ארכיון הבלוג

סינדרום איסטנבול / ירון אביטוב

שילוב ביוגרפיה ותסביכים פרטיים בהיסטוריה של העיר התורכית, המיטלטלת בין מזרח למערב, הוליד יצירה מרתקת. ציור ספרותי בשחור ולבן המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (ינואר)

 

סקירת כתבי עת מן העולם:

סביבה עם אופק אינסופי

 

פרימן דייסון

בניגוד לזרם המקובל, הגאון הישיש ממשיך להחזיק בעמדה המודרניסטית שלפיה האנושות מחוללת רק טוב לטבע, כתבתו הנרחבת של קנת' ברואר ((Brower ב"אטלנטיק" עוסקת באיש שנחשב אחד המוחות המדעיים היותר מבריקים של זמננו: פרימן דייסון (Dyson). דייסון בן ה-87 עוסק בתחומי ידע שונים ומגוונים: פיסיקת חלקיקים ואסטרופיסיקה, ביולוגיה, מתמטיקה, תולדות המדע, ספרות ואפילו רפואה (דייסון היה שותף לצוות הממציאים של המכשיר לייצור איזוטופים רפואיים). בנוסף, דייסון הינו נוצרי מאמין שאף זכה בפרס קרן טמפלטון היוקרתי על תרומה משמעותית בחקר היחסים בין דת ומדע – פרס ששוויו הכספי גדול יותר מזה של פרס נובל. למעשה, תקצר היריעה מלמנות כיבודים נוספים שלהם זכה.

דייסון לא מהסס להשמיע דעות לא פופולריות בקרב חבריו המדענים. כך, למשל, הצדיק את הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי וכעת הוא גם מטיל ספק בחומרת השלכותיה של ההתחממות הגלובלית. אכן, אקלים כדור הארץ מתחמם, אך דייסון טוען שההשפעה הכללית של ההתחממות היא שיפור מזג האוויר, שפליטת כמות גדולה יותר של דו תחמוצת הפחמן מסייעת לצמחים לגדול, ושבני האדם אכן גורמים נזק לסביבה, אך גם נוטים לתקן אותו.

המחבר גם מזכיר את בנו של דייסון – ג'ורג' – שהרחיק לכת מתחומי העניין של אביו וחי שנים רבות בטבע הפרוע, כשהוא כותב מחקר מקיף על תולדות סירת הקנו של האינדיאנים, ה"ביידארקה". הדבר גרם לנתק רב שנים בין האב ובנו (לבסוף השלימו ביניהם).

המחבר, איש שעסוק גם בחקר האקלים ומשוכנע שטענותיו של דייסון מופרכות, מקדיש את המאמר לשאלה הכללית – כיצד מלומד חכם כל כך יכול לחשוב בצורה מטופשת כל כך?

בין הסיבות האפשריות מוזכרת נטייתו התמידית של דייסון לעורר ויכוחים סביבו. דייסון הוא חובב פרובוקציות שלא בהכרח מאמין בדברים שהוא אומר. אך ההסבר המקיף ביותר שכותב המאמר חושב עליו הוא אמונתו של דייסון – לא אמונתו הדתית, אלא אמונתו המדעית בעליונותו הרציונלית של המין האנושי.

כאן ניתן לעשות חיבור מעניין בין טענתו של דייסון לגבי ההתחממות הגלובלית לנושא אחר שבו הוא משקיע אנרגיה שנים רבות, והוא האפשרות של התיישבות אנושית מחוץ לכדור הארץ. בין כתביו של דייסון קיימות הצעות מפורטות כיצד ניתן לפתח חלליות שתוכלנה להגיע לכוכבים מרוחקים (הוא מציע מנועים שעובדים על אנרגיה של פצצות אטום או מימן) וכיצד ניתן לפתח בכוכבים תנאים מתאימים של קיום מים וחמצן שיאפשרו חיים אנושיים. זהו המדען האופטימי האולטימטיבי של המודרנה – ראשית, תמיד נהיה מסוגלים לתקן את הנזק שאנחנו עשינו; ושנית – אם לא – תמיד יהיה לנו לאן להסתלק…

מי יודע – אולי לאדם שקנה המידה של חשיבתו הוא קוסמי קשה לחשוב על זוטות כמו שמירה על כדור הארץ.

