעת, המסלול המיושב של רגשות ומעשים עצר מלכת, והחיים עומדים ודוממים, עד אשר נסיבות חיצוניות יובילו אותם לערוץ חדש. אך זמן ההשהיה הוא נורא…

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

אל תוותרו על הכנות / אלחנן ניר

 

מצעד מקויה בירושלים. צילום: מרים צחי

 

 

משלימה את כל הדתות

תנועת המקוּיה (ביפנית: אוהל מועד) נוסדה ב-1948 על ידי פרופ' אברהם איקוּרוֹ טשימה, איש עסקים מצליח מדרום יפן. טשימה זכה ל'התגלות' בהר אסוֹ, ובה נאמר לו כי עליו לסייע לעם התנ"ך השב לארצו ההיסטורית לאחר אלפי שנות גלות.

טשימה, אדם משכיל וכריזמטי, ביקש להחיות את מצב הרוח השפוף של יפן בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וטען כי על העם היפני לשוב אל רוח התנ"ך, שכן לדבריו "התנ"ך הוא אור לכל האנשים והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות". טשימה, שחסידיו ראו בו נביא ואיש א-להים קדוש, סחף עמו אלפים, והחל – יחד איתם – להביע את אהדתו לישראל, מתוך מטרה לחבר את העם היפני כולו לעם ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים עלה טשימה לכותל המערבי, והחל את מסורת העליות לרגל של חברי תנועתו. הוא דיבר ללא הרף על כך שהגאולה העולמית סובבת סביב ירושלים ובניינה בידי העם העברי. הוא ביקר בישראל פעמים רבות, נפגש כאן עם פוליטיקאים ואנשי רוח רבים, ערך בטוקיו הפגנת ענק בעד ישראל ב-1973, ונפטר מעט לאחריה.

מאז חסידיו הרבים ממשיכים לשמור על קשר עמוק עם מדינת ישראל ועם רבנים, אנשי רוח ופוליטיקאים. סטודנטים חברי המקויה נשלחים לקיבוצים, לעבוד בחקלאות וללמוד את שפת התנ"ך – העברית. הם מרבים לנטוע עצים בנגב, לעלות לירושלים בשירה ובריקודים ולעזור בתקופות משבר.

הקשר שלי עם תנועה זו הוא קשר רב-דורי שהחל בין טשימה לבין סב-אשתי, הרב פרופ' פנחס פלאי ז"ל, עת נפגשו בסמינר התיאולוגי בניו-יורק אצל מורם המשותף, פרופ' א"י השל. הדברים המובאים כאן נאמרו על ידי בימי הפסח לחברי הקבוצה ולהנהגתה, המבקרים בימים אלה בישראל ומבקשים להתמלא ממנה בכוח אל מול הפוקד אותם בארצם.

———————————————————————————————–

 

כמי ששייך להיסטוריה של נרדפות, שראשיתה במצרים ושיאה באימי השואה, אשתף בדרכי התמודדות עם אסון לאומי, דוגמת הצונאמי שפקד אתכם. הרהורים בעקבות אסון הטבע ביפן

ביקשו ממני לדבר היום על שתי שאלות מחשבתיות הסובבות סביב האירועים הקשים והנוראים שאירעו לאחרונה ביפן: הראשונה – מדוע א-לוהים הרעיד את לוח האדמה של העם היפני. השנייה – מה  העם היפני צריך ונדרש ללמוד מכך.

האמת היא שאיני יכול לדבר על אף אחת מהשאלות הללו. שהרי מנין לי הידיעה מדוע א-לוהים עשה כך. לפני מספר שבועות היה רצח נורא בישראל, ביישוב איתמר שבשומרון. משפחה הותקפה בידי מחבל פלשתיני תוך כדי שנתה בליל-שבת, ושני ההורים ושלושה מילדיהם נרצחו. כששאלו את הסבתא, שאחר שגידלה במסירות את תשעת ילדיה שלה שכלה עכשיו את בתה, חתנה וילדיהם והתנדבה לגדל בביתה את שלושת היתומים שנותרו, מה היא חשה ביחס לאֵימה שהגיעה למשפחתם, היא אמרה משהו שהולך עמי זמן רב. היא אמרה וציטטה בשם סבה: "את הפוליטיקה של בני האדם אנחנו בקושי מבינים, אז את הפוליטיקה של הקדוש-ברוך-הוא אתם רוצים שאבין?".

גם על הנושא השני, 'מה העם היפני צריך ללמוד מכך', איני יודע לומר דבר. שהרי אלו דברים שהלב כלל אינו יכול לאומרם לפה, ועבור אדם מבחוץ זו בוודאי יומרה מופרכת ומיותרת. כל מיני ניסיונות-הסבר ששמעתי ביחס לעם היפני ולסיבת המכות שחבלו בו אינם ראויים בעיניי להישמע. איננו מבינים לא את העצמות הא-לוהית וכנראה שגם לא את דרכי הנהגתה.

