קטגוריה: סיפורים

מניין / אורי מלמד

 

גם הירשפרונג מיצה את מכסת העונג של ההימנעות. עכשיו הוא רצה להיות זה שחותך. זה שמחליט. זה שיודע מתי הגיע הרגע. מנהיג. הירשפרונג סגר את הסידור שלפניו, נשען על כפות ידיו שהונחו על הספסל כדי להרים את משקל גופו והתכוון לבקש מפרוליך לזוז כדי לאפשר לו לעבור

המשך הרשומה

מים יבשים / שלום עזריה

 

מעשה שהיה, מסיפורי עליית תרשיש  המשך הרשומה

התפילה נכרתה מפיו / אהרון אפלפלד

 

פרקים ראשונים מתוך הרומן 'מים אדירים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן'  המשך הרשומה

מעשה בבן מלך שחשב שהוא חסיד / אביעזר כהן

 

להפתעתו הוא מגלה כי הזקן בוהה בו ממש מידה כנגד מידה – "בוא נחליף בקבוקים!", מבקש-דורש הזקן. עוד היהודי שלנו תמה ומעכל בקושי בקשה זו, מזדרז הזקן, המודע לתימהון של היהודי, להסביר: "לנו האשכנזים יש נוזל שקוף המאפשר התוועדות עמוקה עד הקרביים (כפשוטו), והנה שמעתי כי גם לכם הפרענקים יש נוזל דומה"

המשך הרשומה

אחרי שנסגרת הדלת / מאיר לב

 

ואז הוא יצא וסגר את הדלת.

היום באים אנשים לראות את הדירה שלהם. חיים שאל אם להישאר או ללכת לכולל-ערב. היא אמרה שזה בסדר. ושזה אדם שכבר הגיע פעם אחת ושכשצריך היא גם יכולה. הוא לקח את הכובע והחליפה, אמר 'שלום', יצא וסגר אחריו את הדלת. היא נותרה לעמוד במסדרון וחייכה חיוך מריר. טוב שהוא הלך. עם היובש והענייניות שלו, מי יתחבר לדירה. היום אנשים מחפשים אווירה. מחפשים להתחבר ולאהוב את המקום, לא רק לבדוק את מספר החדרים ואת רמת האיטום.

איור: נחמיה בועז

בעוד חצי שעה הם מגיעים, נשאר לה מספיק זמן לעבור פעם אחרונה על המסדרון. פתחה את הברז. המים זרמו בחיוניות, ממלאים את הדלי בקצף ובועות. הסמרטוט היה יבש. היא התכופפה לניגוב אחרון כשנשמעו הדפיקות בדלת. הסתכלה בשעון. 9:05.

הם יחכו קצת, מה אפשר לעשות.

כשאחרון העיגולים הלחים התאדה היא פתחה את הדלת.

הגבר נכנס ראשון, בצעדים בטוחים, ואחריו אשתו, הולכת צעד אחר צעד, עוקפת סימן סורר של מים. קול בכי. התינוק התעורר.

הסתכלה על הגבר. "שנייה, אני חוזרת".

כשהלכה לאורך המסדרון שמעה אותו אומר לאשתו: "אני כבר מכיר את הדירה, אני אראה לך". אשתו בטח מסתכלת על הסלון והמטבח, אבל לפי הצעדים שלהם הם הולכים אל חדר השינה.

שני סוגים של צעדים.

צעדים גדולים, בטוחים בעצמם, וצעדים עדינים יותר, עדיין חוששים מלגעת, מלהתקרב. הוא נכנס, היא נשארת בפתח. מעניין אם הוא תמיד כזה, זורם ומשוחרר, או שהוא מרגיש משהו מיוחד כאן. משהו שהיא משדרת. ניגשת אל אשתו, מספרת לה כמה טוב הבית, כמה מושקע השיפוץ וכמה השכנים נחמדים.

אשתו שואלת את השאלות הנכונות והצפויות מראש, עונה את התשובות הנכונות, מהנהנת במקומות המתאימים. הוא עובר לידן, לא מקשיב בכלל. עובר את המטבח, יוצא אל המרפסת, חוזר דרך חדר השינה אל המסדרון. נועז, אבל שקול ומתחשב. מסתובב בדירה כאילו הייתה שלו, אבל מתייחס ושם לב למה שבאמת יש בה, לא רק לקירות ולרצפה.

 היא חיכתה שהוא יחזור לראות את הדירה. וכמה צפוי שזו תהיה אשתו. חייכה לעצמה.

כמה מהר אתה מזהה תאום למצב. גם הוא עם המבט המחפש, גם הוא עם הדיבור שזורם כמו נהר, אבל מתפתל בסיבוב, עוקף דברים, שׂם סכר בכוח.

הן הולכות אל הסלון.

מדברות שיחת נשים. כמה ילדים, ואיפה גרתם קודם, ולאן אתם חושבים לעבור.

הוא שוב בחדר השינה. בטח בוחן את התמונות, וחושב על ההבדל בין שני האנשים שמחייכים שם בתמונה. בעלה גבוה, רזה, מבט חכם אבל חסר מרץ. והיא – קצת שמנמנה, אבל מלאת אנרגיה ורגשות. מי שמכיר אותם יודע אילו נושאים לא להעלות כדי לא להבליט את הפער ביניהם.

"אז בעצם למה אתם עוברים מפה?"

"תראי, זה רחוק מבית הכנסת של בעלי, ואנחנו גם רוצים להתקרב יותר להורים שלי".

הוא מתקרב. "איפה בעלך מתפלל?"

"ברחוב רש"י".

"וואו, למה כל כך רחוק?"

"אנחנו חסידים…"

הוא אומר "אהה", והיא יודעת בדיוק מה אומר ה"אהה" הזה.

מה לכל הרוחות אכפת לה מבית הכנסת של בעלה והרי זה ברור שלא הוא קובע אלא היא.

אהה, הוא צודק.

השאלות הסתיימו, ובכל זאת הם לא הולכים. נכנסים שוב לחדר הילדים, בודקים אם אפשר להגדיל אותו. ברור שהם לא יקנו. יש להם יותר ילדים ולמה שישקיעו בדירה קטנה כל כך.

 הם כבר בדלת, האישה אומרת תודה והיה נעים להכיר, והוא מסתובב.

"תראי, ברור שאם אנחנו חושבים על הדירה הזו זה בגלל השטח שמאפשר לשפץ ולהוסיף חדר. מן הסתם גם אתם חשבתם על זה, אז אולי תעזרי לנו בתכנון ובמסקנות שלכם".

אשתו שולחת אליו מבט קצר רוח. "גם אם אפשר להוסיף – זה יהיה רק חצי חדר קטן…"

הוא לא מפסיק לדבר, כאילו לא שמע אותה. "תראי, יש פה שני דברים מוזרים במיקום של החדרים…"

הנה זה מגיע.

היא מרגישה את החום מטפס ללחייה.

אבל הוא מתחיל דווקא עם הסלון.

"יש לכם סלון ענק כולל מרפסת, למה לא סגרתם חלק בצד לחדר?"

הוא צודק, גם בעלה אף פעם לא מבין למה היא מתעקשת לא לסגור, אבל היא מתעקשת. הסלון בשבילה הוא המקום החברתי, הוא המקום שאליו היא בורחת מהמטלות והשגרה. והיא לא יכולה לוותר עליו. הוא בוחן אותה, בטח קולט את המבוכה שלה. מחייך. "יש אנשים שהסלון בשבילם הוא קודש לעיסוקים אחרים, אז הם צריכים סלון גדול…"

מסתכל עליה. מחפש את התודה בעיניים שלה.

הוא הבין אותה, לגמרי.

עכשיו תורה: "אתה בטח רוצה גם לשאול על חדר השינה… למה הוא צריך שני פתחים".

מהחיוך שלו היא יודעת שקלעה בול.

"הדלת הזו למרפסת היא הצלה. ככה יש קצת אוויר, ואתה לא מרגיש חנוק על ידי ארבעה קירות…". אשתו מעבירה מבט תמה ממנו אליה וחזרה. אבל העיניים שלו אומרות לה שהיא קיבלה את ההזדמנות, ועכשיו היא בטוחה שהוא לא ישכח אותה.

 meirlev3@gmail.com

המחויבות, הוא זה שמסוגל לחסות בצלה, וזה המסוגל למרוד בה. הוא חי אותה באישורה ובבגידתו בה.

ההדדי שבין הלווה למלווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

ובכל זאת שמך לא שכחנו / חיים סבתו

 

שמעת את דבריי, הוא אומר, מה שאמרתי וגם מה ששתקתי. אני מבקש שבני לא יתגייס לצנחנים, ישרת את עם ישראל בתפקיד אחר בצבא. אבל אתה תכריע. כל מה שתכריע, אסכים. הכול תלוי בך. פניתי לבן ושאלתי: ומה לך לומר על כך

המשך הרשומה

אנא בכוח / אלישע פורת

תפילת הפיוט הקבלית "אנא בכוח" משמשת במסורת היהודית גם כמעין תפילת אשכבה, או כמעין תפילת קמע למרגלותיו של שכיב מרע הנוטה למות. אודה כי לא ידעתי כל אלה רוב שנותיי. אבל כשחברו עליי זיכרונות המשפחה, ותפילת "אנא בכוח" חברה איתם יחד, למדתי לראשונה בחיי מה כוחן המפלל והמרגיע של המילים, בין אם נכללו בסידור המסורתי ובין אם יצאו מלב נסער. וכל זאת קרה שנים הרבה בטרם זכה הפיוט "אנא בכוח" לתחייה מדהימה שכזו, בכוח הלחן והמוסיקה. והיא הפכה לבריח המבריח בין זיכרונותיי המשפחתיים לבין סיפורם שבכתב. סיפור

המשך הרשומה