 

 הזוועה גדולה יותר

טימותי סניידר טוען שחקר מלחמת העולם השנייה מתעלם פעמים רבות משורה של מעשי רצח-עם שנעשו תחת סטאלין והיטלר

אן אפלבאום ב-New York Review of Books עוסקת בספרים החדשים המוקדשים לתולדותיה העגומות של מלחמת העולם השנייה. אחד מהם הוא ספרו של היסטוריון השואה טימותי סניידר, שמצליח לחדש זווית לא מוכרת בחקר השואה. למעשה, טוען סניידר, דווקא בשל המעורבות העמוקה של העמים השונים במלחמה חסרה בהיסטוריוגרפיה שלנו תמונה מקיפה ומאוזנת של ההתרחשות ביבשת אירופה בשנים 1939- 1945.

סניידר מחדד את הפרספקטיבה המשולבת, שלפיה רוב מדינות מזרח אירופה ספגו בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים כיבוש כפול, של היטלר ושל סטאלין, שגבה מהם מחיר דמים כפול. את תולדות הפורענות הגדולה יש להתחיל, לדעתו של סניידר, בשנות ה-30 באוקראינה, תקופה של הלאמת קרקע סובייטית מהאיכרים שגרמה לרעב ולתמותה של מיליונים. לתקופה הזו נוצר הכינוי Holodomor ( תרגום מילולי: המתה ברעב), שבזיכרון הלאומי האוקראיני של היום נאבק על שם נרדף לשואה- רצח עם מכוון (מכאן גם הכינוי האנגלי שמזכיר את המילה Holocaust). רק בעשורים האחרונים ההיסטוריונים הרוסים והאוקראינים חוקרים בצורה יסודית את תולדות ההרעבה ומפרסמים ספרים בנושא – אם כי מאז הבחירות האחרונות באוקראינה הנושא שוב ירד מסדר היום, על מנת שזכר האסון לא יעיק על "יחסי השכנות הטובים" עם מוסקבה. אל חללי ההרעבה הזו יש לצרף את מאות האלפים או מיליוני הגרמנים ובני בריתם שמצאו את דרכם לגולאג, ואת ההגליות של עמים שלמים בידי סטאלין אחרי המלחמה – גרמנים תושבי רוסיה, טטארים תושבי קרים וצ'צ'נים.

טענתו המרכזית של סניידר היא שיש לראות את מעשי הטבח השונים של הקומוניזם ושל שלטון היטלר כצדדים שונים של אותה תופעה- ואת האינטראקציה ביניהם כמשלימה. מעניין לציין שהשם "רצח עם", שבו משתמשים היום לרוב בהקשר של שואת יהודי אירופה, הוכנס לשימוש על ידי המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין על מנת לציין "רצח המוני מתוך שנאה כלפי קבוצה גזעית, דתית או חברתית". הוא עצמו טבע את המושג בקשר לטבח הארמנים, ואחרי השואה היה פעיל במשפטי נירנברג על מנת להחיל את ההגדרה על הגרמנים.

שואת יהודי אירופה נשארת עד היום כדוגמה יחידנית לאירוע שהגדרתו כרצח עם מקובלת הן על הקורבנות והן על המבצעים. בהקשרים האחרים, השיח של רצח עם נבלם על ידי גורמים שונים: לרוסים לא נעים להשוות את עצמם לנאצים, לתורכים לא מתחשק להיות מוכתמים בכניסתם לאיחוד האירופי, למערב אירופה וארה"ב קשה להודות שהם גברו על רוצח המונים אחד בעזרתו של רוצח המונים אחר והפקירו את קורבנותיו. אפילו כשהגרמנים מדברים על רצח העם שביצעו, קשה להניח שהם זוכרים גם את שבויי המלחמה הרוסים וגם את ההסכם שלהם עם ברית המועצות, שאִפשר לרוסים לעשות שפטים באצולה הפולנית.

כתיבת ההיסטוריה של המאה העשרים נמשכת, ואיתה המאבק על הזיכרון, שטורד את המנוחה גם שישים שנה אחרי.

 

ויימאר באיסטנבול

הפגנות באיסטנבול

תורכיה של היום עוברת שורה של תהליכים חברתיים מרתקים, שמזכירים מאוד את מה שהתרחש בגרמניה ערב עליית הנאצים

קלייר ברלינסקי, עיתונאית עצמאית, יהודייה, המוכרת לקוראים הקבועים של מדור זה, גרה דרך קבע באיסטנבול. ב'סיטי ז'ורנל' עוסקת ברלינסקי לראשונה בהסבר לבחירתה זו.

