קטגוריה: סיפורים

על משכבי בלילות ביקשתי | אושרת אסייג-לופז

 

תחרות הסיפור הקצר על־שם עפרה אליגון של מקור ראשון והוצאת כנרת־זמורה־דביר לשנת תשע"ז – ציון לשבח המשך הרשומה

מודעות פרסומת

מבוך | יעל גלר

 

סיפור רביעי בפרוייקט 'דירת ארעי'

המשך הרשומה

שלומי חלומי | אלישבע זינגר

סיפור

המשך הרשומה

עתיד מתמשך | נעמה דעי  

סיפור

  המשך הרשומה

לעת כזאת | שירה אביב"י

סיפור המשך הרשומה

חרגולים | אמיר גוטפרוינד    

סיפור המשך הרשומה

מי שמוסיף – מוסיפים לו | גבי אשר  

סיפור המשך הרשומה

הסוד שלא ידעתָּ שהיה לךָ | אמונה אֵלון

פרק מתוך רומן בכתובים
המשך הרשומה

בובת ההיטלר המושלמת שלי | עמיחי שלו

סיפור

המשך הרשומה

ובא לציון גואל | רחמים מלמד־כהן

[סיפור] המשך הרשומה

לכל איש יש שושנה | רות יצחקי־ריכטר

"תכירו, זאת הזמרת שושנה דמארי", אמר האיש. הוריי הושיטו לה יד לשלום, ואני ואחי התחבאנו מאחורי הדלת והצצנו בפליאה בזמרת הנערצת. סיפור שהיה  המשך הרשומה

קדיש | אברהם בנמלך

סיפור המשך הרשומה

ריקי | נועה ירון־דיין

סיפור

המשך הרשומה

בנק דימונה | יורם וולמן

סיפור המשך הרשומה

שילם בזמן. מגיע צל"ש | ליאור אנגלמן

סיפור  המשך הרשומה

חייו | משה אופיר

סיפור המשך הרשומה

אין אבא
 אין אמא / בת־שבע סדן (הורביץ)

אתם זוכרים שראיתם את תמונת האולטרא סאונד? כן, היא הייתה בתוכי כשנרצחתם. תסתכלו עליה, ילדה בת שמונה, אבל כבר נערה. וכל שנה הגעגוע רק הולך ומתעצם

המשך הרשומה

אנשי הגדה / אהרון אפלפלד

סיפור המשך הרשומה

החבר שגב / יעקב צ. מאיר

 סיפור המשך הרשומה

לסוסתי / משה אופיר

סיפור המשך הרשומה

לא צריך כלום / מירה מגן

סיפור המשך הרשומה

קצה צוּק בטעם אפרסק / יהודה גזבר

סיפור לט"ו באב המשך הרשומה

לחם הגלות / ורוז'אן ווסגניאן (סיפור)

מרומנית: אנני שילון. עורכת: אניטה פרי סלע המשך הרשומה

דע לקלף, בני, את השכבות העוטפות / יוסף שרביט

לא הייתי מספר לך, בני, על תולדות חיי אלמלא רציתי לומר לך דבר מה – סוד המקנן בי. המשך הרשומה

ווקְלַבְּ לחַבִּיב יירסַא, מתפורר מתפורר הלב / איריס אליה כהן

המשך הרשומה

תינוק בלב ירושלים המופגזת / מרים וייטמן

אולי מעין אות וסימן של ברכה ניתנו בה בראשיתה של אותה מלחמה בירושלים, שמשרצתי אל ביתי פגשתי ברחובות ירושלים תינוק שנולד בו ביום והוא מעורסל בזרועות אמו, וביקשה האם בבכי להביא אליה את אביו של תינוק. פעמים רבות סיפרתי מעשה זה שקרה בי, ורק עתה מתפרש הוא לי כעין אגדה על הולדת הגאולה ברחובות ירושלים בעת משבר. וזכיתי לראות בה.

ומעשה אמת שהיה כך היה.

המשך הרשומה

הקוסם / שמואל ריינר

 

א

איור: רעות זוארץ עמרני

 

בכל  מוצאי  עשרה בטבת היינו נפגשים כולנו, אחים ובני דודים, אצל סבא וסבתא, כל המשפחה לדורותיה. כולם חייבים לבוא. סבא מוודא שכולם הגיעו, ועד שהאחרון לא נכנס לא היינו מתיישבים לשולחן. "עשרה בטבת" קראו לסעודה.

בכיתה ב', כששאלה המורה מה קרה בעשרה בטבת, קפצתי ראשון ואמרתי: "יש מסיבה אצל סבתא".

לאורך השנים  נוספו  עוד ועוד נכדים. בהמשך הם  התחתנו ובעקבותיהם באו הנינים. כשסבא וסבתא עברו לדירה גדולה יותר, חשבתי שזה רק כדי שיהיה מקום לכולם ב'עשרה בטבת'.

בשנים הראשונות  הייתה הסעודה צנועה: לחמניות, דג מלוח, בירה שחורה ומיץ פז. סבא וסבתא לבשו את בגדי השבת שלהם ועל השולחן הייתה פרושה מפה לבנה ונרות.

משנה לשנה השתבחה הסעודה. תחילה הדג החליף את ההרינג, שנה אחרי כן נוסף העוף ובסוף בא היין שהשתבח משנה לשנה. סבא רצה להוסיף בכל שנה משהו חדש שלא היה על השולחן בשנה שעברה.

התוכנית הייתה אותה תוכנית. כלומר: לא הייתה תוכנית. סבא מעולם לא דיבר על מה ולמה. כשהיינו מציעים לסבא שנכין תוכנית למסיבה, הוא היה אומר שיש כבר תוכנית – אוכל!

 סבא היה לומד תורה בשיעורים שבבית הכנסת. בשבתות היה מקפיד להגיד או לקרוא דבר תורה קצר על שולחן השבת, אך בסעודת עשרה בטבת הקפיד שלא יהיה דבר תורה. לפני כמה שנים  ניסה בעלה של בת דודתי, שלא ידע את הכללים, להגיד  משהו. סבא מחה בדרכו. הוא הגביר את קולו בשיחה עם דודתי.

כשהגיע הזמן לסיים את הסעודה,  לפני ברכת המזון, סבא היה שר "בצאת ישראל ממצרים" ו"מה אשיב" במנגינה שהיינו שרים בבית הספר.

סבא מעולם לא סיפר על מה ולמה הסעודה ומדוע דווקא בעשרה בטבת, אף על פי  שכולנו ידענו.

סבתא לא אהבה לבשל. אבל לכבוד 'עשרה בטבת' היא הייתה מגייסת את כל כוחותיה.  הסעודה הייתה חשובה בעיניה אפילו יותר מליל הסדר.  שלא כדרכה היא הקפידה על כל פרט:  הצלחות,  הכוסות, המפיות, הכול היה מסודר על השולחן בסדר מופתי. עם השנים  הצטרפו אמא שלי ודודתי לסייע לסבתא במלאכה. סבא וסבתא הזדקנו והמשפחה לא הפסיקה להתרחב, בלשונו של סבא: "בורך השם".

בסוף הגיע הקייטרינג. זוג צעיר ונחמד שניהל את הכול, מהכנת האוכל ועד הניקיון שאחרי. "משלנו", סבתא הייתה נוהגת להגיד עליהם. "משלנו", בטון של השלמה עם הזמן החולף והכוח האוזל.

בשנה ההיא, כשנכנס ה"קייטרינג" – כך קראו להם, כאילו אין להם שמות – באתי לעזור לערוך את השולחנות. לא ידעתי שאני פטור ומיותר. סבא השגיח על הקייטרינג.  הם היו  זריזים ומיומנים. כשסיימו לערוך שאל הקייטרינג את סבתא: "זו חתונת הזהב?". סבתא שלחה אותו בתנועת אצבע לסבא. הקייטרינג לא ויתר ושאל את סבא על מה המסיבה.

סבא הרהר, פניו הרצינו. הוא השתנק ואמר: "זו סעודת הודיה". הייתה לי הרגשה שאני שומע את "השם המפורש", את מה שאסור לי לשמוע. מעולם לא ראיתי רצינות כזאת על פניו של סבא ומעולם לא שמעתי טון כזה כפי שאמר את מה שאמר. נדמה לי שהוא גמגם. תהיתי מה בשאלתו הפשוטה של הקייטרינג גרם לסבא, שתמיד נשמע לי רהוט וברור, להישמע לראשונה עילג.

סבא הרהר ארוכות. היה ניכר עליו שהוא חושב איך להגיד את מה שלא אמר מעולם. "כולם אומרים היום קדיש ועליי לא צריך להגיד קדיש… בורך השם … הבנת בחור?". "אני ממהר למנחה", אמר והלך.

ב

באותה שנה נסעה אמונה, בת דודתי, הצעירה והנמרצת שבנכדים, לפולין. מהלך המסע נקבע לפי סיפורים משפחתיים של חברותיה. אמונה ידעה שגם לה יש סיפור, אך הוא לא סופר מעולם. בצעידה על פסי הרכבת באושוויץ-בירקנאו חשה לראשונה שסבא מלווה אותה. היא תהתה בלבה האם ייתכן  שסבא היה כאן. מחשבה זו ליוותה אותה גם במקומות אחרים בהמשך המסע.

לאמונה קשר מיוחד עם סבא. סבא אף פעם לא סירב לבקשותיה, אולי בגלל נחישותה, אולי מפני שהיא הצעירה מבין הנכדים. במשך המסע חשבה רבות על כך שאיננה יודעת היכן היה סבא במלחמה, מה עבר עליו, איך ניצל. היא תהתה למה סבא אף פעם לא מספר שום דבר על מה שעבר עליו בשואה. שם, בפולין, החליטה שסבא חייב לספר לה את הסיפור שלו. בעיני רוחה היא קבעה את הזמן, את המקום ואת הקהל. ב"עשרה בטבת", לפני שסבא ישיר את "בצאת ישראל ממצרים".

יום לאחר שחזרה מפולין נסעה אמונה לבקר את סבא וסבתא, לספר להם על מה שראתה ומה עבר עליה. זו ההזדמנות לשאול את סבא שאלות, חשבה לעצמה. בדרך תכננה איך לשאול את השאלות בעדינות, שלא לפתוח פצעים שהגלידו. סבא וסבתא קיבלו אותה בשמחה. סבתא התענינה היכן הייתה ואיך היה. סבא התיישב על הכורסה שלו והתחבא מאחורי עיתון. אי-אפשר עכשיו לשאול את סבא על פולין שלו, אמרה לעצמה.

בעשרה בטבת, בדרכה לסעודה, תהתה תהיות רבות. איך ייתכן שאף אחד מבני הדודים מעולם לא סחט מסבא את הסיפור. חשבה האם סבא יספר פעם, או שימשיך לעולם את שתיקתו למרות ההפצרות. האם כולם יצטרפו אליי בבקשה או שאשאר קול יחיד הדורש את הסיפור.

אמונה הרגישה, יותר מתמיד, את כובד השתיקה. היא לא יכלה לאכול וחשה כמו לפני מבחן בגרות חשוב. כשכולם מסביבה אכלו, דיברו וצחקו היא חזרה שוב ושוב על המילים שתגיד. מה היא תאמר אם סבא יגיד כך, ומה תגיד אם סבא יגיד אחרת.

אחרי המנה האחרונה, קמה אמונה בשקט ממקומה בקצה השולחן, ניגשה לסבא ולחשה לו: "אתה יודע שהייתי בארץ שלך! עברתי במקומות שונים, שמעתי סיפורים נוראים ולא ידעתי איפה היית, מה עשית, מה עבר עליך, אנחנו לא יודעים כלום! אתה חייב לספר לנו את הסיפור שלך!". השתרר שקט, אמונה הרגישה שהיא לא לבד, שכולם מפנים את מבטיהם אליה ומצטרפים לבקשתה.

סבא שתק. בחיוך קל, בקול מהוסס, הוא אמר: "אמונהל'ה… תראי למה זכינו סבתא ואני – ארבעה ילדים נפלאים, תשעה עשר נכדים, שמונה נינים וזה רק ההתחלה… את יודעת… בורך השם, בורך השם… נו… זה לא שווה סעודת הודיה?"

אמונה לא ויתרה: "אבל מה היה לפני כן? לפני שעלית לארץ?"

"אולי את צודקת אמונהל'ה", השיב סבא. "אולי  נספר בשנה הבאה… עכשיו צריך לשיר ולברך, כבר מאוחר".

השקט היה מוחלט, היה אפשר כמעט למשש אותו. כולם הסתכלו והקשיבו. השקט והמבטים עשו את שלהם, נראה היה כי סבא מרגיש שיותר כבר אי אפשר לשתוק. שמחתי כי השאלה הזאת העסיקה את המשפחה כולה. מהיום שבו הבנתי משהו על השואה רציתי לדבר עם סבא, אבל פחדתי ממנו וממה שאשמע. כך גם כל שאר הנכדים. כולם רצו בזמן מהזמנים לשאול את סבא על השואה. שמחתי שדווקא אמונה שואלת. סבא היה נבוך. אף פעם לא ראיתי את סבא נבוך. חששתי שאולי זה יותר מדי, אולי אמונה הגזימה, אולי זה בכלל לא כדאי, לא לנו ובוודאי שלא לסבא. אולי צריך פשוט לשמור על הסוד, פשוט להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. לא תמיד הסיפורים הם סיפורי גבורה. אולי אמונה מקלקלת לנו את הדימוי של סבא?

ג

כולנו חיכינו ל"עשרה בטבת" הבא. בין עשרה בטבת הזה לעשרה בטבת הבא אף אחד לא העז להזכיר לסבא את הבטחתו, נדמה כאילו שתיקתו הועצמה והעמיקה את הפער בינינו. נדמה היה שפניו השתנו מעט, משהו השתנה בחיוכו. במהלך השנה, כשחשבתי עליו, דמיינתי את סבא בכל מיני מצבים קשים במלחמה… ההתחמקות של סבא באותה סעודה העצימה את  השתיקה רבת השנים. ביני לבין עצמי תהיתי האם סבא באמת יספר לנו.

חלפה לה שנה והסעודה המסורתית של "עשרה בטבת" הגיעה שוב.

כולם הגיעו כרגיל, אך הפעם דרוכים לשמוע את הסיפור. אף אחד לא דיבר על כך בקול, אבל הייתה באוויר תחושה שהפעם מדובר במשהו שונה, הפעם יקרה משהו מיוחד. אצל סבא וסבתא, השולחנות היו מסודרים בתבנית של ח',  בשונה משנים עברו.

הסעודה החלה כבכל שנה ולא כבכל שנה. כבכל שנה, סבתא כבדרך אגב הגישה את החידוש: "השנה הכנתי כבד אווז. כמובן לא אני… אבל הם יודעים את העבודה…". שלא כבכל שנה כולם הגיעו בזמן. נדמה לי שדיברו פחות. בטוח שצחקו פחות. לפני המנה האחרונה סבא נעמד. השתרר שקט, היינו דרוכים. "השנה הבאתי הפתעה לילדים הקטנים", הוא אמר, "במיוחד לאמונה'לה שלנו…". סבא ניגש לפינת החדר והרים את השולחן הקטן של הפמוטות. אל מול עינינו התמהות, הוא הניח אותו במרכז ה-ח'. "אתה יכול להיכנס", הוא קרא לכיוון החדר הצדדי.

לפתע, נכנס לסלון מאחד החדרים קוסם. קוסם ממש, עם כובע צילינדר וחליפה ארוכה, כמו שקוסמים הולכים. הוא נעמד לפני השולחן הקטן. בלי  להוציא מילה מהפה, הוא הניח את המזוודה על השולחן והתחיל בקסמיו. תחילה להטוטי אש, אחר כך עבר למטפחות ולבסוף קלפים לטובת  המבוגרים. הקוסם לא הוציא מילה מפיו, כאילו הוא אילם. כל הקטנים התבוננו בסקרנות ובהתלהבות. כשהקוסם סיים את קסמיו, הקטנים הקיפו אותו ושאלו כל מיני שאלות, הוא חייך ולא אמר מילה. הקוסם החזיר הכול למזוודה וצעד כחייל ביום הזיכרון, ללא אמירת שלום, לכיוון היציאה. כשנסגרה הדלת כולנו פרצנו בצחוק בלתי מובן.

ד

האווירה השתנתה. מהר מאוד הצחוק  התחלף  בפליאה שאחזה בכולם. המבוגרים הסתכלו זה על זה בהשתוממות גדולה. גם הפעם מצא לו סבא דרך לחמוק. בסוף הסעודה, לפני השירים, התייצבה אמונה ליד סבא ואמרה: "סבא, עכשיו הסיפור!". סבא כדרכו התחמק. "כבר מאוחר… היום היה קוסם… אם-ירצה-השם בשנה הבאה, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח…".

האכזבה ניכרה על פני כולם. הבנתי שסבא לא יספר. האמת שרציתי להגיד משהו שסבא לא יוכל לעמוד בפניו, לגעת בנקודה רגישה אצל סבא. "הבטחות צריך לקיים…". כך סבא היה אומר בכל ליל סדר כשהחזרנו לו את האפיקומן הגנוב.  סבא תמיד עמד בהבטחותיו. בעניין הסיפור  הייתה לי יראה ממנו, מעולם לא העזתי לשאול אותו. זה היה נושא שפשוט לא מדברים עליו עם סבא. אבל רציתי לעזור לאמונה.

אמונה נשארה לישון אצל סבא וסבתא. כשהסלון היה מסודר ואחרי שכולם הלכו סבתא הכינה תה ופרסה עוגה. סבא, סבתא ואמונה התיישבו בפינת האוכל, המקום המיוחד של סבתא לשתות תה לפני השינה. 

"סבא, עבדת עלינו, כולם חיכו שפעם אחת תספר מה  היה,  איפה היית, איך ניצלת, שפעם אחת תסביר לנו מה אנחנו חוגגים", התרגזה אמונה, "ואתה הבאת קוסם כאילו אנחנו ילדים קטנים". "אמונה!" התרגז סבא, "את צעירה, את לא מבינה שזה הסיפור?! קשה לי לדבר…". כולם שתקו, סבא,  סבתא וגם אמונה שתקה.

סבתא פינתה את הכלים מהשולחן והלכה למטבח להדיח אותם. אמונה עקבה בעיניה אחרי סבתא. לאן היא הולכת? היא לא מעוניינת לשמוע את הסיפור? אולי היא כבר שמעה אותו אלף פעמים? אולי היא לא רוצה שסבא יספר לנו את הסיפור שלו?

סבא נשם עמוק, "אבל אני בכל זאת אספר לך… ואת תספרי לכולם, אני סומך עליך!". והוא החל לספר: "כשהגיעו הגרמנים, הם לקחו את הצעירים למחנה עבודה. אני הייתי בן 13 וחצי, הייתי חזק וגבוה. במחנה היה מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל, היה מאוד קר. שאלתי את עצמי איך אשרוד? החלטתי לנסות להתחבר לשומרים, לעשות להם קסמים, וכך אולי אמצא חן בעיני הרשעים הללו. את יודעת למה דווקא קסמים?", סבא לקח נשימה. "לאבא שלי הי"ד היה חבר גוי, הוא היה גר לידנו, הוא היה עושה קונצים לילדים, כך קראו לזה אצלנו. אני אהבתי אותו מאוד, הוא לימד אותי כמה קסמים. אני זוכר שהוא אמר לאבא שלי 'אם אתה תרצה, הבן שלך יוכל להיות קוסם גדול! יש לו ידיים וראש!'. במחנה חשבתי שאולי כך  אוכל להרוויח משהו, אולי אשיג קצת אוכל, בגד או משהו אחר".

סבא עצר לכמה רגעים והמשיך: "כך אימנתי את עצמי להיות קוסם, לא כמו הקוסם שהיה היום, אבל דומה. עשיתי את מה שידעתי. פיתחתי עוד כמה קסמים די מוצלחים. השומרים אהבו אותי, הם נהנו מהמשחקים האלה. בכל פעם שהייתי עובר לידם הם קראו לי 'יהודי, בוא תעשה קונץ!', מדי פעם הם היו נותנים לי גם קצת אוכל, וכשהצלחתי להפתיע אותם הם לא היו מכים אותי. כך שרדתי".

אמונה ישבה מול סבא מהופנטת. הקול היה נעים וערב לאוזניה. לעומת זאת הסיפורים עוררו בה פחד גדול. היא עצמה את עיניה ודמיינה את סבא רזה, בבגדי אסיר, כמו בתמונות ביד ושם, ועושה להטוטים של אש. "אחרי המלחמה, כשהייתי במחנה עקורים, ניסיתי לחזור על הקונצים האלה לפני החברים שלי שוב אבל לא הצלחתי. רק שם, במחנה העבודה, הצלחתי. את מבינה את זה? אני לא מצליח להבין  את זה!".

סבא שתק שתיקה ארוכה, מהמטבח נשמע הרעש של שטיפת הכלים, סבתא זמזמה לעצמה משהו קלאסי. "אגיד לך את האמת…", המשיך סבא, "אני אוהב קוסמים כי הם תמיד מפתיעים. אצל קוסמים אין היגיון. כשרואים קסם נראה כאילו אין היגיון בשום מקום בעולם. כשאין היגיון אני מצליח להבין את העולם. אם יש היגיון אני לא מבין כלום.

"קוסמים לא מדברים, הם לא צריכים לענות על שאלות. אולי אפילו אסור להם לענות על שאלות… לכן אני אוהב אותם".

"אז לכן הבאת היום את הקוסם המוזר ההוא?", שאלה אמונה.

"כן, הבאתי את הקוסם כדי שאתעורר. שבזכותו אולי אזכר, אולי בזכותו אצליח להגיד משהו, אבל לא היה לי כוח להגיד כלום. כל השנים לא ראיתי קוסמים, וכשראיתי ברחתי מהם כמו מאש. כשביקשת ממני שאספר את הסיפור שלי חשבתי שאולי אם אראה קוסם אוכל לספר לכם. ראיתי, נזכרתי ובכיתי.

"כל שנה אני שואל את עצמי בזכות מה ניצלתי? למה האחים שלי והחברים שלי לא ניצלו? האם אני שווה יותר מהם? אני יודע שלא. פשוט הייתי קוסם! זה קונץ, זה לא אמת. הבנת אותי?".

אמונה שתקה, הבלבול אחז בה. הסיפור הפשוט והמסובך הזה הפתיע אותה מאוד. "אני יודע", המשיך סבא, "שיש לך הרבה שאלות, אבל אל תשאלי אותי. אני רוצה להגיד רק דבר קטן שאני לא יודע להסביר אותו אבל ככה זה אצלי". העיניים של סבא ברקו, הוא נשם נשימה עמוקה ואמר: "אז אני אגיד לך: גם הקב"ה קוסם. אני קוסם, הקב"ה קוסם, והעיקר שחיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מעות קטנות / שאול טשרניחובסקי

רבע קופיקה

 

מה זה מיל אתם יודעים כולכם.

ומה יש לקנות במיל אחד, גם בימים כתיקונם, גם כן אתם יודעים, לא הרבה.

גם ברוסיה הייתה מטבע קטנה, שערכה ערך מיל אחד, וקראו לה "קוֹפּייקה".

לפני המלחמה הראשונה, בילדותי, היה ברוסיה הכל בזול, וב"קוֹפּייקה" כזו אפשר היה לקנות שתי סוכריות, שני כעכים, חצי הליטרא ענבים, מלוא חופן עפיאונים, אבטיח לא גדול. לא הרבה.

עכשיו שערו לכם מטבע קטנה, שהיא רביעית המיל, רביעית ה"קוֹפּייקה" הנ"ל, מה אפשר לקנות במעות קטנות כאלו?

ובכל זאת היו יוצקים ברוסיה גם מטבעות קטנות כאלו – רביעית המיל.

תשאלו מה טעם יש בזה?

היו לה למלכות הרבה פקידים. הפקידים כיוון שהם פקידים מקבלים שכר, וכיוון שהם מקבלים שכר, הם מוכרחים להראות, שלא לחינם הם באים על שכרם כל יום 20 לחודש. 

רוב אוכלוסיה של רוסיה – איכרים, עובדי אדמה, ומיעוטם פועלי כל מיני-תעשייה ובתי-חרושת. תעשייה כבדה ותעשייה קלה, בעלי מלאכה וכו'.

הייתה עבודתם קשה ושכרם זעום, ופרנסתם קשה, ורבים מהם היו באים לידי מרה שחורה.

כך בקירוב היה גם אצל האומנים, בעלי המלאכה היהודים; אלא שלא היה יהודי אשר לא ידע קרוא וכתוב. ובימי חג ומועד היה היהודי נוטל ספר, כל אחד לפי דרגת התפתחותו: מהם מעיינים בדף גמרא, מהם במשנה, ומהם ב"עין יעקב", ועמי-הארץ "אומרים תהילים".

הגוי לא ידע לכתוב ולא ידע לקרוא, וכדי להשיב נפשו וכדי לשכוח לזמן מה את רישו היה סר אל בתי-היין והמרזחים ומפיג צערו בכוס יי"ש. ממכר היי"ש היה אז כולו בידי המלכות, והיא עשתה בזה עסקים טובים.

ואולם נמצאו אנשים טובים, שטענו נגד מסחר זה ואמרו, שאסור לה להממשלה לסייע לשכרות: היא צריכה לייסד בתי-עם, ספריות, הרצאות בשביל אוכלוסיה, וקודם כל ללמד אותם לקרוא, שיוכלו למצוא את סיפוק נפשם לאו דווקא בטיפה המרה.

ישבו הפקידים וחקרו ודרשו, ומצאו, שלאמיתו של דבר אין הממשלה רוצה כלל וכלל לקפח את לקוחותיה.

הם מצאו שאפשר לה לממשלה לתת גם עודף ממחיר היי"ש שהיא מוכרת. עודף של רביעית הקופיקה ממחיר מאית-ההין (сотка), זו הייתה מידת היי"ש הקטנה ביותר והיתה נמכרת בקנקנים קטנים ונאים.

