ארכיון הבלוג

מהפכה שמרנית | עידו חברוני

דתיות ריטואלית וצייתנות פרטנית הביאו לקפיאה, עד כדי הכחשת החזון המקראי של גאולה טבעית. יואב שורק קורא לשחרור השיח ההלכתי דווקא מתוך חיבורו לבית המדרש של חז"ל
המשך הרשומה

מודעות פרסומת

דברים על חנן פורת, אחרי הילקחו

 

חנן פורת במסע מירושלים לעין גדי בטיול שנערך בתמוז תשכ"ז-פחות מחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים

ונפשנו יודעת מאוד / מתוך דברי ההספד של הבן, אמיתי פורת, בשעת הקבורה

אבא אהוב שלנו,

כמו בשיר של אביתר בנאי, אנחנו עומדים מולך מאמינים ויודעים שאתה אבא טוב, שאתה אוהב אותנו ככה סתם – אבא טוב. שלמסע הזה יהיה סוף טוב, שלמדנו ממך להפוך חולשה לעוצמה.

למדנו לחזור לעצמנו ולגלות את הנקודה הפנימית, למצוא אותך שם איתנו, את המקור שלנו שבו אנחנו טוב גמור, ששם אנחנו מאמינים בעצמנו.

בכל המסע הזה של תקופת המחלה, אבא, לימדת אותנו במילים, בהתנהגות ובניגון איך לחיות, וגם איך למות. איך מתפללים באמת, איך הנשמה המאירה נוסכת כוח, חיים ואור בגוף המפורק, וגם איך יוצאים מהעולם הזה בלי לפחד כלל, ומתוך אמונה גדולה.

ראינו אותך מתפלל בתקופת המחלה וקולך הסדוק ממחלה והתרגשות קורא:

אבל אנחנו עמך בני בריתך
בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה
זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח
עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון…

היית מסביר לנו איך התפילה נותנת כוח והופכת אותך לאדם חדש.

בתוך הסבל שתלת הומור ועיגולים של שמחה. באחד הימים הקשים של מחזורי הכימותרפיה, הרגשת צורך לחזור לישון מיד לאחר שקמת. אמרת לנו: "בואו נגיד שהיום אני חולה". בשבת גיוס ליחיעם, כשרק אתה איתנו – ואנו בני המשפחה, גבאים לא מומחים, מנהלים את התפילה, מדלגים בבלי דעת על "מי שבירך" לכל סוגיו, שאלת אותנו: "מה זה – אין מי שבירך לחולים?…"

ככה קיימת בעצמך ובנו "ותאזרני שמחה".

אמונה, אהבה ושאיפת קרבת א-להים המשיכו לחיות את נפשך. הכלים נשברו בהדרגה, הגוף נפגע, השיתוק החלקי, ולבסוף הפגיעה ביכולת ההוראה ובכוח הדיבור המפורסם שלך. ומתוך כל השברים האלה האירה נשמתך באור יקרות, מבהיקה, מנחמת ומאירה לנו את הדרך. נר ה' נשמת אדם שלך המשיך להאיר בדרך נס ממש, גם כאשר לשלהבת כבר לא נותרה גחלת להיאחז בה.

תמיד היית אומר לנו על הפסוק "קחו לכם מזמרת הארץ" תורה של ר' נחמן מברסלב, שיעקב מצווה לבניו לקחת איתם ניגונים של ארץ ישראל – אולי ישמע יוסף ובאמצעותם ישוב הביתה. גם אתה אבא החזקת אצלך בלב ניגונים מבית ה' וניגונים של ארץ ישראל, ושתלת גם בנו את אותם ניגונים, ואלו חזרו ונעורו בדופקנו, מעירים אותך גם בימים ובשעות האחרונים ומחזירים אותך הביתה, אלינו ואל בית חייך, אל עם ישראל וארץ ישראל ואל בית ה' – צור לבבך וחלקך.

גם בשבועות האחרונים בבית החולים, כשאנו ישנים סביב למיטתך, פתאום היית מתעורר וממלמל את הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכעבור שעתיים אנו מתעוררים ומוצאים אותך משנן באותה התלהבות: "ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו/ ואין יותר נדרי ואסרי, רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו/ עוד יחונן עפרה בתום תשרי". ככה שוזר קודש וחול, מחדש ישן ומקדש חדש.

*

אבא, בזמן האחרון הרגשנו שנכון לנו להיפרד ממך בבית, שתנצור תמונתו עמך סובבים את מיטתך, ופנינו נשקפות אליך בעת יציאת נשמתך. מצאנו שכך בדיוק כתבת בעיונים שלך לספר בראשית. על הפסוק "ויוסף ישית ידו על עיניך", כתבת עיון שקראת בשם 'מי יעצום ראשון את העיניים'. הבאת שם את דברי הזוהר:

אדם שזכה לבן בעולם הזה, צריך לפזר עפר על עיניו בשעת הקבורה וזהו כבודו… שקודם יציאת הנשמה מהאדם עיניו רואות מה שרואות [מזיו השכינה] והעומדים על המת בשעת פטירתו צריכים לשום ידיהם על עיניו כדי שיישאר אצלו אותו מראה.

דברי הזוהר עמוקים… אך אנו נרהיב עוז להוסיף עליהם עוד נקודה, הקושרת את הסוד אל הפשט הגלוי. אחת השאלות המעיקות על האדם הינה כיצד ייפטר מן העולם ומהן התמונות האחרונות שילוו אותו בעת מותו.

כמה איומה היא המציאות שבה הורים שכולים קוברים את בניהם ונושאים עמם מחזה זה כפצע פתוח עד יום מותם, וכמה שונה – מן הקצה אל הקצה – דמותו של אדם הנפטר מן העולם כשבניו סובבים את מיטתו ופניהם נשקפות אליו בעת מותו ומבטיחות את המשך קיומו גם לאחר פטירתו.

יעקב, שידע כל ימיו סבל וייסורים, זכאי לבשורת נחמה כה פשוטה מעין זו: "ויוסף ישית ידו על עיניך".

לא אתה תבכה עליו כדרך שבכית עד כה 22 שנה, אלא הוא יבכה עליך. הוא יגהר עליך בעת מותך ופניך משתקפים בפניו, והוא יעצום את עיניך באהבה וילחש לך: נוח בשלום על משכבך.

ולא על יעקב אבינו בלבד נכתבו דבריך, אבא, אלא עליך ועלינו. כך נפרדת מאיתנו אבא – עיניך רואות מה שרואות מזיו השכינה, וסביבך אמא, ילדיך ונכדיך מחזיקים בידיך, ועם מה שאתה רואה מזיו השכינה אתה רואה גם אותנו בראיית העיניים ובראיית הלב ופניך משתקפים בפנינו באהבה.

במילים האחרונות שאמרת נשקפה אהבה עמוקה לנו ולכל מי שסביבך. הדברים האחרונים ממש לאמא היו "אני אוהב אותך", ככה סתם פשוט וישר – נוטע בנו את הידיעה שאנו אהובים אצלך ואצל הקב"ה ומתוך כך שותל בנו את האמונה בעצמנו.

במכתב על המוות ועל החיים, לפני שנים רבות, כתבת לענת ולנו:

נפשנו יודעת מאוד כי אין המוות חידלון מוחלט וסופי, כי אין במציאות כלל אבדון מוחלט וסופי.

מתבוננים אנו בטבעו של עולם ומגלים כי חוק שימור החומר בכימיה עולה ומתגלה בחוק שימור האנרגיה בפיסיקה, ושניהם נוגעים וחושפים את שורש חוק שימור החוויה והזיכרון בפסיכולוגיה… האין כל אלה מעידים על חוק כללי ורחב לאין שיעור?! האין הם מורים באצבע וגבוה על עולם טמיר ונעלם, בו קיים גם אם בשינוי צורה ו"מצב צבירה" חוק שימור הרוח?!

לא רק מסורת ואמונת חכמים אלא גם חוקי החיים, העונים כהד נאמן לתהומות נפשנו; רומזים לנו כי תמצית ישותה של הנשמה אין לה אבדון כלל, והיא באה ככלה בהינומא אל יוצרה ומחוללה, "ואורה כאור החמה שבעתיים כאור הבוקר".

