קטגוריה: בשפה אחרת / זאב שביידל

בשפה אחרת | זאב שביידל

סקירת אוגוסט

המשך הרשומה

בשפה אחרת – סקירת יוני 2013 | זאב שביידל

סקירת כתבי עת מן העולם המשך הרשומה

בשפה אחרת – סקירת מאי | זאב שביידל

סקירת כתבי עת מהעולם, חודש מאי 2013 המשך הרשומה

בשפה אחרת – אפריל 13' / זאב שביידל

סקירת כתבי עת מן העולם – סקירת אפריל 2013 המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת 
מרץ 2013 המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת פברואר 13' המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת כתבי עת מן העולם: סקירת ינואר 2013 המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת כתבי עת מן העולם; סקירת 
דצמבר 2012 המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת 
אוג' 2012 המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת כתבי העת של אוגוסט 2012 בעולם המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת יולי 2012 המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל

סקירת יוני 2012 המשך הרשומה

בשפה אחרת מאי 2012 / זאב שביידל

סקירת כתבי עת מהעולם המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (אפריל 2012)

סקירת כתבי עת מהעולם
המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (מרץ)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (פברואר)

 

 סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (ינואר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (דצמבר )

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (נובמבר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (אוקטובר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (ספטמבר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (אוגוסט)

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (יולי)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (יוני)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

המשך הרשומה

בשפה אחרת / זאב שביידל (מאי)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

בנפול אויבך – תשמח?

האם ה'טיפול' שהעניקו חיילי ארצות הברית לבן לאדן עולה בקנה אחד עם המוסר והחוק? בדיסנט משיבים בחיוב

חיסולו של אוסמה בן לאדן החודש מעסיק רבים מהכותבים בעולם. סדרת מאמרים קצרים בכתב העת הסוציאל דמוקרטי דיסנט (Dissent) עוסקת בדרכי התגובה של המערב לחיסולו של בן לאדן ולמגוון הדילמות האתיות הכרוכות בעניין. עורך כתב העת מייקל וולצר, אחד ההוגים המובילים בעולם בתחום של אתיקה צבאית, מתמודד עם השאלה האם היה מוצדק לחסל את בן לאדן או שהיה ראוי להעמידו לדין כפושע מלחמה. האם אנו רואים את בן-לאדן כלוחם או כפושע?

התשובה, לדעתו של וולצר, היא מורכבת. ארגונים כמו "אל קעידה" משלבים בתוכם מאפיינים של ארגוני פשע ומאפיינים של ארגון צבאי. לכן, בארצות מערב אירופה, שבהן פעילותו של "אל קעידה" הינה בלתי חוקית, ניתן לדון כל פעיל בארגון זה כעבריין. ברם, המצב באפגניסטן ובפקיסטן הוא שונה: שם ארגוני טרור נהנים ממעמד לגיטימי ועוסקים בלחימה פעילה בארה"ב. יהיה זה אפוא בלתי סביר לצפות מארה"ב שתתנהג באזור המוגדר כזירת מלחמה כמו יחידת משטרה, תוך כדי סיכון מיותר של לוחמיה. נוסף על כך, טוען וולצר, לכידתו של בן לאדן והבאתו לדין היו מסכנות כל אמריקני השוהה בחו"ל – כיוון ש"אל קעידה" היה מחפש כל אפשרות לתפוס בני ערובה. הריגתו של בן לאדן נראית אם כן לוולצר מעשה אתי בהחלט – אך הצהלה בבית הלבן לנוכח החיסול נראית לו מוגזמת.

פרד סמולר, מרצה לספרות ולהיסטוריה, חולק על וולצר. בתחילת דבריו הוא מתאר את גל ההתקפות על ארה"ב בעיתונות האירופית, בפרט בגרמניה ובצרפת. בעלי טורים רבים מאשימים את ארה"ב בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ומשווים את השמחה בארה"ב לאחר חיסולו של בן לאדן לצהלת הרחובות בעזה לאחר אסון התאומים. לאחר שסמולר דוחה את ההשוואה בין שמחת הקורבנות על חיסולו של רוצח לשמחה לאידם של הנרצחים, הוא שב לאנאלוגיה די דומה לזו של וולצר: לדבריו, הדיכוטומיה אזרח/חייל אינה תופסת במקרה של בן לאדן. הוא כמובן לא היה אזרח תמים –  אך גם לא חייל שנלחם בנשק בשדה הקרב וניתן היה להציע לו להיכנע.

