ארכיון הבלוג

לא אני ולא את, תאמרו אנחנו | עזריאל וחדווה אריאל

השחיקה בחיי הנישואין בעידן המודרני נובעת דווקא משום שהרומנטיקה משחקת בה תפקיד מרכזי. במקום סיפוק עצמי, זוגיות בריאה צריכה לחתור לייעוד משותף

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 849

המשך הרשומה

להחיות את העציץ | יובל שרלו

לפער בין הפסיביות של הכלה במעמד החופה ובין תפיסת השוויון מספר תגובות אפשריות. הסוד הוא לא להכריע ביניהן אלא ליצור מרחב דיאלוגי של בני הזוג והרב  המשך הרשומה

מהאח הגדול לכהן הגדול | יוחאי רוזנברג

חוסר הנאמנות ההופך לפומבי מעלה את השאלה: האם קנאה זוגית לגיטימית בחברה המודרנית? מחשבות עכשוויות בעקבות מסכת סוטה, על מחויבות ועל מחיר החופש המשך הרשומה

אהבה בסיבוב שני / אור יחזקאל הירש

ההשוואה בין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף רומזת לקשיים שבזוגיות לאחר שהאהבה הראשונה פגה והיחסים השתנו. קריאה מחודשת במדרש הידוע.

המשך הרשומה

לתת להן מה שלי לא היה / רחלי ריף

המכון להכשרת יועצות ההלכה שהקימה חוגג שתים עשרה שנים ומאות בוגרות, והיא כבר חולמת על השלב הבא: תפקיד קהילתי לנשים בשכר. הרבנית חנה הנקין עושה מהפכות בשקט המשך הרשומה

בניין שלם דורש שלום / חיותה דויטש

כל המשפחות בכניסות השונות של הבניין חיות בצל איום החורבן. בכתיבה חושפת ומדויקת נוגע רומן חדש בשורשי התערערותו של התא המשפחתי הדתי-מודרני המשך הרשומה

בין עול לעוול / שלום רוזנברג

  

 עול המצווה והחוק מעורר בדורנו התנגדות קיומית. זירת המאבק היום היא עול המשפחה: "ראה חיים" בעידן של "לעשות חיים"

המשך הרשומה

עזר לבשר אחד / שלום רוזנברג (לפרשת בראשית)

 

העמל הגדול הכרוך בהקמת משפחה ממותק בהנאות האינטימיות ובתמיכה הזוגית. העיר ללא הפסקה היא ניסיון כושל להעניק לכל זה אלטרנטיבה

המשך הרשומה

שפה חדשה לזוגיות / עפר בשן

 

בתגובה ל'חפירות להצלת המשפחה' מאת ברוך כהנא, גיליון פרשת ואתחנן

המשך הרשומה

מֵחַוָּה לשרה: תהליך השבת הכבוד הנשי / טפת הלפרין

 

באפשרות שניתנה בדורנו לנשים ללמוד וללמד יש מעין תיקון לחטא הקדום שבגינו איבדה האישה את אישיותה העצמית ונותרה כלי להולדה. לקראת ימי העיון בתנ"ך בגוש עציון   

המשך הרשומה

להרפות מן הצניעות / ירמי סטביצקי

 

עלינו להודות שאין בידינו פתרון לבעיית המיניות בגיל הצעיר. לכן, ראוי שכמחנכים נפסיק את העיסוק האובססיבי בהפרדה ובהתנזרות ונלמד את תלמידינו מהי זוגיות בריאה

המשך הרשומה

אחרי שנסגרת הדלת / מאיר לב

 

ואז הוא יצא וסגר את הדלת.

היום באים אנשים לראות את הדירה שלהם. חיים שאל אם להישאר או ללכת לכולל-ערב. היא אמרה שזה בסדר. ושזה אדם שכבר הגיע פעם אחת ושכשצריך היא גם יכולה. הוא לקח את הכובע והחליפה, אמר 'שלום', יצא וסגר אחריו את הדלת. היא נותרה לעמוד במסדרון וחייכה חיוך מריר. טוב שהוא הלך. עם היובש והענייניות שלו, מי יתחבר לדירה. היום אנשים מחפשים אווירה. מחפשים להתחבר ולאהוב את המקום, לא רק לבדוק את מספר החדרים ואת רמת האיטום.

איור: נחמיה בועז

בעוד חצי שעה הם מגיעים, נשאר לה מספיק זמן לעבור פעם אחרונה על המסדרון. פתחה את הברז. המים זרמו בחיוניות, ממלאים את הדלי בקצף ובועות. הסמרטוט היה יבש. היא התכופפה לניגוב אחרון כשנשמעו הדפיקות בדלת. הסתכלה בשעון. 9:05.

הם יחכו קצת, מה אפשר לעשות.

כשאחרון העיגולים הלחים התאדה היא פתחה את הדלת.

הגבר נכנס ראשון, בצעדים בטוחים, ואחריו אשתו, הולכת צעד אחר צעד, עוקפת סימן סורר של מים. קול בכי. התינוק התעורר.

הסתכלה על הגבר. "שנייה, אני חוזרת".

כשהלכה לאורך המסדרון שמעה אותו אומר לאשתו: "אני כבר מכיר את הדירה, אני אראה לך". אשתו בטח מסתכלת על הסלון והמטבח, אבל לפי הצעדים שלהם הם הולכים אל חדר השינה.

