ארכיון הבלוג

ליתן תבל בנעימה / יערה ענבר

דווקא חוסר ההרמוניה בשירת בית הכנסת הוא שיוצר את השיחה האותנטית ביותר עם השמים, כמו שירת הלוויים המושלמת אך בעלת הכאב. התפילה נובעת מן השבר 

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

המקדש שבלב / שלום רוזנברג

בתורת ברסלב, חורבן בית המקדש מבטא את צער הנשמה על חוסר הרגש הדתי. על יתמות דתית בין לוינס לר' נחמן המשך הרשומה

ענווה לא תזיק / אלחנן שילה מגיב לתגובות

 

כשקראתי את דבריו של הרב משה גנץ נזכרתי בדברי ר' נחמן: "עליי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו, ועל איש כזה בוודאי ראוי לחלוק" (שיחות הר"ן, אות קפ"ב).

א)  ציטטתי את דברי ד"ר משה מאיר על "מסורת ההתנגדות לקרבנות" של הנביאים, ומכאן הסיק הרב גנץ שזאת דעתי, למרות שאני סובר שהנביאים רק הפחיתו בחשיבות הקרבנות לעומת ערכים אחרים, כפי שנאמר בירמיהו: "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם" (ז, כג).

ב) תמוה בעיניי כיצד מאזכור שיטת הרמב"ם במורה נבוכים בנוגע לקרבנות הוא הגיע למסקנה שאני רוצה "להוכיח מזה שהרמב"ם לא סבר שיהיו קרבנות בעתיד", ומציגני כבוּר שאינו יודע שהרמב"ם כתב על חידוש הקרבנות בסוף משנה תורה. מה שרציתי לומר הוא שהמגמה שהתחילה בנביאים המשיכה אצל הרמב"ם במורה נבוכים, שתפס את הקרבנות כמצוות שניתנו בדיעבד – בגלל מצבו הירוד של העם.

ג) הטעם החביב על הרב גנץ הוא האשמה בחוסר ענווה, והפוסל – במומו פוסל. שורש גאוות הפונדמנטליזם הדתי נובע מזלזול בכל מה שיש בעולם מחוצה לו. זלזול זה בא לידי ביטוי בהשוואת המונותיאיזם הסיקי ל"דרישה בבעל זבוב" כלשונו.

במקום לראות בתהליך ביטול הקרבנות כמעט בכל מקום בעולם חלק ממהלך של עידון מוסרי ותיקון בדומה לביטול העבדות, הפונדמנטליזם הדתי מתבצר ונתקע בקדושת הטקסט. כדי להגן על אחיזה זו הוא מציג את עצמו כענו שמתבטל בפני דבר הא-ל או כפלפלן שמוצא טעמים ב"הפוך על הפוך", בין אם מדובר בטעמי קרבנות ובין אם בהמשך הפלייתה של האישה במתק שפתיים של "כל כבודה בת מלך פנימה"…

ד) ההתנשאות אינה רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים. הוא מחלק בין הציונות החילונית ובין ה"ציונות היונקת ממקורות הקודש שאינה מתפשרת על שום דבר". ביטוי ליוהרה זו נמצא גם בתגובתה של רבקה שמעון המסתכלת מלמעלה למטה ומבקשת לא לכעוס על המתפללים בכותל שאינם פועלים לבניין המקדש על הר הבית לצד המבנים הקיימים בו היום (לי היא מציעה "לנסות פעם ולעלות להר", למרות שכבר עליתי). עליה להפנים שזה רק עולמה שלה, וגם עליה מסתכלים מלמעלה למטה, במקרה הרע כאידיאולוגיה מסוכנת ובמקרה הטוב כתימהונית בעלת שאיפות לא ריאליות.

סוף דבר, מכיוון שלהצעת הפשרה הריאלית שהצעתי אין שום תמיכה בהווה וגם בעתיד סיכוייה קלושים, הקביעה של משה מאיר שבית המקדש לא יחזור בדומה למת שאנו חוזר נראית לי התרחיש הריאלי ביותר. הערכתו נכונה לא בגלל שהגיע זמנו של המקדש למות, אלא בגלל חוסר המוכנות לממשו באופן חלקי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011