ארכיון הבלוג

עכשיו כשקיר עבה בינינו | אלחנן ניר

 

הריחוק החד בין שניים נפער דווקא אל מול הקרוב ביותר: הזולת, או אף גופנו שלנו. יום הכיפורים מזכיר לנו שהגיע הרגע להפסיק להתעלם מאותם יחסים לא פתירים שבחיינו. עיון בשני מדרשים ובהצעה חסידית אחת המשך הרשומה

מודעות פרסומת

מחסומי הסליחה | נעמי עיני

 

בקשת הסליחה איננה נטיית אנושית-טבעית, וצריך להתאמן בבית ובמערכות החינוך בפיתוח המיומנויות הכרוכות בה. על שבעה מכשולים המונעים אותה ועל הדרך להסרתם המשך הרשומה

יחפים על האדמה | איתמר חייקין

 

ביטוי לענווה או סכנה עם הדהוד נוצרי? איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים הוא הזדמנות להתבונן במשמעות ההליכה היחפה במקורות ובתרבות העברית המשך הרשומה

ובלבד שחזרת, ילדי | תמר ביטון

רבים מבני הישיבות ומבנות המדרשות מעדיפים לחוות את יום הכיפורים במקום לימודם. אך שיאו של היום, כמו התשובה עצמה, מתבטאים דווקא ביכולת לחזור אל הבית, לחיק המשפחה

המשך הרשומה

אדון לוי והקפה של שבת אחרי הצהריים | רובי נמדר

 

סיפור המשך הרשומה

חרטה של מעלה | טוביה שגיב 

על אף כי גדולים ורבים התקשו בהבנת מקומה של תפילת "כל נדרי" בפתח יום הכיפורים, נדמה כי זו באה כדי לחזור על טקס התרת הנדרים שערך משה לקדוש ברוך הוא. הסבר חדש  המשך הרשומה

אני פה בשבילך | אורי אליצור

לו היה מתקיים העולם רק במידת הדין לכאורה היינו חיים בעולם טוב יותר, שכן האפשרות לחטא כלל לא הייתה קיימת. מהי, אם כן, משמעותה של מידת הרחמים?  המשך הרשומה

מי שמוסיף – מוסיפים לו | גבי אשר  

סיפור המשך הרשומה

חיה בתנועה | אריאל הורוביץ

רות יאיר־נוסבאום גדלה על תורתם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק והייתה חסידת ברסלב, אבל רק אצל הרב שלמה קרליבך מצאה את שורש נשמתה. כיום היא מלמדת חסידות בארץ ובעולם ומציעה דרך אחרת בחוויה הדתית, שבה במקום אשמה מצוי אמון עצמי. שיחה על הממד הפנימי של יום הכיפורים
המשך הרשומה

ממאבק למפגש | יאיר דרייפוס

ט"ו באב ויום הכיפורים נעים על הציר שבין הקיץ הפרוץ לבין נחמת הסתיו המביאה עמה את הפנמת גבולות האנושיות. הצום מתפקד כהשעיית הגופני הזקוק, פעם בשנה, לטיהור  המשך הרשומה

הדרך אל קודש הקודשים | רחל וולפיש

בעוד התורה מציגה את הפולחן הדתי כדרך להתקרב אל ה', הנביא מדבר על צדק חברתי. שתי הדרכים אינן סותרות אלא משלימות
המשך הרשומה

עבודה ותורה | דן נבון

עבודתו של הכהן הגדול, המקריב את בגדיו, מתקשרת לעבודת התשובה שלנו: הרגלים ותכונות שהם חלק מעצמנו ויש לעקרם מקרבנו. רעיונות על יום הכיפורים בזמן המקדש
המשך הרשומה

להיכנס לנעליו של אורח / רונן נויבירט

כיצד לשבור את תחושת הזרות של אלפי האורחים המגיעים לבתי הכנסת לתפילות יום הכיפורים? עשרת הדיברות לקהילה המארחת
המשך הרשומה

מתפללים יחד | אליהו בירנבוים

מדוע דווקא ביום כיפור מגיעים אלפי אנשים לבתי הכנסת? אצל יהודי הגלות התשובה ברורה: הרצון לשמור על הזהות היהודית המשך הרשומה

מעשה אנוש או מעשה אלוהינו?  | ורד נעם

התלמודים נחלקו בשאלה האם כוחו של יום הכיפורים נעוץ בסגולת היום או במעשה האדם. על המתח שבין האנושי והא־לוהי ביום הקדוש, ובחיים בכלל
המשך הרשומה

המלחמה המתחוללת בראש | ירון אביטוב

ברוך חונך כפטריוט אך מאמין שכשל ברגע האמת בשוחה בסיני. סימפטום להלם הקרב שממנו סובלת החברה הישראלית
המשך הרשומה

ימים של גבורה ונפילה | רמי ברכיהו

ראש השנה ויום הכיפורים מסמלים שני דגמים של עבודת ה' – הראשון של גבהות וגדלות והשני של שגרה אפורה ויומיומית. האתגר הוא לחיות את שניהם 
המשך הרשומה