מסתבר שאיסטנבול של 2011 מזכירה לברלינסקי את … הרפובליקה של ויימאר ערב עלייתו של היטלר לשלטון. אפשר לחשוב שמדובר בהשוואה לא ממש אטרקטיבית, בטח לא עבור יהודייה – אך ברלינסקי חושבת אחרת. אך לפני שנגיע להנמקה שלה, ננסה לעקוב אחרי ההקבלה שהיא עושה בין 1933 בברלין לבין 2011 בתורכיה. ובכן, מדובר בשתי קיסרויות – גרמנית ועות'מאנית – שמתפרקות במלחמת העולם הראשונה וכבודן הלאומי פגוע. המנהיג החילוני, כמאל אטאטורק, חולל חילון כפוי ואגרסיבי של רשות הרבים – אך מאמצים אלו באו אל סופם, במידה רבה, לאחר עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח בראשותו של טאיפ ארדואן.

כיום, ברשות הרבים התורכית קיימת תסיסה מאוד פעילה ומעניינת, שבה ישן מתערבב עם חדש, השמרנות עם הליברליות והגאווה הלאומית עם קוסמופוליטיות. חופש יצירה תוסס בכל מקום: בתיבת הדוא"ל של המחברת נוחתים כל יום מכתבים שמזמינים אותה לסדנאות של מדיטציה, רייקי, פתיחת מוזיאונים וגלריות וצעדות למען מטרות נעלות שונות – מחופש לשינוי מין ועד לשחרור עזה מהמצור הציוני. מצד שני, בכל צעדה כזו ניצבים כוחות משטרה כבדים. בכלל, חופש הפרט בתורכיה מורכב מפרדוקסים רבים. מצד אחד, בעקבות ניסיון הפיכה צבאית ב- 1980 המשטר האזרחי של תורכיה התחזק, הוסרו האיסורים על שידור בשפה הכורדית, עונש המוות בוטל והממשלה הכירה באמָנות בינלאומיות רבות. עם זאת, הממשלה מרכזת כיום בידיה את כל ערוצי התקשורת החשובים וחופש העיתונות מוגבל ביותר. רוב תושבי תורכיה מאמינים שהמשטרה מאזינה לטלפונים הניידים שלהם.

בתוך כל האווירה הזאת, קמה לה קבוצה לאומנית תורכית בשם Ergenekon. הממשלה מאשימה אותה בסדרה של פיגועי טרור והתנקשויות בעיתונאים ליברלים וגם בכוונה להתנקש בראש הממשלה, בסופר חתן פרס הנובל אורחן פאמוק וגם בניסיון לפוצץ מסגד על מנת לגרום למהפך צבאי. נציגי הקבוצה, מצדם, דוחים את ההאשמות בתוקף וטוענים כי הממשלה מבשלת משפטי ראווה נגד ההתעוררות הלאומית של התורכים, בשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, ארגוני הביון האמריקני, ואיך לא – המוסד והלובי היהודי.

עוד חיבור בין ברלין של אז לאיסטנבול של היום הוא הנטייה לטפול יותר ויותר האשמות על היהודים. חופש היצירה הקולנועית מניב יצירות מופת כמו "נתיב הזאבים: עיראק" – סרט להיט שהתפרסם ב-2006, שאחד מגיבוריו הוא רופא יהודי שכורת איברים משבויי מלחמה עיראקים על מנת למכור אותם לישראלים. סגן ראש ממשלת תורכיה, בולנט ארינץ, אמר שהסרט "נפלא". היוצרים עובדים עכשיו על סרט המשך: "נתיב הזאבים: פלשתין". תוסיפו שיעורים דוהרים של אינפלציה ואכזבה הולכת וגוברת של הציבור מתפקוד הממשלה, תעטפו את זה בשפע עצום של יצירות אוונגרד ספרותי ואמנותי – שגורמות לא רק לעקרות בית תורכיות מהוגנות להסמיק במבוכה, אלא גם לברלינסקי עצמה – והנה לכם המקום הנוצץ והנפיץ גם יחד. בסוף דבריה ברלינסקי מודה שזה מה שמושך אותה כל כך – היא רוצה בכל מאודה לראות איך כל זה ייגמר.

 

 סובלנות קנאית

ספרו של טאריק רמדאן הוא עוד מהתלה פוסט-מודרנית, המנצלת את ערכי המערב על מנת לפגוע בו מבפנים

פרנק פורדי (Furedi) בפרויקט המקוון Spiked כותב על ספרו החדש של מי שנחשב להוגה המוסלמי הבולט ביותר באירופה, טאריק רמאדן. רמאדן עוסק מזה שנים בהצגת הפן הנאור והמפויס של האסלאם לפני דעת הקהל האירופית. רבים ממבקריו האשימו אותו שמדובר במסר כפול: בצרפתית משובחת הוא מדבר על סובלנות, ובערבית הוא מדבר על השתלטות.