נאמר שהגוי מתחיל "לשתות" כשהוא בן עשרים וחמש, ואם יגיע בעזרת ה' עד שבעים, שאז הוא מתחיל להתנזר מן השתייה, הרי לכם 45 שנים שיכרון. ואם יקבל עודף רביעית-המיל ממאית-ההין והוא שותה בערך מאית כל שבוע, יהיה לו חיסכון עשרה שילינגים במשך כל חייו, ואם בגבורות – עוד יותר, ואם כפליים ישתה – על אחת כמה וכמה.

אין הממשלה רוצה לקפח שכר כל שיכור, והיא מחזירה לו בעין יפה את העודף, יבוסם לו!

תאמר, הלא אין מטבע של רביעית המיל נוהגת ברוסיה. אין בכך כלום, עמדו ויצקו מעות קטנות – דווקא לצורך זה. והכל על מקומו יבוא בשלום. 

וגם היהודים מצאו תועלת במטבעות הקטנות הללו. בימים "ניטל" ו"ראש-השנה" שלהם, כנופיות כנופיות של שקצים סובבים בכפר, אלה בידם "כוכב" עם תמונת הלידה ופנס מאיר בתווך, ואלה בלי "כוכב", באים בכל בית, נכנסים, מפזרים זירעוני דגן על היושבים ומברכים אותם בפזמון נאה:

"זוֹרִים-זוֹרִים אָנוּ זֶרַע,
מְאַחֲלִים אׂשֶׁר וָשֶׁפַע".

ושכרם – אצל האיכרים חתיכת נקניק, אי-אלה עוגות, ביצה שלוקה וכדומה; אצל היהודים – אגורות כסף. כל פעם שהיה אבי נוסע העירה ונכנס לטמיון המלכות, היה פורט מספר אגורות לרביעיות קופיקה, ומביא אותן מתנה לבניו: חופן מטבעות חדשות, שאך יצאו מבית-היציקה, מבריקות כעין הפליז, קטנות שבקטנות ונחמדות. במשך ימים אחדים היו כולן מסתלקות, אין למצוא אותן מפני קטנוניותן.

כשבאו "השקצים" ל"ברך", היו זורקים להם חופן מעות קטנות אלה, והיו מתנפלים עליהן בשאון עליז, במצה ובמריבה של קונדסים, מרוצים ונהנים מן השלל.

הכנסייה שהכיר טשרניחובסקי הצעיר במיכאלובקה, בתמונה שנמצאה בארכיון העירוני. באדיבות ד"ר רוחמה אלבג

במשך הימים הסכנתי למטבעות הללו וחִנן פג בעיני. וכמעט שמשכתי ידי מהן. עד שנעשיתי שוב אוספן ואוגרן בכל מקום שאפשר היה.

משום מה?

המורה שלי עזב את כפרנו והלך ויסד לו בית-ספר בכפר אחר ואני נכנסתי לבית ספרו של מורה חדש. בבית הספר הקודם הייתי אני וכל חבריי כמעט כולנו כמו בני משפחה אחת גדולה; מקורבים, קרובים-קרובים וקרובים-רחוקים, ממיוחסי הכפר, בני סלתו ושמנו – האריסטוקראטים שבו.

בבית הספר החדש נפגשתי עם ילדים אחרים לגמרי משכבות אחרות, מנימוסים שונים מאלה שלי, ולמדתי הרבה דברים שקודם לכן לא ידעתים.

למדתי שאסור ליהודי לשבת בגילוי ראש, ועל אחת כמה וכמה לאכול כך. חבריי החדשים גידלו פאות, מה שלא עשיתי מימי, על כולם היה "ארבע כנפות", ואני סברתי שרק אבא מצווה עליו, כשם שהוא, ולא אני, מצווה על טלית ותפילין. למדתי לדעת במה עונשים כל עוברי עבירה, אוכל טריפה, כלומר כל הנוגע ב"פיתם", ואיזה מין עונשי גיהנום נכונים לו.

נודע לי שיש לשנוא את ה"שגץ" וכו וכו'.

ואני! – כמה מחבריי היו דווקא "שקצים". אבי ירא שמיים, ואולם בשעת הצורך אנחנו קונים לחם אצל התורכי – לחם מחמיץ, או אצל היווני לחם תפל. וכעכים מכל הבא אל היד. וכשאנו הילדים רוצים דווקא ב"לחם שחור", אמא לוקחת אצל הגויה לחם שיפון ריחני. אבי אינו מוחה בידה, ונהנה מן הלחם. ב"חג הפסחא" אנו מקבלים מהם "פסחא" טעימה עשויה סולת משופרי-דשופרי על הרבה ביצים, זבדה, סוכר וזעפרן, דמות מלמלה של בצק. אנו נותנים תמורתה המצה היבשה, והם מוצאים בה טעם לשבח.

אמנם אבא ואמא אינם אוכלים אצל הגרמנים, כשאנו באים לבקר אותם בימי חגא גדולים, אבל לנו נותנים מנות גדולות של Pfannkucen – טעם גן עדן- עם שכבות הבצק, הסוכר, הגבינה והקינמון.

אימה חשכה נפלה עליי: כמה עבירות אני דש בקרבי!

באתי לאמא ודרשתי שתעשה לי "ארבע כנפות" – עשתה. התחלתי להיות מקפיד על כיסוי ראש בשעת אכילה, לא מחו בידי. נטילת ידיים כהלכה – יפה. אבל כשדרשתי שלא יגעו בפאותיי התקוממה אמי ואמרה: אבא – יהודי טוב; הלוואי וירבו כמותו! וגם הוא אין לו פיאות, אף על פי שזקנו גדול ורחב, תבנית יעה, יורד על פי מידותיו, ואינו מתלבש כמו הרב השוחט והשמש. 

התחלתי לצום ביום צום, ולא לשם התגנדרות כנגד חברי, אלא בלב שלם ותמים.

אבא ישב על ספריו בבית, ולא בבית-המדרש, אני נטפלתי לשמוע שיעור ב"עין יעקב" בבית-המדרש, והייתי "אומר תהילים" ברבים. את "קרסולי-החזירים" גנזתי.

ומתחיל אני אורב לדרכי אבא ואמא, ולא מצאו חן בעיני.

אבא מקצר בעליונים ומאריך בתחתונים, איננו מתלבש כמו הרב, והשוחט והשמש ר' אהרן או הקצב הזקן. אבא יושב בגילוי ראש – כשהוא נפגש עם מכריו הגרמנים בביתו. איננו הולך להתפלל בבית-המדרש, כמו שעושים רבים. הוא מתפלל בציבור רק בערבי שבתות ושבתות. ר' אהרן ושאר כלי קודש כתנתם מול בית-הצוואר סרטים לבנים לה והם קושרים אותם, אבא עונד עניבה ככל האפיקורסים שלנו. הוא אוכל בביתו של ראובן מקורבנו. והכשר לתבשילי אשתו של הלה קיבל מאת אמא: "מכיוון ששמה שרה – מחבתה כשרה". כנראה דבר מה יצוק במימרא זו, גם הילדים מבינים. אני אינני משוכנע כלל וכלל, שיש להם סכין של חלב לחוד וסכין של בשר לחוד.

