ארכיון הבלוג

ערכו של הנוי / יעקב הלוי פילבר

 

שדרות רוטשילד בשנות העשרים של המאה הקודמת

מעלות וסגולות רבות יש לארץ ישראל, אבל עם כל מעלותיה בראש ובראשונה היא משמשת מקום מגורים לבני אדם, מקום שבו יוכלו הבריות להגשים ולממש את מטרותיהן הרוחניות והגשמיות. בפרשתנו מצווה התורה "והורשתם את הארץ וישבתם בה", משרטטת את גבולותיה ומצווה עלינו לחלקה בגורל לכל השבטים.

מצוות יישוב הארץ מטילה עלינו חובות מגוונות אשר אחת מהן היא לשמור על חזותה החיצונית. בפרשתנו נצטווינו להשאיר מגרש פנוי של אלף אמה סביב הערים. מה ייעודו של המגרש סביב העיר? על כך כותב רש"י: "ומגרש – ריווח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". את הדרישה לדאוג לנוי העיר מוצאים אנו גם במשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר חמישים אמה" (בבא בתרא כד ע"ב). ושאלו שם בגמרא: "מאי טעמא? אמר עולא: משום נויי העיר". ופירש"י שם: "לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה". ופסק הרמב"ם (פרק י' מהל' שכנים ה"א): "מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה משום נויי העיר". אכן, ראו חכמינו בכלל חיבת הארץ את הדאגה לאיכות הסביבה, כמו שמסופר על רבי חנינא שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.

גישתה של היהדות לנוי כערך שיש לטפחו אינה מצטמצמת לתחום מראה הארץ בלבד. היא מציינת אותו לשבח גם בשאר תחומי החיים, כבמאמר הידוע: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ע"ב). וכן אמרו שם (נח ע"ב): "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ברוך… שככה לו בעולמו". ובירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ט) אמרו: "ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה אומר: ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו".

המקרא עצמו מציין את היופי כאחד השבחים שמשתבח בהם האדם, ואין הכוונה רק ליופיה של האשה כמו שנאמר ברחל ("ורחל הייתה יפת תואר") או באביגיל ("והאשה טובה שכל ויפת תואר"). שבח זה כולל את המין האנושי כולו, כמו שנאמר על יוסף: "ויהי יוסףיפהתואר", וכן על דוד: "כי היה נער אדמוני עםיפהמראה"; "והוא אדמוני עםיפהעינים וטוב רואי". ושמא תאמר שהמקרא רק מציין עובדה מבלי לתת ציונים בדבר, באו חכמים ואמרו (אבות פ"ו מ"ח): "הנוי והכח… נאה לצדיקים ונאה לעולם".

היופי הוא ערך לא רק בחיי החולין אלא אף בדברים שבקדושה. על הכתוב "זה א-לי ואנווהו" שאלו בירושלמי (פאה פ"א ה"א): "וכי אפשר לו לאדם לנוות את בוראו? אלא אנווהו לפניו במצוות – אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאה ותפילין נאין", או כלשון הבבלי (שבת קלג ע"ב): "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה… ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאים".

והנה, עם כל השבחים על היופי די לנו להזכיר את הכתוב: "שקר החן והבל היופי". אם כך, מתי היופי רצוי ומתי יש להסתייג ממנו? תשובה: היופי אינו הערך הבלעדי של החיים. יש בחיים שני ערכים: האחד, ערך שתפקידו להקנות לאדם שלושה דברים – להרחיב את דעתו, לרומם את נפשו או לעדן את כישרונותיו. בזה נכללת כל תורת היופי אשר ממנה יצאו חכמות שונות כמו המוסיקה, הציור וכיוצא בזה. עם כל חשיבותן של חכמות אלו, הן אינן נותנות לאדם את עצם החיים, לא בחיי שעה וכל שכן לא בחיי העולם.

הערך השני נוגע לעצם החיים, כמו הרפואה והתמדת הבריאות. במובן זה צריך להתייחס לחוקי התורה בתור חוקי חיים שתפקידם אינו רק להנעים את החיים, אלא שבהם יקנה את עצם החיים, ולכן תמיד צריך להעדיף את המועיל על הנעים. אשר על כן, כל עוד אפשר לקיים את האתיקה עם האסתטיקה מבלי שיפגעו זו בזו, עלינו לקיים את שתיהן. אבל באותם מקרים שבהם קיימת התנגשות בין השתיים, שהגירוי של היופי עלול לפרוץ את גדרות התורה והמוסר, אז ייאלץ האדם לגרוע את עיניו מהרגשת היופי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011