אכן, רב הכאב עם הסתלקות נשמה אהובה, מחלחל הוא וכוסס. אך באמת אין הוא אלא כאבם של החיים, שנותרו לבדם עלי אדמות; ולא כאבם של הנאספים אל עמם, השבים למקור החיים, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

[…] הדי צלילים ומראות אלה שמעתי בשוכבי אפרקדן, פצוע על סף שערי מוות, מעבר לתעלה ביום השבת האחרון למלחמה.

היינו אז בעיצומה של פשיטה על כפר מצרי בדרך לאיסמעילייה, כפר ריק מאדם, בקתות חימר דלות, ולפתע ניחתה עלינו הפגזה כבדה. פגז מרגמה בקוטר 82 מ"מ פגע בי והשליך אותי הרחק, כפירור עפר דק לא נחשב.

רסיס גדול שבר את זרועי, והדף הפגז קרע את קרום הריאה ושבר כמה מצלעותיי. דם רב פרץ ממני, והחובש, שחש לעזרתי וניסה, לשווא, לעוצרו בתחבושת אישית, נאלץ לקרוע את מדי הצבא הכבדים מעליי ולעצור בהם, במשהו, את שטף הדם.

נותרתי לשכב, עירום, מתבסס בדמי, תחת כיפת השמים בעיצומה של ההפגזה. חבריי לנשק גררוני למחפורת רעועה, וקראו נואשות בקשר לזחל"ם, שיבוא לקחתני.

הרגשתי שהדם ניגר ממני במהירות רבה… חיי הולכים ואוזלים, ואני, מחרחר באפס נשימה, הולך ושוקע למצולות ים של אפילה. הייתי בטוח שזו שעתי האחרונה. אמרתי – נגזרתי! נפרדתי כבר במחשבתי מכל קרוביי וידידיי, מאבא, אמא, אשתי ובניי…

ואז שמעתי באפילה, ממרחקים גדולים, צלילים מנגנים חרש: "מזמור שיר ליום השבת", ומעליי גהר להציץ בי ולהשיב בי נשמתי…

את כל זה למדנו ממך אבא, ונפשנו יודעת מאוד.

אבא אהוב, ברגעים האחרונים נפרדנו ממך ב"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" שכל כך אהבת, וחתמנו יחד איתך:

הפכת מספדי למחול לי
פתחת שקי ותאזרני שמחה.
למען יזמרך כבוד ולא ידום
ה' א-להי לעולם אודך.

———————————————————————————————————————–

האור הגדול התגבר -דברים שנכתבו ביום הסתלקותו / רפאל בנימין פוזן

מחר ילווך המונים למנוחת עולמים וימנו את סגולותיך הרבות שהצטרפו בהן רוח גדולה לכישרון עשייה, סוג נדיר של  ניצוץ דווידי: "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ" (שמ"א טז, יח).

נכבדות ידברו בך חנן; ישבחוך כעילוי בתורה עוד מנעוריך, יזכירוך כלוחם האמיץ שהיה גם חולם גדול, ויתרפקו בגעגועים על החיבור הייחודי שהיה בך; נפש הומייה עם אהבה עזה לציון ובניה-בוניה, שמכוחו קיימת "שכון בארץ – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב" (בראשית רבה, סד) וסחפת רבים אחריך.

אבל בין כסה לעשור אני מבקש להיפרד ממך דווקא בלשון השיר. כי מעת שכתבת אלי לפני קרוב ליובל שנים ממרכז הרבלכרם ביבנה על שנשבית בקסמי שירתו המוחרמת שלאורי צביגרינברג  (שהייתה לשנינו תגלית מרעישה), אף ביקשת לשַמר ידידות שבינינו על בסיס 'כתיבה בענייני ספרות' – נתגלית לי כאנין טעם החובב ספרות טובה ושירה. על כישרונך כסופר מחונן ועשיר מבע יכולתי לעמוד  כבר מגלויותיך הנלבבות שמאותו הפרק (עם הסיומת הייחודית שלך 'ואור וטוב, מחנן'). מאז פרשת כנפיים; אותו'אור וטוב'השזור בספרך הראשון "את ענת אנוכי מבקש" התגבר לאור גדול ויקר. והגם שבצניעותך כיניתו "מעט מן האור", אני קורא עליו "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה'מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ" (משלי טו, טז).