אמא קונה זבדה, חמאה וחלב אצל גויות ובכלים של גויים. ואבא מעולם לא מחה בידה, אף-על-פי  שבביתנו הכל כשר בתכלית. אמא יוצאת בשערה שלה, ראשה גלוי. וכנראה לי, מעולם לא גזזה שערה, ולא כסתה ראשה בקפלט או במטפחת, כמעשי אשת הרב, והשוחט וכו'. וכשאמא מספרת בקולה העסיסי ובשפתה העסיסית, איך אשתו של ר' אהרון מתקינה בפסח פוזמקאות לחתולתה, אני רואה שכולם "מתים" מצחוק, וגם אבא מחייך.

אמי, כנראה, "אפיקרוסתא".

אמא שומרת הליכות המשרתת "השקצה". אני מסתכל בה בשבע עיניים.

וגם זאת אני צריך לספר לכם: בילדותי הייתי מטיב לקלוע באבן.

אילו היו אז ימי-האפלה, לא הייתי עומד בפני חלונות מוארים באור חשמל וצווח במשך חצי שעה: "קומה שלישית, כבו את האור!", אלא הייתי מתכופף ונוטל אבן וקולע אותה לאחת השמשות, תאמינו לי שזה היה פועל במהירות יתרה. – חבל שאינני מה שהייתי אז!

הייתה לי טביעת עין יפה לגבי מרחק.

וזה מובן. אתם העירונים, איפה תלמדו זאת אתם? זורקים אתם כדור אל חבריכם, והוא פוגע בעין ואוזן של עובר-ושב; רוצים אתם לפגוע בעורב שפרח, האבן נתקלת בשמשות של בית.

ואני למדתי חכמה זו במשחק ה"גלילים", ובמשחק הכדור "הילקא" ובמשחק בקרסולים. קרסולים קראנו לעצמות ה"ערקוב" שבכף רגל בהמה גסה. מעיין לא אכזב היה לי במטבח אמא , שהייתה מכינה את ה"פיצ'א" הטעים בערבי שבתות. ב"קרסולי החזירים" זכיתי מתוך משחק עם שקצים. ואני יודע סוד מילוא עצם בעופרת, כדי לעשותה יותר כבדה, שבה מיטיבים לשחק.

והנה סיפרוּ לי חבריי החדשים, כי ישראלי העובר על יד בית-הכניסה צריך לאמור ג' פעמים: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!" ולירוק ג' פעמים.

ועוד גילו לי את הסוד: שאם יעלה בידי מישהו לזרוק "מעות קטנה" למעלה מן הצלב – ושקע בית היראה באדמה, ונבלע בה.

ומאז בעברי ליד בית הכניסה, לא הייתי מתבונן כקודם באפריזה שעל גבי ארבעת עמודי האתיק הדרומי, ששם הייתה תמונתו של "אלהי צבאות", תבנית זקן מופלג ושערותיו לבנות, ארוכות ופרועות, וזקנו ארוך ולבן גם כן, מתנופף מתוך הסערה. ועשרות מלאכים קטנים, שאך ראש ושתי כנפיים להם, עוטרים אותו – לחייהם מוורידות ועיניהם גדולות שחורות – ספק הוא נישא עליהם, ספק הם תומכים בו.

אני הייתי עובר על יד בית-הכניסה עשרים פעם ביום. ביתנו בשוק, מול פתח בית היראה. הייתי עובר, שפתיי דובבות: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!" שלוש פעמים, ושלוש פעמים ירקתי. 

ואחרי כן עלה בלבי הרעיון.

שמא אנסה לזרוק "מעות קטנה" מעל לצלב הזהב.

מגדל הפעמונים היה גבוה – ארבע קומות גבוהות, ואחרי כן חודו, ואחרי כן הצלב עצמו. אמרו אלה שראו אותו בהיבנתו, שארכו של זה שלושה מטרים.

אבל אנסה.

תחילה אלמד לזרוק מטבע מעל לדיר שלנו, מעל לבית שלנו: קשה לזרוק מטבע קטנה כזו. אין זו אבן!

ובנסוע שוב אבי העירה ביקשתי ממנו להביא לי "הרבה הרבה מעות קטנות".

ופעם בערב, ואני עובר על בית-היראה וכפי תקועה בכף אבא. כמעט קרבנו עד גדר בית-היראה. בערב אין עוברים ושבים מרובים, ואני מתחיל בקללתי.

נעצר אבא בהליכתו ושאלני:

– מה אתה סח, ילד?

בשמחה גלויה סיפרתי לו:

– אני מקלל את בית היראה. כמצווה! שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו'!

– מי לימדך זאת? שאלני אבא.

– כולם… כל חבריי…

– אל תעשה כן, ילדי. אומר אבא ברצינות.

– אבל… אבל… זהו בית-תיפלה, וצריך לקלל… וגם לומד אני לזרוק "מעות קטנות" ממעל הצלב, ואז ישקע באדמה…

– ואילו הרסו את בית-המדרש שלנו? שואל אבא, זה היה טוב?

– אבל זה בית-מדרש!

– ואתה, למדן שלי, מבין דברי חכמים? "דעלך סני לחבריך לא תעביד". מה שאינך רוצה שיעשו לך, אל תעשה לחברך.

– אבל הם שונאים אותנו!

– לא הגעתי עדיין, בני, לטפל בשאלה זו. את שונאך שנא, אבל את האדם אהוב. ואולם דע לך, שמעולם לא יעלה הדבר בידיך. זה שקר, ואי אפשר בדרך הטבע לזרוק "מעות קטנה" ממעל המגדל. אלא בו ביום שיעלה בעיניהם שלהם ערכה של מטבע של נחושת על ערכו של צלב הזהב – ממילא ישקע בית היראה, ישקע מעצמו.

לא עברו שלושים וחמש שנה – ובאו הבולשביקים. 

© כל הזכויות שמורות לשאול טשרניחובסקי ולאקו"ם. באדיבות ד"ר א' וילנסקי, נכדו של המחבר

מאמר מאת ניצה פרילוק על 'מעות קטנות' ראו כאן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

שלושה סיפורים קצרים

מנופף לשלום / יכין זית

גם היום הוא עומד ברחוב הראשי ומנופף למכוניות החולפות לשלום.