בכלל, כל מפגש עם מוות מחולק לפי המקובל בן המאה ה-12, ר' אברהם אבולעפיה (חיי הנפש, ירושלים תשס"א, עמ' לב-לג), לשלוש קטגוריות אפשריות: טבע, מקרה ורצון. מיתה טבעית היא מיתה דוגמת זקנה. מיתה מקרית היא מיתה בשל חשבונות א-לוהיים מעבר לאדם עצמו – דוגמת מוות של קטן בשל אביו או בשל דורות שקדמו. מיתה רצונית היא מוות הבא כתגובה א-לוהית למעשיו של האדם. רק המוות הרצוני הוא מוות שניתן להביט בו ולנסות להתחקות על אודותיו, אולם – כאמור – קשה, עד בלתי אפשרי, להצליח למפות נכון מתי המוות הזה רצוני ומתי הוא טבעי או מקרי.

אבל אנסה בכל זאת לדבר. אנסה – כמי ששייך לעם של נרדפים ולהיסטוריה שלמה של אלפי שנות נִרדפות, שראשיתה במצרים ושיאה באימי השואה שאירעו אך לפני שני דורות – לתת לתודעת החיים שאחר הטראומה מילים מעטות.

לקלל ולסגת

איוב, איש ירא א-לוהים, תם וישר וסר מרע, לקה בכל הייסורים האפשריים – בגופו, ביקרים לו ובממונו. ואולי יותר מכול – בתחושת הנבגדות הקורעת בבשר הנפש. יושב איוב בתוך האפר, בידיו הוא אוחז בשברי חרס שבהם הוא מגרד את גופו שלקה בשחין, ולמולו ניצבת אשתו שאינה מבינה את עקשנותו להאמין: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱ-לֹהִים וָמֻת" (ב, ט). השאלה התשתיתית ביותר המצויה בעולם – שאלת הפער האונטולוגי שבין הבורא לבריאתו, שאלת התיאודיצאה של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו' – מביאה את אשת-איוב להתנערות מא-להים. אם אלוהים שכזה קיים, הרי כל שנותר הוא לקלל אותו ולסגת מעולמו.

איוב אינו מקבל את דברי אשתו: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי, גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱ-לֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו". שאלת חוסר הצדק נתקלת בשאלת ההשגחה הא-לוהית, ובהתגוששות בין השתיים הללו מתחילה האמונה.

ההצעה השנייה למענה לייסורים מגיעה מרעי איוב. הללו מתרצים את מכותיו בחטאים מוסריים שונים, שכמובן שלא היו ולא נבראו. איוב אינו מקבל את דעתם: "כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁ-דַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵ-ל אֶחְפָּץ. וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם" (יג, ב-ד). איוב, בניגוד לאפולוגטיקה של חבריו רופאי האליל – החפצים לרפא את א-לוהים בכל מחיר מחוסר ההבנה האנושית, ובכך הופכים אותו, למעשה, לאליל – חפץ להוכיח את א-לוהים, ובכך גם להוכיח ולהוות את קיומו. אמונתו נשענת על כנותו; על רצונו להוכיח את א-לוהים. הרצון להוכחת הא-לוהים מוליד אצל איוב את משפט האמונה האלמותי: "הֵן יִקְטְלֵנִי לא [לוֹ] אֲיַחֵל אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיח (יג, טו). וכאן מצוי הבדל תהומי בין הנקרא לנכתב בפסוק: לפי הבנת הכתיב, אכן אם הורג הא-ל את האדם לא יוכל האדם לייחל לו עוד. אולם לפי הבנת הנקרא, הרי שגם אם הורג הוא את האדם – ממשיך האדם לייחל לו, לייחל ולהוכיח. פסוק זה הוא פסגת האמונה לפי התנא ר' יהושע בן הורקנוס, האומר: "לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל'" (סוטה ה, ה).

דרוש אדם מוגבל

הסובייקט מכונן את יחסו אל האובייקטיבי דווקא באמצעות המושגים הסובייקטיביים שלו ובמוחלטות הסובייקטיבית שלו. הוא אינו נדרש להכפיף אותם אל המושגים האובייקטיביים, אלא דווקא להאמין באותה סובייקטיביות, לבטוח באנושיותו. דווקא אנושיות זו, שיודעת וחווה בצורה עמוקה ביותר את מוגבלותה – היא שיוצרת זיקת-אמת אל הא-לוהי, ובכך למעשה הופכת בעצמה להיות כא-לוהים. הא-לוהי מבקש אדם – "בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ" (שמואל א, יג, יד) – והוא מבקש אדם סובייקטיבי, ודווקא כזה שאינו מאמץ את החשיבה האובייקטיבית אלא מתעקש על זו הסובייקטיבית. לכן גוער הבורא ברעי איוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב, ז). הניסיון לאמץ את החשיבה הא-לוהית הוא חטא, הוא היוהרה האנושית.

אכן, ישנו רגע של חבירה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. זהו רגע הגאולה. זהו הגילוי שדווקא ככל שחש האנושי את עצמו במלוא עוצמתו – מתגלה דרכו הא-לוהי. בשפה הרמח"לית זהו המפגש בין 'הנהגת הייחוד' ל'הנהגת המשפט'. אולם כל עוד לא נשלמה הגאולה הדיכוטומיה הזו קיימת. הדבקות של האנושי בעצמו ובחירותו, היא, ורק היא, שמייצרת את אפשרויות הזיקה שלו אל הנשגב. כך ניתן להבין את רצונו של משה, "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), כרצון להבין את האובייקטיבי. אולם לא ניתן להבין. "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", אומר הקב"ה. ניתן לראות רק לאחר מעשה, כעבור תקופה ממושכת, אולם לא בתוך ההתרחשות עצמה. בתוכה אנו יצורי אנוש, קרוצי חומר ונבצרי דעת.

