א

איור: רעות זוארץ עמרני

בכל  מוצאי  עשרה בטבת היינו נפגשים כולנו, אחים ובני דודים, אצל סבא וסבתא, כל המשפחה לדורותיה. כולם חייבים לבוא. סבא מוודא שכולם הגיעו, ועד שהאחרון לא נכנס לא היינו מתיישבים לשולחן. "עשרה בטבת" קראו לסעודה.

בכיתה ב', כששאלה המורה מה קרה בעשרה בטבת, קפצתי ראשון ואמרתי: "יש מסיבה אצל סבתא".

לאורך השנים  נוספו  עוד ועוד נכדים. בהמשך הם  התחתנו ובעקבותיהם באו הנינים. כשסבא וסבתא עברו לדירה גדולה יותר, חשבתי שזה רק כדי שיהיה מקום לכולם ב'עשרה בטבת'.

בשנים הראשונות  הייתה הסעודה צנועה: לחמניות, דג מלוח, בירה שחורה ומיץ פז. סבא וסבתא לבשו את בגדי השבת שלהם ועל השולחן הייתה פרושה מפה לבנה ונרות.

משנה לשנה השתבחה הסעודה. תחילה הדג החליף את ההרינג, שנה אחרי כן נוסף העוף ובסוף בא היין שהשתבח משנה לשנה. סבא רצה להוסיף בכל שנה משהו חדש שלא היה על השולחן בשנה שעברה.

התוכנית הייתה אותה תוכנית. כלומר: לא הייתה תוכנית. סבא מעולם לא דיבר על מה ולמה. כשהיינו מציעים לסבא שנכין תוכנית למסיבה, הוא היה אומר שיש כבר תוכנית – אוכל!

 סבא היה לומד תורה בשיעורים שבבית הכנסת. בשבתות היה מקפיד להגיד או לקרוא דבר תורה קצר על שולחן השבת, אך בסעודת עשרה בטבת הקפיד שלא יהיה דבר תורה. לפני כמה שנים  ניסה בעלה של בת דודתי, שלא ידע את הכללים, להגיד  משהו. סבא מחה בדרכו. הוא הגביר את קולו בשיחה עם דודתי.

כשהגיע הזמן לסיים את הסעודה,  לפני ברכת המזון, סבא היה שר "בצאת ישראל ממצרים" ו"מה אשיב" במנגינה שהיינו שרים בבית הספר.

סבא מעולם לא סיפר על מה ולמה הסעודה ומדוע דווקא בעשרה בטבת, אף על פי  שכולנו ידענו.

סבתא לא אהבה לבשל. אבל לכבוד 'עשרה בטבת' היא הייתה מגייסת את כל כוחותיה.  הסעודה הייתה חשובה בעיניה אפילו יותר מליל הסדר.  שלא כדרכה היא הקפידה על כל פרט:  הצלחות,  הכוסות, המפיות, הכול היה מסודר על השולחן בסדר מופתי. עם השנים  הצטרפו אמא שלי ודודתי לסייע לסבתא במלאכה. סבא וסבתא הזדקנו והמשפחה לא הפסיקה להתרחב, בלשונו של סבא: "בורך השם".

בסוף הגיע הקייטרינג. זוג צעיר ונחמד שניהל את הכול, מהכנת האוכל ועד הניקיון שאחרי. "משלנו", סבתא הייתה נוהגת להגיד עליהם. "משלנו", בטון של השלמה עם הזמן החולף והכוח האוזל.

בשנה ההיא, כשנכנס ה"קייטרינג" – כך קראו להם, כאילו אין להם שמות – באתי לעזור לערוך את השולחנות. לא ידעתי שאני פטור ומיותר. סבא השגיח על הקייטרינג.  הם היו  זריזים ומיומנים. כשסיימו לערוך שאל הקייטרינג את סבתא: "זו חתונת הזהב?". סבתא שלחה אותו בתנועת אצבע לסבא. הקייטרינג לא ויתר ושאל את סבא על מה המסיבה.

סבא הרהר, פניו הרצינו. הוא השתנק ואמר: "זו סעודת הודיה". הייתה לי הרגשה שאני שומע את "השם המפורש", את מה שאסור לי לשמוע. מעולם לא ראיתי רצינות כזאת על פניו של סבא ומעולם לא שמעתי טון כזה כפי שאמר את מה שאמר. נדמה לי שהוא גמגם. תהיתי מה בשאלתו הפשוטה של הקייטרינג גרם לסבא, שתמיד נשמע לי רהוט וברור, להישמע לראשונה עילג.

סבא הרהר ארוכות. היה ניכר עליו שהוא חושב איך להגיד את מה שלא אמר מעולם. "כולם אומרים היום קדיש ועליי לא צריך להגיד קדיש… בורך השם … הבנת בחור?". "אני ממהר למנחה", אמר והלך.

ב

באותה שנה נסעה אמונה, בת דודתי, הצעירה והנמרצת שבנכדים, לפולין. מהלך המסע נקבע לפי סיפורים משפחתיים של חברותיה. אמונה ידעה שגם לה יש סיפור, אך הוא לא סופר מעולם. בצעידה על פסי הרכבת באושוויץ-בירקנאו חשה לראשונה שסבא מלווה אותה. היא תהתה בלבה האם ייתכן  שסבא היה כאן. מחשבה זו ליוותה אותה גם במקומות אחרים בהמשך המסע.

לאמונה קשר מיוחד עם סבא. סבא אף פעם לא סירב לבקשותיה, אולי בגלל נחישותה, אולי מפני שהיא הצעירה מבין הנכדים. במשך המסע חשבה רבות על כך שאיננה יודעת היכן היה סבא במלחמה, מה עבר עליו, איך ניצל. היא תהתה למה סבא אף פעם לא מספר שום דבר על מה שעבר עליו בשואה. שם, בפולין, החליטה שסבא חייב לספר לה את הסיפור שלו. בעיני רוחה היא קבעה את הזמן, את המקום ואת הקהל. ב"עשרה בטבת", לפני שסבא ישיר את "בצאת ישראל ממצרים".

יום לאחר שחזרה מפולין נסעה אמונה לבקר את סבא וסבתא, לספר להם על מה שראתה ומה עבר עליה. זו ההזדמנות לשאול את סבא שאלות, חשבה לעצמה. בדרך תכננה איך לשאול את השאלות בעדינות, שלא לפתוח פצעים שהגלידו. סבא וסבתא קיבלו אותה בשמחה. סבתא התענינה היכן הייתה ואיך היה. סבא התיישב על הכורסה שלו והתחבא מאחורי עיתון. אי-אפשר עכשיו לשאול את סבא על פולין שלו, אמרה לעצמה.

בעשרה בטבת, בדרכה לסעודה, תהתה תהיות רבות. איך ייתכן שאף אחד מבני הדודים מעולם לא סחט מסבא את הסיפור. חשבה האם סבא יספר פעם, או שימשיך לעולם את שתיקתו למרות ההפצרות. האם כולם יצטרפו אליי בבקשה או שאשאר קול יחיד הדורש את הסיפור.

אמונה הרגישה, יותר מתמיד, את כובד השתיקה. היא לא יכלה לאכול וחשה כמו לפני מבחן בגרות חשוב. כשכולם מסביבה אכלו, דיברו וצחקו היא חזרה שוב ושוב על המילים שתגיד. מה היא תאמר אם סבא יגיד כך, ומה תגיד אם סבא יגיד אחרת.

אחרי המנה האחרונה, קמה אמונה בשקט ממקומה בקצה השולחן, ניגשה לסבא ולחשה לו: "אתה יודע שהייתי בארץ שלך! עברתי במקומות שונים, שמעתי סיפורים נוראים ולא ידעתי איפה היית, מה עשית, מה עבר עליך, אנחנו לא יודעים כלום! אתה חייב לספר לנו את הסיפור שלך!". השתרר שקט, אמונה הרגישה שהיא לא לבד, שכולם מפנים את מבטיהם אליה ומצטרפים לבקשתה.

