הארץ דורשת מודעות חברתית. אוהל

שתי מצוות כלליות נצטוו ישראל במדבר סיני. על הראשונה שבהן, "קדושים תהיו", כתב הרמב"ן (ויקרא יט ב): "אחר שפירט האיסורים שאסר, ציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". מטרת מצווה זו שלא יהיה האדם "נבל ברשות התורה", או כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ ע"א): "קדש עצמך במותר לך". המצווה השנייה מופיעה לקראת כניסתם של ישראל לארץ  – "ועשית הישר והטוב". גם זו מצווה כללית, וכפי שפירשה הרמב"ן:

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל עניין תם וישר.

על פי דברי הרמב"ן אפשר לומר שמצוות "קדושים תהיו" מכוונת ל"בין אדם למקום", ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" היא "בין אדם לחברו". מעתה צריך להסביר מדוע את מצוות עשיית הטוב והישר נצטוו ישראל רק סמוך לכניסתם לארץ, ואילו מצוות "קדושים תהיו" נאמרה לישראל עוד בהיותם במדבר.

והנה, אפשר לומר שעיקר עבודתם של ישראל, כל משך היותם במדבר – כאשר דאגת הפרנסה הייתה מהם והלאה, ואת כל צורכיהם קיבלו ישירות מהשמים – הייתה לקדש את חייהם עד המעלה של "קדש עצמך במותר לך". רק בשנת הארבעים, סמוך לכניסתם לארץ, שבה החיים הם טבעיים, עולה הצורך להכנה לחיים חדשים, לחיים שיש בהם עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שבעים ונצרכים. במציאות חברתית שכזו אי אפשר להסתפק בקדושה בלבד ועל עם ישראל להיות שלם גם בתחום החברתי. לכן, עוד קודם כניסתם לארץ כבר מצווה התורה את עם ישראל במצות עשיית הישר והטוב, שבזכותה יהיו זכאים להיכנס לארץ – ותכליתה מפורשת בתורה: "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך, להדוף את כל אויבך מפניך כאשר דבר ה'".

הכניסה לארץ כשלעצמה אינה מטרה אלא אמצעי, כמו שהמדינה אינה התכלית אלא כלי שצריך לצקת בו תוכן. וכדי שהבאים לארץ לא יעדיפו את המסגרת החומרית על התוכן הרוחני – כמו שראינו אצל בני גד ובני ראובן, שאמרו תחילה: "גדרות צאן נבנה למקננו" ורק אחר כך "וערים לטפנו", שעשו את הטפל עיקר ואת העיקר טפל – הסמיכה התורה לכניסה לארץ את המעשה החינוכי, ובסמוך לציווי של עשיית הטוב והישר כתבה: "כי ישאלך בנך מחר לאמר". לאמור: המפתח לחברה מוסרית וטובה הוא החינוך. את החינוך צריך להתחיל כבר בגיל הילדות, ובפרשת "כי ישאלך" מלמדת אותנו התורה כיצד עליו להיעשות: תנאי ראשון הוא שיתנהל דו שיח קבוע בין דור ההורים לדור הבנים, שהחינוך ייעשה בהידברות הדדית ולא בהכתבה מלמעלה. תנאי נוסף להצלחת החינוך הוא לאפשר לילד לשאול את כל השאלות, אפילו דברים העומדים ברומה של האמונה, כמו השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם" – שאלה הכוללת את כל חלקי המצוות. את התשובה לכך יש להשיב בנחת, כדברי הכתוב: "ואמרת לבנך", וידוע ש"אמירה" שהיא לשון רכה.

כמו כן, חשוב שהתשובה לא תהיה כדי לצאת ידי חובה, אלא תינתן בהרחבה, ואם יש צורך יש להתחילה בסקירה היסטורית מאז היינו עבדים במצרים, סקירה המחברת את השואל אל העבר וגם אל העתיד, ככתוב: "ואותנו הוציא משם (העבר), למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (העתיד)". ואולי זה המקור לדברי הראי"ה קוק שכתב (אגרת קע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית היא לעשותו טוב וישר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011