בניגוד להצעת הכפירה של אשת איוב, ובניגוד לאמונה ולצידוק הדין המזויפים של רעי איוב, איוב מעלה על נס את כנותו האנושית. זוהי האמונה בטהרתה. איוב יודע "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (יג, טז). צריך כמובן להיזהר שהעמדה הנפשית של איוב לא תיהפך ל'כרטיס ביקור', ל'פוזה' – זו עמדה חשופה שיש צורך בטהרת-לב עמוקה ביחס אליה, ובזהירות ממגויסות. אבל עצם הנכונות לשאול את השאלה היא האמונה באין-סופיות הא-לוהית. בחריגה שלו מהקשר, מעולם הסיבה והתוצאה, מעולם המובנות. האמונה היא אפוא הדבר עצמו. ללא כל תימוך מציאותי, ויתרה מכך: פעמים אפילו כנגד המציאות.

לשאלה "מדוע אני מאמין" אין כל אפשרות למענה. האמונה באה מתוך עצמה, ובכך נעוץ כוחה. כל שאלה של 'מדוע' מבטאת פער – שהרי אני חושב שהיה ראוי להיות בצורה מסוימת, וכעת אני שואל מדוע אין הדבר כך. ככל שהשאלה תהומית יותר, כך הפער שעליו היא מבקשת לגשר גדול יותר. הפער הגדול ביותר, המגיע מקושיות שאין עליהן תשובות, נתפס אצל המאמין כמכונן את אמונתו. בספרו המופלא 'סוד ישרים' כותב ר' גרשון חנוך הניך מראדזין על הבן הרביעי של ההגדה, זה שאינו-יודע-לשאול, ההופך להיות מרכז ההתרחשות בליל-הסדר. היהודים, לדורותיהם, מתגייסים ומשכנעים את הילד לשאול, לפתוח. יותר מכך: דרכו הם מתירים לעצמם לשאול:

מי שלומד דברי תורה ואינו קשה לו בהם שום קושיה – זהו סימן מובהק שלא נגע עדיין בדברי תורה. כי מאחר שהשכל של דברי תורה הוא באמת להיפך מהשכל של זה העולם, ואם-כן מהיכן ישר בעיניו כל-כך ולא קשה לו שום קושיה (סוד ישרים – פסח, ורשה תרס"ב, עמ' 32).

בולמוס אימפריאלי

הנִרדפות היהודית, דמות האנטי-גיבור שאותה ייצגנו לאורך אלפיים שנות הגלות, מייצרת תחושת נבדלות. זו הנבדלות של החלש שיש בה עוצמה חתרנית שלעולם לא תהיה מנת חלקו של הגיבור; שלעולם תגחיך את גבורת הגיבור על עצם היותה ומלֵאותה. זה מה ששלמה אומר בקהלת: "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (ג, טו). בכל סיטואציה, מציין המדרש (ויקרא רבה, כז ה), הא-לוהים מבקש את הנרדף ועומד לצידו; לא רק כאשר רשע רודף צדיק, אלא אפילו כאשר צדיק רודף רשע – הא-לוהים מצדד ברשע, שכן הוא הנרדף. המדרש מאריך ומוכיח שכל הבחירות הא-לוהיות לאורך ההיסטוריה היו דווקא בחירות בנרדפים, אולם בסיום דבריו ישנו עוקץ נוסף: "אמר הקב"ה: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפניי מן הרודפים אלא מן הנרדפין". כלומר, דווקא הנרדפים נבחרים להיות מוקרבים בעצמם על גבי המזבח.

וכאן אני רוצה להגיע בחזרה לעם היפני ולקרוא משהו מהרב קוק. הרב קוק ראה בבני העם היפני פרטנרים עמוקים ביותר – אולי אפילו עמוקים יותר מכל עם אחר – לקיום היהודי. בשנת 1914 הוא כתב על עם זה כך:

זה העם הנאור והחופשי, המקיץ משנת התרדמה הארוכה שלוף בכוחות רעננים, הוא באמת ראוי להביט על המאור הישראלי מתוך עיניים יותר בהירות מעמים אחרים שהזיה ושנאת-ישראל בחטיבה אחת ארסו את חייהם הרוחניים (אגרת תרסח).

אכן, הרב קוק כתב את הדברים כדור קודם שהעם היפני איבד את צלמו ונכנס לסחרור הנוראי ולבולמוס האימפריאלי, שהתעצם כל כך בשנות ה-30 של המאה הקודמת. השמים התקדרו בפלישה הקשה והמיליטנטית ב-1931 למנצ'וריה, וב-1937 לסין, תוך זוועות קשות והריגת מיליוני סינים תוך התאכזרות נוראה – והשחירו לאחר מכן בחבירה להיטלר ולמוסוליני, בהצטרפות הרשמית ב-1940 ל'מדינות הציר' ובתקיפה הידועה ב-1941 על פרל-הרבור. לאחר כל זאת עלו כוחות דמוקרטיים ביפן ודומה כי הקִ- ני סינים תוך התאכזרות נוראה, רבה הרבה של היפנים לישראל באה גם בשל רצון לתשובה על כל זאת.