 חנן אחי, לפני שמונה שנים בהגיעך לשישים כתבתי לך שעל יסוד "דודי ירד לגנו" (גנו בגמטריה נט) הייתי משרטט את חייך הסוערים והעשירים בערך כך: בנעוריו – בא לגן/ בסערת חייו – בלגן/ ועתה בזקנתו – יחיה דגן, אלא שלא זכינו ונטרפה השעה.

על כן  אפרד ממך בלשון הפייטנים שנאמרו כנגדך ועליך כמובן למתבונן:

ביוצר ליום שנישל ראש השנה יסד לנו רבי שמעון ב"ר יצחק, גדול פייטני אשכנז, את החרוז היקר "א-ל חנן נחלתו בנועם לְהַשְפַּר/ יִדְּעָם קרוא קרבנותיו במספר/ ותיטב לה' משור פר". ולשעת נעילה נמצא במחזור "אֱמוּנִים גָּשׁוּ לְנַצְחָךְ אָיוֹם/ עבור כי פנה יום/ גּוֹנְנֵנוּ בצדק יושב כחום היום".

לך בשלום, חנן אהוב ויקר, והעלה שוועת אמונים לפני כיסא הכבוד, מי כמוך ראוי לכך.

———————————————————————————————————————-

 תחנות חייו של איש אוהב / גיל מזומן

כשהתחלתי לצלם את הסרט הדוקומנטרי על חנן – שנה וחצי של צילומים אינטנסיביים, מרתקים ומורכבים, שבהם למדתי אט-אט להכיר מקרוב את חנן פורת ואת משפחתו – הוא כבר ידע שזמנו קצר. "זכיתי להיות בכמה צמתים משמעותיים", אמר לי, והאמירה הזו שלחה אותנו למסע מרתק בין תחנות חייו. מסע שהיה בו סגירת מעגל, יחד עם מבט אל העתיד; לא היה בו פחד מהמוות, וגם לא טענה או טרוניה על ייסורי הגוף שמהם סבל.

על מה אכתוב מהדמות הגדולה של חנן ומהמסע שעברנו יחד עם המצלמה?

אולי הנסיעה לסבסטיה, שאליה הצטרפו בנותיו הצעירות של חנן – צביה ואיילת, שזו הייתה להן הפעם הראשונה לפגוש את המקום – ושמעו את סיפור הקמת היישוב הראשון בשומרון, מפי חלק ממזכירות גרעין אלון מורה פורצי הדרך בשומרון. נסיעה שבה ראיתי איך חנן החולה מצליח ברוחו האיתנה להתגבר על קשיי הגוף.

או שמא אכתוב על מפגש מרגש ומעורר מחשבה של חנן עם הרב פרומן. מפגש בין שני ענקי רוח שסללו דרכים חדשות. חנן נסע לתקוע, לביתו של הרב פרומן, כדי לקיים מצוות ביקור חולים לחברו הטוב, שהוא גם איש שהוא כל כך חלוק עליו, אבל אפשר היה לראות איך האהבה והאמונה העצומה של שני האנשים האלה חזקות מכל מחלוקת או הבדלי השקפה.

או אולי אכתוב על מפגש רעים בעפרה עם מקימי היישוב יהודה עציון, אורי אליצור ופנחס ולרשטיין, מפגש שהפך לחשבון נפש נוקב על דרכו של גוש אמונים ועל ההליכה של חנן לפוליטיקה.

אולי אכתוב על האור שהולך ומאיר ככל שהמחלה מתגברת, על ההתעקשות להסתדר לבד ולהתגבר על הגוף השבור?

*

בלוויה נזכרתי בפעם האחרונה שבה צילמתי את חנן לפני כשלושה חודשים, היה זה בברית המילה של נכדו של חנן – שחר. היא התקיימה בדיוק ברחבת בית הכנסת בכפר עציון, המקום שבו עמדנו אלפי אנשים להיפרד מחנן.

