ארכיון הבלוג

אינכם רואים מקדש / קרני אלדד

 

…ולא תשבו במושב לאומים באין זה הֹר ההר
משען לגבכם בעולם.
במושב לאומים ישב זה שמשען לו הרכם.
… בלי זה ההוד, מה ביקום ערככם?
טלו צפון מן עולם והיה – משולש.
טלו מזרח מן עולם והיה – לא עולם.
ישראל בלי ההר הוא – לא ישראל

מתוך "ישראל בלי ההר", אורי צבי גרינברג

בית המקדש בוער בתוכי תמיד ובעיקר בתקופה זאת של השנה, בין י"ז בתמוז לט' באב, בשלושת השבועות בין נפילת החומה לשריפתו במציאות ההיא שלפני הגלות הגדולה. ולמרות שגודלתי וחונכתי להאמין שהגאולה קרבה, ושבכל יום בוא יבוא, שנותיי משילות ממני את התמימות ואיתה את התקווה.

שתי תופעות הפוכות, מנוגדות בעם, מרחיקות מאיתנו את המשיח; ומקור שתיהן בגולה הגדולה, שאולי יצאנו ממנה אך היא לא יצאה מאיתנו. האחת ברורה: נמיכות הרוח ושפלות הנפש, חוסר יכולתנו לכבוש ולמלוך, הרעל המפעפע בדמנו, ההרס העצמי של הפרטת הציונות, של הנמכת החזון, האמונה והכיסופים לעכשוויזם בזוי. עם עבדים שאלפיים שנה למד לשרוד בלי להרגיז את המלכות, קשה לו להבין שעכשיו הוא המלכות. הוא ממשיך לרקוד בפני האומות "מה יפית". המשיח, לתפיסתו, הוא אגדה. הוא שם גנאי לקבוצה שתמיט עלינו קלון במקרה הטוב, ואולי אפילו אבדון.

אבל הלב שותת דווקא מאותה קבוצת "משיחיסטים", שהתרחקה כל כך ממהותה, מייעודה. מאז פטירתו של הרב קוק האב, שהיה באמת עצום, לא עשו הולכי דרכו דבר מלבד להקצין הלכתית. למרות היותה של קבוצה זו למלח הארץ, אובדן ההנהגה מורה לה להתקבע ולהתחפר במוכר, במקום להעז ולחדש.

אני בוכה על בית המקדש, על חורבנו במציאות ובלב. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי בעיר העתיקה, ופנתה אליי צעירה מהציונות הדתית ושאלה איפה הכותל, כי היא רוצה להתפלל לכיוונו. הר הבית ומקום המקדש שאליו יש לכוון את תפילותינו אינו חלק מהלקסיקון שלה. כשהיא מבקשת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", היא אומרת זאת מן הפה ולחוץ. אין מקדש בלבה. אין מלכות. יש כותל ויש דמעות.

לאחרונה שאלתי רב נחשב מהכיפות הסרוגות מה יעשה אם יינתנו לו המפתחות להר המוריה, ואל-אקצה ייעלם. הוא אמר לי בלי להסס רגע: "אבנה חומות אדירות, למנוע מהיהודים להיכנס למקום שאסור להם". יש יהודים המאמינים שבגלל טומאתנו אסור לנו לגשת לחלקים מסוימים בהר הבית. יש כאלה שמאמינים שעד שתימצא פרה אדומה שאפרה יטהר אותנו – אין לנו רשות לעלות.

כך בעניין הרשות לעלות. ומה בדבר החובה? החובה להקריב קרבן פסח? ומה בדבר הריבונות? ומה בדבר אלפיים שנה של בכי וגעגועים? ומה בדבר העובדה שזרים על ההר ואנחנו בגיא? ומה בדבר מלכות ישראל?

משיח הוא אדם שנמשח. שנבחר. הוא בא מתוך העם ולא ירד מהשמים בליווי מופע זיקוקים וחצוצרות. אולי הוא כבר בתוכנו אבל הגלות מסמאת אותנו ואין אנו יכולים לראות אותו. אנחנו מעדיפים לבנות חומה מאשר לעלות בחומה. להתבצר במוכר ובבטוח, בלי להרגיז עלינו עמים ולאומים, ולבכות כל שנה בתשעה באב, ולצאת לידי חובה. כי למה אנחנו צריכים את כל הבלגן הזה.