קרבה זו קיבלה פנים ממשיות עם הקמת מדינת ישראל. יפן הייתה המדינה הראשונה באסיה שכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, עוד ב-1952, וישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שכוננה יחסים עם יפן. גם האהבה העזה של תנועת ה'מקויה' לישראל, וראייתם את שיבת ישראל לארצם כראשית הגאולה הקוסמית, מבטאת במשהו את הזיקות שבין העמים הללו (ושאכן קיימות גם בין ישראל לבין עמים נוצריים), ולא פחות מכך: את שיבת העם היפני אל צלם הא-להים שבו, אל א-לוהים המבקש את הנרדף – והעם היפני אכן נרדף והוקע בשל חבירתו לגרמניה הנאצית.

היהודים חוו את הרוע שעבר והכה בהם דרך בני-אדם. השואה הייתה פסגת הקריסה של האנושי שהפך לדמון. השאלה היא האם היה זה המשך ישיר של ההיסטוריה האנושית – כפי שגרסו למשל חנה ארנדט, שטבעה את הביטוי 'הבנליות של הרוע', או יהויקים שטיין, שדיבר על 'הפתולוגיה של הנורמלי' – או שמא מדובר באירוע חד-פעמי וחריג בכל קנה מידה, "פלנטה אחרת" כפי שכינה הסופר יחיאל די-נור ('ק. צטניק') את אושוויץ. בין כך ובין כך, אני חושב שהשואה היא המעצבת הגדולה, וכמובן הלא-מודעת, של כל ההתנהלות הישראלית-יהודית בישראל: הדתית, הכלכלית, התרבותית והחברתית, וכמובן הפוליטית והביטחונית. והעובדה הזו אף מתעצמת ככל שישראל מתבגרת ומתרחקת מאימי השואה.

תאונה או מחלה

אולם האסון שהתרחש אצלכם, שפגע ברבבות אנשים ועודנו מרקד הוא ביניכם, אינו אסון שנגרם בידי אנשים, אלא בידי גאון הטבע – המשך של מאות אסונות טבע נוראים שהתרחשו משך ההיסטוריה; המשך האיפוק הנחרץ שגזר א-לוהים על עצמו מראשית הבריאה ועד עכשיו, מתוך רצון לעצמאות אנושית מוחלטת. ואולי שבט עוזו של הטבע קשה מזה של אדם, שהרי אין כתובת ברורה לאשמה ולכעס, והרי זה מה שאדם זקוק לו יותר מכול: לכתובת שכלפיה יפנה את תסכולו ואת כאביו.

ואולי מוות בתאונת דרכים הוא נסבל יותר ממוות במחלה, שהרי בתאונה יש אדם פוגע שכלפיו ניתן להביע שנאה וטרוניה. ומה לגבי הטבע? כיצד מביטים נכוחה אל הטבע נטול הפנים והשרירותי, אל העיוורון הטוטלי שאינו מבדיל בין צדיק לרשע? קשה לענות על כך, מלבד הציטוט של שלמה: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה" (קהלת ז, יד). מה יש לראות ביום הרע? ניתן להיזכר בטוב – 'ראה שלא הכל רע – פעם היה טוב'. ניתן גם לראות שהיה טוב ולדעת שמכיוון שכך – עוד יהיה טוב. וניתן גם לראות את הטוב הנחבא ורועד לו בתוך ימי הרעה (על פי ליקוטי מוהר"ן לג, ג).

העולם כולו מביט בכם בהשתאות ובהערצה, ומבקש ליטול מלוא החופניים מצלם הא-לוהים שבכל אחד ואחד מכם – זה שנשמר בכל מצב ואף הקשה ביותר, במסירות הנפש הטוטלית של היחיד למען הקהילה והקולקטיב, והכול בדיוק הזֵני ובאופטימיות העמוקה שאתם משדרים. הניסיון שלכם לשלב קִדמה והשכלה מודרנית יחד עם מסורת עתיקה, מודרניזציה על גבול הסחרור המסוכן עם אמונה עתיקה ולוהטת, הוא ניסיון שאנו מבקשים ללמוד אותו עוד בחיי הכלל שלנו. אנו מברכים אתכם שתזכו לרחמים הא-לוהיים – אבל בעיקר שתצליחו גם להבין אותם, שאלו ידברו בשפה שלכם. ומבקשים שתמשיכו לשאול ולהאמין, וללכת בדרך של איוב. ותסכימו לשהות בכאב ובפצע, ואל תרוצו מיד לכסות אותו בשמלת בטון ומלט. וביום רעה – ראו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

בתגובה ל'למה?' מאת נתן לופס קרדוזו, גיליון פרשת תזריע

 

מאמינה ושואלת / ורד פורת

הרב קרדוזו היקר,

תודה ששימשת לי לפה.

