ארכיון הבלוג

ההלכה של איש המדינה / אביעד יחיאל הולנדר

הרב שלמה גורן פסק מתוך אחריות גדולה לשגשוגה של מדינת ישראל, לטיפוח עצמאותה ולשמירת האחדות בעם. הגמישות ההלכתית שלו עוררה ביקורת, אך לפחות בעיניו דרכו ביטאה דרך קלאסית של פסיקה המשך הרשומה

מודעות פרסומת

עצה טובה של מומחה / נדב שנרב

הוראותיהם ופסקיהם של רבנים, תהא גדולתם אשר תהא, הם בגדר 'עצה טובה' שניתן לסמוך עליה ולקוות כי הוא מכוונת לרצונו של הקדוש ברוך הוא. הם אינם יוצרים חלות הלכתית. האמת היא חיצונית ואובייקטיבית, והמבחן העליון הוא היכולת לכוון אליה המשך הרשומה

איך פוסק פוסק? / הראל גורדין

הצצה אל חדר עבודתו של איש ההלכה עשויה להציע תובנות לגבי אופי פסיקתו. השאלה היא אם מה שניבט לעין הוא שיקולי הווה או מחויבות לעבר המשך הרשומה

בתגובה ל'לצאת ידי זכות' מאת עידו פכטר, גיליון פרשת משפטים

 

שיח של אחריות / איילת ליבזון

במאמרו קלע פכטר לנקודה חשובה ביחס שבין ההלכה במדינת ישראל ובין התרבות הליברלית, המושתתת על תפיסת הזכויות. העימות בין הערכים הליברליים ובין ההלכה במדינת ישראל הופך להיות אקוטי מיום ליום, ואין ספק שדרושה חשיבה מעמיקה בנסיון לגשר על שני העולמות הללו וליצור שפה חדשה המאפשרת שיחה אמיתית ביניהם.

אף אני סבורה שישנה אפשרות לשלב את שיח הזכויות לתוך פסיקת ההלכה בימינו. אלא שבניגוד לפכטר, אין אני חושבת שזהו חידוש של רבני דורנו אלא תפיסה הקיימת לאורך כל הדורות בהלכה היהודית. ההתחשבות בצורכי הפרט הינה אחד העקרונות המנחים כל פוסק בעל שיעור קומה, ולעתים קרובות ניתן לחוש בקריאת שו"ת שגם אם אין הכותב מתבטא בשפה של זכויות, העקרונות העומדים ביסוד שיח הזכויות, כגון חירות וכבוד הבריות, הם המנחים את הפוסק.

יחד עם זאת, אין ספק בכך שהמושג המנחה את החברה הליברלית הינו מושג הזכות, בעוד המושג המנחה את החברה היהודית הינו מושג החובה. בעוד פכטר קובל על השוני, ומבקש להכניס את מושג הזכות לשפה ההלכתית, ברצוני לעמוד על המשמעות העמוקה של מושג החובה, ואף להציע אפשרות ליציאה מן הניגוד הבינארי שבין זכות לחובה. במאמר מופלא משנת 1987 תיאר המשפטן רוברט קובר כיצד המושג 'זכות' והמושג 'חובה' נטועים כל אחד בתוך סיפור מכונן אחר לחלוטין וכיצד הם שואבים את כוחם מסיפור זה. לפי קובר, הסיפור מאחורי מושג הזכות הוא הסיפור של האמנה החברתית, שלפיו כל פרט מוותר במידה מסוימת על האוטונומיה שלו כדי לקבל הגנה מן הכלל. יחד עם זאת, ישנן זכויות שאי אפשר לוותר עליהן, ואלו הן הזכויות המבדילות את האינדיבידואל כפרט מובחן מן הפרטים האחרים. לעומת זאת, המושג היסודי של ההלכה היהודית הוא המושג של 'מצווה' או 'חובה', הקשור באופן מהותי עם הסיפור של קבלת התורה בסיני.

כפי שהדגישו כבר חכמינו (בבלי שבת פח ע"א), במתן תורה לא היתה קבלה אוטונומית של החוק מתוך בחירה, אלא הקב"ה כפה את התורה על עם ישראל. על פי הנרטיב הזה, האדם איננו בוחר לקבל עליו את המצוות אלא הוא מחויב בהן מתוקף שייכותו לעם היהודי. זאת ועוד, מתן תורה איננו חוויה של התגלות התורה ליחידים, אלא חוויה קולקטיבית, המאגדת יחד את כנסת ישראל. קבלת התורה קשורה באופן מהותי לערבות המשותפת לכלל ישראל, ומקורה של החובה איננו זכותו של הפרט, אלא דווקא האחריות כלפי הכלל. במילים אחרות ניתן לומר שמקורה של החובה איננו רק בברית שבין האדם לא-לוהיו, אלא גם בברית שבין האדם לקהל.

בכך הטמינה המסורת היהודית את אפשרות התיקון החברתי בתוך ההלכה. ההורים מחויבים כלפי ילדיהם, האיש והאישה מחויבים זה לזה, הדיין מחויב לנהוג כראוי בבעלי הדין, הקהילה חייבת לדאוג לפרטיה. מי שצרכיה אינם ממומשים יודעת בדיוק למי היא צריכה לגשת כדי לתבוע את שלה. במובן זה, מערכת המשפט היהודית היא מערכת בעלת פוטנציאל גואל ובעלת יכולת עמוקה לתיקון העולם.

מדוע הבחנה זו חשובה? כיוון שלכל מושג יש יתרונות וחסרונות משלו, וראוי לשים לב לכך שאימוצו של מושג מרכזי כל כך, יחד עם תפיסת העולם שהוא מייצג, פירושו לעתים שפיכת התינוק עם מי האמבט וביטול של תפיסת עולם אחרת. אחד החסרונות המשמעותיים של שיח הזכויות המודרני הוא שההתמקדות הרבה בזכות מצביעה לעתים קרובות על צורך עמוק וכואב, אך אינה מספקת לו תמיד פתרון ממשי. לדוגמה, כפי שניכר מהדיונים הסוערים בארצות הברית של השנים האחרונות, העובדה שישנה הסכמה על זכות לטיפול רפואי אינה גוררת הסכמה מלאה על כך שהמדינה צריכה לשאת בנטל של טיפול זה.

דומה בעיניי שניתן להימלט מהדיכוטומיה החדה בין מושג הזכות ומושג החובה על ידי שימוש במינוח אחריות, המשלב את הגרעינים השונים של שני הסיפורים העומדים מאחורי מושגים אלו. בסיפור של האמנה החברתית, האידיאל הוא שהיחיד מפקיד את זכויותיו בידי הכלל ובכך נותן בידו את האחריות על הפרט. בסיפור של מתן תורה, האחריות לאחר נוכחת מעצם השייכות באותה חוויה מכוננת. אנשי הלכה בימינו צריכים לפעול בעיקר מתוך תחושה של אחריות. אחריות כלפי זעקותיהם של פרטים, כגון הנשים הרווקות שאליהן כוונה פסיקתו של הרב שרלו, אך גם כלפי זעקתה של החברה בכללה, ובייחוד כלפי הבעיות הייחודיות העולות במציאות הישראלית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא רק 'מה מגיע לי', אלא 'מה האחריות שלי כלפי האחר'. העמדת עקרון האחריות בבסיסו של השיח ההלכתי מאפשרת לשקול את השיקולים של פרטים שונים וכן של הציבור באופן שיאפשר להלכה לממש את כוח התיקון הגלום בה.

הכותבת היא מרצה במת"ן וחוקרת בפרויקט "זכויות אדם והיהדות" במכון הישראלי לדמוקרטיה

 עידו פכטר משיב:

אין לי אלא לקבל בברכה את דבריה של גב' ליבזון ולהסכים עמם, אך רק אדגיש נקודה יסודית שלא ניתן לה ביטוי מספק לטעמי בדבריה. התפיסה שגב' ליבזון מציגה יונקת מתפיסה דתית שונה מזו של היום; את זאת חשוב להבהיר. ליבזון מציעה משפט היונק את כוחו מתפיסה דתית הרואה בשלמות החברתית או הלאומית בעולם הזה את האידיאל הדתי, ולא מזו הרואה כעיקר את שלמותו הפרטית של האדם בעולם הבא, כפי שהצגתי במאמרי. סבורני שאכן תפיסה זו קולעת יותר לרוחה של התורה שניתנה בסיני, אך רחוקה היא מהתורה שהתפתחה במשך שנים בגלות. אי לכך, הצעתה של גב' ליבזון דורשת למעשה שידוד מערכות כולל של תפיסת התורה וייעודיה, במחשבה כמו גם בהלכה. אין אני יכול לקוות אלא שהדבר יתממש.  

