כבר קדמו זקן / מתיה קם

 בסיכום מאמרו קובע אביעזר ויס כי "יהודי בן-חורין שחי במדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית אינו לוקח לו דוגמאות רוחניות מעולם שבו שולט מלך בשר ודם ואינו בונה לו השקפת עולם על פי עולמם של מגורשי ספרד. הוא ניגש אל התורה בקומה זקופה עם כלי מלאכתו שלו, הניזונים מהספרות היהודית לדורותיה, מהספרות העברית החדשה והמתחדשת ומתרבות העולם המוכרת לו היטב […] הוא צריך גם, כך אני מאמין, לנסות ולשכנע את שומעיו, קוראיו ותלמידיו לבחון את התנ"ך בדרך המתאימה להם".

דברים אלה נשמעים חדשניים, נועזים וקוראי תיגר – אך אין הם בבחינת חידוש. במאמר שכתב דוד בן גוריון לפני כ-60 שנה, "התנ"ך זורח באור עצמו", הוא עמד על "ייחוד ערכו של התנ"ך" לעם ישראל (כמו גם לאנושות כולה), והדגיש את הזיקה הייחודית בין ספר התנ"ך לבין הזמן והמקום: דור התקומה המתחדשת בארץ ישראל.

בן-גוריון הצהיר כי בהבנת התנ"ך הריהו שותף "גם למשכיל בעיירה וגם למלמד נחום-לייב", אך טרח להעמיד את התנ"ך לבדו ואת כל המדרשים והפירושים לבדם, לצדו אך לא בתוכו: "ספרי התנ"ך וספרי המדרש הם שני דברים שונים בהחלט […] לאו דווקא מתנגדים וסותרים זה לזה בכל המקרים, אבל שונים זה מזה. שיר השירים – לחוד, ומדרש שיר השירים – לחוד". לדבריו, אין ספרי התנ"ך מתפרשים אלא מתוכם: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו, אם כי הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם".

ואולם, לצד אי-תלותו של התנ"ך בטקסטים אחרים הטעים בן-גוריון את הזיקה ההדוקה הקיימת בין התנ"ך לארץ ישראל, ואת חיוניותה של ארץ המכורה למעמדו של ספר הספרים. באלפיים שנות גלות, וחרף כל היצירה הענפה שנתחברה בעם ישראל, "הועם זיוו" של ספר הספרים, וזריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". חזונו של בן-גוריון, משימת הדור לדבריו, הייתה אפוא "להזריח […] את אורו המבהיק של ספר-הספרים – כפי שדורנו הנגאל מסוגל לראותו".

 ———————————————————————————————————————-

חצה את גבולות הפרשנות / משה גנץ

 פרשנות היא לגיטימית רק כאשר היא מחפשת מה התורה ביקשה ללמד. כאשר היא בוחנת את התורה על פי ערכים שינקה ממקורות זרים יש כאן כבר עיוות

לא אביעזר וייס חידש את הצורך בפשטים המתחדשים בכל יום. קדמו בכך הרשב"ם בתחילת פרשת וישב, ועל כך הוא זכה להסכמה מרש"י. במהלך הדורות אנחנו נפתחים לידיעות חדשות בתחומי הלשון, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והמדעים, ואלה בוודאי מצדיקים פשטים חדשים.

אלא שהחידוש שבדברי וייס היה האופי של ה"פשטות" שיש לחדש. וכאן אעיר: אף על פי שהוא מצטט בדבריו מאמרי חז"ל אחדים כדי לאשש כביכול את שיטתו, אין לי ספק שאת כיווני הפרשנות שלו חז"ל היו דוחים בחריפות, בשתי ידיים ובגערה!

אין ספק שכל מי שמפרש טקסט כלשהו משקיע בפירוש גם משהו מאישיותו. הרי אין המפרש יכול לגשת אל הטקסט כאילו הוא כלי ריק שאין בו ולא כלום. על כורחו הוא מביא איתו שלל של מידות, זיכרונות ודעות, ואלה יכולים להביא אותו, שלא מדעתו, להבין את הטקסט באופן אחד ולדחות אופן הבנה אחר. הדברים אמורים אפילו לגבי טקסט שהפרשן אובייקטיבי כלפיו, ואינו רואה לו צורך להזדהות עם תוכנו. גם כאן יימצא לפעמים הבדל בין הפרשנות של איש רגשן לפרשנות שתבוא מפי אדם קר מזג, או בין פרשנותו של אדם עדין לפרשנותו של אדם מחוספס.

קל וחומר הוא כשבא אדם לפרש טקסט שהוא מחויב אליו, שאותו הוא מקבל כאמת א-להית. כאן הוא מגיע מראש כשהוא "משוחד". הרי במקרים לא מעטים יש לו כבר עמדה הנובעת מתוך אופיו או רגשותיו לגבי השאלה מה נכון "באמת" ומה אינו נכון, ובוודאי שהוא מוטה לפרש את הפסוק או את המדרש באופן הקרוב לעמדה זו.

וכל זה עדיין לגיטימי! כי כשיורדת התורה מן השמים לארץ ונמסרת לפרשנותם של בני אדם, על כורחנו היא נמסרת להם על מנת כן. שהרי אין אדם יכול להיחלץ ממסגר רגשותיו ואישיותו. על כן לא נבהלו גדולי ישראל מלומר שבית הלל הם משורש מידת החסד ובית שמאי משורש מידת הדין. הם לא דנו בכל שאלה לגופה ורק במקרה יצא שכמעט תמיד בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא. הם ראו כאן את האישיות שעומדת מאחורי הגישה.