כל בוקר הוא שם, כל יום. אני לא יודע אם מישהו משיב לו לשלום בגלל שאני לא יודע איך אנשים כשהם בתוך המכונית. בטח הם יצורים אחרים לגמרי, כי כשאני נתקל בטעות במישהו ברחוב אז שנינו מבקשים סליחה יפה ושואלים אם הכול בסדר ולא קרה כלום, אבל כשזה קורה עם מכוניות זה בדרך כלל מתחיל ונגמר בצעקות ובפנים מכוערות. בכל מקרה, הוא מנופף להם לשלום, לכולם. הוא לא מבדיל ולא מפלה בין מכונית למכונית, תהיה יהודית או ערבית, סגולה או צהובה, עתיקה או חדישה, טרנטה או חיה רעה.

והאמת היא שזה ממש מרנין את הלב, לראות אותו שם כל בוקר ברחוב הראשי, עומד ומנופף. כי כמה אנשים כאלה נחמדים יש? ועוד אל רכבים! בכל בוקר שאני עובר שם עם הרכב, אני מחייך בנקודה הזו. הוא לא יודע על החיוך הזה, לא נראה לי שהוא מודע לטוב שהוא עושה לי, או לכל אחד אחר. הוא פשוט עומד שם, בבגדים פשוטים ובכובע קסקט שחור ונצחי, ומבצע את תפקידו נאמנה, בכל יום ובכל מזג אוויר.

אנשים אמרו שהוא טייל הרבה בעולם, היה מאמן מאבטחים בקוסטה-ריקה, התאהב שם באיזו קטנה שלא רצתה לבוא איתו לארץ, שברה לו את הלב. בגלל זה הוא מנופף לשלום, אולי היא באחת המכוניות. אחרים אמרו שהוא היה עשיר גדול פעם, היה תורם הרבה לכל מיני גופים ומוסדות, עוזר לחולים ולמסכנים. פעם אחת עשה עסקים עם אנשים מלוכלכים שרימו אותו, ניצלו את תמימותו ואת טוב לבו. בעקבות התרמית ירד מנכסיו ושקע בחובות. אחרי כל זה איבד את שפיות דעתו ובא לכאן לנופף למכוניות החולפות.

לפי סיפור אחר הוא היה הלום קרב. אפסנאי במלחמת יום-כיפור, מהמסכנים שהיו צריכים להגיע עם אספקה לתעלה במשאיות פשוטות. באחת הפעמים שהגיע לחזית הוא נקלע לאש צולבת שהרגה מיד את העוזר שלו. הוא עצמו נחלץ בעור שיניו, הסתתר בין הארגזים ואיכשהו ניצל. לא ברור איך, כי אמרו שכל המשאית עלתה באש. אם זה היה הסיפור שלו אז הוא לא היה היחיד. הרבה סיפורים שמעתי על האפסנאים והחימושניקים המסכנים האלה, אבל רק אותו ראיתי עומד אצלנו בכביש, עושה שלום.

כל מיני סיפורים היו עליו, אבל אף אחד לא באמת ידע. גם בגלל שהוא לא מדבר הרבה, רק מחייך המון, וגם בגלל שאף אחד לא באמת שאל. ככה זה, אנשים שקועים בעצמם, ביום שלהם, בעבודה שהם ממהרים אליה בבוקר, ברדיו שדולק ברכב, חדשות של בוקר, הילדים מאחורה רבים כל הדרך, משגעים אותך לגמרי עם הרעש שלהם. ריח של בוקר, צריך לשים אותם בגן, צריך לקנות לחם וחלב, צריך לחזור הביתה, צריך להגיע מהר לעבודה.

אנשים בתוך עצמם, בקופסת הפח והזגוגית שלהם, לא רואים אחד שעומד סתם ומנופף להם לשלום. ואם רואים אז רק מרימים גבה ואומרים לעצמם "אה, מעניין" וממשיכים הלאה. לפעמים ילד ישאל "אמא, מי זה האיש הזה שעושה שלום?". היא תענה לו "תפסיק עכשיו עם השאלות האלה!" או אולי רק "מאיפה אני יודעת? תשב בבקשה בנסיעה!" והילד יחזור ויתיישב במקום עד בית-הספר.

בוקר אחד ראיתי אותו עומד שם ומנופף. היה יום מאוד חם והשעה הייתה כבר לקראת אחת-עשרה. בבגדיו הפשוטים עמד שם, ובצורתו הגסה. התנועות שלו היו עייפות ורפות ועל המצח שלו התחילו להופיע טיפות זיעה. ניגשתי אליו עם בקבוק מים מינרליים קטן והצעתי לו לשתות. הוא אמר תודה ולקח, לגם שתיים שלוש לגימות. עוד מכונית עוברת, עוד נפנוף לשלום. שאלתי אותו, תגיד, מאיפה אתה? כשהוא לא ענה, שאלתי אותו למה הוא מנופף למכוניות לשלום.

הוא הסתכל עליי בהתחלה במבט תמה מאוד, כלא מבין, כאילו הקשיתי על הדבר הפשוט והמובן מאליו. אחר כך הוא ענה לי לאט ובמבטא ערבי כבד, "זה בן שלי!". כשראה שאני לא מבין כלום הוא הדגיש, "בן שלי, זה בן שלי!", מצביע על המכונית שעברה בדיוק, מנופף לה לשלום. עוד מכונית עברה ואני שאלתי "גם זה הבן שלך?". והוא הסתובב אלי בחיוך רחב, שמח שהבנתי סוף סוף, "כן, גם זה בן שלי!". הוא חזר אל המכוניות, בשעה הזו חלפו מעט מאוד, ואני לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו "גם אני בן שלך?", והוא הסתובב שוב, מופתע, ואז חיבק אותי בחום ואמר "אתה בן שלי. כולם בן שלי!". הייתי מופתע, האמת היא שגם קצת מבוהל, אז השתחררתי ממנו והתרחקתי משם, חושב על מה שהוא אמר ומה פשר הדברים. תהיתי מה קרה לבן שלו, אם בכלל היה לו אי פעם אחד, ואיך הדבר הזה שקרה לו גרם לו לאבד ככה את הראש, או לחלופין להיעשות כל כך מלא-אהבה לכולם.

למחרת עברתי ליד המקום הקבוע שלו עם הסובארו הלבנה. ראיתי אותו עומד שם בפנים מושפלות ופקח של העירייה מנופף מולו במרץ, צועק עליו שיזוז משם, שאסור לו לעמוד שם כי הוא מפריע לתנועה. הוא נראה מבוהל מעט ולא ממש הגיב לפקח, רק נסוג באיטיות מפני הפקח כילד נכלם. מדי פעם הרים את מבטו המושפל אל מכונית חולפת, מחייך חיוך עקום ונבוך, מנופף לשלום ביד רפה.