כי הרי בסופו של דבר, בית המקדש הוא בית. והוא ייבנה ככל מבנה אחר: יצא מכרז ממשרד הדתות או משרד התשתיות או אפילו ממשרד ראש הממשלה, ויובאו ארזים מלבנון וברושים מיער ירושלים, ופועלים סינים יבנו אותו. אתם רואים אותו נבנה? אתם רואים מנופי ענק מעל הכותל המערבי?

לא. אינכם רואים. ובגלל זה הוא לא ייבנה. לא עכשיו. ועל אלה אני בוכייה. עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם.             

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

לא בגלל שנאת חינם / נתנאל אריה

 

מעשה 'קמצא ובר-קמצא' מציג כשל מנהיגותי, הנובע מחוסר נכונות להתמודד עם המציאות וליטול אחריות להכרעה. קריאה נוספת בסוגיה המפורסמת

המשך הרשומה

תיקו, קינות, תיקון / אוריאל ליכטנשטיין

 

החורבן השית עלינו מציאות של ספקות וקושיות הזוקקות את פתרונן. הדרך לשם, לפי ר' נחמן, גלומה ביכולת להתאבל ולהנכיח את החיסרון עם מטרה ברורה לתיקון העתיד

המשך הרשומה

אהבה על תנאי / אוריה מבורך

 

חזיון החורבן הסוריאליסטי של אם האוכלת את בנה מתפרש כסמל לטשטוש הגבולות שבין האם לבנה וחושף את אהבתה אליו כאהבה עצמית רקובה. 'האם הבולענית' היא גם אפיון תרבותי אשר מגדיר מחדש את חטא שנאת החינם  

המשך הרשומה

אבלות משתנה / דב ברקוביץ'

 

סוגיית הגמרא המשמשת מקור למנהגי האבלות מלמדת על מגמה של הקלה שנבעה מציפייה להתחדשות רוחנית חרף החורבן. בדור של גאולה, נראה שעלינו לאמץ הנהגה זו

המשך הרשומה

אספרא וסיפורא חרב גוש קטיף / חיים וידל

 

החברה הישראלית על שני מחנותיה העיקריים שכחה לפחד, והתבצרה במתחמים אידיאולוגיים מבוצרים היטב, אטמה את סדקי קירותיהם מכל ספק, הקשתה את לבה, ונתמלאה ביטחון עצמי גמור. חורבן הגוש לאור אגדות החורבן

המשך הרשומה

זעקי על מוות / דב ברקוביץ'

 

הרצח של הצדיק הפרוש הרב אלעזר אבו חצירא זעזע עד תהום – את הקרובים אליו וגם את אלו שלא זכו להתייעץ איתו ולהסתופף במחיצתו. המחשבה שאדם שהקדיש את עצמו במשך כל חייו לקדושה וטהרה נרצח בדם קר כשהוא יושב בחדרו על ידי אדם שנכנס לביתו מתוך נתינת אמון מוחלט כפי שעשה זאת לכל מי שביקש את עצתו – לא נותנת מנוחה. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים; אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (איכה ב, כ).

אך למרות העניין המיוחד – והבלתי נתפס – ברצח אדם שדימו אותו למלאך ה' צבאות, יש משהו מוכר, מוכר מדי, בתמונה של אדם המבקש ייעוץ או טיפול ומנצל את האינטימיות היחסית שבסיטואציה לפגוע במייעץ ובמטפל. רופאים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים ואחרים חשופים לאלימות כאשר המטופל אינו מרוצה מהטיפול, העצה או ההתייחסות שהוא זוכה להם.