סבא שתק. בחיוך קל, בקול מהוסס, הוא אמר: "אמונהל'ה… תראי למה זכינו סבתא ואני – ארבעה ילדים נפלאים, תשעה עשר נכדים, שמונה נינים וזה רק ההתחלה… את יודעת… בורך השם, בורך השם… נו… זה לא שווה סעודת הודיה?"

אמונה לא ויתרה: "אבל מה היה לפני כן? לפני שעלית לארץ?"

"אולי את צודקת אמונהל'ה", השיב סבא. "אולי  נספר בשנה הבאה… עכשיו צריך לשיר ולברך, כבר מאוחר".

השקט היה מוחלט, היה אפשר כמעט למשש אותו. כולם הסתכלו והקשיבו. השקט והמבטים עשו את שלהם, נראה היה כי סבא מרגיש שיותר כבר אי אפשר לשתוק. שמחתי כי השאלה הזאת העסיקה את המשפחה כולה. מהיום שבו הבנתי משהו על השואה רציתי לדבר עם סבא, אבל פחדתי ממנו וממה שאשמע. כך גם כל שאר הנכדים. כולם רצו בזמן מהזמנים לשאול את סבא על השואה. שמחתי שדווקא אמונה שואלת. סבא היה נבוך. אף פעם לא ראיתי את סבא נבוך. חששתי שאולי זה יותר מדי, אולי אמונה הגזימה, אולי זה בכלל לא כדאי, לא לנו ובוודאי שלא לסבא. אולי צריך פשוט לשמור על הסוד, פשוט להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר. לא תמיד הסיפורים הם סיפורי גבורה. אולי אמונה מקלקלת לנו את הדימוי של סבא?

ג

כולנו חיכינו ל"עשרה בטבת" הבא. בין עשרה בטבת הזה לעשרה בטבת הבא אף אחד לא העז להזכיר לסבא את הבטחתו, נדמה כאילו שתיקתו הועצמה והעמיקה את הפער בינינו. נדמה היה שפניו השתנו מעט, משהו השתנה בחיוכו. במהלך השנה, כשחשבתי עליו, דמיינתי את סבא בכל מיני מצבים קשים במלחמה… ההתחמקות של סבא באותה סעודה העצימה את  השתיקה רבת השנים. ביני לבין עצמי תהיתי האם סבא באמת יספר לנו.

חלפה לה שנה והסעודה המסורתית של "עשרה בטבת" הגיעה שוב.

כולם הגיעו כרגיל, אך הפעם דרוכים לשמוע את הסיפור. אף אחד לא דיבר על כך בקול, אבל הייתה באוויר תחושה שהפעם מדובר במשהו שונה, הפעם יקרה משהו מיוחד. אצל סבא וסבתא, השולחנות היו מסודרים בתבנית של ח',  בשונה משנים עברו.

הסעודה החלה כבכל שנה ולא כבכל שנה. כבכל שנה, סבתא כבדרך אגב הגישה את החידוש: "השנה הכנתי כבד אווז. כמובן לא אני… אבל הם יודעים את העבודה…". שלא כבכל שנה כולם הגיעו בזמן. נדמה לי שדיברו פחות. בטוח שצחקו פחות. לפני המנה האחרונה סבא נעמד. השתרר שקט, היינו דרוכים. "השנה הבאתי הפתעה לילדים הקטנים", הוא אמר, "במיוחד לאמונה'לה שלנו…". סבא ניגש לפינת החדר והרים את השולחן הקטן של הפמוטות. אל מול עינינו התמהות, הוא הניח אותו במרכז ה-ח'. "אתה יכול להיכנס", הוא קרא לכיוון החדר הצדדי.

