ארכיון הבלוג

שמות / שלום רוזנברג

 

המשוררת זלדה

כמפורסם, במסורת העברית שמות הפרשות והחומשים חבים את שמם למילים הפותחות אותם. גם ספר שמות נקרא על שם תחילתו. תרגום השבעים, ובעקבותיו גם תרגומים אחרים, הסתמך על מקורות עבריים קדומים וטבע לספר שם קלאסי מלא אסוציאציות: 'אֶקסוֹדוס'. מולו, השם 'שמות' מחוויר ונראה חסר משמעות. לדעתי – רק לכאורה. יש עומק אנושי ופילוסופי ב'שמות', ואת זאת ביטאה המשוררת זלדה בשירה המופלא בפשטותו "לכל איש יש שם":

לכל איש יש שם / שנתן לו א-לוהים / ונתנו לו אביו ואמו

[…] לכל איש יש שם / שנתנו לו תקופות השנה / ונתן לו עיוורונו

[…] שנתן לו הים / ונתן לו מותו.

למדנו בבית הספר שהשמות מופיעים לפנינו בשתי צורות, כשם פרטי וכשם עצם כללי. השם הכללי מתאר אידיאה, מהות של הדבר. הוא המפתח לידע. ואכן, חז"ל השתמשו במונח 'שם' כדי לציין אידיאה: "לא מן השם הוא זה", וייתכן שעל בסיס זה אף קבעו את דרישתם הנעלה: "תורה לשמה", דהיינו שהאידיאה, הכוונה המלווה את מעשינו הדתיים, חייבת להיות חסרת נגיעות, לא אינטרסנטית. אולם ענייננו כאן בשמות הפרטיים דווקא, ובמיוחד בשמות בני האדם.

ואכן, לימד אותנו פרנץ רוזנצווייג שבכך נעוץ ההבדל בין הפילוסופיה הקלאסית, שהתעניינה באידיאות, בשמות העצם הכלליים, לבין המחשבה הקיומית, הטוענת שהפילוסופיה חייבת להתייחס קודם כול לאדם האינדיבידואלי, בעל השם הפרטי. האידיאה היא נצחית ואדישה. האדם האינדיבידואלי, לעומת זאת, מתמודד עם שאלות החיים והמוות, והוא בעל שם "שנתן לו מותו".

במהפך פילוסופי זה יש חזרה למקרא. אלוהי הפילוסופים יודע את האידיאות כולן. גם א-לוהי המקרא יודע זאת, אך הוא גם יודע לומר "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג, יב). הוא מכיר את האדם בשמו הפרטי, "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם!" (בראשית כב, א). הקב"ה אף קורא בשם: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר" (שמות לא, ב). הקריאה בשם פירושה שהקב"ה מייעד לאדם, לכל אדם, משימה בחיים, מיוחדת וחד-פעמית. "לכל איש יש שם – שנתן לו א-להים".

אתיקה של שמות

יש אתיקה של השמות. הפגיעה בשמו של אדם היא על פי ההלכה חטא קשה ביותר. אין כוונתי לפגיעה בשמו "הטוב" של האדם, דהיינו בכבודו, אלא פשוט פגיעה בשמו. "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו", אומרת זלדה, אך מוסיפה שיש גם שם "שנתנו לו שכניו" או "שנתנו לו שונאיו". מבוגרים רבים סובלים מהתעללויות כאלו, קל וחומר ילדים שחייהם אומללו כי כינו אותם בשמות גנאי, צחוק או לעג. הלשון גורמת לפציעות מורעלות, המשפילות את האדם ומכאיבות לפעמים יותר מפגיעות גופניות.

חז"ל החמירו מאוד עם פשעי הלשון, המכונים "אונאת דברים". ואכן, האמורא הארץ-ישראלי רבי חנינא מונה בין היורדים לגיהינום את "המלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו" (בבא מציעא נח ע"ב). התלמוד מדייק בדבריו: "המכנה שם רע לחברו". החוטא בכך חייב אף אם הוא לא המציא את שם הלעג, ואף אם "הקרבן" כבר התרגל לשם זה. בעולם הנסתר לעינינו מתקיים כאן תהליך של מידה כנגד מידה. לשם הפושע הפוגע בשמו של הזולת מתווסף, כדברי זלדה, "שם שנתנו לו חטאיו". 

אנטי-שמיות

את הפרק הבא באתיקה של השמות מלמד אותנו הדקדוק. השם, 'שם העצם הפרטי', הוא המאפיין המופלא ביותר של האישיות. זאת למדנו מדקדוק השמות. לשפות שונות יש פילוסופיות דקדוקיות שונות. לשם העצם הפרטי לא ניתן להוסיף בעברית ה"א הידיעה, ואף לא  ליצור ממנו לשון רבים. השפה לא מרשה לנו לומר לא 'האברהם' ולא 'אברהמים'. כאן נעוץ יסוד מוסרי נוסף. בוויכוחים פוליטיים וחברתיים מרבים להשתמש מתוך בוז בשמות משפחה בלשון רבים. בצורה אינטואיטיבית שולל בכך האדם מהיריב את ייחודיותו והופך אותו לחלק בעיסה של המון מאוס. מתוך כך אנו משחיתים את השפה העברית, השחתה אנטי-שמית.

זוועות אושוויץ התבטאו בכל הצורות השטניות האפשריות. אחת מהן מלווה אותנו עד לעצם היום הזה: כתובת הקעקע בזרוע ובה מספר. המספר מייצג את הניסיון להגיע לדה-­הומניזציה מוחלטת של האדם. אנו סופרים דברים חסרי אינדיבידואליות. אמנם כן, לפעמים אנו נותנים לחפץ מספר זהות, למשל לרכב או למכשיר טלוויזיה. אך זוהי זהות לא ערכית, למשל במקרים של אחריות וביטוח. על ידי נתינת המספר אנו שוללים מן החפץ כל ערך חוץ מהערך הכלכלי. המספר מציין חפץ שניתן להמירו ולהחליפו בחפץ אחר. ה'שם' לעומת זאת מסמל את מה שאינו ניתן להחלפה, את הקדושה שבאדם.

'שמות' הוא אכן 'אקסודוס'! נתינת השמות מתארת מנקודת מבט שונה את שחרור העבדים ואת הכבוד האנושי. העבדים הם חפצים, מספרים. שחרור העבדים מחזיר להם את שמותיהם. בשואה ניסו הנאצים להפוך אותנו למספרים. מכאן המשמעות הרבה שיש לטקס קריאת השמות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנו מאמינים שלכל איש יש שם. ה'שם' הוא הכרה ב'צלם א-להים' שבאדם. השם האנושי הוא צלמו של 'השם' – צלם הקב"ה המצוי באדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת