ארכיון הבלוג

שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

על: מקומי, מאת: מוטי זעירא;  פרויקט לזרוס, מאת: אלכסנדר המון; אדום החזה, מאת: יו נסבו

 

מקומי, מאת: מוטי זעירא, כרמל, 2010, 248 עמ'

ד"ר מוטי זעירא הוא פעיל מוכר בתחום הזהות היהודית של הציבור החילוני בישראל. סיפור חייו הוא עדות לדור חילוני-סוציאליסטי, שהאירועים המכוננים בתולדותיו הם מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. זעירא גדל בבית מפא"יניקי טיפוסי בחיפה, להורים צברים החיים חיי חברה נעימים וצנועים בשיכון הפשוט, כולל ארוחת ערב חגיגית בליל יום כיפור. תנועת הנוער הייתה כל עולמו וסללה את המשך דרכו, שנדחפה הלאה מכוח צימאונו לעומק רוחני וסלידתו מכל זיוף. החוויה המעצבת של חייו הייתה הסדנה המיוחדת למנחים של התנועה הקיבוצית. הקבוצה הנבחרת עסקה שם בלימוד ובבירור זהות. לימוד מקורות התרבות היהודית מפי יריב בן-אהרן ותולדות החלוצים מפי מוקי צור היו לו כמים לצמא וקבעו את אופי עיסוקו ואת עניינו המחקרי. אלה הובילו להקמת מפעל חייו – 'המדרשה'. 'מקומי' מופיע בסמיכות להופעת ספרו של יאיר שלג 'מעברי ישן ליהודי חדש', המנתח אקדמית את תופעת הרנסנס היהודי, ומשלים אותו בהצעת פרספקטיבה אישית להיכרות עם שורשי צמיחתה של התופעה. דרך הספר אפשר ללמוד על הלכי הרוח ותהליכי העומק, כפי שעברו אישית על חלק מחניכי התנועה הקיבוצית והובילו אותם ליצירת קהילות לימוד ותפילה וטקסי חג וכלולות אישיים. באחרית דבר לספר משרטט זעירא קווי מתאר לשני העשורים החולפים בהקשר ההתחדשות היהודית (יש שיחלקו על הכינוי שטבע לשנות ה-90 – 'העשור העליז' – על שם תקוות הסכמי אוסלו, ויזכרו אותו כעשור של טרור ומוות והתדרדרות ביטחונית וערכית). תמונת תהליך עיצוב הזהות הקולקטיבית-יהודית שהוא מצייר מעניינת, מדויקת למדי ונוסכת תקווה לשפה ולפעילות משותפת של חילונים ודתיים. זהו ספר רב-עניין לכל העוסקים והמתעניינים באופייה המרתק של ההתחדשות היהודית בדורנו, ואולי בעיקר למי שאינם מכירים מקרוב את ההתרחשות המסקרנת הזאת בשדה הזהות הישראלית.

 

פרויקט לזרוס, מאת: אלכסנדר המון, מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה, 2010, 297 עמ'

ספר שונה, שבדרכו הייחודית מצליח לרתק ולעורר השתאות ומחשבה. נושא-העל שלו הוא חוויית הגירה, הכרוכה בחוויית הריגה. שתי עלילות נפרסות ברומן לסירוגין (בחלוקה לפרקים זוגיים ואי-זוגיים): סיפור חייו ומותו של לזרוס אורבוך, צעיר יהודי, מהגר ממזרח-אירופה, שעבר על בשרו את פוגרום קישינב ונורה בשנת 1908 בארה"ב על ידי מפקד משטרת שיקגו, בעת שביקש למסור לידו מעטפה. מפקד המשטרה, תוצר האנטישמיות ושנאת הזרים שרווחו באמריקה בת התקופה, ירה למוות בצעיר, שמראהו הנוכרי היה בעוכריו, בלי לנסות לברר את רצונו. העלילה האחרת היא סיפורו של ולדימיר בריק, מהגר מסרייבו השואף להיות סופר ועורך תחקיר לשם כתיבת רומן על פרשת לזרוס, כמאה שנים לאחר האירוע. בריק יוצא למסע במזרח-אירופה בעקבות חיי לזרוס ובעקבות חיי עצמו. הנתונים האותנטיים על אודות לזרוס מעטים ביותר, וכך נאלץ המספר לבנות בעבורו ביוגרפיה משפחתית, הנשזרת בתחבולות שונות בסיפור חייו של בריק, ומשיבה אותו לרגע לזיכרון החיים (לזרוס=אלעזר, כמצוין במוטו לספר, הוא המת שהקים ישו לתחייה). מבחינה זאת, מצטרף הספר למדף הולך ומתארך לאחרונה של ספרים השוזרים תיעוד היסטורי ובדיון. הֶמון עושה זאת בדרך מיוחדת. הוא מצליח לעורר כאב וזעם בפרקי 'לזרוס' המצמררים והזדהות פסיכולוגית וחיוך בפרקי 'בריק', הגדושים הומור וביקורת עצמית. על שני החלקים חופות אווירת זרות וניכור ותחושת אימה הנובעת מאכזריותו של המין האנושי. פרקי 'לזרוס' – שאותי ריתקו יותר – הם ביקורת חברתית נוקבת על חברה בורגנית שונאת זרים, על משטרה אלימה ואטומה ועל תקשורת צינית ומשרתת ממסד. היו ימים.

 

אדום החזה, מאת: יו נסבו, מנורווגית: דנה כספי, בבל, 2010, 575 עמ'

'אדום החזה' הוא ספרות מתח במיטבה והישג ספרותי יוצא דופן. זהו 'בלש' (crime fiction) אפקטיבי חכם ומותח, שמצליח בה בעת להיות רומן היסטורי מרתק, מסה חברתית-אקטואלית וספרות טובה בעלת עומק וחדות אבחנה פסיכולוגית. מעטים הספרים המסוגלים להיות כל זה, כשאף סוגה לא באה על חשבון חברתה. לצד המחבר, ההנאה מן הספר נזקפת ללא ספק לזכותה של המתרגמת דנה כספי. גיבור הסיפור הוא קצין משטרה נורווגי, שמבקש לחבר מעשי רצח מקריים לידיעה על רובה שנרכש בסכום עתק, במטרה לסכל את פגיעתו הצפויה. במקביל לחקירה עולה סיפורה של יחידת חיילים מתנדבים ששירתו לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה, שבו נעוץ המפתח לפתרון הרציחות ולתעלומת זהותו של המתנקש הפוטנציאלי. הקורא הישראלי זוכה לסיפוק אסוציאציית אוסלו שלו בדמות ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק (2000-1999). נסבו כותב בכישרון, בחכמה ובאיפוק, באופן נקי, מתוחכם ומשכנע. כמותחן – הספר נקרא במתח עד עמודיו האחרונים; כרומן פסיכולוגי – הוא בונה דמויות משכנעות ומציג מערכות יחסים עדינות ונפתלות; היסטורית – הוא עורך חשבון נוקב עם האומה הנורווגית, מידת הזדהותה עם הנאציזם ואופי ההלבנה המהירה שעברה לאחר המלחמה. מוטיבים של בגידה וניצול, שליחה צינית של לוחמים לחזית, הפקרת העם על ידי המלך (הנורווגי) בעת לחימה – מתחברים בכמה דרכים לתבנית המקראית של סיפור דוד ובת-שבע (שניים מחלקי הספר נקראים "אוריה" – ככינויו של אחד הגיבורים – ו"בת-שבע"). חובבי הצפרות יאתרו את משמעותו של שם הספר על פי אופייה של הציפור המהמרת על חייה (אך גם במוטו המיתי-נוצרי לספר), ואת שאר המשמעויות הגלומות בעולם הציפורים לאורך הרומן. האופי הקולנועי המובהק של בניית הסצנות בספר קורא, כמונו, לסרט שיבוסס על הרומן.

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

מודעות פרסומת