לפתע, נכנס לסלון מאחד החדרים קוסם. קוסם ממש, עם כובע צילינדר וחליפה ארוכה, כמו שקוסמים הולכים. הוא נעמד לפני השולחן הקטן. בלי  להוציא מילה מהפה, הוא הניח את המזוודה על השולחן והתחיל בקסמיו. תחילה להטוטי אש, אחר כך עבר למטפחות ולבסוף קלפים לטובת  המבוגרים. הקוסם לא הוציא מילה מפיו, כאילו הוא אילם. כל הקטנים התבוננו בסקרנות ובהתלהבות. כשהקוסם סיים את קסמיו, הקטנים הקיפו אותו ושאלו כל מיני שאלות, הוא חייך ולא אמר מילה. הקוסם החזיר הכול למזוודה וצעד כחייל ביום הזיכרון, ללא אמירת שלום, לכיוון היציאה. כשנסגרה הדלת כולנו פרצנו בצחוק בלתי מובן.

ד

האווירה השתנתה. מהר מאוד הצחוק  התחלף  בפליאה שאחזה בכולם. המבוגרים הסתכלו זה על זה בהשתוממות גדולה. גם הפעם מצא לו סבא דרך לחמוק. בסוף הסעודה, לפני השירים, התייצבה אמונה ליד סבא ואמרה: "סבא, עכשיו הסיפור!". סבא כדרכו התחמק. "כבר מאוחר… היום היה קוסם… אם-ירצה-השם בשנה הבאה, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח…".

האכזבה ניכרה על פני כולם. הבנתי שסבא לא יספר. האמת שרציתי להגיד משהו שסבא לא יוכל לעמוד בפניו, לגעת בנקודה רגישה אצל סבא. "הבטחות צריך לקיים…". כך סבא היה אומר בכל ליל סדר כשהחזרנו לו את האפיקומן הגנוב.  סבא תמיד עמד בהבטחותיו. בעניין הסיפור  הייתה לי יראה ממנו, מעולם לא העזתי לשאול אותו. זה היה נושא שפשוט לא מדברים עליו עם סבא. אבל רציתי לעזור לאמונה.

אמונה נשארה לישון אצל סבא וסבתא. כשהסלון היה מסודר ואחרי שכולם הלכו סבתא הכינה תה ופרסה עוגה. סבא, סבתא ואמונה התיישבו בפינת האוכל, המקום המיוחד של סבתא לשתות תה לפני השינה. 

"סבא, עבדת עלינו, כולם חיכו שפעם אחת תספר מה  היה,  איפה היית, איך ניצלת, שפעם אחת תסביר לנו מה אנחנו חוגגים", התרגזה אמונה, "ואתה הבאת קוסם כאילו אנחנו ילדים קטנים". "אמונה!" התרגז סבא, "את צעירה, את לא מבינה שזה הסיפור?! קשה לי לדבר…". כולם שתקו, סבא,  סבתא וגם אמונה שתקה.

סבתא פינתה את הכלים מהשולחן והלכה למטבח להדיח אותם. אמונה עקבה בעיניה אחרי סבתא. לאן היא הולכת? היא לא מעוניינת לשמוע את הסיפור? אולי היא כבר שמעה אותו אלף פעמים? אולי היא לא רוצה שסבא יספר לנו את הסיפור שלו?

סבא נשם עמוק, "אבל אני בכל זאת אספר לך… ואת תספרי לכולם, אני סומך עליך!". והוא החל לספר: "כשהגיעו הגרמנים, הם לקחו את הצעירים למחנה עבודה. אני הייתי בן 13 וחצי, הייתי חזק וגבוה. במחנה היה מאוד קשה, לא היה מספיק אוכל, היה מאוד קר. שאלתי את עצמי איך אשרוד? החלטתי לנסות להתחבר לשומרים, לעשות להם קסמים, וכך אולי אמצא חן בעיני הרשעים הללו. את יודעת למה דווקא קסמים?", סבא לקח נשימה. "לאבא שלי הי"ד היה חבר גוי, הוא היה גר לידנו, הוא היה עושה קונצים לילדים, כך קראו לזה אצלנו. אני אהבתי אותו מאוד, הוא לימד אותי כמה קסמים. אני זוכר שהוא אמר לאבא שלי 'אם אתה תרצה, הבן שלך יוכל להיות קוסם גדול! יש לו ידיים וראש!'. במחנה חשבתי שאולי כך  אוכל להרוויח משהו, אולי אשיג קצת אוכל, בגד או משהו אחר".