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

  

אוטובוס בשבת לחשיבה הלכתית / עידו פכטר

"דומה שיש איזושהי הסכמה שבשתיקה בקרב הציבור הדתי בכל התחומים שנוגעים לדת ומדינה – החל מהחרד"לים ועד בית הלל. כולם מעדיפים להתחבא מאחורי אותו סטטוס-קוו שכבר מזמן איננו מקודש ופשוט לשמר את המצב הקיים, שלא יכביד על התפיסה ההלכתית שלנו, שלא יעיק על יחסינו למדינה. שב ואל תעשה עדיף."

המשך הרשומה

בתגובה ל'תירוצים ואוקימתות בדיעבד', מאת ישראל לבקוביץ', גיליון פרשת שמות

 

ערעור יסודות הבניין / ישעיה שטיינברגר

 לא הביקורת על הישיבות מקנה למבקר את התואר 'אחר' אלא הזלזול הבוטה במסורת ההלכה ובעיקרי תורה שבעל פה. שום חוג דתי-אורתודוקסי לא היה מסכים לכך

מתגובת ישראל לבקוביץ' למאמרי עולה שהוא לא ממש טרח לקרוא את דבריי אלא בסקירה בעלמא. לכן, אם לנקוט  לשון עדינה, דבריו רצופים אי דיוקים. ראשית, איני בוגר ישיבת כרם ביבנה, אבל זה ממש לא רלוונטי לצורך הדיון. שנית, הכותב 'התביית' משום מה על הרב שך והדוקטרינה החרדית, ואילו אני התייחסתי אליהם רק בעקבותיו. האמת היא שכמעט כל הישיבות – כולל "מרכז הרב", "הר המור" ובנותיהן הרוחניות וכן רוב רובן של ישיבות ההסדר – מזדהות דה-פקטו עם שיטת הלימוד החרדית וכן עם גישתה לתורת חז"ל והקדמונים (רוצה לומר מבחינת ההספק המועט יחסית בעיון ובנושא ההתבטלות בפני סמכות הקדמונים). גם מרן הראי"ה קוק, אף שדגל בהספק רב יותר, לא המליץ להמיר את הגמרא בלימוד טעמי המצוות של ה"מורה" ובוודאי שהיה רחוק מלחלוק ח"ו על חז"ל. אפילו סדר קבוע לתנ"ך לא התקיים, לפי מיטב ידיעתי, בישיבתו. אם נסתמך על ענק אחר בעולם הישיבות הציוני, הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון, די לקרוא את מאמרו "איש ההלכה" כדי לראות לאן רוחו נושבת. לא הצלחתי למצוא בשום חוג דתי רציני, שלימוד התורה יקר בעיניו, אילן שלבקוביץ' יכול להיתלות בו.

מועט המחזיק מרובה

בעניין שיטת הלימוד לפי רבנו תם. אכן, הרמב"ם חולק בעניין שילוש הלימוד: מקרא-משנה-תלמוד, כפי שאף אני הדגשתי זאת. אף על פי כן הוא מציב בראש הפירמידה את התלמוד. דבריו באיגרת אינם אלא כלפי ההופכים את הפלפול לתכלית עצמאית (אגב, גם אם תמצי לומר שיש סתירה בין איגרתו ל"משנה תורה", כמדומני שפוסקים כשני). הבהרתי שההסתמכות למעשה על רבנו תם היא בדיעבד בגלל ירידת הדורות והיא מתייחסת רק לשנים שבהן הצעיר קונה את הכלים ואת המיומנויות בישיבה. הדגשתי שפשיטא שבהמשך חייו הוא אמור ללמוד את כל התורה על כל מקצועותיה (השו"ע בהל' ת"ת פוסק כרמב"ם ורק הרמ"א מביא את ר"ת כ"יש אומרים", כברירת מחדל).

בהמשך לכך, אכן לבקוביץ' צודק שלא הייתה ועדה עליונה שקבעה שיטת לימוד של כעשרים דפים למסכת, אך נוצרה פנמונולוגיה שבאופן כללי הוכיחה את עצמה, לפחות בעיני רוב ראשי הישיבות. דומה שהבהרתי היטב שהדפים שלומדים בישיבה אינם אלא מדגם מייצג מוצלח המעניק מפתחות וחשק להמשך לימוד עצמי של כל התורה. אין הם בשום אופן מהווים סוף פסוק כלפי בית דין של מעלה, שם נישאל אם עסקנו בכל התורה על כל חלקיה. 

בפועל מגיעים לרכישת ידע של הרבה יותר דפים גם בישיבה עצמה בלימוד סדרי ב' וג' ב"בקיאות". הדיון הצטמצם בדבריי ל"עיון" שבסדרי א' ולתוכני השיעורים בלבד. אך למעשה אף ה"עיון" עשוי להעניק ידע נרחב. תוך העמקה במפרשים הרבים שמסביב לסוגיה, לא רק שנרכשים אופקי המשגה אלא גם נחשפים לחומר חדש ונרחב ביותר. הידע נקנה סכמטית-אנכית במקום שעיטה אופקית על מסלול דפי גמרא. רבי אליהו מישקובסקי, ראש ישיבת כפר חסידים, שלט בהרבה סוגיות בקדשים ובטהרות, למרות שלפי הודאתו מעולם לא למדן כסדר. הוא התוודע להן דרך ציטוטן על ידי התוספות וגדולי המפרשים. במיוחד הדבר אפשרי דרך ספרי למדנות היקפיים הנלמדים תדיר בישיבות, כגון שב שמעתא, מנחת חינוך, שערי יושר ועוד. הם מרחיבים את המושגים תוך הפניות והצלבות סוגיות רבות.

בנוסף, איני מצדיק השמטת ענפי תורה אחרים מה"קוריקולום" הישיבתי. באתי רק כסנגור המתרכז בהאשמות ולא כפורש משנה שלמה. ואגב, חלק משאר המקצועות כן נלמדים ברוב הישיבות – אם ברמה של לימוד עצמי או בחברותא וכן דרך שיחות ראשי הישיבות והמשגיחים. כל בר דעת המחונן בשאר רוח, ויש כאלו גם בעולם הישיבות, משלים ידיעותיו בתחומים אלו בהמשך חייו. שיחות וספרים עמוקים שממשיכים להישמע-להופיע גם בעשורים האחרונים, חומר שלבקוביץ וחבריו לא ממש נחשפו אליו בעליל (אולי מפני שאינם חדשניים דיים), יוכיחו. בין אלו ראוי לציין את ה"מכתב מאליהו", "פחד יצחק", "נתיבות שלום", שיעורי ר' אליהו וינטרוב ור' יעקב ויינברג מ"נר ישראל" וחוגו. בימינו מתבדרים שמועות וחיבורים מבית מדרשו של הרב משה שפירא, ושל חוג תלמידיו, של ר' שלמה פישר ושל האדמו"ר מטולנא. קיימת כמובן מערכת יצירה מקבילה בעולם הישיבות הציוני, יצירות בעל פה ובכתב מחוגי מרכז הרב וכן מכוחן של ישיבות הר עציון ומעלה אדומים וראשיהן (למרות שחלק ניכר מתלמידיהם של האחרונים פנו לכיוון האקדמי בעיקר, וחבל). כן ראויים לציון כתבי ענקי החסידות וכמובן תורת הרב. כל אנשי הישיבות האלו, למרבה הפלא, עדיין מאמינים בקדושת חז"ל ובסמכותם הבלתי מעורערת.

מי אתה ישראל?

בנוגע ליחסי לאקדמיה, לא זלזלתי באקדמיה אלא רק בלחץ המלאכותי המופעל לפעמים במחקר מדעי הרוח לחדש כל הזמן גם בהיעדר הצדקה וצורך ממשיים. אוניברסיטאות מליגת הקיסוס שהכירו (לפי עדות ידידים) לעתים בלימודי הישיבה לקראת תואר שני (במיוחד במשפטים ובתחומים שהתואר הראשון אינו עוסק בהם ישירות) הן: קולומביה, ג'ונס הופקינס ופנסילבניה.

אכן "מגוחך והזוי במיוחד" לטעון שחתני פרס נובל היהודים למדו בישיבות. אך לא פחות מגוחך הוא להתקיף בלי לקרוא את מילות המותקף. כתבתי שלימודי התלמוד של דורות רבים "יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת (תופעת האחוז המדהים של חתני פרס נובל יהודיים)". וולטיר ואני הקטן חושבים שזה בזכות לימוד הגמרא העיוני המאתגר והמעמיק. ענווה והתבטלות כלפי הדורות הראשונים וקבלת דבריהם כקאנון היוו תנאי הכרחי. שאלמלא כן במקום היגיעה היו הכול פונים לחומרים קלים המושכים את הלב ולא מחדדים את המוחין – המקור לגנים של אינטליגנציה כה גבוהה.

למעשה, לא אני הוא זה שהגדיר את לבקוביץ' כמשמיט את יסודות בניין התורה אלא הרמב"ם, כמפורש במאמרי. איני מגדיר את דבריו ככפירה בגלל ביקורתו על הישיבות; רק בנקודה אחת "הגדיש את הסאה" (כלשוני במאמרי): תליית טעויות בחז"ל והסתייגות בעקבות זאת מדבריהם עד כדי האשמתם בטשטוש בין אמת ושקר. גם בסברה ובשיקול הדעת אין לחלוק עליהם, כמוכח מהרמב"ם ריש פ"ב מהל' ממרים וב"כסף משנה" שם.

איני מתבייש בקריאתי ללבקוביץ' ולשכמותו, אלו המגדירים עצמם כ"חרדים" או כ"דואגים" לישיבות למצער, לחזור בהם. קריאתי "אחר, אנא חזור בך" (דגש על ה"אנא" – מילה חשובה שהושמטה מהכותרת) התבססה על הרושם שלא פסו הסיכויים להידברות. בדורנו ראוי לשאוב קורטוב מהאופטימיות ששידר ר' מאיר כלפי אלישע בן אבויה, רבו, ולהקרינה כלפי הכול. 

אפרופו הידברות; מי אתה ישראל לבקוביץ'? לא הצלחתי לברר את זהותך וכתובתך. האם "מקור ראשון" משתמש הפעם בסגנון המאוס של החרדונים והפשקווילים – מפרסם דברים קשים בלי לציין מפורשות את העומד מאחוריהם?

לסיכום, ברי לי שכל בן תורה, מכל הגוונים הישיבתיים המצויים, שותף לגישתי שקיים "תו תקן" בסיסי ומינימלי ליהדות הלכתית. קוראים לו "עיקרי האמונה". חייבים להציגו ולהגדירו בכל דור, אך הוא שם. מי שתולה בחז"ל בוקי סריקי, אינו שואל אלא מסיק מסקנות שטחיות, ומתעלם מהרמב"ם, מהרמב"ן, מהמהר"ל ומרבים וטובים אחרים שהרבו לעסוק בהן – אדם כזה שייך לזרם הקונסרבטיבי או הרפורמי; אל יתהדר במטותא באיצטלא של דתי אורתודוקסי. ביקורת (מוצדקת בחלקה) על הישיבות היא דבר אחד. כפירה בקנוניזציה של המסורה ושל התורה שבעל פה מסיני היא דבר אחר לחלוטין.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

בתגובה ל'רק הגדולים יכריעו', מאת אריאל בר-אלי, גיליון פרשת מקץ-חנוכה

 כולם רבעל'ך / נדב שנרב

 מחנכים מהציבור הדתי-לאומי המערערים על לגיטימיות שיקול הדעת של בעלי-הבתים, כורתים את הענף שעליו הם יושבים

במספר ויכוחים המתגלעים במחנותינו, בעיקר בשאלות הקשורות במישרין או בעקיפין ביחס שבין ההלכה לתרבות המודרנית, חוזרת ועולה אמירה שניתן לכנותה "טיעון הגדוילים". במרכזו של טיעון זה עומדת התפיסה (האמיתית מן הסתם) שלפיה אין כל הרבנים שווים, ובשאלות שיש בהן ספקות גדולים או כאשר יש חשש למדרון חלקלק אין לסמוך על פסקיהם של רבנים "קטנים" וההכרעה צריכה להיות אך ורק בידיהם של גדולי הדור, בעלי ה"כתפיים הרחבות" שלהם ורק להם הזכות להביע דעה.

אלא שהרב בר-אלי במאמרו הפליא לעשות. בעיניו גם אם מדובר ביישום של פסק מן הדור האחרון, של פוסק מכובד ביותר כרבי משה פיינשטיין, בסיטואציה הלכתית שהיא יותר קלה מזו שדן בה אותו פוסק, עדיין "ההכרעה בשאלה כבדה זו… אינה מסורה בידי מי שמצוי בשטח אלא רק לגדולי התורה".

כל אמירה מן הסוג הזה מעוררת מיד את הבעיה הפשוטה של דירוג רבנים. למרבית הצער אין לנו שום סימן משמים המגלה מיהו רב גדול, מי בינוני ומי קטן. פירושה המעשי של האמירה כי אדם צריך ללכת רק אחרי "רב גדול" בעייתי מאוד. היא בעצם קוראת לו להחליף את שיקול הדעת בעניין הלכתי אחד ספציפי בשאלה גדולה הרבה יותר: מיהו הרב הגדול? לכאורה, בעל הבית הפשוט שאין לו כלים לדון בשאלה של כניסה להריון מתרומת זרע, או של חברה מעורבת, כל שכן שאין לו היכולת לקבוע מיהו גדול הדור.

כולנו  מכירים, בנוסף לכך, את התהליך שבו הופכים רבנים מסוימים למאורות הדור בעיני ציבור בעלי הבתים. לא מספר התירוצים לרמב"מים מוקשים קובע כאן, וגם לא מהלכים גאוניים מחודשים בסוגיית 'תקפו כהן', אלא תעמולה רעשנית ורדודה המשולבת בסיפורי ניסים מפוקפקים ובשאר הבלים כיוצא בהם.

לכאורה, אפוא, עדיף לדון על עצם העניין ולא להיכנס לביצה הטובענית של הדיון על גדלותם של רבנים. אך מעבר לכך, מתחבאת כאן גם בעיה יותר גדולה.

דעס תיירע

כשהייתי בישיבה תיכונית היו כל הר"מים בישיבה חרדים. מבחינתם שיא ההצלחה של המפעל החינוכי היה הפיכתם של התלמידים לחרדים, ולשם כך הם הזמינו רבנים וגם בחורים מישיבות ליטאיות שעניינן בכך כדי שישפיעו עלינו, התלמידים, לבוא ללמוד אצלם.

למסבירים החרדים היה קו טיעון פשוט ואפקטיבי שהלך פחות או יותר כך: מכיוון שכולנו יהודים שומרי מצוות וכולנו רוצים לקיים את התורה, לא נותר אלא לבדוק איזו מבין הדרכים הנוהגות בעם ישראל היא המתאימה (עד כאן נענעו התיכוניסטים התמימים בראשיהם בעוז). ובכן, תשעים וחמישה אחוזים מבין לומדי התורה הרציניים של עם ישראל (נאמר, אלו שתורתם אומנותם) מאוגדים – זה היה המצב אז – תחת דגלה של 'מועצת גדולי התורה' של אגודת ישראל. מי בכלל יכול להעלות על דעתו ללכת בדרך אחרת? אם 95% מהרופאים בארץ ובהם כל הפרופסורים היו אומרים לך לטפל במחלתך בצורה מסוימת, היית מעלה בדעתך לטפל בה אחרת?

קו ההסברה הזה אינו אלא 'טיעון הגדוילים' במהדורה המקורית, והוא מגלה לנו כי ניסיונם של הרב בר אלי ודומיו לחקות את שיח ה"דעס תיירע" החרדי הוא דבר המביא לידי גיחוך. למרות כל ההבדלים בין המצב דאז למצב היום, עדיין רובא דרובא של תופסי התורה לא רואים שום הבדל בין הרב שרלו לרב שפירא ובין הרב נריה לרב גורדין. בעיניהם זה נבלה וזה טרפה, זה עם הארץ מדאורייתא וזה אפיקורס מדרבנן. איך נוכל להכריע בין הצדדים? בטכניקות של מדידת זקנים והשוואת פראקים?

קרה כאן תהליך לא יאומן. בזמני היה כל בחור ישיבה תיכונית צריך לנמק לעצמו – מי יותר ומי פחות, מי בצורה מוצלחת ומי לא – מדוע איננו נכנע לטיעון ה'דעס תיירע'. שנים מועטות לאחר מכן נכנסו לישיבות, במקום הרמ"ים החרדים, גל ראשון של יוצאי מרכז הרב ושאר ישיבות ציוניות, ואז נוצר נתק סוציולוגי בין לומדי התורה החרדים והדתיים-לאומיים. תחת חסותו של הנתק הזה פנו אלו לייצר "שיח גדולים" חדש שבמרכזו הרבנים שלהם, תוך התעלמות מן העובדה הזועקת כי מדובר על חלק זניח ושולי של עולם התורה בארץ ובעולם…

חזרו למקור

רמתם התורנית של הרבנים במקומותינו איננה אחידה. יש בהם יהודים שחונכו כי "צריך להאמין" שהחילונים השמאלנים בתל אביב הם בעצם דתיים ימנים שהתבלבלו, וחלקם מפנים את כוח הפינטוז המפותח שניחנו בו גם לתחום פרשנות הגמרא והפוסקים בתוצאות המעוררות לפעמים הרמת גבה. יש כמובן גם לא מעט תלמידי חכמים רציניים ומוכשרים, אבל באופן כללי אין במחננו אדם היכול להכות שוק על ירך את למדני ירושלים, בני ברק, קרית ספר ודומיהם. אין גם הצגה של דרך למדנית רצינית אחרת, שונה מזו המקובלת בעולם הישיבות הכללי, ואפילו ברמת סיפורי הסבתא על מסורות סודיות שעברו כביכול מהגר"א, דרך ישיבת וולוז'ין לאיזה רב בדורנו, יש לחרדים מעשיות יותר מוצלחות.

שאלת הסמכות בעולם התורה היא שאלה בלתי פתורה ובלתי פתירה. הכלל העולה ממסכת הוריות הוא כי אין לאיש, אפילו לא לסנהדרין גדולה, סמכות כנגד ההבנה בסוגיה של תלמיד הראוי להוראה. המצב הזה כבר ייצר הרבה מתחים בין רבנים בדורות קודמים, ואולי המקרה המפורסם ביותר קשור עם המחלוקת הסוערת סביב הגט מקליווא לפני 250 שנה, מחלוקת שחלק גדול ממנה נסב סביב תביעתו של בית הדין בפרנקפורט למעמד שאינו מתיר לחלוק עליו.

נכון, בסופו של דבר צריך להיווצר שיווי משקל הגיוני, ואינני בא להמליץ כאן על מצב של אנרכיה מוחלטת שבה כל אחד מבעלי הבתים יתחיל לשלוח שו"תי SMS לעצמו. אבל גם הצד השני צריך להיות ברור: חבילת הרעיונות המגדירה את הציבור הדתי לאומי כוללת בתוכה גם את החופש של הפרטים להפעיל חשיבה ביקורתית בשאלות הלכה ואגדה.

מי שחושב שאין לאדם הפשוט סמכות להפעיל את השכל, מי שחושב – כפי שאומרים בבני ברק – שאת הראש יש לי בשביל לסחוב קרשים לסוכה ואת האוזניים כדי לשמוע לגדולי הדור, שילך להיות חרדי ויעזוב אותנו במנוחה. אם כבר החלטת לצרוך את דוקטרינת הדעס תיירע ולבטל את השכל, לפחות תעשה את זה כמו שצריך, עם הרב חיים קנייבסקי והרב נסים קרליץ, ולא עם גרסת החיקוי המקומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

בתגובה ל'הפרדה מגדרית בארם נהריים' מאת גדי גבריהו, גיליון פרשת וישלח

 

לא לומדים צניעות מן התנ"ך / גלעד פרי

שלחן ערוך, אבן העזר, אמסטרדם, התקס"ג

כמה טוב שלא הונהגה הפרדה בארם נהריים, כותב גדי גבריהו, שאלולא כן לא היה פוגש יעקב אבינו את רחל, עבד אברהם לא היה מכיר ליצחק את רבקה, וכך עמנו לא היה קיים. גבריהו מתרפק למעשה על הנהגות הצניעות בתקופת האבות ויוצא בקריאה לבני דורו: החומרות, ההנהגות וההפרדות העוסקות בצניעות מיותרות ומופרכות הן. תלמדו מהלכות הצניעות של אבותינו הקדושים. ואני אומר: אל תגזור גזירה שווה מצניעותם של אבותינו. הרי באותה מידה היית יכול לומר: איזה מזל שלא קמו גדולי הדור באותה תקופה ואמרו – אסור לאדם לשאת יותר מאישה אחת, שכן איסור מופרך זה היה מונע מיעקב אבינו לשאת ארבע נשים, וכן מאברהם אבינו ומדוד המלך, וכך עמנו כנראה לא היה מתקיים.

ועוד, הרי באותה מידה ניתן היה לומר: כמה טוב שיהודה הלך לזונה, תמר, שהיא בעצם כלתו, ובעצם זהו תחילת סיפורו של העם היהודי. אח, איזו קדושה. ובואו נחשוב על ראובן ויוסף, למשל – גם אחים וגם בני דודים. מצב אידיאלי. ואם החישובים שמורים על כך שרבקה התחתנה בגיל שלוש נכונים הם, מזל שהמועצה לשלום הילד לא הייתה קיימת. אחרת יצחק היה יושב בכלא כלשהו ועם ישראל לא היה נוצר. מזל גם שהיה מותר לנשק ולחבק אז, כמו שיעקב נישק את רחל, כי אם היה עושה זאת היום, הוא היה עלול לשבת במעשיהו, באגף התורני.

שלא אובן לא נכון: אינני מתומכי ההפרדה דווקא. לא אחרים נשים שמזייפות שירי ארץ ישראל באוטובוס טיולים ושמי לא יימצא בפשקווילים הזועקים פריצעס פריצעס. אני רק אומר שבל נערוך השוואות מופרכות לתקופת התנ"ך. אנחנו לא שם והם לא פה. זה לא עובד. לא אמין. הדור שלנו, עם כל הכבוד, אינו דומה ולו במעט לדור של האבות. בדור שלנו, כל ילד, מכל מקום, במגע אצבע, יכול להגיע לדברים הכי נוראים בעולם – הכי סוטים, הכי טמאים, הכי שפלים. בדור שלנו, אם תרצה או לא, תיאלץ לעבור במרחב הציבורי על פני תמונה של אישה בבגדי חווה, שמוכרת על ידי גופה מוצר כלשהו. בדור שלנו, כבר כל ילד יודע ומכיר מה שבדורות הקודמים לא שמעו על קיומו.

זמננו היום שונה. רבים יודעים להגיד זאת כשמדובר בהלכות צניעות אחרות- נגיעה, כיסוי ראש, מכנסיים. אמירות כגון ״אלה הלכות שהיו רלוונטיות פעם״ אני שומע די הרבה. באותה מידה, גם המעמד ההוא בבאר לא רלוונטי. לא בצחוק, לא ברצינות ולא בכלל. ובוודאי שאי אפשר להסיק ממנו שום דבר שקשור בצניעות. 

אתה מבקש ללמוד על צניעות? בשביל זה יש לנו התורה שבעל פה, שמשתלשלת מאז ועד לרבותינו. הבה לא נתרגש משני הצדדים. לא נתרגש מצד החומרות הפושטות והולכות בכל מיני מקומות, ולא נתרגש מההשוואות להלכות הצניעות שנהגו בדורות הקודמים. אלו ואלו לא רלוונטיות. הדור שלנו הוא הדור שלנו, נקודה. אין דומה לו באתגריו, במאפייניו, בדמויותיו ואפילו באופנתו. לעומת זאת, לאורך כל הדורות השולחן ערוך הוא אותו שולחן, והמשנה ברורה היא אותה משנה. תפתח ותקרא מה כתוב שם באמת על הפרדה, התרחקות וקול אישה.

אני מניח שגם רבי יוסף קארו לא למד את ההלכות שכתב מהאבות הקדושים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

בדה לך דת / יואב שורק

 

הערות על השיח הפופולרי בענייני אמונה והלכה

המשך הרשומה

על הצניעות: בין קדושה לתועבה / בכל סרלואי אולמן

 

חברה צנועה תוחמת את המיניות לגבולות נכונים, ומאפשרת לנשים קיום כבני אדם. החברה הדתית והחרדית מתרחקת מאידיאל זה, בשל תרבות צניעות שיש בה מן הפורנוגרפיה

המשך הרשומה

מודל הרצף בחינוך היהודי / שמואל בן דוד

 

האם יכול להיות חינוך שיהווה תשתית מאחדת לכל יהודי ישראל ויעניק לחברה כולה את מתנת החיבור העמוק ליהדות? מסת-חזון על חינוך ממלכתי אמיתי, על רקע ניתוח החינוך הדתי

המשך הרשומה

למען האמת / אביעד הכהן

 

ספר חדש מבית המשפט העברי מעמיק בעקרונות היסוד של עולם הראיות וחושף אוצרות שרבים מחכמי ההלכה העדיפו לשכוח. אולי סוף סוף גם הנשים תוכלנה להעיד

המשך הרשומה

דרך של נאמנות לתורה / יואב שורק

הקריאה לצאת אל מעבר לאורתודוקסיה אינה ויתור על הנאמנות לתורה, אלא מימוש של הברית שבין ה' לישראל, והמשך דרכם של חז"ל וגדולי ישראל. תשתית לתפיסה הפוסט אורתודוקסית

המשך הרשומה

הזדמנות שהוחמצה / יעקב ידיד

 

המעשה שסיפר על במה זו הרב שי פירון (גיליון בהר) מעורר הזדהות אך גם תמיהה. הנערים גילו רצון ערכי ונטילת אחריות, רבניהם קצת פחות. למה ששמירת ההלכה תיעשה כמסקנה עצובה?

המשך הרשומה

זהות ישראלית מתחדשת / אילון ירדן

 

תמונה שלמה של גלגולי הזהות של עם ישראל מעניקה פרספקטיבה ומבהירה עד כמה נדרש כיום עיצובה של זהות ישראלית עמוקת-שורש. מבט נוסף בעקבות גיליון פסח

המשך הרשומה

בתגובה ל'על מקומה של הלכה ביהדות מודרנית' מאת אריאל פיקאר, מוסף פסח / הראל גורדין

 

ההלכה אינה תרבות

טעות היא לחשוב שמהלך התחייה הישראלי-יהודי שמתרחש מול עינינו יעשה חצי דרך ויסתפק בדיאלוג תרבותי לא מחייב עם המסורת היהודית. הדרך לשינוי הדרוש נעוצה בהתעצמות החשיבה התורנית והאמונית ולא ביצירת תרבות קהילתית דלת אמונה

זו כבר תופעה ידועה. תנועת המכינות ובתי המדרש החילוניים כמו גם תופעת שיעורי הקבלה והיהדות הולכות וכובשות מעגלים ההולכים ומתרחבים. אין מדובר בתנועות תשובה למטרת 'קירוב'. פניהן אינן ל'התחזקות' דתית אלא להתחדשות תרבותית ישראלית-יהודית. התופעה מבורכת ומבטיחה לכאורה גם מנקודת מבט דתית, שהרי כבר לימדונו חכמים: "'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו' (ירמיהו טז) – הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו! מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (פתיחתא לאיכה). זאת ועוד, מעבר לערך לימוד המורשת היהודית כשלעצמו יש לראות בתופעה זו תחנה ראשונה במסלול שיח יהודי חדש החותר לגלות פנים חדשות ורעננות לדורנו. בשיח זה טמונות אנרגיות רוחניות שעשויות להבקיע את הקליפה המסורתית המוכרת לטובת חידוש משמעות דתית וחווייתית, ובעיקר – זהו שיח ביקורתי המעודד עיון יסודי, כן ואמיתי במקורות ההלכה והמחשבה היהודיים וסולל דרך מעמיקה להתחדשות של אמונה, תורה וקרבת א-להים שעשויות לצמוח בעקבותיו. 

עם זאת, נשמעים בשנים האחרונות גם קולות המבקשים למנף את ההתחדשות הלימודית בעשייה הלכתית נלווית, כזו החותרת ליצירה הלכתית חלופית שתתבצע בהשראת המורשת היהודית אך לצד שאיבת ערכים ורעיונות 'מעשירים' ממעגלי תרבות נוספים. כך למשל קראנו במאמרו של אריאל פיקאר שהופיע בגיליון החג האחרון. פיקאר מבקש להציע תזה חלופית של הלכה מודרנית כפיתוח של 'ארון הספרים היהודי', הלכה שתעצב את אורח חיי הקהילה היהודית המתחדשת מתוך מזיגה כפולה, הן ממקורות היהדות והן מהתרבות המודרנית. המהלך נתפס כחיוני לאור מודעותו לצורך הקיים לעצב תרבות של עשייה ופעילות עם משמעות קיומית לא פחות מאשר הנחלת השכלה ואידיאולוגיה.

אין זו הלכה

דא עקא, תחת כותרת המשנה 'הלכה גם ללא אמונה' הגדיל פיקאר בקריאתו לייסד הלכה קהילתית פלורליסטית, דיאלוגית ורבת קולות, כשהוא מסכם: "בהצעה זו נתפרדה החבילה הקושרת הלכה עם אמונה דתית […] ומי שמבקש לשמר את העבר לא ימצא בה את מקומו. זוהי גישה שהעבר הוא מקור ההשראה שלה אך מוקדה הוא ההווה…". הוא מוצא דרך מקורית להתמודד עם האתגר הדתי, בהמרת הדת לתרבות קהילתית הנשארת מחוץ לריבונות החוק. חרף העובדה שהמאמר לוקה במצג מטעה של ההלכה המקובלת כגוף קפוא הנעדר פוטנציאל של ממש לשינוי, הוא מאתגר את החשיבה על מהות ההלכה ודרכי חידושה.

יש לשים לב כי המינוח 'הלכה' אצל פיקאר הוא שיתוף השם עם המינוח המקובל ובעצם מתאר סוג של פרקטיקה תרבותית נזילה. ההלכה המסורתית מעולם לא עבדה על בסיס השראה, ודאי לא על השראה גמישה, אלא על ניתוח עמוק של תקדימי המקורות ההלכתיים וערכי המסורת לאור שיקולי הדעת הכנים של בעלי ההלכה שמנקודת מבטם התמימה ביטאו את רוחה הפנימית של היהדות ואת עקרונותיה. יתר על כן, לעולם עמדה האמונה בהתגלות ובאמת הערכית של התורה בתשתית העמדה ההלכתית והזינה אותה בעקרונותיה הדתיים והמוסריים לאור הבנת החכמים. אשר על כן, העיסוק בהלכה וקיומה הם הרבה מעבר לתרבות פרשנית של המסורת נוסח פיקאר והם מבטאים את הרצון האנושי להידבק בא-ל ולהיות מודרך על ברכי חכמתו העליונה.

אמנם, כאמור, לצד הנחות יסוד פשוטות אלו נכון לומר כי ההלכה מתפרשת ומתעצבת באופן דינמי ומשתנה לאורך ההיסטוריה – עיצוב הנגזר משינויי התודעה הדתית והמוסרית של פרשני ההלכה ומנתוני התקופה המשתנים. ההכרה בסמכותם של חכמים לדרוש את התורה בהתאם לתובנותיהם ולתקן הלכה לאור צורכי הדור, כמו גם האמונה (לפי חלק מהדעות) ב'התגלות המתמדת' של הא-ל המצדיקה התפתחות מסוימת בהלכה, יוצרות 'שיווי משקל' ערכי ודתי דינמי בין מצוות התורה, המסורות וערכי הנצח הגלומים בהן כמקורות הסמכות לבין הפעילות הנדרשת להתאמתם למציאות ולערכי הזמן המתחדשים לאור תבונתם של חכמי ההלכה שנקראים לשותפות בעיצובה. אך צמצומה של ההלכה לכלל מורשת תרבותית המדוללת מאמונותיה וערכיה הפנימיים היא בראש ובראשונה החמצה תפיסתית שיש לקום כנגדה. היצירה ההלכתית פרחה לאורך שנות הגלות הארוכות לא רק משום שסיפקה תרבות ומשמעות אלא בעיקר בשל העובדה שביטאה את הברית העמוקה בין עם ישראל לקב"ה ואת נוכחותו הגואלת בהיסטוריה של העם היהודי. דיבור על שבת סוציאלית תוך הצנעת קדושת היום כאות ברית כמוהו כדיבור על מוסר הנביאים תוך התעלמות ממאבקם בעבודה הזרה; כמוהו כדיבור על אליהו הנביא של 'הרצחת וגם ירשת' תוך הסתרת מלחמתו החריפה בנביאי הבעל.

