ארכיון הבלוג

בתגובה ל'היסטוריוגרפיה פשטנית' מאת מאיר קליינר ו'לשמוע אל הדפיקות' מאת ישעיהו קרונמן, גיליון פרשת בא

 

לא לעצור בעמדת השתיקה / אהוד נהיר

 צדקו המגיבים למאמרי, מאיר קליינר וישעיהו קרונמן, בדבריהם. לא היה בדברי משום ניסיון להקיף את סוגיית השואה והצדק הא-לוהי, לא היה בו גם ניסיון להאיר, ולו במעט, את השנים האפלות בתולדות המין האנושי. אין זה ביכולתי ואיני מתיימר להבין את כוונות הא-ל ואת הדרך שבה התרחשה השואה.

מאמרי התייחס לשאלת הדו-שיח בין הא-ל ובין האדם. כידוע, מאז חורבן הבית פסקה הנבואה, כבר לא מתהלכים בינינו נביאים ואיננו שומעים את דבר ה'. השאלה שביקשתי להציב היא – מדוע איננו שומעים את דברו? האם משום שהוא פסק מלדבר או שמא משום שאנחנו פסקנו מלהקשיב?

כעת, יבחר איש איש את תשובתו. לחז"ל הייתה תשובה משלהם. במקומות רבים הם מציינים: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב". ריבוי המקורות המשתמשים במשפט זה מצביע במפורש על כך שהקב"ה ממשיך לדבר, מעמד הר סיני לא פסק. אם רק נטה אוזן נוכל לשמוע את קולו של הא-ל מתבטא במגוון רחב של נושאים, מענייני חורבן וגאולה ועד עניינים של זיווג בין איש ואישה.

קולו של הא-ל נישא לא מעל במות ולא על גלי הרדיו. קולו של הא-ל נמצא בלבו של האדם המקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. הרב צבי יהודה קוק כינה מדע זה בשם 'הסתורי-ה', ולא חסך מילים חריפות מאלו שסירבו להקשיב או מיאנו להבין את רצונו של הא-ל המובע בהתרחשויות ההיסטוריות. כמי שכיתת רגליו בין רבני אירופה ואדמו"ריה בין שתי מלחמות העולם, ידע הרצי"ה על מי הוא מדבר. מילותיו יצאו מתוך כאב האובדן על אותם האנשים ואותן הקהילות שהוא הכיר מקרוב.

בנוגע לשואה האיומה הייתה המלצתו הראשונית של הרצי"ה שתיקה. אלא שבשתיקה קיימות שתי בחינות. האחת, שתיקה כהודאה. שתיקה כזו מבטאת הפנמה, חיבור, קבלה עמוקה של הדין, בבחינת 'וידם אהרן'. אך שתיקה עלולה להיות גם היבט מסוים של אילמות, אילמות כסוג של אלימות. לעתים אלימות פנימית – השתקה מכוונת של הקול הפנימי, ולעתים אלימות חיצונית – כמו בני זוג שלא מוכנים לדבר זה עם זה. אהרן הכהן קיבל עליו את הדין אך הוא הפנים גם את המסר. אחרי מותם הטראגי של בניו הוא למד כיצד עליו להכין את עצמו כראוי כדי להיכנס פנימה לקודש הקודשים, וכך זכינו לסדר עבודת יום הכיפורים.

השתיקה, שעליה ממליץ מאיר קליינר, ראויה כל עוד היא נעשית מעמדה של הפנמה וחיבור. אסור לעמדה זו להפוך לעמדה של השתקה, עמדה אלימה שלא מאפשרת לחדש את השיח בין הא-ל והאדם.

הרב צבי יהודה לא נעצר בעמדת השתיקה. בשיחותיו הוא מציג עמדה חריפה וברורה בנוגע לצורך ההיסטורי בחוויה כה נוראית ורווית סבל. נצטט מספר מילים משיחה שהעביר בנושא זה:

כשמגיע זמן הגאולה, קורה שיש סיבוכים, וחלק גדול מעם ישראל נדבק 'בזפת הגלות'. כך היא העובדה: הרבה יהודים התרגלו לטומאת הגלות, ומסרבים לעזוב אותה. ואפילו צדיקים גדולים לפעמים קשורים לגלות וטומאתה. אז מתחיל טיפול א‑להי פנימי עמוק ונסתר של היטהרות מטומאה זו, ניתוח וריפוי… יש צורך בניתוח א‑להי אכזרי. 

אלו מילים חריפות, נוקבות עד התהום וכואבות עד למאוד. צריך להבין אותן בהקשר הנכון, ואין זה המקום להאריך בכך. השאלה שעולה אצלי למקרא הדברים היא היכן הדו-שיח? מדוע ננקט כאן ניתוח כה אכזרי? האם לא ניתן היה להגיד, לרמוז, להסביר? האם אין דרך לרפא בלא צורך בכריתה כה אכזרית של שישה מיליונים של יהודים, זקנים נשים וטף?!

לא לי לענות על שאלות אלו. כאן אני בהחלט מאמץ את גישתו של ר' נחמן – יש קושיות שתשובתן היא למעלה מדעת אנוש. יחד עם זאת, במבט היסטורי, ברור לי שהיו רמזים ברורים ואפילו אמירות מפורשות שקראו ליהודים לצאת מאירופה ולעלות לארץ ישראל. הרב צבי יהודה הסתובב בין הרבנים, זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמרים ונשא נאומים. עוד רבים וטובים הבינו את מה שעומד להתרחש גם בלא שהיו נביאים. אך רובו הגדול של העם היהודי, על כל שדרותיו וגווניו, העדיף להתעלם. נאטמו האוזניים, נסתרה הדעה, ניטמטם הלב. 

המסר שאני מבקש להעביר הוא הצורך בדו-שיח. זיכרון השואה אסור לו שיהיה אבן הגולל על הקשר בין הא-ל ועמו. הוא צריך להיות נקודת התפנית ביחסים מורכבים אלו. הזיקה הברורה בין השואה והתקומה מעידה בבירור – לא עזב ה' את עמו, השיח ממשיך.

השאלה 'היכן היה א-לוהים בשואה?' אסור לה שתישאר לעד ללא מענה. לא למענה של תשובה אנו זקוקים, אלא לשאגה שתמשיך את השיח. אחד המגיבים למאמר באתר האינטרנט של המוסף ניסח את כותרת דבריו במילים – 'היכן היה א-לוהים? בשואה!'. אולי ניתן להחליף את הסיומת ולבחור במקום המילה 'שואה' את המילה 'תקומה', אך למעשה אלו שני צדדים של אותה שיחה.

כאנשים מאמינים אנו נושאים בכל יום את קולנו לבורא ומדברים עמו – כדאי שלעתים נעצור מעט ונלמד גם להקשיב. גם אם כל אחד מאיתנו ישמע משהו אחר, עניין שממנו חושש קליינר, לא נורא. הרי "אחת דיבר א-לוהים, שתיים זו שמענו". 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

מודעות פרסומת