אלא שכאן מגיע ה"אבל" הגדול. כל האמור לעיל אמור בהטיות נפשיות דקות, ועם זאת יש גבול שחובה לשמור עליו. נכון שה' מדבר אל כל אחד מאיתנו באופן שונה, כמו שכתב וייס, וכדברי חז"ל – "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד". אבל בסופו של דבר הוא מדבר כדי שנשמע אותו ולא כדי שנשמע את עצמנו. אנחנו באים לשמוע מה התורה מלמדת אותנו, ולא מה אנחנו יכולים ללמד אותה!

על כן לא ייתכן שאדם ילמד ערכים מהספרות המתחדשת ומתרבות העולם, יקבל אותם כאמיתות מוחלטות, ואיתן יבוא כפרשן "לבחון" את התנ"ך ולפרש אותו בהתאם לערכים שקלט. הערכים המקובלים אינם אמת מדעית מבוררת, והתורה אינה פלסטלינה! אדרבה, התורה צריכה להיות ה"כלי" שילמד אותו איך להתייחס לערכי תרבות העולם, את מה לקבל ומה לדחות.

שתוק עד שאדרוש

לא קראתי את כל מסותיו של וייס. אביא רק שלוש דוגמאות שיראו איזה עיוות נוצר מה"פרשנות בת החורין" שהוא מציע.

א. במאמר האחרון שלו קובע וייס שרק הלחץ שנלחצו יהודים בגולה על ידי הגויים הוא שחייב את החכמים להציג את עם ישראל כעם סגולה גנטי. בכלל לא עולה על דעתו שאולי עם ישראל הוא עם סגולה באמת. לא מפריעים לו הפסוקים "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", "ישראל בחירי", "בני ישראל עם קרובו", "ואוהב את יעקב", ועוד עשרות כיוצא באלה. מן הסתם, את כולם יפרשן בפלפולו. אבל למה יעשה כך? – מפני שבעולם הדמוקרטי והליברלי אין מקום לעם סגולה, וערכי הליברליזם והדמוקרטיה האלה הם "כלי העבודה" שלו! ולא נתן אל לבו שאמנם אותם ליברלים שאינם מאמינים בה' צודקים כשהם שוללים הרמה של עם אחד מעל עמים אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא איננו כפוף להם, והוא יכול לבחור לו עם סגולה כרצונו.

גם ההתיימרות לקבוע אילו הלכות נובעות מ"פרוצדורה הלכתית" ואילו הן תולדות של "השקפת עולם שהוטבעה באלפי שנות גולה" בהחלט אינה במקומה. קשה מאד לקבוע דברים כאלה, ובודאי לא הוא המומחה המוסמך לכך. וראו, שלדעתו הדרת נשים נשענת על השקפת עולם גלותית. מה הקשר בין היחס לצניעות לבין גלות? בדומה לכך יש להעיר הרבה על עוד דוגמאות שנתן, וקיצרתי.

ב. מאמרו בנושא עקדת יצחק הוכתר בכותרת "כמה אפשר להתהלך עם הא-להים?". שומו שמים! לזה ייקרא פרשנות? וכי יש לך מילים יותר חזקות מאלה שנאמרו בתורה על גדולתו וערכו של מעמד העקדה? פסגה שאין כדוגמתה? והמאמר, שהוא ללא ספק פרשנות "בת חורין", בת חורין לחלוטין, מתאמץ ומשתדל להקטין את ערך העקדה הזאת ולהראות שאחריה אברהם מתפרק. מאיפה זה בא? שוב כנראה מאיזו מחשבה חיצונית שהעקדה אינו מוצאת כל כך חן בעיניה.

ג. במאמרו מלפני האחרון כתב וייס הסבר מפולפל על פתרון החלום של פרעה, שלפיו יוסף "לקח צ'אנס" בהציגו את הפתרון לפרעה ואחר כך "ארגן" שבע שנות שבע על ידי איסוף התבואה, ומתוך כך נוצר הרעב כי לא היה לחקלאים זרע. מעבר לקושיות הרבות שיש להקשות על פירוש זה, לא פירש לנו וייס האם גם בחלומות של שר המשקים ושל שר האופים לקח יוסף "צ'אנס", ואיך בכל הצ'אנסים הוא הצליח.

לזה אין קוראים פרשנות, אפילו בהגדרה הרחבה ביותר. זאת בסך הכול קריאה אל פסוקי התורה –  "שתוק עד שאדרוש". אינני מסוגל להבין מה הביא אותו לדברים המשונים הללו, אם לא שהוא סובר שיוסף אינו יכול לדעת לפתור חלומות, כי אין ביכולתו של אדם לדעת לפתור חלומות המנבאים עתיד. ואם הבנתי כאן נכונה, הרי זה הדבר החמור ביותר – להחליט מראש שהקב"ה אינו יכול לתת בלב יוסף את חכמת פתרון החלום.

וייס מתאר את שמחתו כשהוא רואה איך התורה הקדימה את אומות העולם בהבנה של יסודות מוסריים שונים, אך הוא אינו רואה כיצד התורה מתנגדת לערכים מודרניים שונים. אולי לדעתו זה לא יכול להיות כי הוא יפרשן, ויתאים.

סוף דבר, יש גבול לאוטונומיה של יהודי. להיות יהודי כראוי פירושו לרצות לשמוע את דבר ה' באמת ולקבל אותו. העוסק בתורה במובן זה הוא שעליו אומר ר' יהושע בן לוי שהוא בן חורין. הוא בן חורין ממפריעים גשמיים וגם ממפריעים רוחניים תרבותיים המנוגדים לדרכה של תורה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012