יופייה האמוני של הקשת | שרה פרידלנד בן ארזה

סביב חגי תשרי נארגים בספר חדש דמויות ופרקי מקרא, לצד ציטוטים מדרשיים ומהגות העולם ותולדותיו. התוצאה היא יצירה נשית רגישה, מעמיקה ומרהיבה המשך הרשומה

השם המפורש באמת | שרגא בר און

ברייתא בירושלמי חושפת את מקור ההשתחוויה ההמונית עם קריאת שם ה' ביום הקדוש. בזכות המהפכה שערכו חז"ל הפך היום מטקס אזוטרי לחוויית התגלות לרבים

המשך הרשומה

מקומו של עולם | יואל רפל

מדוע חודש השימוש בכינוי "המקום" לא־להי ישראל בימי התנאים והופסק לאחר מכן? מסע היסטורי בעקבות השם הפותח את תפילת יום הכיפורים

המשך הרשומה

שביתה למעלה משביתה | ישעיה שטיינברגר

חמשת העינויים ביום הכיפורים אינם סיגופים אלא שביתה מגופניות והידמות למלאכים

המשך הרשומה

יום מתן תורה | רא"ם הכהן

סדר עבודתו של הכהן הגדול מסמל את ההתקרבות ההדדית בין ישראל והקב"ה 
ביום הכיפורים, שאחד משיאיה הוא הוצאת התורה מקודש הקודשים אל העם

המשך הרשומה

לעוף עם הבית / יערה ענבר

הכהן הגדול ננזף על שהאריך בתפילתו בקודש הקודשים והבעית את העם המחכה לו. על המתח בין החוויה הפרטית למחויבות הציבורית  המשך הרשומה

מקומו של עזאזל / נתנאל אלינסון ויאיר טיקטין

האם עזאזל הוא שם של מקום, שמו של השעיר המשתלח עצמו או כינוי לשטן ולמלאכי חבלה השוכנים במדבר? הצעה חדשה לזיהוי מקום שילוחו באזור משכן שילה המשך הרשומה

הארה ממרום בתפילת יום כיפור / אהוד נאמן

במשך שלושה חודשים התייסר פרנץ רוזנצוויג בהתלבטות האם להמיר את דתו לנצרות או להישאר יהודי. ההחלטה נפלה בימים הנוראים. על תפיסת יום הכיפורים בהגותו המשך הרשומה

תשובה בהעדר מקדש / ראובן הכהן אוריה

המדרש הארצישראלי מתחקה אחר מקורותיה של התשובה וחושף כי משמעותה 
המקובלת התחדשה רק בעקבות ביטול עבודת הקרבנות ועונשי הסנהדרין. מן ההר אל הלב המשך הרשומה

ברומא התנהג כמנהג איטאלייאני / ראובן קמפניינו

מהדורה של המחזור הראשון שהודפס מספקת הנאה אסתטית ושפע של חומר על מסורות ומנהגים סביב נוסח התפילה היהודי המגובש העתיק ביותר באירופה המשך הרשומה

לפניי ולפנים, יום יום / אהרן שטכלברג

עיון בפרשות הקטורת שבתורה מלמד כי מתחילה היה הכהן הגדול נכנס מדי יום לקודש הקודשים להקטרת הקטורת בבגדי זהב המשך הרשומה

מעשה באחד שהייתה אבן בלבו / יונדב קפלון

אני לא מתכוון השנה להצטדק – אני מביא את הכול ומניח, והיא תהילתו. מחשבות אישיות בעקבות משל של ר' יחזקאל מקוזמיר על הגוף, על רגשות, ועל כוחו של לימוד זכות המשך הרשומה

טהרה וכפרה / מתן גרינגר (לפרשת תצוה)

 

איור: מנחם הלברשטט

 לא תמיד נותנים אנו את הדעת לפסוק האחרון בפרשתנו, המצווה על אהרון 'לכפר' ביום הכיפורים – על המזבח שבמשכן:

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה
מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי.

הרי יום הכיפורים נועד לכפר על חטאינו, ואם כן – מה 'חטאו' של המזבח? ומה התועלת ב'כפרה' עליו? בדברים הבאים נבקש להבהיר נקודה זו, אך תחילה נקדים לחדד מעט את הבנתנו את מהות החטא ואת השלכותיו.

החטא מוליד לא רק עונש אלא – ואולי עוד קודם לכן – אף טומאה. על אף שאנו מתקשים לעמוד על מהותה של טומאה זו, הרי שעצם נוכחותה מלמדת – שהחטא אינו רק דבר מכעיס את ה׳, אלא גם דבר בעל משמעות שלילית מצד עצמו. גם אילו לה׳ לא היה 'אכפת' מהחטא – עדיין הוא היה נושא ערך שלילי ופוגע, כדברי הרמב"ן בשער הגמול: "ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב 'ונטמאתם בם'… שהוא צריך מירוק מאותו עון, וליקדש וליטהר ממנו".

לאור הבהרה זו, נבקש לתת טעם להבחנה שבתורה בין חובתנו לכפר על חטאינו בכל השנה, ובין חובתנו לכפרה נוספת ביום הכיפורים. בעוד שבימות השנה הכפרה מביאה ל'סליחה', הרי שביום הכיפורים – הכפרה דווקא מביאה לידי 'טהרה'.

