קטגוריה: תגובות

תגובות לגליונות קודמים – 991

המשך הרשומה

תגובות לסדרת מאמריו של בנימין בראון

על החרדיות כתנועת תחייה רוחנית, גיליונות בלק וחוקת המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 987

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 983

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 982

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 980

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 973

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 970

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 969

המשך הרשומה

בתגובה ל"חילונים לומדים תורה"

גיליון פרשת תרומה
המשך הרשומה

תגובות – גיליון 966

 

המשך הרשומה

בתגובה ל"המחקר האקדמי ואיסור הנגיעה"

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 962

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 961

המשך הרשומה

תגובות ל"משבר הגבריות"

 מאת יהודה יפרח, גיליון פרשת ויגש המשך הרשומה

בתגובה ל "המרד הנעלם"

מאת חגי בן ארצי, גיליון פרשת וישב המשך הרשומה

תגובות ל"חלום שאינו בידינו"

 מאת אליעזר שביד, גיליון פרשת ויצא

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 954

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 952

בתגובה ל"דמוקרטים  מטעם עצמם", מאת יצחק גייגר, גיליון פרשת לך לך

הפוסל במומו פוסל

במאמרו טוען ד"ר יצחק גייגר כי המחקר "דתיים? לאומיים!" שנעשה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה לוקה בפגמים מתודולוגיים וכי הוא מבוסס על הנחות שגויות. הנחותיו של גייגר מעידות על אי הבנת הנקרא ולוקות בעיוורון כלפי המציאות.

מעבר לחיכוך הידיים מהממצא כי המחנה הדתי–לאומי כפול מגודלו לפי המדידות הקונבנציונליות, גייגר פותח בטענה שהצבנו רק חלופה אחת מגבילה להגדרת הדתיות בישראל. טענה זו שגויה מן היסוד.

כדי לאפשר רבגוניות הלכנו במחקר צעד מעבר ללמ"ס והצגנו למרואיינים שבע אפשרויות של זהות דתית: חרדי, תורני, דתי לאומי, דתי ליברלי/מודרני, מסורתי דתי, מסורתי לא דתי וחילוני. בנוסף, שאלנו על מידת ההשתייכות למחנה ואפשרנו לדווח על ארבע דרגות של השתייכות. הצלבה של שתי השאלות יצרה 28 (!) קומבינציות שהמרואיינים שויכו אליהן על פי תשובותיהם, ולא אחת, אך גייגר בשלו.

ובאשר לדמוקרטיה: במחקר נתנו למרואיינים להגדיר בעצמם מהי דמוקרטיה, וזו הראיה הטובה ביותר לכך שלא כפינו עליהם דבר "מלמעלה". אדרבה, רצינו בכנות להבין כיצד הציבור הדתי לאומי מבין את המושג. הקיבוץ לקטגוריות הוא הכרחי שהרי מדובר במאות תשובות. באשר לתפיסות השוללות דמוקרטיה, מספרן היה מועט אך הן היו מובהקות. דווקא כדי שלא להכפיש את הציבור הדתי–לאומי הדגשנו את הדמיון בינו לשאר הציבור היהודי בישראל, אך משום מה גייגר זוקף גם זאת לחובתנו באומרו שאנחנו מציגים דגם ספציפי של הדמוקרטיה ולפי אמת מידה מוטה זו בוחנים את עמדות המחנה ודנים אותו לכף חובה.

וחשוב מכול, גייגר אינו מבין שדמוקרטיה אינה עוגה של שבת שאפשר לפרוס ממנה פרוסות דקות או עבות. כפי שיוכלו ללמדו למשל אנשי חוג "מעגלי צדק", הדמוקרטיה באשר היא כוללת דאגה למינימום של קיום בכבוד. כאשר ענו המרואיינים הדתיים–לאומיים שבישראל לא נשמר דיו העיקרון של קיום בכבוד הם לא שללו את העיקרון כעיקרון דמוקרטי; להיפך, הם הביעו מורת רוח על שאינו נשמר כראוי בישראל. מכאן שהם על פי גייגר סוציאל דמוקרטים לעילא ולעילא! ובאשר להבחנה המוטעית מיסודה שהוא מציג בין הגישה הליברלית לגישה הרפובליקנית לדמוקרטיה, את השיעור בנושא זה החסיר כנראה ד"ר גייגר כשלמד מבוא לרעיון מדיני. יתכבד ויקרא את כתבי תומס ג'פרסון למשל, ושם ייווכח שגם אבות הדמוקרטיה הרפובליקנית, שהיו אנשים יראי אל, סבורים שבדמוקרטיה יש ויש מערכת ערכים עליונה והציות לחוק גם אם לא מסכימים לו הוא אחד מאבני היסוד שלה.

