ארכיון הבלוג

ישחקו הנערים / בן עמי פיינגולד

אגודת הסטודנטים, החוג לאמנות התיאטרון – אוניברסיטת תל-אביב, מציגה: פסטיבל SMALL – במה 9

פסטיבל 'במה 9' מתקיים אחת לשנה באוניברסיטת תל אביב. המופעים השונים מבוצעים על ידי סטודנטים, תלמידים ובוגרים במוסדות שונים, הכותבים, מביימים ומשחקים בהם. השנה הועלו שמונה מחזות, ומטבע הדברים בפסטיבל מסוג זה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם קצת פחות.

'עוד שקל אחד – אני בהודו' מאת מיכל פלח-נעים (בימוי: אידית ראב) מתרחש בבית קפה. הקהל מקבל כיבוד ושחקניות המחופשות למלצריות מסתובבות בין השולחנות. כל אחת מהן משמיעה איזה מונולוג אישי על עצמה, על החיים, על הבעיות והמצוקות ועוד, בבחינת זהו האדם – לא רק מה אנחנו עושים אלא גם מי אנחנו.

'המסע לחיים של ברוך גורביץ', מאת עמית ארז (בימוי: נתן בן חנן), מספר את סיפור חייו של צעיר החולה במחלה סופנית, או אולי, כדבריו, 'מישהו הוציא עליו חוזה'. הוא מנסה לעצור את הזמן; לחזור לעבר ולהתמודד עם משמעות החיים והמוות. אבל גורלו הוכרע. הוא מת. חשיבותו של המחזה, שיש בו משהו מרוחו של פינטר, הוא בביצוע. יש בו שילוב של משחק, תנועה ומוסיקה והכול במינון ובעיתוי מחושב ואפקטיבי. ללא ספק אחד המופעים החשובים והמרשימים במסגרת הפסטיבל. מופע מעניין נוסף, 'לופ' (מאת אביטל להט לויט ובבימויה), מעמיד גם הוא את האדם במרכז. שלוש בנות עומדות על הבמה. ברקע תזמורת. הן רוקדות, כמעט ללא מילים, כשהתנועה אינה רק כוריאוגרפיה אלא גם מעין מונולוג אישי, מופנם ומודחק, ללא מילים. בבחינת מיהו האדם – גוף או נפש, או אולי – גוף ונפש?

סוגיית הזוגיות, לטוב ולרע, באה לידי ביטוי מובהק במחזה 'שדים' (מאת יערה קיפניס ובבימויה). דינה מחליטה להיפרד מבן זוגה אלון. היא אורזת מזוודות ומתכוננת לדרך אבל לבסוף הם מתפייסים. לא ברור אם הכול היה דמיון או מציאות. ברקע מופיעים מפעם לפעם שכן מחזר המאוהב בדינה וכן בת משפחה צעירה המתכוננת ל'אודישן'. כל דמות מנהלת לכאורה דיאלוג עם מישהו אבל למעשה אפשר לראות בדברים, כתיאטרון המציג את הדברים כשילוב של מציאות ודמיון, גם מונולוג אישי הזוי ודמיוני. מופע נוסף, מהיבט שונה אבל מאותה נקודת מבט, הוא 'ססאר', בביצוע מעולה מכל הבחינות, עם רקע מוסיקלי, ובעיקר – משחק. שתי אחיות תופרות אמורות להכין שמלה לדוכסית לקראת מותה וקבורתה בסיוע מכונת התפירה שעוברת 'שיפוץ' מאוד סמלי לצורך כך. מדברים שם על חיים ומוות, מחלה ובריאות. לא ברור מי חי ובריא ומי מת או חולה. הכול נותר בגדר פנטזיה אפלה, אבל נוגעת ורלוונטית.