חנן דיבר על אהבה, על המשמעות העמוקה של ברית המילה, על הקדושה שחתומה בבשר ועל הקדושה שביחסי המין שבין איש לאישה. דווקא כשהגוף שבור ניתן לומר דברים עמוקים, אמר חנן. וכמנהגו סיים בשיר. הוא ציטט את שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" – "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה / ותלכי בו כהלך התם…" עד תומו, ושב אל השורות שבתווך: "ופשוטים הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב", ומותר, ומותר לאהוב…

חנן היה אדם מלא אהבה. מכל התחנות של חנן, זה אולי הדבר שהכי אפיין אותו. הוא אהב את החיים; וכמו שנלחם כל חייו על ארץ ישראל כחייל במלחמות ישראל ולאחר מכן נלחם על הזכות ליישב את הארץ, נלחם חנן בסוף ימיו במחלת הסרטן ובמוות שארב לו, חנן נלחם ורצה לחיות אך לא ירא מהמוות.

חנן אהב מאוד את ילדיו ומשפחתו. הוא היה גאה מאוד בכל ילדיו ושמח בהם, גם אם בחרו ללכת בדרך שונה משלו. הוא אהב כל יהודי, גם אנשים שפנו אליו בדברים בזמנים לא נוחים, או עם רעיונות שלא הסכים להם. חנן אהב את הארץ הזו והכיר אותה. חנן אהב כל אדם באשר הוא.

חנן נפטר כשהוא מוקף במשפחתו האוהבת בקיבוץ שאותו הקים מחדש וכל כך אהב, והובא למנוחת עולמים כשהוא עטוף באלפים שבאו להראות את אהבתם.

"ופשוטים הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב", ומותר, ומותר לאהוב…

———————————————————————————————————————-

 אגדה חיה / יואב שורק

אלמלא הכרתיו אישית, אלמלא שמעתי שיעורים מפיו, אלמלא עבדתי לצידו ב'מעט מן האור', אלמלא התרעמתי לעתים על מקצת מאורחותיו, הייתי עשוי לחשוב שאיש כזה לא היה ולא נברא אלא משל היה. כמו יצא מתוך ספר שהוא קלישאה, ספר שאינו יודע את העולם הזה ואת החיכוך המובנה בו, והוא מתעקש לבנות איזה מודל אידילי, הרמוני, אופטימי.

אלמלא היה מתגלה בכל גובה אמונתו דווקא כשגופו נאכל בייסורים היכולים לטרוף את הדעת ולהסיר כל מסכה, היה תמיד מכרסם החשד שאולי חנן הוא שחקן נפלא במחזה שאותו כתב בעצמו, לפי תסריט לא-מתוחכם, צפוי ומלודרמטי, שנטווה לאור כתבי הרב קוק ובהשראת 'פורסט גאמפ'. קשה להאמין: מי שהונצח כשהוא מונף על כתפיים בריקוד הסוחף בסבסטיה, גם השתתף בגופו בשחרור ירושלים, נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים והוביל את הסמל האולטימטיבי של השיבה לגוש עציון. וכל זה על ידי מי שנמצא תמיד גם בלב העשייה של הזרם האמוני העולה בציונות הדתית (ממייסדי ישיבת הדגל של מפעל ה'הסדר', הר-עציון, ודור אחר כך ממייסדי ה'שילוב' של הקיבוץ הדתי; ממחוללי השילוב החילוני-דתי ב'התחיה', וההגדרה העצמית של המחנה האמוני במצ"ד ו'תקומה'; מראשוני הפועלים למפעלי חסד מהמגזר החוצה ב'אורות חסד'; ואפילו חלוץ הז'אנר של עלוני השבת האידיאולוגיים, המניעים ומרגשים) ובה בשעה משמש כשומר הגחלת של חוליית החיבור שבין כל זה למפעל החלוצי של תנועת העבודה על עולמה הרוחני.  