למען האמת, התגובה למאמרו של גייגר הייתה צריכה להגיע הישר מתוך הציבור הדתי–לאומי. זאת מכיוון שבניתוחו את ממצאי המחקר שפורסם כבר לפני כשנה גייגר למעשה "מפליל" את הציבור שעל שמו הטוב יצא להגן. "כתב ההגנה" כביכול מעיד לא רק שאין גייגר מצוי במחקר עמדות אמפירי ובעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, אלא שאינו מעריך – אולי מתוך אי מודעות – את מאבקיהם של הרבה מאוד אנשים וארגונים בציבור הדתי–לאומי העושים לילות כימים בטיוב החברה הישראלית לכל שכבותיה, בהקניית ערכי שוויון וסובלנות, חמלה והכלה. לעומתם, מציג גייגר גישה בדלנית, צרה ורדודה, שלא לומר כזו הפוסלת מלכתחילה את כשירותו של מי שלכאורה אינו שייך למחנה להבין את הציבור הגדול הזה (טיעון מופרך מעיקרו שכן מחצית מצוות המחקר היו דתיים לאומיים למהדרין). על שכאלה כבר ביכה הנביא באומרו: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר".

תמר הרמן

פרופ' תמר הרמן היא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה

—–

הערכה ומחלוקת

יצחק גייגר משיב:

אין בביקורתה החריפה של פרופ' תמר הרמן כדי להפחית בכהוא זה את ההערכה העמוקה שאני רוחש לפועלו האקדמי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כולל המחקר על החברה הדתית–לאומית שהיא עמדה בראשו, על אף סגנון תגובתה הגולש לעתים לגופו של אדם ולא לגופם של דברים.

במאמרי הצבעתי על מספר פגמים מתודולוגיים והנחות שגויות המצויים, לדעתי, במחקר זה. קוצר היריעה אינו מאפשר להשיב על כל התגובות. לכן מוזמן הציבור לעיין במחקר עצמו, בהערותיי ובתגובתה של הרמן, ולגבש עמדה משלו.

העובדה שרבים בצוות המחקר של פרופ' הרמן הם בני החברה הציונית–דתית, וחלקם אף מוכרים לי אישית, עדיין אינה ערובה לניסוח מיטבי של שאלות הסקר ולניתוח שאינו שנוי במחלוקת של הממצאים. בכל אופן, בניגוד למה שייחסה לי הרמן, בשום מקום במאמר לא הועלתה הטענה שהליקויים בניסוח השאלות ובפענוח הממצאים מקורם בחוקרים שאינם שייכים לציונות הדתית וממילא לא פסלתי, כעולה מדבריה, את כשירותו של מי שאינו שייך לציונות הדתית לחקור אותה.

אכן, כלשונה של פרופ' הרמן, "דמוקרטיה אינה עוגה של שבת שאפשר לפרוס ממנה פרוסות דקות או עבות". אך אפשר להתווכח בשאלה מה חייבת עוגה זו לכלול, מה הם המרכיבים ההכרחיים במשטר דמוקרטי. כך, למשל, מובן שקיום בכבוד מסייע לאדם לממש את זכויותיו כאדם וכאזרח, אך מכאן ועד הגדרת הזכות לכבוד כעיקרון דמוקרטי המרחק רב. אפשר לתמוך בחובת המדינה לדאוג לקיום בכבוד גם משיקול אנושי ודתי של חסד, חמלה או ציווי הא–ל מבלי להזדקק לנימוק הדמוקרטי. מסתבר שזה הרקע לתמיכה של נציגי הציבור החרדי בכנסת בחקיקה המיטיבה עם השכבות החלשות, ולדעתי זה בדרך כלל הרקע מצד חלק מבני החברה הציונית–דתית שהשיבו לסקר לתמיכה בהיגד שהקיום בכבוד לא נשמר כראוי בישראל.

הציות לחוק חיוני בכל מדינה באשר היא ואין לזלזל בבעייתיות של הפרת חוק מטעמים אידיאולוגיים. אך קשה להתעלם מהגות המצדיקה אי–ציות מטעמי מוסר במקרים קיצוניים גם במדינה דמוקרטית (כמו פקודה בלתי–חוקית בעליל), הגות שהקורא העברי יכול להיחשף אליה בין היתר בקובץ "אי–ציות ודמוקרטיה" בעריכת יהושע ויינשטיין (תשנ"ט).

התפיסה הדמוקרטית של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא תפיסה לגיטימית וראויה להערכה גם אם חולקים עליה. לצערי, לא כך נהגה פרופ' הרמן עם עמדתי וחבל.

——-

בתגובה ל"תשובת העולים אל היורדים" מאת יהודה עציון, גיליון פרשת וירא

אל עבר התהום

שוחרי המקדש וההר ובהם יהודה עציון מבקשים לייצר מתח דתי ופוליטי גבוה ומסוכן סביב הר הבית. עציון מגדיר את עצמו כאוונגרד המוביל את העם אל מלכות ישראל שבמרכזה בית מקדש על הר הבית. עציון וחבריו עסוקים בימים אלו בפרויקט ענק של תכנון ערים שמטרתו מימוש החלום של הקמת המקדש והשבת מלכות ישראל. כדאי לשים לב, המקדש לא יכול להיבנות על ידי חברה דמוקרטית. רק שלטון מלוכני יוכל לבנות את המקדש. כך שחזונו כולל גם את ביטול הדמוקרטיה הישראלית הבזויה בעיניו כל כך.

בסוף המאמר מאזכר עציון כבדרך אגב את פעולות המחתרת שלהן היה שותף בשנות השמונים. פעולות אלימות אלו נבעו מאותו מתח דתי מסוכן. אני מניח שבימים אלו ממש מסתובבים צעירים מתוסכלים, בני דמותו של עציון הצעיר, וקוראים את מאמרו של עציון המבוגר באכזבה גדולה. זקנותו מביישת את בחרותו, הם אומרים. היכן העוז והאומץ? מדוע לא נביא את הגאולה במו ידינו, כפי שניסו לעשות עציון וחבריו לפני שלושים שנה?

העיסוק האינטנסיבי בעלייה להר ותפילה בו, בבניית כלי המקדש ובגדי הכהונה, בטקס המשחזר את הקרבת קרבן פסח, הפעילות החינוכית הענפה המלווה את כל אלו והתמיכה הפוליטית חסרת התקדים של חברי כנסת ושרים עלולים להביא צעירים נמהרים מלאי "עזות דקדושה" לביצוע מעשים חמורים על ההר כדי לאלץ את הקב"ה להחיש את הגאולה. כנגד כל המהלכים המסוכנים הללו אנו יוצאים ומשמיעים את עמדתנו.

טענה שחוזרת במאמר ובתגובות שקיבלנו היא שהאלימות והטרור באים מהצד המוסלמי. גם אנחנו כתבנו כך בפירוש: "ההסתה הרצחנית של פלגים קיצוניים מאויבינו הובילה לטרור אכזרי נגדנו". אך אנחנו כותבים לבני עמנו, מתוך האחריות שלנו, של העם הריבוני בארץ הזו ובהר הזה. האם כאשר האויב מתנהג באכזריות אין מקום לביקורת עצמית? כתבנו בפירוש: "למרות הסתה זו עלינו לחזור ולומר כעמדה עקרונית בקול ברור: ערעור הסטטוס קוו בהר הבית יביא לשפיכות דמים…".

לו כתבנו זאת לפני חודשיים האם מישהו היה מקשיב לנו? זו אינה עמדה חדשה, זו עמדתנו העקרונית שאינה תלויה בהתנהגותם של המוסלמים על ההר ומחוצה לו. באלימות המוסלמית צריכה המדינה לטפל בכלים שיש לה. אנו כאנשי חינוך וציבור פועלים בחברה היהודית בישראל. עציון לא דייק בקריאתו את דברינו, איננו מתנגדים לעלייה של יהודים להר–הבית. אנו פונים למנהיגים "הקוראים לעלייה ותפילה של יהודים בהר הבית בעת הזאת". גם בעת הזאת, אין למנוע מיהודים לעלות להר.

אחריותם של מנהיגים רוחניים ואנשי חינוך וציבור היא כבדה. כאשר הם מלהיטים את הרוחות אל יתפלאו אם תלמידיהם יבקשו לצעוד את הצעד הנוסף אל עבר התהום. "חכמים הזהרו בדבריכם … וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל" (אבות, א, יא). לאחר רצח רבין לימד הרב אהרן ליכטנשטיין את הסיפור הנורא במסכת יומא: "תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו…." (יומא כג). ועל כך הוא אמר: "אותה תקיעת סכין בלב אינה סתם פרי טעותו של צמח בר. היא לא נולדה למרות החינוך שקיבל אותו פרח כהונה, אלא במידה מסוימת בגללו … מתוך התלהבות, מתוך להט, מתוך דבקות בעבודה ומתוך רצון להיות הראשון, מתוך כך הגיע לכך".

המחתרת היהודית, רצח רבין ואלימות "תג מחיר" מחייבים אותנו לשוב ולהזכיר לעצמנו כמה קל לאנשים המסורים לאידיאולוגיה או לתפיסה דתית לאבד את קנה המידה המוסרי. אנו עומדים מול טרור מוסלמי רצחני שנובע ממקורות דתיים מעוותים. זה מה שקורה כשדת (או אידיאולוגיה) הופכת ממקור השראה לתיקון עולם לזו המביאה לחורבן והרס.

עציון כתב: "אכן צודקים הכותבים שלא מתוך שפך דם ומלחמות ייבנה המקדש". אם על משפט זה נסכים כולנו, יש שכר לפעולתנו ותקווה לאחריתנו.

אריאל פיקאר

ד"ר אריאל פיקאר הוא מיוזמי העצומה "לא ייבנה מקדש מתוך שפיכות דמים"

טיפקס בסידור

יהודה עציון משיב:

אריאל פיקאר שימש כרב עד שנמאס לו והחליט להיות רק דוקטור, מוביל תוכניות חינוכיות המתיכות יהדות, אסלאם ונצרות לבליל של שלום מדומיין. עולי ההר מפריעים לו. הוא בוש ונכלם כשאומרים לו חניכיו המוסלמים: "אבל בני עמך רוצים לבנות בית מקדש במקום אל אקצה!". את העצומה הוא חיבר גם כדי שיוכל להשיב להם: "ראו, אני עושה כיכולתי כנגד המטורפים הללו"…

מקוצר המצע אפנה אליו רק שאלה אחת: תגיד, אתה עדיין מתפלל? מתפלל ברצינות? בברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון (נוסח ארץ ישראל) כתוב: "האר פניך על מקדשך השָמֵם". תפילה זו התפלל דניאל (ט' י"ז) בגלות בבל. אם "תודֶה" בפני חבריך המוסלמים שאתה עדיין מבקש זאת מאלוהיך – כאן ועכשיו, מול הר הבית – האם לא יוקיעוך שגם אתה כאחד מהם, וגם בארותיך מורעלות?

את מה שתשיב, אם יהיה לך אומץ, כבר השיב רבי יהודה הלוי: "ואין דיבורֵנו: … 'המחזיר שכינתו לציון' אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנֹאמר בזה" (הכּוזָרי ב' כ"ד). כאדם כֵּן והגון בפני אלוהים ואדם, לך עוד צעד קדימה, קח טיפקס ומחק זאת מסידור התפילה. גם בזאת כבר קדמוך אחרים, ותוכל לבדוק מה עלה בסופם.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

בתגובה ל"מפגש נבוכים משני הצדדים"

 

 מאת מיכה גודמן, גיליון פרשת לך לך המשך הרשומה

אבל איפה אלוהים? | אמנון דוקוב

דרך המבקשת ליישר קו עם אקלים תרבותי בן הזמן, ואינה מסוגלת להציג עמדה אלטרנטיבית, מחמיצה את החידוש היהודי המהותי ואת עצם הברית שבין ישראל לקב"ה. תגובה למיכה גודמן  המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 950

המשך הרשומה

בתגובה ל"למען תזכור כי היית חלש"

 מאת מיכה גודמן, גיליון פרשת בראשית המשך הרשומה

בתגובה ל"רבה של האחדות הקהילתית"

 מאת צורית יעיר, גיליון חול המועד סוכות

השיטה שהשפיעה

שלושה מנהיגים עיצבו במהלך המאה ה-19 את דמותה של היהדות האורתודוקסית של גרמניה. הרב יצחק דב במברגר (1807-1878) רבה של וירצבורג, הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888) רבה של קהילת עדת ישורון בפרנקפורט, והרב עזריאל הילדסהיימר (1820-1899), מייסדו ומנהלו של הסמינר לרבנים בברלין. שורשיה של היהדות האורתודוקסית המודרנית בכל העולם נטועים בפועלם של שלושה אלה, ועל כן יש בהחלט מקום לשוב ולעיין בתורתם ובשיטתם של השלושה. יפה עשתה צורית יעיר, בת משפחתו של הרב מוירצבורג, כשפרסמה מאמרה עליו לרגל יום פטירתו שחל בחג הסוכות.

פגיעה בהלכות דרך ארץ

ראוי מאמרה של יעיר לכמה הבהרות ולהצגת סיכום אפשרי השונה ממסקנותיה.

1. הרש"ר הירש ראה במבנה הקהילתי אבן יסוד לכל משנתו החינוכית והציבורית. הקהילה היא הדגם המוקטן של קהל ישראל כולו. בעת היותו בגלות, כשקהל ישראל חדל מלהתקיים כישות מדינית עצמאית, חייבת הקהילה לפעול כמסגרת חינוכית חיונית. מכאן שלדעתו של הרש"ר, אין להסכים לערעור כל שהוא של המבנה העצמאי, המוגדר והנפרד של הקהילה. ויכוחו עם הרב י"ד במברגר (להלן: הרי"ד) אינו ויכוח חברתי, אלא ויכוח מהותי ועקרוני.

2. בכנס בוינה בשנת 1872, כחמש שנים קודם לפולמוס, חתמו כמה מאות רבנים אורתודוקסים, כולל הרי"ד, על הנחיות המחייבות את קהילת וינה לפרוש מהקהילה הכללית של העיר שנשלטה בידי הרפורמים. הרש"ר לא תפס את השינוי הקוטבי שחל בעמדתו של הרי"ד.

3. התערבותו של הרי"ד בפסק המקומי שניתן על ידי הרש"ר לבני קהילתו בפרנקפורט לא התקבלה על דעתו של הרש"ר, והייתה כנראה הטיעון היותר חשוב בפולמוס שבין השניים. עיון באגרות שהוחלפו בין השנים מראה שגם הרי"ד נאלץ להתייחס לטענה זו. בתגובתו הוא מסביר שמותר לו לחלוק על הפסק של הרש"ר מאחר שמעמדו התורני עדיף בהשוואה למעמדו התורני של הרש"ר. טענתו הייתה שבמקרה של שניים שגדלותם בתורה אינה שווה, יכול הגדול לחלוק על מי שקטן ממנו גם בתוך קהילתו של האחרון. ברור שטענה כזו מקוממת ביותר, וכמעט אינה ניתנת להוכחה. אין פלא שהרש"ר הגיב עליה בחריפות, ולאחר שדן בצדדים ההלכתיים של הטענה סיים בכותבו "יש כאן פגיעה חמורה בהלכות דרך ארץ, ואני מקווה שמסכתא דרך ארץ היא חלק מאוצר הספרים של כבודו".

4. הרי"ד יסד בשנת 1864 את הסמינרלמוריםיהודים ולא את הסמינר לרבנים. הסמינר לרבנים נוסד על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין בשנת 1873.

דרכו של רש"ר הירש

יעיר סיכמה את מאמרה במעין חלוקה היסטורית בין הרש"ר שהתווה את דרכה של הקהילה החרדית לבין הרי"ד שהתווה את דרכה של האורתודוקסיה הליברלית. להערכתנו חלוקה זו אינה תואמת את המציאות.

ניתוח השפעת היהדות האורתודוקסית הגרמנית על האורתודוקסיה המודרנית בארץ ובעולם מראה שההשפעה היותר גדולה נבעה דווקא מיישומה של שיטת תורה עם דרך ארץ שפותחה ועוצבה על ידי הרש"ר הירש. קיומן המובן מאליו כיום של מערכות החינוך הדתיות המשלבות לימודי קודש וחול מתבסס כמעט תמיד על הסיסמה תורה עם דרך ארץ. לא בכדי כונה דווקא הרש"ר אביה של האורתודוקסיה המודרנית.

הנקודה המעניינת היא ששיטתו הכוללת של הרש"ר מציגה תורה עיונית וחינוכית המבוססת לכאורה על סתירה פנימית. זו סתירה בין הפתיחות הרבה למדע ולתרבות הכלליים, לבין התביעה לסגירות קהילתית והתעלמות מהציבור שאינו שומר תורה ומצוות.

נראה שלמרות זאת הצליחו נאמני שיטת תורה עם דרך ארץ לבסס וליישם את שיטתם, תוך כדי התאמתה למציאות הדינמית והמשתנית הן בארץ והן בעולם, בעיקר מאז התבססות הקהילות האורתודוקסית בארץ ובעולם, החל מתום מלחמת העולם השנייה. על סתירה זו ופשרה כתבתי במוסף זה בגיליון פרשת ראה תשע"ד, תחת הכותרת "תורה עם דרך ארץ ישראל".

אליעזר דניאל יסלזון

אליעזר דניאל יסלזון הוא יו"ר המכון הגבוה 
לתורה באוניברסיטת בר אילן

——

הראי"ה תמך ברב הירש

שמחתי לראות כי צורית יעיר הציבה במאמרה יד ושם לגדול בישראל – הרב יצחק דוב הלוי במברגר. אלא ששמחתי נמהלה בצער, עת ראיתי כי כדי להגדיל את שמו ראתה לנכון להמעיט בדמות הרש"ר הירש וגדולי התורה החרדים, במקום להביא את מחלוקתם של שני גדולים אלו באופן ענייני.

עיקר טענתה הייתה כי הרש"ר הירש אימץ גישה מתבדלת כגישתם של החרדים בהקמת מחיצה בין האורתודוקסים לרפורמים, בעוד הרב במברגר והרב קוק אימצו גישה היודעת להכיל ולקרב חילונים ורפורמים.

לפני שאתייחס לטענה, אומר כי לכשעצמי אינני יודע אם חרדים הם סימן קללה (מה גם שהרב הירש ייסד את שילוב לימודי הקודש והחול, שיטה שנדדה לישראל ולארצות הברית, ומבחינה זו איננו חרדי). מעבר לכך, לעתים נוקט רב מסוים בגישה מתבדלת כדי לקרב ולאהוב מעמדה בטוחה (ראו אצל מאיר אוריין, "סנה בוער מקוצק", ראובן מס, עמ' 238).

באשר לגוף הטענה – חבל שצורית ממציאה את הגלגל. כבר דשו בטענה זו לפני עשרות שנים והוכיחו כי הרב קוק תמך בגישתו של הרב הירש, לפחות בפרנקפורט (הרב יונה עמנואל – "המעיין" תמוז תשנ"ג; פרופ' דוד הנשקה – אקדמות כ"ו, תשע"א, עמ' 181-183).

 יעידו על כך למשל המילים הבאות (מאמרי הראי"ה א' תש"מ עמ' 58-59):

ראו גדולי הדורות בדורות שלפנינו, כשקמו רשעיםורצו להתדמות להאומות בכל מעשיהןבמחיקת שם ציון וירושלים מתוך התפילה, והתחזקות של דרכי הגויים בבניין בתי הכנסיות… ואם כן היה הרעיון של הפירוד של הגאונים זצ"ל ממש כדי לחזק על ידו את אחדות האומה כולהזהו דבר שצריך להימסר לכל גאון וגדול בעדתו.

המלים האחרונות מהדהדות ביקורת שהושמעה על הרב במברגר מוירצבורג שהתערב בענייני פרקנפורט.

וכן באיגרות הראי"ה, איגרת קמד:

גדול הדעה, נזיר אלוקים המרומם הגר"ש רפאל הירשאשר הציל בגבורת ישע ימינו את שארית ישראל המערבית.

הרב יצחק ברויאר מציין בזיכרונותיו כי כך גם אמר לו הראי"ה בפגישתם.

כדאי לזכור גם את דבריו של הראי"ה באספת המחאה ביפו נגד חילולי השבת (מאמרי הראי"ה ב' תשד"מ עמ' 452):

הנני מכריז בגלוילמלחמת אחים אנו ניגשים, על אחינו ולא על אויבינו.

יתרה מזו; הרב עמנואל מראה במאמרו כי הרב קוק, בייסדו את הרבנות, דאג כי סמכות ניהול ההלכה תהיה בידי הרבנות בלבד, מבלי לשלב רפורמים וקונסרבטיבים.

הדברים ארוכים וניתן להרחיב, אך אסיים בדברי המוטו של ר' ישראל מסלנט: "אם הינך שואף לגדולות, אל תכרה לחברך בור אלא בנה לעצמך גבעה".

 ביני ברויאר

ביני ברויאר מלמד בישיבת "מקור חיים"

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ו תשרי תשע"ו, 9.10.2015

תגובות לגליונות קודמים – 947

המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 946

המשך הרשומה

תגובות לגיליונות קודמים – 943

המשך הרשומה

בתגובה ל"להתייצב למלחמת תרבות"

מאת יואב שורק, גיליון פרשת עקב המשך הרשומה

בתגובה ל"קולה של הנורמליות"

 מאת הרב רונן נויבירט, גיליון פרשת ואתחנן המשך הרשומה

תגובות לגיליונות קודמים – 938

המשך הרשומה