חלק מהתדהמה שחשנו בעקבות הרצח הנורא של הרב אלעזר זצ"ל נובע מטעות בראיית המציאות – חשבנו שנגע הצרעת לא פושה בגוף. חשבנו שרופאים, עובדים סוציאלים ואחרים – מילא. אבל רבנים? נכד של הבאבא סאלי? מקובל ופרוש? זה עניין אחר.

והנה, זה ממש אותו העניין. קם אדם מן השורה, אבא לילדים, ונועץ סכין בלבו של צדיק בגלל שלא היה מרוצה מהייעוץ שקיבל. גם אם ייווכח בבדיקה פסיכיאטרית שאשר דהן איננו שפוי ואינו יכול לעמוד לדין – גם אז המעשה הנורא חושף את עומק הנגע בחברה שבה רצח נעשה פתרון לתסכולים אישיים, למריבות ולסכסוכים.

דווקא מעשה קיצוני של אדם בלתי שפוי, ולא ברור עדיין אם מדובר כאן במקרה שכזה, מהווה מעין שבשבת ברוח הנושבת בסביבה שבה הוא חי, ומשקף משהו מנפשותיהם של רבים השומרים על גבולות יצריהם.

*

המוות הולך בקרבנו ואנו אדישים לו. למדנו לקבל אותו כמציאות שאין לשנותה – אולי מתוך כאב, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך הדחקה והתגוננות הנפש. אין רצח ללא זוועה – גם כאשר נרצח מי שאיננו ברום מעלה, גם אם הנרצח הוא פושע בכנופיית סמים. הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצחים בני אדם בתוכנו היא הקרקע שממנה צמח רצח זה – גם אם הוא נעשה ברגע של חוסר שפיות.

על מה לא הזדעקנו? על אם וסב שהיו מעורבים בהכנסת ילדה תמימה למזוודה שנזרקה לירקון, על נשים הנרצחות על ידי בעליהן הכועסים והמתוסכלים, על סכסוכי שכנים ונהגים המסתיימים במוות, על שוטרים הנחשדים ברצח, ועל מלחמות של כנופיות שצמחו מתוך בתינו. ומלאך המוות מסתובב באופן חופשי בכבישים של המדינה שהקמנו להיות "אור לגויים".

בפרשה שקראנו בבתי הכנסת יום לאחר הלוויה של הרב אלעזר זצ"ל נאמר:

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹפְכוֹ

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶר אַתֶּם ישְבִים בָּהּ
אֲשֶׁר אֲנִי שֹכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי ה' שֹכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל (במדבר לה, לג – לד).

אין השראת שכינה בארץ שבה נשפך דם נקי.

כאשר נמצא אדם שנרצח בשדה, מבלי שנודעה זהותו של הרוצח, על המנהיגות הרוחנית הקרובה לאירוע לקבל על עצמה את האחריות למעשה. זוהי מצוות 'עגלה ערופה'. וכי זקני העיר הקרובה הם שרצחו ושדדו?! הגמרא מסבירה שציבור שאינו שומר על עוברי אורח כיאות מבטא בכך את כישלונם של אלו האחראים לעיצוב הנורמות הנהוגות בו.

עוד לפני שהרופאים צעדו לשם רווחת הציבור ולפני שרבבות מילאו את רחובה של עיר, מנהיגות רוחנית הייתה חייבת לא לתת לנו מנוחה כתגובה לכל תופעה של אלימות חריגה. נדמה שהאדישות של כולנו, הקבלה מתוך הדחקה, מהוות את התשתית לרצח של הרב.   

בתשעה באב החל השבוע יש לבכות על הירצחו של צדיק בקודש הקודשים של חדרו שבו הוא הביא מזור פיזי ונפשי לרבים. אך יש לזעוק במר נפש על הנגע שפשה בגופנו. בחברה האמורה לדקדק בקדושת החיים, האלימות הפכה לחלק מדרך החיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

אבלות על מה שלא ישוב / משה מאיר

 

אין זיקה הכרחית בין אבלות עמוקה בתשעה באב לבין השאיפה לכונן את המקדש ולהשיב את עבודת הקרבנות. אבלות היא לא פעם על מה שהיה ואיננו, היה ולא ישוב

המשך הרשומה