אבל אף שהיה כאגדה, הוא אכן היה. קולו החם והצלול – המבטא מילים בעברית צלולה ומלוטשת, כמי שמתנה כל העת אהבים עם שכבות המקור הרבות של השפה – ומבטו הטוב והמאיר, מלא החלום והאהבה, ניצבים מולי חיים בעת כתיבת השורות הללו. זכורני, כד הוינא טליא, אחרי שיעור שנתן חנן ב'בית הרב', את התחושה הברורה: זה האיש. זה האיש שיכול להביא אורה של תורה לימים האלה. שראוי לעשות זאת. שלבו יודע וחש – הרחק וגבוה מאחרים – את גובה אורותיו של הראי"ה קוק זצ"ל.

*

דברים רבים נאמרו בלווייתו של חנן, שגם הייתה כה מתאימה לדרכו: הייתה זו לוויה ברוח תנועת העבודה: קהל גדול ומאופק, עם שירה ונגינה, ללא הפרדה בין גברים לנשים. אבל הייתה זו לוויה שכל כולה קודש, ודיבוריה נסבו על עבודת ה' ואהבתו, על תפילה וגאולה. קנקן חדש מלא ישן. דברים רבים נאמרו ואי אפשר היה אחרת, שכן חנן היה כל כך הרבה דברים; לא משום פיזור – אישיותו הייתה דווקא מרוכזת ופנימית, תמציתית וממוקדת – אלא משום מוטת הכנפיים, גובה המבט, עומק החיבורים.

אבל אחרי כל הפנים הרבות, חנן היה בראש ובראשונה איש המילים. הם התגלגלו מפיו כמרגליות: פסוקים ופרקים שלמים של ספר הספרים, לשונות חז"ל וראשונים, דברי מקובלים ואחרונים, ושירתם של כל משוררי ישראל, ממשה ומרים דרך דוד ואסף ושאר משוררי תהלים ועד לרחל ולאלתרמן ולאורי צבי. כשהחל חנן – אגב שיעור או הנמקת עמדה – בציטוט של לשון הכתוב, של פסוק התורה, יכולת לראות ממש איך נעמדות בתוך פיו המילים הבאות בתור, וממתינות כמו צנחנים בפתח המטוס לצאת החוצה – יודעות שאין בכוחו לוותר עליהן ועל יופיין. פסוק רדף פסוק, בהטעמה ובנעימה. וכמעשהו בפסוקים העתיקים כך מעשהו בשירות החדשות; מחצבי-השפה הללו היו לא רק אהבתו – הם היו הוא עצמו.

לכן, כאשר שזר אמיתי, בנו של חנן, בדברי ההספד שלו ציטוטים מעיוניו של אביו, דווקא אז התעוררתי לבכי. כי אז שמעתי את חנן. כי אז שמתי לב שמאז ומעולם לא הייתה דומה קריאה בכתביו של חנן לקריאה בכתבי אחרים. כי הוא את נפשו כתב, והקריאה בכתביו הייתה ותישאר תמיד פעולה אינטימית. את חנן אתה מבקש? קרא. זה חנן.

אולי הגדול והעמוק שבשבחים שהוכתרו לראשו של מורנו הגדול, ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הוא שבהגותו הוא כלל את הדורות שלפניו. לא עוד גדול בישראל, אלא מי שביטא את 'הנשמה הכללית', את הרוח המרכזית של התורה העוברת באומה לדורותיה. כך אצל הרב קוק במישור ה'גבוה', הרוחני-עיוני; וכך, באופן המפליא כל מתבונן, אצל חנן – במישור האישיותי, הנפשי: הפסוקים והשירים, השכבות השונות של היצירה היהודית לדורותיה (תמיד תוך זיקה למישורים אוניברסליים), היו חרוזים אצלו על אותה נשמה, שכמו הפכה את כל הדורות למנגינה אחת צלולה וטובת עין, יפת תואר ורעננה.

אינני יודע איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. נשמה גדולה, חד פעמית, שאף שאהבה את העולם מאוד מאוד, הייתה גם כאורחת. והוא פלאי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מי מסית ומי מדיח

בחינה עניינית של דברי הרב ישראל רוזן מלמדת שהאמת אינה נר לרגליו

המשך הרשומה