סמולר מזכיר שגם בעבר, כששביית חיילי אויב הייתה משימה מסוכנת, הוצאו חיילי אויב להורג ולא נלקחו בשבי. הוא מביא מקבילה היסטורית – חיסולו של גנרל איסורוקו יאמאמוטו היפני, מי שהיה אחראי למתקפה על מפרץ הפנינים, ב- 1943. החיסול נחשב לרוב למעשה ראוי. לבסוף, סמולר חושב שניתן לראות בסלידה מחיסולו של בן לאדן שריד לתפיסות שלפיהן חייו של קצין "שווים יותר" מחייו של חייל. נימוק כזה לריסון של כוח צבאי אינו בהכרח ראוי.

 ————————————————————————————————-

אחוות הלוחמים

השחורים, הנשים וכעת גם ההומולסבים מתגלים כנחוצים בעת מלחמה – וקוטפים פירות של שוויון

מאמרם של ויליאם האוזר וג'רום סלייטר בוורלד אפיירז (World Affairs) עוסק בתרומתה של המלחמה לקידום שוויון חברתי. הרקע למאמר הוא החלטתו האחרונה של נשיא ארה"ב ברק אובמה לבטל את כל המגבלות על שירותם של הומוסקסואלים ולסביות בצבא ארה"ב (בעבר, חיילים בעלי נטייה הומולסבית לא יכלו להצהיר על נטייתם המינית בפומבי, ופעל כלפיהם הכלל "אל תשאל, אל תאמר").

יש מקבילות מן העבר: כך, בעקבות השתתפותן של רבבות נשים אמריקניות בקרבות מלחמת העולם הראשונה, בוטלו המגבלות על זכות ההצבעה לנשים. הנשיא וילסון, שעד אז התנגד לשוויון בין המינים, שינה את דעתו.

כמו כן, עד למלחמת העולם השנייה היה מקובל לראות בשחורים חיילים נחותים ופחדנים שיברחו משדה הקרב. המחסור בכוח האדם הכתיב את הכללים שלו ובמהלך המלחמה הוקמו יחידות של לוחמים שחורים – אז עדיין כיחידות נפרדות. יותר ממיליון שחורים נלחמו במלחמת העולם השנייה והדבר גרם לתזוזה משמעותית בדעת הקהל כלפיהם. נוסף על צבירת האהדה, עלתה בכל עוז גם השאלה כיצד יכולה אמריקה להילחם בגרמניה הנאצית ובאידיאולוגיה הגזענית שלה בעוד היא עצמה מגבילה את חירויותיהם של אזרחיה השחורים.

צעד נוסף לביטול ההפרדה הגזעית נעשה במלחמת קוריאה, כאשר התברר שיקר מדי להכשיר בסיסים שונים לשחורים וללבנים. התעמולה הסובייטית, שהאשימה את ארה"ב ברטוריקה של הגנה על החופש מול הפרדה גזעית נמשכת בתוך הצבא שלה עצמה, עשתה גם היא את שלה. השינוי בתוך החברה האמריקנית חלחל לדרג הצבאי והמדיני: הרתיעה שהייתה אצל חלק מהחיילים הלבנים מה"כושים" נעלמה כאשר הם ראו אותם בתור לוחמים הבאים יחד איתם לשדה הקרב.

מהלך דומה מתרחש עתה עם החיילים ההומולסביים בצבא ארה"ב. צבא ארה"ב פיטר בשנים האחרונות כמה מאות חיליים על רקע נטייתם המינית, והדבר גרם להתמרמרות הולכת וגוברת בתוך הצבא. כשממשל אובמה החליט לצמצם את הנוכחות הצבאית בעיראק, כל איש צבא הפך לחשוב. אחדים מהמפוטרים הפכו לגיבורי ארה"ב – דוגמת אריק אלווה, לוחם המארינס שאיבד את רגלו לאחר שדרך על מטען צד בעיראק, או דניאל צ'ואי, בלשן דובר ערבית. ייתכן שזו הסיבה לכך שביל קלינטון, שניסה כבר לפני יותר מעשור לבטל כל מגבלה על שירותם הצבאי, לא הצליח בכך: באותם ימים לא נלחמה ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק.