את ההתרסה שלך שנאמרה בקול הרבה אנשים אומרים, אבל בשקט. כי אנשים מפחדים להתריס ולשאול שאלות. ככה לימדו אותם וככה הם גדלו: אל תשאל שאלות ואל תתמה יותר מדי, המשך בחייך כאילו דבר לא קרה. היה בת יענה, הטמן ראשך בחול ואולי הבעיה שנתקלת בה תיעלם…

זה כמו בכיתה – המורה אוהב שכל התלמידים יושבים בשקט, לא גורמים בעיות; כולם אותו דבר, אותו שטאנץ, אף אחד לא צועק או מעז לא למלא את פקודת המורה. וכך יכול המורה ללמד ו"להצעיד" את הכיתה קדימה.

ומה אם אחד מהתלמידים שואל (במקרה הטוב – שאלות על החומר הנלמד)? הוא "מטלטל את הסירה" – אוי ואבוי! מישהו העז לשאול, וגרם לכולם – לכיתה בכלל ולמורה בפרט – לחשוב!

ומה עושים במקרה הזה? צריך לחשוב איך והיכן למצוא תשובה מתאימה שתניח את דעתו… אתה גרמת ל"טלטול הסירה". העזת, רחמנא לצלן, לשאול, לתמוה ולהתריס.

אני בטוחה שרבים יגיבו כמו המורה שלנו – "נורא ואיום!" מה עושים? כיצד נשתיק את המעז הזה? מה יקרה לנו, ההולכים בתלם, אם מישהו יקרא את הדברים החמורים הללו, ייקח אותם כמה צעדים הלאה ויעשה מעשים שלא ייעשו?

ואני אומרת: אז מה? ממה אתם מפחדים? מלחשוב קצת?

אם אנחנו חושבים, מעלים תהיות, שאלות נוקבות, אפילו התרסה כלפי שמיא – האם זה גורם לנו לאבד את האמונה?

הרי אם נביט בתנ"ך, בדמויות המופת שלנו, באבות האומה, במנהיגים הדגולים שהפכו אותנו לעם – כל אחד, בזמנו ובדרך שלו, שאל שאלות. לא היסס לשאול את הקב"ה – מה, למה, כיצד?

נכון שהם קיבלו תשובה ישירה שהניחה את דעתם, אך המסר מהתהליך הזה הוא שאין לפחד לשאול. נכון, אנחנו לא במדרגתם, אין ספק. אבל השאלה "למה" מכריחה אותי לעצב את "גוש הפלסטלינה" (וסליחה על ההשוואה) מחדש. השאלות, וגם ההתרסה, גורמות לכך שבהעדר תשובה ישירה אני זו שנאלצת למצוא את התשובה, ובכך אני "גדלה" בחיי האמוניים.

הו! כמה אני מקנאה לפעמים באנשים שאינם חושבים. נראה שהכול בסדר אצלם – הם פועלים, חיים, נושמים באוטומט. בלי לשאול שאלות, בלי לתהות – עושים, וזהו.

אך אילו חיים משעממים יש להם..

ומה קורה להם כשהסירה מיטלטלת? האם יש בכוחם לייצב אותה חזרה, או שמא כיוון שהסירה שלהם שלהם שטה בניחותא כל חייהם, הטלטול הקטן ביותר מטביע אותה לתהום, כי הם אינם יודעים כיצד פועלים במצב של טלטול?

ואם בטלטול עסקינן – אנחנו יודעים מה פירוש המילה. לפני יותר משנה וחצי קרה אסון במשפחתנו. בננו בן ה-21 ושבעה חודשים שהיה ילד מיוחד עם תסמונת דאון נפטר. את כל השאלות שהעלית על הכתב שאלנו. ועוד.

אתה יכול להבין שילד כזה דורש מאמצים פי כמה וכמה מילד רגיל, וכשקורה אסון נורא שכזה אז שואלים שאלות. וישנה גם התרסה.

אבל אני לא פוחדת מהשאלות האלו. ההעזה לשאול ולתמוה באה מתוך האמונה החזקה שיש מסדר לעולם, ויש מי שיודע. שים לב שלא אמרתי "מי שיודע יותר טוב" או "מה נכון או לא נכון…"

אמרתי לרב מסוים: אני מחכה לפגוש "אותו", לשמוע הסברים ולומר: אה! הבנתי. כי כרגע איני מבינה…

האמונה הזאת היא זו שמחזיקה אותי. אני מכירה כמה ממקורביי שאינם מאמינים, והם הולכים לאיבוד לגמרי, הם כעיוורים בחשיכה; השאלות שלהם נשאלות אבל אפילו את התקווה לקבל תשובה של "אה! הבנתי" אין להם, וזה קשה.

כשאני נתקלת ב"למה?" שלך, אין לי תשובה, אבל אני מאמינה שיום יבוא ואקבל תשובה. עדיין לא הגעתי אליה.

מהדברים שכתבתי אתה מבין שהאמירה שלי היא לא "נו, ככה לימדו אותה לענות באוטומט". אני שואלת, תוהה, מתחבטת, מתריסה – ועדיין נשארתי בחיים. באמונה.

כי "טלטול הסירה" רק מחזק אותי.

 ———————————————————————————————————————–

דרכו של מאמין / גליה צורי

אקדים ואומר בכנות ובתודה – מכתבך עורר בי שוב את התקווה לשיח אמוני ציבורי רלוונטי ומתחדש. מי כמוני יודעת כמה השיח הזה חסר, וכמוני רבים כל כך מייחלים לשיח הזה זמן רב, לשיח המסוים הזה שיש בו פגישה עם ה' בתוך המציאות.