 ————————————————————————————————

 עת הקרפיון / משה אופיר

כשחיימק'ה וייס מחייך משהו מתנפץ, ככה אמרו אצלנו.

איש מגודל מאוד, לאורכו, לרוחבו ולעוביו. מרבה לזמזם לעצמו. כשדיבר, השפיל עיניו ובקול בס פעמוני היה ממלמל הברות שאינן ברורות דיין.

חיימק'ה היה איש הקרפיונים במכולת הגדולה שעמדה על גבול השכונה ושדות החרולים של סן-סימון. אבל במלאכתו היה נרפה. כאילו ניסה להשתמט מלדוג את הקרפיונים שהיו נמעכים בצפיפות נוראה בבריכת האלומיניום, מבלי יכולת לשחות.

בחולצה לבנה ענקית ומוכתמת ששוליה לא נדחסו היטב למכנסיו, ב"חנות" פרוצה, בנעלי ענק שחורות ששרוכיהן מרדו תדיר בסדר המתבקש ונפערו כפרח כמוש.

אחר כך נהרג בנם במלחמה.

שישה ילדים היו לזוג וייס ומעולם לא נודע לי מי מבניו מת. אבל אצלנו היו אומרים "קרה להם אסון", ולא מפרטים. כשחזר לעבודתו בזקן מדובלל אחרי השבעה, לא גילחו עוד לעולם.

זמזומיו רק גברו וכבר סירב בתואנות שונות למכור את הקרפיונים לגפילטע פיש. תחילה היה אומר שאין לו המשקל המדויק, אחר כך, כשהיה תופס את הדג שהיו מורות עליו בעלות הבית באצבע בהולה על צורכי השבת, היה מחזירו למים בטענה כי אינו טרי דיו, שבכלל לא בריא לאכול דגים ושאר מיני רעיונות מוזרים.

שום דג לא נמכר כשלושה שבועות ואז פוטר מעבודתו ונעלם מעין כול. במכולת החליפו צעיר אורפלי בשיער מקורזל מהביל ריח קל של סיד, שמלאכתו קצרה ויעילה. לא ידע לזמזם ובאבחה אחת היה מחסל את פחדיהם של הקרפיונים, מדמים פעור-פיותיהם הנדהמים, כאילו מילדותו גדל בין דייגים מומחים.

הדואר הקימו לתחייה. כשנפתח סניף דואר בשכונה נזכרו כולם בחיימק'ה וייס והפכוהו לפקיד. רוח טובה הוא הכניס לסוכנות. כלוא בכיסא חורק מאחורי הדלפק, בעצמו היה מלקק לטובתנו את הבולים ומדביקם על המעטפות ביד ענקית, טובה, שזכר דם הדגים עדיין עמד באצבעותיה שהיו מחורצות וסדוקות ופסים שחורים נימיים בה.

ושוב איש לא קרא לו לדמות הענקית בזקן מטופח – חיימק'ה. לידו עמד שלט ואף על דש בגדו נעוצה הייתה סיכה עם הכתובית מר חיים וייס.

 ————————————————————————————————

הדודה ברטה / משה אופיר

ערירית הייתה ומיום שבעלה נפטר נתנה עינה בניקיונות. כזו הייתה הדודה ברטה מכפר סבא. ביתה עמד בצחצוח תמידי.

כל בוקר, לפני השעה חמש, כבר הייתה שותה כוס קפה במטבח הקטן, על השולחן המכוסה במפת ניילון לחה, ממתיקה אותה במחצית קוביית צוקר שכתמי קפה היו מלופפות בה. ומיד מחישה, יום יום, למרק את המקרר הזמזמני מלבר ומלגו, לאבק את הקירות, לנגב את השולחנות והכיסאות, אפילו מטפסת על סולם קטן ומברישה את הנורות שהטילו צללי עוני. בשטיח שהייתה מנערת גערה על לכלוכו, כאילו מאחורי גבה הוא סופח אבק להכעיסה. פעמים ביקשה את סליחתו על החבטות העזות שהניפו עליו ידיה.

שעון ישן היה קבור בין קפלי בשר אמתה ובדוחק רב הייתה חופרת מדי ערב תחתיו כדי למתוח את הקפיץ ולכוונו כיאות. הגם שאהבה ילדים, כבר הוחמצה לה השעה. יש מעוות שאינו יכול לתקון עוד. לבה היה נתון כולו לביתה וחפציה.

"מה שלומכם בבוקר?", הייתה פונה לצלחות שהשארנו בחוסר אחריות בלילה בכיור, בגוון קול שכמו מפייסן על ההזנחה. למרות שרוב חייה עברו עליה בארץ לא שלטה בעברית. "בואי, קחי מזוקה", הייתה מגישה לי מסטיק בזוקה שקנתה לכבודנו. כמעט שלא יצאה מעולם מפתח ביתה. שנה שנה בקיץ נפשנו אצלה. כשבוע.

אמא, מפוחדת, הייתה נכנסת אחרינו לשירותים לראות כי לא זיהמנו את סביבות האסלה. אך הדודה קבלה את טינופינו בהבנה הגם שהתנצלה לפני המרצפות, וילון האמבט וכלי המיטה הסתורים על כי פרענו בהם פרעות.

פעם שמעתיה באור ראשון גוערת בתמונות המזנון שזזו להן ואף מתארת בפני ציפור שיר קטנה שנקרתה על אדן חלונה את האירוע כ"סקנדל". גם כשמתה ונמצאה גופתה בביתה אחרי יומיים, מכורבלת במיטתה, הייתה יפה ומטופחת ומריחה היטב.

גם בחייה ריח של תכלת היה לה. לא ניחוח זקנים ותרופות או זיעת בודדים הדיפה. רק מעט חמיצות עכורה של חומרי ניקוי ישנים. כלום סבלה כבעלה בניוּמין הרמן שאותו ניתקה ממכשירי ההחייאה בבית החולים ולא סיפרה על כך לאיש, גם כשנפתחה חקירה, או שמא נרדמה לשינה טהורה מחולמת בניקיונות שלא קמה ממנה עוד? איש אינו יודע.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בחשון תשע"ב,  4.11.2011

עולים צפונה עם המניין של ברודר / עוזיה לוי

 

מאוחר יותר יסבירו שהייתה טעות בספר התורה. שהחזירו אותו פנימה והוציאו חדש, ולכן כל השקט הזה וכל העיכוב. אבל בינתיים סרוסי אומר לשם ייחוד, ואבא משחיז את הסכין בפעם הראשונה מאז שזה קרה באמת. וברודר. ברודר עומד על יד הבימה, חסר אונים, בדממה

המשך הרשומה