תחזית שגויה

אולם מעבר להצנעת ערכי האמונה והדבקות הדתית מהתופעה ההלכתית וצמצום האחרונה לפרקטיקה תרבותית מוגבלת, לוקה הגישה המוצעת לעניות דעתי בניתוח קצר רואי של התחייה היהודית המתפשטת במחוזותינו. יש להכיר בעובדה כי הצורך האנושי בזהות ובמשמעות נובע ממותר האדם כצלם א-לוהים, וכשמדובר על הספֵרה הציבורית מהווה מילוי צורך זה גם גורם מארגן ומדרבן של החיים הקיבוציים והעשרתם בתכלית ערכית מלהיבה. הדת והתרבות הם בתוך כך רשתות עשירות של משמעויות דתיות ואידיאלים חברתיים מרוממים הנטענים בנורמות ובמנהגים, בטקסים דתיים וביצירות אנושיות.

החברה הישראלית המתחברת מחדש למורשתה התרבותית ולשורשי חייה האמוניים יוצאת מעשורים של פוסט טראומה ציוני שהחל בשבר שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אז נולדו התנועות הכמו משיחיות, החילונית ליברלית והדתית לאומית. העידן הפוסט טראומתי הולך ומתפוגג בשנים האחרונות ואת מקומו תופס הרנסנס היהודי של העשור האחרון עם צמיחתם המדהימה של לימודי היהדות המתפשטים בזירות הציבוריות השונות. עובדה זו בולטת במיוחד על רקע גסיסתה של התרבות הישראלית הכללית הנאנקת בעליבותה. מי שחושב שמהלך התחייה הישראלי-יהודי שמתרחש מול עינינו יעשה חצי דרך ויסתפק בדיאלוג תרבותי עם המסורת היהודית כשבאמתחתו סל קניות ליברלי וכלי עבודה מודרניים פשוט עוצם את עיניו. אמנם צודק פיקאר – וכמוהו יואב שורק שקרא במאמרו באותו גיליון ל'ביטול החברה הדתית' – בטענתו כי קיימת בעיה של הזדהות עם צורת הדתיות הקיימת, אולם הדרך לשינוי נעוצה בהתעצמות החשיבה התורנית והאמונית ובהרחבת האופקים הדתיים והתרבותיים ולא בצמצומם בדרך של יצירת תרבות קהילתית לוקאלית ודלת אמונה. בהיסטוריה הקרובה של אמריקה נוסה פיילוט דומה של הזרם הרקונסטורוקציוניסטי מיסודו של קפלן ונחל כישלון. השינויים, חשובים ככל שיהיו, יתגלו כבעלי ערך וקיום רק אם ישרתו אמונה פשוטה בקב"ה ומחויבות תמימה למסגרת ההלכתית, לפני כל עיצוב ריטואלי כזה או אחר.

שיח הגמוני מובהק

השאלות החדשות שנפרשות בקשת רחבה של תחומים תובעות מענה ושינויים מתבקשים. ברם, האתגר נמצא באפשרויות הגלומות במסגרת המסורת פנימה לפני שרצים החוצה לשדות זרים ומניחים את המקורות המקובלים בקרן זווית. העניין הוא עקרוני! אין מדובר כאן רק ביחסי ציבור למסורת אלא באמונה יסודית כי התורה מכילה את התשתית לתרבות האנושית ובה טמונים גם הכלים הנדרשים להתחדשותה במרוצת ההיסטוריה, שאם לא כן מאבדת ההלכה את כוחה הפנימי ואת תוקפה הנצחי, ועצם קיומה מתערער. אין בדברים הללו כדי לשלול קטגורית השראה חיצונית, שהרי למדנו כי 'חכמה בגויים תאמין' ו'קבל האמת ממי שאמרה'. ואולם, אין זה דיאלוג בין שווים. זהו שיח הגמוני מובהק שגאה ביהדותו ובאמונתו ועם זאת פתוח לבחון אותן לאור אתגרי התרבות החיצונית בשל האמונה העזה באפשרות להתחדשות דתית שתתחולל בגבולות ערכי הנצח הטמונים במורשת הדורות.

———————————————————————————————–

קווים להתחדשות הפנימית

בשורות הבאות אבקש לשרטט בקווים כלליים את עקרונות ההתחדשות הפנימית הרצויה: 

כמערכת דתית בעלת אופי משפטי נדרשת ההלכה לכאורה לסמכותה המקצועית והציבורית של האליטה ההלכתית לשם קידום שינויים. ואולם, כמערכת דתית תרבותית מוזנת ההלכה מתלמוד התורה של בית המדרש, שממנו בא כוחה היוצר. בית מדרש זה פתוח לרווחה לכל מי שחשקה נפשו בתורה. אף שגם בו קיימת היררכיה למדנית טבעית, נוכל למצוא במסגרתו תסיסה אינטלקטואלית ורוחנית, וכן אפשרות ליצור, להציע, לשכנע ולהשפיע, תחת הביקורת הפנימית המפרה של הקהילה ההלכתית. המהפכה תתחיל אפוא בבית המדרש וממנו עשויה לצאת השירה החדשה שתאיר את העולם. בין כתליו גם יצמחו בעלי ההלכה של הדורות הבאים.

בבית המדרש המחודש יוקדש זמן איכות לבירור שורשי ההלכה ומקורותיה. במחקר ישר המושתת על אמונה באמיתת ההתגלות ובערכים הנצחיים הטמונים בה יחתרו תלמידי חכמים להבנת דרכי הדרשה של הפסוקים, להעמקה בחלופות הפרשניות ולניתוח השיקולים הערכיים שעמדו בפני הדרשנים והפרשנים. ילובנו האידיאלים העקרוניים שהנחו את מתקני התקנות ומנהיגי המנהגות, יילמדו הנתונים הסוציולוגיים והריאליים שעמדו בפניהם, וייחקרו עקרונות ההכרעה ההלכתית – כלי העבודה של בעלי ההלכה – כגון: שקילת תוקף החלופות הפרשניות השונות ומשמעותן, והערכת מידת ההתחשבות בשיקולים חברתיים, כלכליים ותרבותיים 'חיצוניים'.

הלימוד יתבצע באופן שיטתי לאורך ההיסטוריה של ההלכה – על מסלול התגבשותה המתפתח – ומתוך רגישות לגורמים השונים שהובילו לתפניות בפרשנות ההלכה ובהכרעתה. תשומת לב מיוחדת תוקדש לתשתית הערכית, לעקרונות הפסיקה ולשיקולי הדעת המשפטיים – כלי העבודה המופעלים בבתי המלאכה של חכמי הדורות. לשם כך ייעשה שילוב מושכל בניתוח דוגמטי, ספרותי והיסטורי של הסוגיות השונות ועל גביהן ייעשה בירור משפטי ופילוסופי לחילוץ היסודות האידיאיים והמשפטיים של ההלכה. הלימוד יעשה כאמור לאורך ההיסטוריה של הסוגיה ויכלול בהמשך את פוסקי הדורות, השו"תים והקודיפיקציות המקובלות.

אני מאמין כי לימוד מעמיק, יסודי ופתוח של מקורות ההלכה יאפשר לנו הבנה טובה כיצד לברור, להעריך ולהכיל נורמות וערכים מחודשים וייתן בידינו כלים רלוונטיים לשינוי בסוגיות המתחדשות שיעשירו את ההלכה ויראו דרך להטמעת תובנות חדשות – אם בפרשנות, אם בתקנה, אם בהעלאת דעות מיעוט, אם בפנייה לתשתית הערכית של ההלכה ובהפקת הלכות מתוכה, ואם בהצנעת הלכות בידי חכמים בנסיבות הזמן והצבתן בבחינת 'דרוש וקבל שכר', כבן סורר ומורה, המים המאררים ועגלה ערופה.

יש גם הלכות לא מעטות שאינן נדרשות בהכרח לתקדימי הלכה, ונובעות מצורכי הציבור ההגיוניים והריאליים, ובהן: דיני המלך, תקנת הקהילות, הלכות הנובעות מהשכל הישר, מהמוסר הדאונטולוגי המקובל ומהאינטרסים החברתיים. 'חכמה בגויים תאמין', כבר אמרנו – ומה גם שהללו נובעים מדרך הארץ שקדמה לתורה והם משוקעים בתשתית הנורמה האנושית הכללית כשבע מצוות בני נוח. לא רק שהתורה אינה מתנגדת להם, אלא שהיא זו שהנחילה אותם לעולם וממילא איננו צריכים להרגיש כל נחיתות בעניין.