עמידת הלוחמים בעלי הנטייה המינית החריגה בשדה הקרב שכנעה את עמיתיהם ללחימה, את מפקדיהם וגם את הממסד שמדובר באזרחים שרוצים שוויון חובות עם כולם. התביעה הזו, לדעת המחברים, תמנף הלאה גם את דרישתם לזכויות – יחד עם תובנה פרדוקסלית שמלחמה לפעמים מקדמת את זכויות האדם.

 ————————————————————————————————-

מהפכות בשלל צבעים

על פי רוב זה לא הולך: מהפכות מוצלחות נגמרות בשיבה אל משטר רודני כזה או אחר. התבוננות נוספת על הדרמה המצרית

הדו-ירחון אמריקן אינטרסט (American Interest), המתרכז בשאלות של מדיניות גלובלית אמריקנית, מקדיש את גיליון מאי-יוני שלו לטיפול בתהפוכות המתחוללות במזרח התיכון – בין השאר באמצעות מאמרו של לינקולן מיטשל. השאלה שמעסיקה את הפרשנים היא לאן יובילו המהפכים שקרו במצרים ובתוניסיה; או, כפי שניסח זאת אחד מהם, "האם אנו רואים מקבילה לאיראן 1979 או לברלין 1989?"

התשובה של מיטשל, בהתחשב בתקדימים מההיסטוריה החדשה ביותר, היא שאת התקוות סביב המהלכים במצרים ותוניסיה מן הראוי לטפח בזהירות. בתור הקבלה מיטשל מביא את שלל ה"מהפכות הצבעוניות" שהתרחשו בשנות ה-2000 במרחב הפוסט סובייטי, באוקראינה, בגיאורגיה ובקירגיזסטן. באף אחד משלושת המקרים התוצאה לא הייתה דמוקרטיה של ממש: בקירגיזסטן חמולה מושחתת אחת לקחה את מקומה של חמולה מושחתת אחרת (חילופי השלטון האחרונים שם אולי יביאו לשינוי, אך כעת עוד מוקדם לומר זאת). באוקראינה, הנשיא הנבחר לאחר המהפכה, ויקטור יושצ'נקו, ניסה לבנות תשתית של חברה דמוקרטית, אך נכשל גם כתוצאה של בלימה אופוזיציונית נחרצת; ואילו הנשיא הנוכחי, ינוקוביץ', מתאמץ בצורה ניכרת לבלום רבים ממהלכי המודרניזציה הפרו מערביים ומחפש התקרבות מחודשת עם רוסיה, במקום כניסה לנאט"ו. בגיאורגיה, משטרו של מיכאיל סאקשווילי הוביל לדומיננטיות כמעט מוחלטת של מפלגה פוליטית אחת ולהשתקה מאסיבית של האופוזיציה.

המסקנה הפשוטה ביותר מכך היא שקל מאוד להפיל רודן שזמנו הגיע, אך קשה הרבה יותר להקים תשתית של דמוקרטיה ראויה במקום. במצרים, למשל, כל שלטון יהיה חייב לשלב יסודות של דמוקרטיה ושל שלטון הדת, תוך הישענות מאסיבית על העילית הצבאית – ולו בשל הסיבה הפשוטה שזו הקבוצה היחידה שמסוגלת לנהל את המדינה כעת. שלטון דמוקרטי מצריך התבססות של מוסדות דמוקרטיים, של חקיקה ושל חירויות הפרט, דבר שקשה לממש ללא מסורת של התנהלות דמוקרטית (ע"ע הדוגמה הלבנונית).

במצרים קיים גם מרכיב נוסף השונה ממדינות בריה"מ לשעבר: בעוד שבאוקראינה ובגיאורגיה ארה"ב תמכה בהתנגדות למשטר הרודני, הרי שבמצרים היא תמכה בשלטונו האלים והמושחת של מובארכ, תוך כדי התעלמות נוחה מהפרת זכויות האדם, מהעוני ומהשחיתות הגואה. לאור זאת על ארה"ב להיזהר שלא "להציע סיוע" בקידום הדמוקרטיה המצרית מבלי שבאמת התבקשה לעשות זאת.