בכל מקום של קורבן ל'כפרת' ימות השנה, שבאה רק להשכיח את הכעס – מצינו דווקא לשון 'סליחה': וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ… ְאָשֵׁמוּ…וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן ונִסְלַח לָהֶם"; "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא..וְאָשֵׁם…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"; "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" וכיו"ב.

אך לא כן ביום הכיפורים: בכפרה הבאה לסלק את טומאת החטא, לא מצינו לשון 'סליחה' כלל – אלא רק לשון 'טהרה' בלבד: "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ".  אכן, לא בכדי נכתבה פרשת הכפרה של יום הכיפורים בספר ויקרא, בינות לפרשות 'מצורע' ו-'קדושים' – העוסקות בדיני טומאה, טהרה, וקדושה. גם כפרת יום הכיפורים בכלל אלה, ואף היא עוסקת בדיני הטומאה שהוליד החטא.

יוצא, אפוא, שהמילה 'כפרה' – נושאת כאן שני מובנים: האחד – 'כפרה' שמכסה על החטא ומעלימה את הכעס עליו, והשני – 'כפרה' שמטהרת מהחטא ומסלקת את טומאתו. על שני מובנים אלה, למדנו מדברי האבן עזרא ורש"י – החולקים בניהם בהבנת התוצאה המיוחלת, מהמנחות שיעקב שלח לעשיו אחיו: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו". האבן עזרא הבין שיעקב רצה למתן את הזעם של עשיו, ולהביא להסתרת הכעס – 'אכפרה: אכסה ואסתיר'. לעומת זאת, רש"י דווקא הבין, שיעקב רצה לסלק לגמרי את כעסו של עשיו – 'אכפרה: לשון קינוח והעברה'.

במהלך ימות השנה, ה'כפרה' שלנו על החטא מבקשת למתן ולמתק את הכעס שהוליד החטא – והיא רק 'מכסה' עליו, בעודו נוכח עדיין בטומאתו. אולם אחת בשנה, אנו נדרשים ל'כפרה' אחרת, המבקשת לסלק לגמרי את טומאת החטא השורה עלינו – ולנקות ו'לטהר' את תולדות החטא, הממשיכות להדהד על סביבותינו.

בתורה קיימת רגישות המיוחדת לטומאת החטא – הנובעת מקדושת משכן ה' בתוך מחנה ישראל: "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". נוכחות הטומאה של החטא עומדת בסתירה לבניין המשכן הקדוש – אשר בו ה' השרה שכינתו בקרב המחנה. על כן, התורה מרבה להזהיר אותנו מפני הסכנה הכרוכה בטומאה זו. בשבוע שעבר נדרשנו לסכנה המוחשית שהמיט חטא העגל, עד שמשה נאלץ לנטות את אוהל מועד מחוץ למחנה ישראל. לכן, לאחר בניית המשכן, נצטווינו להתרחק מקרבתו כדי להינצל מהסכנה הבאה מטומאה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

מכיוון שטומאת החטא היא דבר נוכח וממשי, הרי שסילוקה אף הוא מחייב אותנו לפעולה נוכחת ומוחשית. לדפוס פעולה שכזה, אנו עדים בפסוק האחרון שבפרשתנו ובעבודת יום הכיפורים – שבו נערך הליך ברור של מעין 'ניגוב' וניקוי של טומאת החטא מהמשכן והמחנה. פסוקי כפרת יום הכיפורים, המפורטים לא כאן אלא בחומש ויקרא, מתארים הליך של סילוק הדרגתי, מהמרכז כלפי חוץ – של טומאת החטא. כך, שלאחר שהכהן מסלק מעצמו את הטומאה, הוא פונה בשלב הראשון – לסלק את הטומאה מהקודש בלב המשכן, הכפרת ולפני הכפרת: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השני, הכהן יוצא לאחוריו, ובמהלכו מסלק את טומאת החטא מהמזבח: "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יי וְכִפֶּר עָלָיו… וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השלישי, לאחר שהטומאה סולקה מעל המשכן, "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ" – הכהן מעלה את כל חטאי ישראל וטומאתם על ראש השעיר, המסלק אותם אל מחוץ למחנה: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". 

קל בעינינו לראות בחטאינו דבר שחלף ואיננו עוד. באמצעות בניית המשכן בפרשתנו, אנו מתוודעים לראשונה לחובת הכפרה – דווקא על המזבח. מושא כפרה זה מלמד אותנו כי למעשינו תולדות מוחשיות על הסובב אותנו. אמנם, האידנא איננו רגישים עוד לצדדיהם המרובים של דיני טומאה וטהרה, אך בפרשתנו אנו מתוודעים לטבעם הנוכח, וממנו נקיש גם לטבעם הנוכח של הטהרה והברכה. אחת בשנה, מתאפשרת התחלה חדשה לגמרי, לאסוף את כל הגרורות, אין ספור, שהולידו חטאי השנה – ולזכות להתקדש במשכן ה' בקרבנו.

matger@walla.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012