שני סוגים של צעדים.

צעדים גדולים, בטוחים בעצמם, וצעדים עדינים יותר, עדיין חוששים מלגעת, מלהתקרב. הוא נכנס, היא נשארת בפתח. מעניין אם הוא תמיד כזה, זורם ומשוחרר, או שהוא מרגיש משהו מיוחד כאן. משהו שהיא משדרת. ניגשת אל אשתו, מספרת לה כמה טוב הבית, כמה מושקע השיפוץ וכמה השכנים נחמדים.

אשתו שואלת את השאלות הנכונות והצפויות מראש, עונה את התשובות הנכונות, מהנהנת במקומות המתאימים. הוא עובר לידן, לא מקשיב בכלל. עובר את המטבח, יוצא אל המרפסת, חוזר דרך חדר השינה אל המסדרון. נועז, אבל שקול ומתחשב. מסתובב בדירה כאילו הייתה שלו, אבל מתייחס ושם לב למה שבאמת יש בה, לא רק לקירות ולרצפה.

 היא חיכתה שהוא יחזור לראות את הדירה. וכמה צפוי שזו תהיה אשתו. חייכה לעצמה.

כמה מהר אתה מזהה תאום למצב. גם הוא עם המבט המחפש, גם הוא עם הדיבור שזורם כמו נהר, אבל מתפתל בסיבוב, עוקף דברים, שׂם סכר בכוח.

הן הולכות אל הסלון.

מדברות שיחת נשים. כמה ילדים, ואיפה גרתם קודם, ולאן אתם חושבים לעבור.

הוא שוב בחדר השינה. בטח בוחן את התמונות, וחושב על ההבדל בין שני האנשים שמחייכים שם בתמונה. בעלה גבוה, רזה, מבט חכם אבל חסר מרץ. והיא – קצת שמנמנה, אבל מלאת אנרגיה ורגשות. מי שמכיר אותם יודע אילו נושאים לא להעלות כדי לא להבליט את הפער ביניהם.

"אז בעצם למה אתם עוברים מפה?"

"תראי, זה רחוק מבית הכנסת של בעלי, ואנחנו גם רוצים להתקרב יותר להורים שלי".

הוא מתקרב. "איפה בעלך מתפלל?"

"ברחוב רש"י".

"וואו, למה כל כך רחוק?"

"אנחנו חסידים…"

הוא אומר "אהה", והיא יודעת בדיוק מה אומר ה"אהה" הזה.

מה לכל הרוחות אכפת לה מבית הכנסת של בעלה והרי זה ברור שלא הוא קובע אלא היא.

אהה, הוא צודק.

השאלות הסתיימו, ובכל זאת הם לא הולכים. נכנסים שוב לחדר הילדים, בודקים אם אפשר להגדיל אותו. ברור שהם לא יקנו. יש להם יותר ילדים ולמה שישקיעו בדירה קטנה כל כך.

 הם כבר בדלת, האישה אומרת תודה והיה נעים להכיר, והוא מסתובב.

"תראי, ברור שאם אנחנו חושבים על הדירה הזו זה בגלל השטח שמאפשר לשפץ ולהוסיף חדר. מן הסתם גם אתם חשבתם על זה, אז אולי תעזרי לנו בתכנון ובמסקנות שלכם".

אשתו שולחת אליו מבט קצר רוח. "גם אם אפשר להוסיף – זה יהיה רק חצי חדר קטן…"

הוא לא מפסיק לדבר, כאילו לא שמע אותה. "תראי, יש פה שני דברים מוזרים במיקום של החדרים…"

הנה זה מגיע.

היא מרגישה את החום מטפס ללחייה.

אבל הוא מתחיל דווקא עם הסלון.

"יש לכם סלון ענק כולל מרפסת, למה לא סגרתם חלק בצד לחדר?"

הוא צודק, גם בעלה אף פעם לא מבין למה היא מתעקשת לא לסגור, אבל היא מתעקשת. הסלון בשבילה הוא המקום החברתי, הוא המקום שאליו היא בורחת מהמטלות והשגרה. והיא לא יכולה לוותר עליו. הוא בוחן אותה, בטח קולט את המבוכה שלה. מחייך. "יש אנשים שהסלון בשבילם הוא קודש לעיסוקים אחרים, אז הם צריכים סלון גדול…"

מסתכל עליה. מחפש את התודה בעיניים שלה.

הוא הבין אותה, לגמרי.

עכשיו תורה: "אתה בטח רוצה גם לשאול על חדר השינה… למה הוא צריך שני פתחים".

מהחיוך שלו היא יודעת שקלעה בול.

"הדלת הזו למרפסת היא הצלה. ככה יש קצת אוויר, ואתה לא מרגיש חנוק על ידי ארבעה קירות…". אשתו מעבירה מבט תמה ממנו אליה וחזרה. אבל העיניים שלו אומרות לה שהיא קיבלה את ההזדמנות, ועכשיו היא בטוחה שהוא לא ישכח אותה.

 meirlev3@gmail.com

המחויבות, הוא זה שמסוגל לחסות בצלה, וזה המסוגל למרוד בה. הוא חי אותה באישורה ובבגידתו בה.

ההדדי שבין הלווה למלווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011