לקח נוסף למדיניות האמריקנית היא שהתבססות ארוכת טווח על "פרטנר" אחד היא מתכון בעייתי ביחסי חוץ. ה"פרטנר" מנסה להיות סמל של יציבות בעיני הפטרון אך עלול להביא לאנרכיה ברגע שיעזוב את מקומו. התמיכה במי שהיום מציג את עצמו כסמל היציבות עלולה להתברר מחר כהימור על רודן מושחת. לכן, מסכם מיטשל, ייתכן שהדרך הטובה ביותר עבור ארה"ב לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון היא… לא להתערב.

 ————————————————————————————————-

היישמע קולי?

האם הדיבור חיוני לסופר או עיתונאי, שלכאורה כוחו בעטו? היטצ'נס סבור שכן, והוא מדבר ממקום של מי שחווה כעת שתיקה מאונס

כתבנו כאן כבר בעבר על מחלת הסרטן של הכותב הבריטי-אמריקני הנודע כריסטופר היטצ'נס. על אף ההתמודדות, היטצ'נס ממשיך להיות כותב פעיל המתייחס לנושאים רבים – כולל הרהורים על מחלתו. רשימה במגזין המקוון סלייט (Slate) מתארת את ההתמודדות שלו עם אובדן הקול – שאותה הופך היטצ'נס לדיון על אודות היחסים המורכבים בין דיבור לכתיבה.

היטצ'נס, שנודע כמרצה ונואם-פולמוסן פעיל ונלהב ביותר, נטול כעת כמעט לגמרי יכולת דיבור. לדבריו, קשה לו למשוך תשומת לב בשיחת סלון, וכשהוא עושה זאת אנשים מקשיבים לו "כפי שמקשיבים לחולה". הוא נזכר כעת באחד העורכים הראשונים שלו שביקר את רשימותיו הראשונות והמליץ לו "לכתוב יותר כמו שהוא מדבר". גם בסדנאות כתיבה שהעביר נהג היטצ'נס לומר לתלמידים שכל מי שיודע לדבר יוכל גם לכתוב – ולאחר שהם התלהבו מיהר לצנן את התלהבותם בהערה צוננת שרובם לא יודעים לדבר – כלומר להרצות בשפה נקייה ומהוקצעת, בלי גוזמאות וחזרות…

היטצ'נס טוען שאינו מכיר דוגמה של סופר גדול שהיה חירש – אבל דווקא מוכרות דוגמאות של סופרים שלא כתבו בפועל אלא הכתיבו את היצירות שלהם (למשל, ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס). ויליאם אודן כתב "קול הוא כל שיש לי" בשירו על פרוץ מלחמת העולם השנייה – בעוד נלי זק"ש דיברה על "היאלמותה" לנוכח עלייתו של היטלר. היטצ'נס אומר שהעובדה שכעת הוא מסוגל להתקיים מהתבטאות בכתב בלבד קשורה לגיל ולניסיון – אבל בגיל צעיר יותר העדר יכולת הדיבור היה נוטל ממנו את יכולת הכתיבה.

ייתכן, הוא אומר, שהאדם אינו המין היחיד המסוגל לדבר – אך הוא בהחלט המין היחיד שמסוגל לדבר לצורך תענוג בלבד ולשלב את יכולת הדיבור שלו יחד עם תבונה והומור על מנת ליצור סינתזה של קשר אנושי. שלילתה של האפשרות לסינתזה זו היא לדעתו חוויה שהיא קרובה מאוד למוות. בנימה מנחמת-משהו הוא מסיים את רשימתו בתענוג שיש לו עכשיו בשיחות עם חברים, בשאיפה להקלה במחלתו ובתקווה לצמד מילים שמקבל בפיו משמעות חדשה: חופש הדיבור.