הנימה הגלויה והאישית של דבריך, נכונותך לכאוב בגלוי ולטעות ולתעות בגלוי – כל אלו גרמו לי להרגיש מוזמנת להשתתף בשיח הזה. ואף שחשבתי תחילה לענות כרגיל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולבנות מהלך מחשבתי מפואר שיפוצץ סלעים ויבקיע תהומות – עד שיצביע על אופקי אמונה חדשים – לא כך רצה ה'. כתבתי ביגיעה רבה ערמות איומות של מילים, אך בא העורך הזכור לטוב והודיע שצריך לקצר. כך שהמענה שלי קיבל בהפתעה כיוון אחר, ואליו הקוראים מוזמנים להצטרף.

מסלול המרעה

תהילים כג:

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד.

כותרת. דוד עומד לזמר לנו מזמור שעניינו דרכו של המאמין בעולם. כדאי מאוד להאזין לו, כי דוד הוא המאמין האולטימטיבי. במזמורי התהילים שלו אפשר ממש להלך עמו בדרכיה המשתנות של האמונה, בתוך החיים, בתוך הדרמות האנושיות, בתוך סערות הרגש ומכאובי הגוף ובתוך הבלבולים התודעתיים, בתוך השינויים.

הנחת היסוד של דוד, נקודת המוצא –

ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.

ותיכף יבוא הפירוט – איך הדבר בא לידי ביטוי בחיים:

(ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶא יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. (ג) נַפְשִי יְשוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק לְמַעַן שְמוֹ.

ה' הוא הפועל, הוא כביכול הגיבור בחלק זה. אך נקודת המבט היא של דוד. דוד כרגע הוא מאמין פסיבי ונינוח. יש לו על מי לסמוך, יש לו רועה נפלא.

ה' בגוף שלישי. רועה. מרוחק אך בטווח ראייה, נמצא מסביב לעדר, פעם לפנים פעם מאחור, מרביץ. מנהל, משובב ומנחה. הפעלים בלשון עתיד.

המאמין הוא כמו כבש או גדי – רגוע ושלו בידיעה שהרועה שתמיד דאג לו ימשיך כך ולא ייתן שיחסר לו מאומה. הכבש רובץ לו בנאות דשא, מתנהל על מי מנוחות כדי לשתות, משתובב כדרכו של טלה קטן שאינו יודע עדיין שיש גם זאבים ומונחה במעגלי צדק, מעגלי יום ולילה ומעגלי עונות השנה הבריאים והטבעיים. בערב חוזר אל הדיר, בבוקר יוצא למרעה עם כולם.

אבל דוד, כמו כל מאמין אמיתי, איננו כבש שתקן, איננו פתי המאמין לכל דבר. הוא יודע שהשגחת ה' עליו איננה לכבודו שלו אלא לכבוד שם ה'. למען הנכחתו בעולם. הוא יודע שכל הטוב הזה ניתן לו למען שם ה', להראות ולהעיד על טוב ה'. וזה מה שהוא עושה בזמרו את החלק הזה – מנכיח את ה' וטובו בעולם.

כל התיאור מצטייר בגוונים בהירים שטופי שמש ונעימים, ירוקים ותכולים. התחושה היא של מרחבים, תחושה מרגיעה שהכול פרוש ופשוט ונראה לעין, אין סכנות אורבות, אין מעקשים וצללים ואפשר פשוט להתרווח.
(ד) גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי.

אופס – הפסקת חשמל.

הסצנה השתנתה לחלוטין. הטלה הגיע בלי משים למקום לא ידוע ולא מוכר – גיא צר, שהראות קשה בו והקליטה הסלולרית לא קיימת. הניווט בו נראה משימה בלתי אפשרית. המקום אפל, צל של מוות מקדיר אותו.

משהו לא ידוע גרם לכך שדוד יחרוג ממעגלי הצדק הסובבים לאיטם וימצא את עצמו מהלך – בדיוק כמו טלה קטן ותועה – בגיא צלמוות, בתוך מציאות זוועתית.

כעת מגיע הזמן שלו להיות לבד ולהיות גיבור. ואכן הכבש הוא הגיבור במשפט. הפעלים בעתיד.

נשאלת השאלה – אם ה' הוא הרועה כיצד הגיע הכבש לגיא צלמוות? האם הרועה טעה או הוליך אותו בכוונה למקום רע שכזה?

אך הכבש בעצמו אומר – כשאני אלך. כלומר, המאמין יודע, כנראה מניסיון, שה' מאפשר לו לתעות לפעמים ולהגיע למקום קשה, לגיא צר שצל מוות מחשיך אותו. למקום רע ומפחיד.

הכבש פונה אל ה' עתה בגוף ראשון – אתה. "ה' רועי לא אחסר" מן החלק הראשון הופך בחלק זה ל"לא אירא רע – כי אתה עמדי". נראה שה', שקודם השגיח מרחוק, נמצא עתה – כשהמאמין נמצא בגיא צלמוות – קרוב קרוב, ממש בתודעתו המיידית של המאמין. אולי כל כך קרוב שאפשר לטעות ולומר שאיננו.