לשם ההבהרה נאמר שוב כי לימוד מאחרים הוא מבורך ומפרה, ולא עוד אלא שבמקרים רבים אין בכוחנו לחלץ תובנות חדשות ממקורותינו ללא שינויי תודעה ודרכי חשיבה שאותם עלינו ללמוד ולקבל מבחוץ – אך גם במקרים אלו עלינו לחתור לדרוש את התורה החדשה מתוך נחלותינו התרבותיות. רק משאיננו מצליחים יש לנו לתור אחר דרכים לשלב את החיצוני עם הפנימי, באמצעות מנהג ותקנה וכיוצא באלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

שיבתה של ה"שכינה" / ישראל פיקרש

 

בחינת התפתחותה ההיסטורית של האומה היהודית חושפת שבסיס שאיפותיהם של הזרמים הדתיים והחילוניים הוא משותף – פריחתו המחודשת של הרעיון היהודי העתיק בארץ ישראל. מה שחסר הוא ההכרה בשותפות הזו

המשך הרשומה

שתי הגדות הן / ראובן הכהן אוריה

 

 

הקפדנות ההלכתית והנוסח המקובע משדרים מסר הפוך מזה שחז"ל רצו בו בתחילה. עיון במצוות ה'הגדה' חושף כי העיצוב הקיים, תולדת הגלות, הוא תוצר של רצון למצוא את חירות האדם בשמירת זהותו הדתית  

המשך הרשומה

על מקומה של הלכה ביהדות מודרנית / אריאל פיקאר

 

על התרבות היהודית המודרנית לעצב לה 'הלכה' אם ברצונה להתקיים כיחידה חברתית. על הפער התפיסתי ניתן יהיה להתגבר אם תנותק ההלכה ממושג הדתיות, והמסורת תשמש כלי השראה לעיצוב ההווה

המשך הרשומה

מעצב קהילת ההלכה / הראל גורדין

 

ייחודו של הרב משה פיינשטיין כמנהיג הלכתי ניכר במודעותו החריפה לעצמאותו של הפוסק, בהתמודדותו האמיצה עם אתגרי המודרנה וגם ביחסו החם לכל אדם. עשרים וחמש שנים לפטירתו

המשך הרשומה

(אל) תעשו אצלנו שבת / כרמיאל כהן

 

חוויית השבת היא לכאורה מה שיש בה: סעודות ותפילות. בספר המשלב הלכה והגות, מוצע הריסון מעשייה כתבלין המיוחד הנותן לשבת את טעמה. סוד ההימנעות

המשך הרשומה

פגוש את העיתונות / עמיחי חסון

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, הגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה המשך הרשומה

היהדות יורדת אל העם / הדר ליפשיץ

 

בשנים האחרונות עוברת התרבות היהודית תהליך של דמוקרטיזציה. מעגל ההשפעה וההכרעה בשאלות דת ומדינה הולך ומתרחב, ומתנתק מהפוליטיקה הסקטוריאלית. את המגמה הזו חשוב להמשיך

המשך הרשומה

ההלכה כשירת רבים / אבי-רם צורף

 

צורתה הפורמלית המגבילה שואבת אליה את רוב ההתייחסויות. מעבר לחזות מטרידה זו, טמון בהלכה המפתח לקיום מוסרי, לחיבור לאומי ולחוויה דתית עמוקה. ההלכה כפי שקיבלתי מא"ד גורדון ועמנואל לוינס

המשך הרשומה

פגוש את העיתונות / עמיחי חסון

אדם ברוך הרבה לכתוב על תקשורת. אותה הוא מנסה לנסח, לתבוע ממנה דיוק, אחריות, הגינות – "הלכות תקשורת". אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה

אדם ברוך – תקשורת: אנתולוגיה, 2008-1972 ; עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב, דביר, 2010, 412 עמ'

באחד מקטעי הארכיון המופעים ב'מות האדמו"ר' – סרטו המפוספס מעט של רון מיברג על אדם ברוך – מתראיין ברוך בתוכניתו של יאיר לפיד. זה הולך קצת כמו במשחקי כדורגל, כשלעתים מזדמן מפגש שיש בו מן הסימבולי; שני עיתונאים בשחור, עם 'פרסונה' ונוכחות ברורה, קסקט מול ג'ל בשיער וקהל צופים באולפן.

"במובן מסוים", פותח לפיד, "ההלכה והעיתונאות הם הפכים. ההלכה מבוססת על זה שהיא לא מתחדשת והעיתונות כן מתחדשת – אי לכך יש ביניהן סתירה. כשאתה פותח כל שבוע מדור עם איזשהו 'פסקון' אתה מייצר, אולי, תחושה אנכרוניסטית קצת".

"וזה לא טוב?", שואל אותו ברוך, "ההלכה מתחדשת, ואני שמח על הגילוי המדעי הזה שהעיתונות מתחדשת". לפיד אומר: "אם אתה רוצה להתעמק בהלכה אתה הולך להלכה, אף אחד לא צריך את העיתון שיהפוך לרבי שלו". וברוך, מרצין פנים, עונה לו: "הותרת אותי חסר מילים". בהמשך הוא יוסיף: "אני לא יודע לדבר בשם 'אף אחד'. אני בקושי יודע כל שבוע לדבר בשם עצמי. אתה אומר 'אף אחד לא צריך את זה'. אנחנו יודעים מעט מאוד על 'אף אחד'. הבה נתאמץ לדעת על עצמנו ובעיקר לדבר בשם עצמנו".

כדאי לראות את כל הקטע הזה. לא תמללתי הכול, ודאי לא את שפת הגוף שמשחקת שם משחק שלם. הדיאלוג  הזה יכול לשמש כמעין מבואה לספר 'אדם ברוך: תקשורת' – אנתולוגיה חדשה המרכזת כשלוש מאות טקסטים של ברוך שנערכו על ידי אלמנתו שירה אביעד, העיתונאי והחבר הקרוב רינו צרור ומפיקת הפרויקטים שלו מורן שוב. דמותו של ברוך כפי שהיא מצטיירת ב'תקשורת' היא של אחד שתופס אותך במילה. מבקר קפדן, מדויק, נכון לפרק כל דימוי, כל משפט. אמרת 'אף אחד', מדוע אמרת 'אף אחד'? מי הוא בכלל 'אף אחד'? בשם מי אתה מדבר (ערוץ 2, הקונסנזוס)? את מי אתה משרת? הטקסטים שאליהם מתייחס ברוך נקראים על ידו בדקדקנות. לעתים נחשפים כותביהם בערוותם, לעתים זוכים לשבחים. בכל הקטעים – על אף הנשכנות הסמכותית הטבעית שלהם – נמצא נדיבות וסולידריות כלפי עולם התקשורת הישראלי.

הספר הוא תוצאה של עבודת ארכיון מקיפה שמתפרסת מטוריו הארוכים של המדור 'קשר עין' (החל ב-1972) עד הדיוק החסכני שאפיין את הטור 'שישי', שאותו כתב עד סמוך למותו (2008). בדרך הם עוברים כמעט בכל תחנה של העיתונות הישראלית: 'ידיעות אחרונות', 'מושג', 'מוניטין', 'כותרות ראשיות', 'מעריב', 'חדשות', 'העולם הזה', 'שישי תקשורת/תרבות' ו'גלובס' – בכולם ברוך כתב, ברובם ערך. טביעות האצבע שלו, שחורות מדיו עיתונים, ניכרות בכולם. יותר מהכול מוצע כאן שיעור חשוב בתקשורת – כיצד צורכים אותה, כיצד יוצרים אותה.

אחד הדברים המרשימים באנתולוגיה הוא היקף הזמן והמילים. אנחנו מולָכים בחלוקת פרקים כרונולוגית, ורואים את שקבע לפיד – העיתונות אכן התחדשה. ברוך כצרכן אדוק ומעודכן מגיב כל הזמן; הוא מבכה את סגירתו של כל עיתון, מאתר כשלים, נורמות. הוא מלווה את חייו ומותו של 'מושג' (מגזין האמנות שערך, 13 גיליונות) במכתבי הפתיחה והסיום המופיעים צמודים, בפתח תמיד: "קורא יקר". בעוד עשרים שנה הוא יתחשבן עם "האספסוף" שסגר את העיתון, וגם עם עצמו ("כל אחד אספסוף בתורו"). יהיו גם מכתבי הפתיחה של 'מוניטין' ו 'שישי'. תמיד "קורא יקר". יש משהו נוגע ללב ב"קורא יקר" של ברוך.