ברם, פורדי טוען שאין צורך לחפש את המסר בערבית. לדבריו, ספרו החדש של רמאדן, "בקשת המשמעות", מציג מסרים שעיון מעמיק בהם מגלה תשתית בעייתית. כפי שמקובל בשיח הפוסט קולוניאלי, רמאדן דוחה את הרעיון של הסבלנות הדמוקרטית-ליברלית, שבעיניו הוא רעיון מערבי שנוצר לא כדי לקבל את האחר אלא רק כדי "לסבול" אותו. הספר בנוי כסדרה של הגיגים פילוסופיים על משמעות החיים – אך המסר העיקרי הוא שכיוון שהחושים שלנו מטעים, לעולם לא ניתן לדעת את האמת.

המסקנה המודרנית מההנחה הזו היא שלמרות זאת, יש לחתור אל האמת עם מיטב הכלים העומדים לרשותנו. אלא שלפי דעתו של רמאדן, יש לוותר על האמת כליל. מבחינה זו, רמדאן נוקט בביקורת פוסט מודרנית שגרתית. אלא שרמאדן מחזיק בו זמנית במבט חיצוני ופנימי: הוא גם מבקר את המערב מתוך עמדה של נציג תרבות אחרת, אך גם מנסה לדבר מבפנים, על מנת לשכנע את המערב לדחות את המורשת התרבותית שלו-עצמו.

כלפי חוץ, רמאדן דוגל כביכול בפתיחות. ברם, פתיחות זו נמנעת בעקביות מחשיבה ומהערכה ביקורתית. למעשה, תפיסתו של רמאדן מהדהדת את התפיסה ה"טיפולית" הקיימת כיום במערב, שקוראת להימנע משיפוטיות תמיד ובכל מצב – לא רק כלפי האדם שיושב בכורסת המטופל, אלא גם כלפי קבוצות, השקפות ודעות. רמאדן מציג תפיסה זו כפתוחה ומקבלת – אך הקַבלה מותנית בכך שהצד השני יאמץ את עיקר השקפתו של רמאדן. הוא דוגל בקבלת השונה והאחר והעצמתו – אך כיוון שקבלת האחר הופכת כאן למשהו שאסור להרהר אחריו או לנסות להעביר אותו במבחן הביקורת, הרי שאין היא לוקחת את האחר ברצינות – וממילא היא חסרת משמעות.

"בקשת המשמעות" של רמאדן היא אפוא חסרת משמעות כשלעצמה, מסכם פורדי, אך היא בהחלט מעידה על האקלים התרבותי במערב היום, שבו מופיעים ספרים כגון אלה.

 

דברים לזכר

לסיום, אני מזמין את הקוראים יחד איתי להרכין ראש לזכרו של איש שמדור זה חב לו חוב גדול. בחמש שנות קיומו של המדור נעזרתי רבות בשירותיו המצוינים של הפרוייקט המקוון www.aldaily.com – פרויקט שמביא לקוראי האנגלית בכל יום את מיטב ההגות החברתית והתרבותית מכל העולם כולו, כולל קישורים לכל המגזינים וכתבי העת החשובים שקיימים במתכונת מקוונת. בשנה האחרונה נוסף לכך התאום היהודי – www.jewishideasdaily.com – אתר המביא מדי יום את מיטב החדשות וההגיגים של העולם היהודי.

בסוף דצמבר הלך לעולמו האיש שיצר את הפרויקט המבורך הזה – הפילוסוף דניס דאטון. דאטון, מרצה לפילוסופיה מניו זילנד, החליט להקדיש מאמץ לכך שאוצרות התרבות העולמית יגיעו בכל יום לכל מי שהאינטרנט והשפה האנגלית נגישים לו. דאטן עצמו היה איש מרכז מתון בדעותיו וכל ימיו הקפיד לתת באתר שלו ייצוג מאוזן לדעות של שמרנים ושל ליברלים, שמאל וימין. ברם, בחוגים מסוימים הוא היה מוחרם בשל עצם העובדה שהוא מאפשר גם לשמרנים להתבטא. סיבה אחרת לכך שהיה לזרא בעיני חוגי אקדמיה מסוימים היא הפרס לכתיבה אקדמית גרועה שדאטון ייסד והעניק בכל שנה לאישיות אחרת, לרוב מחוגי החוקרים הפוסט מודרניים, שאת ההתעללות שלהם בשפה האנגלית לא היה מסוגל לשאת. הזוכה המפורסמת בפרס הייתה חוקרת המגדר הידועה ג'ודית באטלר.

ב-28 לדצמבר נפטר דאטון ממחלת הסרטן והוא בן 66 בלבד. שוחרי הדעת והתרבות בכל העולם החודש מרכינים ראש לזכרו.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011