שולחן של ישועה

שִבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.

ה' מתגלה עתה אל המאמין כשבט ומשענת. שבט – אולי מקל נוקשה, ובכל אופן ביטוי להנהגה תקיפה. בשבט מייסרים. משענת – השימוש השני של המקל – היא משהו חזק שמטרתו לתמוך את הגוף הרצוץ הזקוק למשענת. אגב, שבט – לשון זכר, משענת – לשון נקבה.

השילוב היפה הזה בין הכוח המנהיג, המורה והמייסר לבין הכוח התומך והמייצב של ה' – הוא המנחם את המאמין ברגעים קשים אלו.

(ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי.

הפועל – עדיין בלשון עתיד.

מסתבר שיש למאמין צוררים – כוחות/קולות פנימיים או חיצוניים, או גם וגם, אשר מצרים לו, מכווצים אותו, רוצים לצרור – להכניסו לצרור שלהם ולא להניח לו, לנכס אותו אליהם, לנתקו מה'…

אולי הצוררים הובילו אותו אל גיא צלמוות ואולי הם הסתפחו אליו שם. גם הכבש וגם אנחנו הקוראים איננו יודעים.

אולם זה לא משנה עכשיו. ממילא ה' ערוך למצב החדש. ה' עורך לפני המאמין שולחן כנגד אותם צוררים. מה מסמל השולחן, כיצד הוא מהווה חיץ בין הצוררים למאמין?

שאלה פתוחה. השערה שלי – הצוררים הלעיזו על המאמין שה' איננו שומר עליו עוד והוא ברשותם עתה. אולי הם נתנו בלִבו מחשבות קשות על הנהגת ה' בעולם, כעס על ה', זרות וניכור בין המאמין לא-לוהיו ובין המאמין לעדת המאמינים, רצון להתנתק. אולי האשימו אותו על כך, אולי ביישו אותו, אולי אמרו שה' אשם ושהטלה מרחם יותר ממנו. מי יודע?

לכן נדרש השולחן. כשה' עורך לפני המאמין שולחן רואים גם הצוררים שה' הטוב לא הסיר השגחתו ממנו, וכך הם מאבדים מכוחם בתודעתו של המאמין וכמו בלון שיצא ממנו האוויר –מסתלקים.

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִי, כּוֹסִי רְוָיָה.

הגענו לסעודה. מה היא מכילה? שמן על הראש ויין או מים בכוס. עדיין בלשון "אתה". עדיין בקרבה גדולה מאוד.

דישנת – הפועל בעבר. הראש, מקום המחשבה, זוכר את העבר – את העובדה שה' כבר דישן בשמן (שמן = חכמה) את ראשו, כבר העניק לו חכמה, כבר הראה לו בעבר איך כל הצוררים הם הבל ואיך ה' תמיד שומר ותמיד חופף על ראשו גם כשנדמה או כשהוא ממש בטוח שאין הדבר כך.

כוסו של המאמין רוויה. בהווה. אין זה פועל אלא שם תואר. מה היא הכוס? רוויה – תחושת הסיפוק הממלאת את מי שהיה צמא ועתה שתה כל צורכו. להבדיל מכוס התרעלה זו כוס ישועות. כלי מכיל ישועות.

נראה שהכוס מסמלת כבר את מצב ההודיה על הישועה מן הצוררים.

(ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי.

אך, כמה טוב ה'. ה' מתגלה אל המאמין עתה במושגים של טוב וחסד. ה' אוהב אותי, אומר המאמין בלִבו, הוא טוב ואהבתו מתבטאת בחסד – כלומר, בהענקת טוב שהיא לפנים משורת הדין.

הביטחון, החמימות והבהירות ששבו ללִבו ולראשו של המאמין מעוררים אותו לומר בלי היסוס – כל ימי חיי. כך זה יהיה תמיד. כמו תינוק שאִמו מטפלת בו ומסורה לו ומשרה בלבו בהדרגה את הביטחון שלעולם ילוו אותו אהבתה וטובה. לעולם לא יחסר, לעולם לא יירא רע, לעולם יקבל את הנחוץ לו בגשמיות וברוחניות לצמיחתו ולשגשוגו, ולעולם לא תסור אהבתה ממנו.

"כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". התינוק שקיבל את כל השפע הנדרש בינקותו, גם כשנגמל, הוא עדיין בוטח לחלוטין באמו, וכך נפשו של המאמין היונקת את ביטחונה מה' אשר הראה לה שוב ושוב ושוב את אהבתו – יכולה להישאר שלווה גם כשה' נסתר לזמן מה, למראית עין; גם כשהצוררים מנסים להתעות את המאמין.

פינוי הצוררים

וְשַבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים.

עתה הגיע הזמן לומר מהי המטרה לכל הטוב שה' מרעיף על המאמין, ולכל הניסיונות, לכל המפגשים של המאמין במהלך חייו עם מקומות ומצבים שונים – חלקם פסטורליים, חלקם נוסח "גיא צלמוות". בתוך התנועה הדינמית של המציאות, שהמאמין נמצא בה, מודע לה ומתנועע בתוכה, הוא נשאר קבוע בעניין אחד בלבד – רצונו המוחלט לישב בבית ה' כל חייו.