חלק מהקטעים נכתבו בתקופות הניו-יורקיות שלו. הם כתובים בסגנון מדווח, יותר מתבונן ממבקר. ספוגים מהשפע של דוכן העיתונים בכניסה לרכבת התחתית, מעשרות ערוצי הטלוויזיה, מחומרי הגלם של צלמת הדיוקנים האמריקנית אנני ליבוביץ'. ברוך הביא משהו מתרבות המגזינים האמריקנית לישראל, בתפיסה, בעיצוב, במהות. למשל היחס לצילום מגזיני כאמנות. הוא מטפח את הצלמים שלו (אלכס ליבק, גדי דגון, מיכל היימן), אוצר תערוכות מתוך התמונות השוטפות של העיתון. מנסה ללמד 'קריאת צילום'.

באחד הטקסטים הראשונים מתייחס ברוך לסגירתו של המגזין האמריקני 'לייף'. הנאשם המרכזי: הטלוויזיה. "הטלוויזיה הייתה העיתונאי היחיד שהגיע לירח", כותב ברוך, "ולכן הציבור קרא את הטלוויזיה ולעיתונים האחרים לא היה מה למכור". את הטלוויזיה בישראל של אותם ימים, ערוץ ציבורי יחיד ומוגבל, מגדיר ברוך כ"טלוויזיה שנראית כפרודיה מתמשכת על טלוויזיה". ייקח זמן רב עד שהיא תסגור עיתונים.

הוא לא עקבי ביחסו למסך הקטן. לפעמים הוא רואה בו איום גדול על העיתונות הכתובה, לפעמים מחוץ למשחק (במלחמת המפרץ הראשונה הוא עוד כותב ש"הטלוויזיה לא מפחיתה את הרעב לעיתונים"). לבסוף יוכרע שהיא המגרש האמיתי – רוב הטקסטים מהשנים האחרונות יעסקו בערוצים המסחריים, ברשות השידור, בכבלים ובלוויין. אבל האצבע תמיד על הדופק, מתכוננת לדבר הבא: בזמן שרזי ברקאי מבקש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט" (במה שייזכר כאחת מנקודות הניתוק הבוטות ביותר של הדור הישן) ברוך מציג את האינטרנט כ"יבשת חדשה". באחת הפסקאות הוא מייחל שהרשת תהיה אלטרנטיבה אמיתית למונופול של ערוץ 2 ומדורת השבט שלו.

כמה מילים על היחס של אדם ברוך לערוץ 2 בכלל ולמהדורת החדשות שלו בפרט. הוא כותב עליהם המון, מנתח את המגישים, הפרשנים, הצלמים, את הפרדיגמה. בתור מי שצופה במהדורת החדשות לעתים נדירות בלבד זה נראה לי מעט משונה, אך ההבנה של ברוך היא שרוב אזרחי המדינה מקבלים את האינפורמציה שלהם מערוץ 2, וכיוון שאינפורמציה תקשורתית היא ערובה לדמוקרטיה בריאה ראוי להתייחס לעניין ביסודיות. במובן מסוים ברוך רואה את ערוץ 2 ככישלון, תקלה אבולוציונית. בזמן מונופול רשות השידור הייתה הטלוויזיה שופרו של הממשל. שותפות אינטרסים והעדר תחרות גרמו לה להיות זרוע ביצועית של מממנה. הערוץ השני (וגם ערוץ 10) היו אמורים לפתוח את האפשרויות, לשחרר אותן. במקום זה ברוך מוצא מהדורת חדשות שאיננה יודעת להפריד בין 'בידור' ל'חדשות', כתבים צבאים הממשיכים במסורת דוברי הצבא, ורייטינג המזכיר שבסופו של דבר מדובר רק בכסף. ערוץ 2 החליף את ערוץ 1 ונהיה 'בית' – הקונסנזוס הישראלי, המרחב הציבורי הגדול. "טלוויזיה שיש לה מדינה", כותב ברוך יותר מפעם אחת.

לא נפקדה מ'תקשורת' רוחה של ההלכה. ההלכה כקוד אתי, מוסרי, ההלכה כתקנון. האם מותר למצלמתו של ניסים משעל לפלוש קרוב כל כך אל פניו של המרואיין, ביודעו שצילום כזה מדמה את פניו של המרואיין כ"'שדה קרב' שדוחה הדר, אסתטיות, מסתורין"? האין הוא מחויב להודיע על כך למרואיין? האין הוא מחויב לעשות זאת גם למתחרהו הפוליטי של המרואיין? ובעניין אחר: האומנם עשה כדעת ההלכה הרב ישראל אייכלר, כשפרש מדיון ב'פופליטיקה' בנושא מיסוד הזנות בישראל מתוך "צניעותם של תלמדי חכמים"? תשובתו של ברוך דוקרת, עניינית, לא משתמעת לשני פנים. 

ברוך מבקש להחיל את חוק "כבוד האדם וחירותו" על הרגע המזעזע שבו דודו טופז זורק כדורי שוקולד לתוך פיה הפעור של אישה שמנה, גם אם היא עצמה אינה מודעת לפגיעה בכבודה האנושי; דורש מעיתונאים לפרסם את הגילוי הנאות שלהם במקום שבו הוא נצרך, ובעיקר מודע ליכולת של התקשורת להשתמש באדם כחומר בערה לסיפוק הרייטינג. הוא איננו סומך תמיד על הממונים שלא יבואו לידי כישלון וביזיון הבריות.

היחס של ברוך אל המסך הקטן מתורגם לפרקטיקה כמעט הלכתית: הוא מבקש ממך לא לכבות את הטלוויזיה בשעת הלוויות קרבן פיגוע "למען יאריכון ימיך כבן אדם", ומתחבט האם מותר – מבחינה הלכתית – להחרים את המכשיר כנגד חוב שאינו נפדה, ונוטה להשיב: "בהיות הטלוויזיה כמעט חייו, קהילתו, אזרחותו ומפלטו של החייב, אולי אין על פי ההלכה להחרים אותה".

ההלכה מובאת בדפי הספר גם על ידי פסקים (אם כי בצורה מצומצמת הרבה יותר מספריו האחרים, מטבעו של הנושא), בעיקר מפי הרב עובדיה יוסף. בין השניים היו כידוע קשרי חיבה והערכה הדדיים. בספר מובא טור ארוך שבו מסכם ברוך את כישלונו להסביר את הרב יוסף ל'ישראלים' דרך ראיון שערך עימו ב'מעריב'. ברוך מופתע מתגובות הלעג ומהעוינות, ובמילות הסיכום שלו ישנה נימה רגשית מפתיעה.

אדם ברוך הרבה להשתמש במושג 'סוכן זיכרון'; אישיות מרכזית השומרת את המת בתודעה התרבותית-תקשורתית, ואינה נותנת לו להיעלם אל תהום הנשייה של הזיכרון הציבורי. דן בן אמוץ נעלם, פנחס שדה כמעט נעלם. חנוך לווין נשאר, מאיר אריאל כמעט חי ונושם. מי שנשאר – היה לו מי שידאג לסעוד אותו אחרי מותו. "אין חיים אנושיים בלי זיכרון, בלי אשראי-זיכרון", הוא כותב באחת הפסקאות שעוסקות בתרבות המדיחים והמודחים בתקשורת הישראלית.

רצה הגורל והנה 'סוכני הזיכרון' של ברוך הקימו את האנדרטאות שלהם באותו הזמן. 'תקשורת' ו'מות האדמו"ר' משהים את אדם ברוך בינינו ונותנים לדמותו במה מכובדת להיאחז בה. ההשוואה ביניהם אינה הגונה. כל אחד מהם מושך, במדיום אחר, לכיוון שונה. ובכל זאת, חידת אדם ברוך אינה קרובה לפתרון בסרטו של מיברג (יישארו ממנה בעיקר עדותה ודמותה המדהימה של אמו, נחמה רוזנבלום). אם ישנו מפתח, הוא נמצא בטקסטים הרבים שהשאיר אחריו. עבודה רבה עוד מצפה לסוכני הזיכרון. המבחר שמכונס ב'תקשורת' הוא נקודה נוספת שממנה אפשר לנסות ולבאר את דמותו.  

amichaich@gmail.com