סבא עצר לכמה רגעים והמשיך: "כך אימנתי את עצמי להיות קוסם, לא כמו הקוסם שהיה היום, אבל דומה. עשיתי את מה שידעתי. פיתחתי עוד כמה קסמים די מוצלחים. השומרים אהבו אותי, הם נהנו מהמשחקים האלה. בכל פעם שהייתי עובר לידם הם קראו לי 'יהודי, בוא תעשה קונץ!', מדי פעם הם היו נותנים לי גם קצת אוכל, וכשהצלחתי להפתיע אותם הם לא היו מכים אותי. כך שרדתי".

אמונה ישבה מול סבא מהופנטת. הקול היה נעים וערב לאוזניה. לעומת זאת הסיפורים עוררו בה פחד גדול. היא עצמה את עיניה ודמיינה את סבא רזה, בבגדי אסיר, כמו בתמונות ביד ושם, ועושה להטוטים של אש. "אחרי המלחמה, כשהייתי במחנה עקורים, ניסיתי לחזור על הקונצים האלה לפני החברים שלי שוב אבל לא הצלחתי. רק שם, במחנה העבודה, הצלחתי. את מבינה את זה? אני לא מצליח להבין  את זה!".

סבא שתק שתיקה ארוכה, מהמטבח נשמע הרעש של שטיפת הכלים, סבתא זמזמה לעצמה משהו קלאסי. "אגיד לך את האמת…", המשיך סבא, "אני אוהב קוסמים כי הם תמיד מפתיעים. אצל קוסמים אין היגיון. כשרואים קסם נראה כאילו אין היגיון בשום מקום בעולם. כשאין היגיון אני מצליח להבין את העולם. אם יש היגיון אני לא מבין כלום.

"קוסמים לא מדברים, הם לא צריכים לענות על שאלות. אולי אפילו אסור להם לענות על שאלות… לכן אני אוהב אותם".

"אז לכן הבאת היום את הקוסם המוזר ההוא?", שאלה אמונה.

"כן, הבאתי את הקוסם כדי שאתעורר. שבזכותו אולי אזכר, אולי בזכותו אצליח להגיד משהו, אבל לא היה לי כוח להגיד כלום. כל השנים לא ראיתי קוסמים, וכשראיתי ברחתי מהם כמו מאש. כשביקשת ממני שאספר את הסיפור שלי חשבתי שאולי אם אראה קוסם אוכל לספר לכם. ראיתי, נזכרתי ובכיתי.

"כל שנה אני שואל את עצמי בזכות מה ניצלתי? למה האחים שלי והחברים שלי לא ניצלו? האם אני שווה יותר מהם? אני יודע שלא. פשוט הייתי קוסם! זה קונץ, זה לא אמת. הבנת אותי?".

אמונה שתקה, הבלבול אחז בה. הסיפור הפשוט והמסובך הזה הפתיע אותה מאוד. "אני יודע", המשיך סבא, "שיש לך הרבה שאלות, אבל אל תשאלי אותי. אני רוצה להגיד רק דבר קטן שאני לא יודע להסביר אותו אבל ככה זה אצלי". העיניים של סבא ברקו, הוא נשם נשימה עמוקה ואמר: "אז אני אגיד לך: גם הקב"ה קוסם. אני קוסם, הקב"ה קוסם, והעיקר שחיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012