האם המאמין התפתח במהלך המזמור?

דומה שכן. מיחסים של ביטחון מורגל ותמים בה', משאננות פסיבית, ילדותית, רדומה ואפילו שאננית, עובר המאמין את ניסיון גיא הצלמוות. בסצנה קודרת זו עליו לפעול כביכול בעצמו. מוטל עליו להנכיח את ה' בעצמו! כבוד גדול, אבל כידוע בשביל כבוד צריך לעבוד, ובעבודה הקשה לפעמים כוח האמונה של מי שהוא בשר ודם נחלש. הצוררים רואים ושמחים, וקופצים על ההזדמנות להתנחל בלִבו, לגרש מלבו את האמונה, את נוכחות ה'.

לכן, כאשר המאמין מנכיח את ה' הוא מפנה לו כביכול מקום בלבו שהתמלא צוררים. אז ה' פונה אל המאמין, מנהיג אותו אל נתיב שיוציא אותו מהגיא הצר הזה, תומך בו בדרך, ומביא את המאמין לבסוף לא רק לקרבה רבה יותר אלא גם להתבהרות באשר לרצונו היחיד – להיות בבית ה' כל חייו, לשוב מהניסיונות בכל פעם עם עוד אמונה ועוד געגועים ותשוקה לקרבה ועם עוד הוכחה שאפשר.

 ———————————————————————————————————————–

 התשובה נמצאת אצלנו / עזרא אלנקם יכין

במוסף 'שבת' התפרסם על-פני עמוד שלם מאמר שכותרתו "למה?", ובו מפנה נתן לופס קרדוזו לקב"ה זעקה-שאלה למה הוא אפשר את הטבח באיתמר ואת הצונאמי ביפן.

באשר ליפן, הכותב זקוק למעט זיכרון היסטורי כדי להבין שהיפנים הם לא רק אותו עם נחמד המספק לנו את המכוניות שאנו נוהגים בהן והמסכנים שספגו שתי פצצות אטום אמריקניות. היפנים היו משך דורות העם האלים והאכזרי ביותר במזרח הרחוק. בשנות השלושים של המאה הקודמת ובמהלך מלחמת העולם השנייה היפנים ביצעו מעשי טבח נוראים בסינים, והתעללו נוראות בקוריאנים ובנכבשים אחרים, ומה לעשות ומשמים נקבע הזמן שבו א-ל נקמות הופיע.

ובאשר לנו? אתה מעיד על עצמך שהינך מבקר קבוע בבית-הכנסת. כיצד אתה מתעלם מכל אשר שמעת בשתי אוזניך מפי הקוראים בתורה את אזהרת ה' "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר לג, נה-נו)?

אתה עוד מעז לטעון שרק הקב"ה ראה את הרוצחים שפרצו את הגדר. זה לא נכון. כולנו ראינו אותם וגם אתה ראית אותם. ראינו אותם במלחמת המפרץ, כאשר סדאם חוסין שילח טילי סקאד לעבר תל-אביב, כשהם רוקדים על הגגות וקוראים בקול: יא סדאם יא חביב, אודרוב, אודרוב תל-אביב.

כולנו ראינו אותם בוחרים בהמוניהם בארגון הרצח חמאס. כולנו ראינו אותם רוקדים ומפזרים סוכריות לאחר כל רצח נתעב.

גם אתה, נתן לופס קרדוזו, ראית את המשטמה המפעפעת בראשי הפתנים האכזריים שחדרו ליישובים וטבחו בנשים וילדים ככל יכולתם השטנית. כל מי שעיניים בראשו ראה את שנאתם לישראל, ששום הסכם, שום גדר מלאכותית ושום מכשול לא יכולים לעצור.

מי שמסרב לעבוד אינו רשאי לבוא בטענות כלפי שמים על כך שהוא מחוסר פרנסה. מי שמסרב להתחתן, שלא יתלונן שאין לו ילדים. מי שמתעקש לעשן סיגריות אינו יכול להאשים אחרים על שלקה בסרטן. למי שמתהולל במעשי זימה אין כל זכות להתריס בפני אחרים על שנדבק באיידס.

בדומה לכך, עם המאפשר להמוני מרצחים לשכון בקרבו, לעבוד במפעליו, לחיות באין מפריע ולתכנן מעשי רצח, אינו יכול לתהות על כך שילדיו נטבחים. את השאלה 'למה?' יש להפנות אך ורק לעבר ממשלת ישראל המופקדת על צה"ל ונמנעת מלהטיל עליו לבצע את הנדרש – להסיר את המארה שגרורותיה קוטלות בנו ללא רחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

למה? / נתן לופס קרדוזו

 

לאחר הרצח באיתמר התלבטתי האם ללכת לבית הכנסת. תהיתי שמא ראוי שנכריז לפני ארון הקודש שאנחנו מסרבים לדבר איתך. מכתב מחאה והתחבטות לא-להים

המשך הרשומה

תחושת הקיום המתפוגגת / יעל רובינשטיין

 

שתי יצירות דרמטיות חדשות מציגות את מעמדה הרעוע של הזקנה בעולם המודרני, ומציעות פתרונות שונים בתכלית. בין 'נבלות' ל'פריחת הדובדבן'

המשך הרשומה