'מנין' (מאת רן בכור ובבימויו) הוא תיאטרון מסוג אחר מבחינת הנושא והרקע. מדובר בקברט מוסיקלי מובהק עם תזמורת מעולה וצוות מרשים ומיומן. זהו המחזה היחיד במסגרת הפסטיבל שיש לו גם השלכות מרומזות לגבי המציאות הישראלית כאן ועכשיו (שואה, ביטחון, מלחמה, אלימות ועוד), בבחינת לא רק התיאטרון הוא פוליטיקה אלא גם הפוליטיקה היא תיאטרון, ו'איפה לעזאזל', כמו שנאמר בתוכנייה, 'האמת'?

ואם כבר הזכרנו תיאטרון מסוג אחר כדאי לציין עוד שני מחזות, האחד מוצלח פחות והשני יותר. נתחיל ב'פחות': 'אני שולמית', מונודרמה לשחקנית מאת חגית גולי (בימוי: חגית גולי, ניר פרנקל). הבעיה עם כל ה"מונודרמות' או 'התיאטרונטו' היא מהותית. האם מדובר בווידוי, בסיפור אישי, מרגש ומרתק ככל שיהא, או בחומר שגם מעמיד בפני השחקן או השחקנית אתגר מבחינת העיצוב הדרמטי-תיאטרלי? במקרה שלפנינו יש אמנם סיפור מרגש וביצוע מרגש לא פחות, אבל העיקר חסר – דרמה שניתן לתרגם אותה לשפת תיאטרון אפקטיבית. אשר ל'יותר', מדובר ב'אודרוב' (מאת מיכי יונס ובבימויו). תיאטרון ללא מילים לשם שינוי. פלוני יושב על ספסל. קורא עיתון. מישהו מגיח מתחת לספסל. גם הוא קורא כמוהו. מסתבר שמתחת לספסל מסתתרת דמות נוספת של אישה. השניים מנסים לחזר אחריה. יש ביניהם מאבק. לבסוף הכול חוזר לקדמותו – אותו ברנש ואותו עיתון. והכול ללא מלים, אבל הכול נאמר ברגישות ובדקות, בשפת גוף ופנים, בחכמה ובמיומנות, בביצוע מעולה של השלישייה, שהיא, למעשה, אולי פנים שונות של אותו אדם. גם במקרה זה, כמו בכמה מחזות אחרים שהועלו בפסטיבל, יש שילוב מעניין של דמיון ומציאות – אדם וגורלו.

בסך הכול הפסטיבל מעניין והביצועים מרשימים ברובם. משחק מעולה של כישרונות צעירים, אחד לאחד, שעוד נשמע עליהם בעתיד. הקו הכללי האופייני לרוב המחזות הוא הניסיון לשלב אלמנטים שונים: משחק, תנועה, מחול, מוסיקה, תאורה, הקרנות וידאו, שירה ועוד, וכן ניסיון לכתוב ולהציג את הדברים בדרך מקורית ויצירתית, תוך שילוב מאוד אפקטיבי ומשמעותי, בכל מקרה לגופו, בין דמיון ומציאות, ריאליזם ופנטסיה. לעתים הדברים נשמעים קצת אמורפיים מדי אבל תמיד נוגעים ומשמעותיים.

המחזות השונים אינם כתובים על פי מודל נתון. לכל מחזה יש סגנון ואופי משלו. נקודת התורפה המהותית היא לא האיכות אלא הפרספקטיבה התרבותית. כל המחזות, להוציא את 'מנין', עוסקים באדם, כאן או בכל מקום אחר. לא במקרה משורבבת בהם גם אנגלית פה ושם. המגמה הכללית היא אוניברסלית; לא ישראלית או יהודית, וחבל. יש בפולקלור, בהיסטוריה, בספרות ובתרבות העברית, בהווה ובעבר, שפע של נושאים וחומרים שניתן להמחיז אותם ממבט יצירתי-מקורי, ובוודאי שיש להם מקום בפסטיבל מסוג זה. אולי בשנה הבאה…

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

 

מודעות פרסומת