 ————————————————————————————————-

ציפור קטנה בלב

עדותה הנוראה של יהודייה אחת מצ'כיה מעמידה בשורה אחת את הנאצים ואת הקומוניסטים כמחוללי האימה של המאה העשרים

מייקל מק'דונלד פותח רשימה של ביקורת ספרים באמריקן אינטרסט במבחן קטן שהוא עורך לקוראים: מהו הספר החשוב ביותר שמתאר את זוועות הטוטליטריות של המאה שעברה שעולה בדעתכם בתוך 30 שניות?

לכל קורא משכיל קיימות כאן מספר אפשרויות: "1984" של אורוול, "ארכיפלג גולאג" של סולז'ניצין או "מוצא הטוטליטריות" של חנה ארנדט. ברם, כותב הביקורת עצמו ממליץ על אפשרות אחרת – ספר שהוא מעולם לא שמע עליו לפני שקרא המלצה. מדובר בספר ששמו: "תחת כוכב אכזר – חיים בפראג 1941-1968" מאת הדה מרגוליס-קובאלי ( Heda Margoulis Kovaly). מדובר בעדות נדירה של אישה שחיה תחת שני המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים – הנאצי והקומוניסטי – וסבלה משניהם.

היא נולדה במשפחה יהודית-צ'כית אמידה ומתבוללת בפראג ב-1919. בשנת 1939, שנת הפלישה הנאצית לצ'כוסלובקיה, נישאה לבחיר לִבה, רודולף מרגוליס. ב-1941 היא גורשה עם משפחתה לגטו לודז' ומאוחר יותר נשלחה יחד עם משפחתה לאושוויץ, שם נלקחה לעבוד בבית חרושת ללבנים. את חוויותיה ממחנה הריכוז היא חוסכת לרוב, כיוון שלדעתה "הדיבור האנושי יכול להכיל רק את מה שהמוח מסוגל לקלוט. אי אפשר לתאר את הפטיש שמרסק לך את המוח". היא הצליחה להימלט ולהגיע לפרטיזנים.

לאחר שהסובייטים שחררו את פראג היו לה ולבעלה תקוות רבות לעתיד טוב יותר. בעלה אף הצטרף למפלגה הקומוניסטית, כמו יהודים רבים שחשו שהם חבים לסטאלין את חייהם, ואף הגיע לתפקיד כלכלי בכיר בממשלה. עם זאת, בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים הוא נעצר, נשפט ונידון למוות יחד עם חברים נוספים למפלגה, רובם יהודים, במסגרת של מה שנודע אחר כך כ"משפט סלנסקי". רודולף הוצא להורג, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מתחת לגלגלי רכב משטרה. קובאלי ובנה הפכו לאלמנתו ובנו של "קפיטליסט יהודי ציוני": על בנה נאסר לשחק עם ילדים אחרים בבית הספר בשל היותו "בן של בוגד" והיא לא יכלה להיות מועסקת באף מקום עבודה ונרדפה בשל היותה "טפילה שאינה עובדת".

לאחר מספר עבודות מזדמנות היא מצאה תעסוקה בתור מתרגמת משפות זרות תחת שם בדוי. בתקופת חרושצ'וב, כשהקומוניסטים החלו, לאט ובשקט, לגנות את הפשעים של סטאלין, בעלה של קובאלי זוכה מאשמה לאחר מותו והידיעה על כך פורסמה באותיות קטנות בשולי העיתון. ההחלטה להגר מצ'כיה הבשילה אצל קובאלי לאחר הפלישה הסובייטית ב-1968, כשהיא ראתה את האלימות שבה דרסו הקומוניסטים את הניסיון הצ'כי העדין לבנות סוציאליזם בעל פנים הומאניות. היא היגרה לארה"ב, שם עבדה כספרנית בהארווארד, וחזרה לצ'כיה אחרי מהפכת הקטיפה ב-1989.

ספרה מתאר בדיוק נוקב את הדמיון המדהים בין הנאצים לקומוניסטים, לרבות העובדה שרבים ממשתפי הפעולה עם הנאצים מתקופת המלחמה הפכו לפעילים קומוניסטים אחריה. כמו מדינות אחרות של הגוש הסובייטי, גם צ'כיה לא עברה תהליך מקביל לדה-נאציפיקציה, ואנשים היום אינם חשים צורך להסתיר את עברם הקומוניסטי. אמנת האו"ם על רצח עם עדיין אינה מגדירה את הפשע הזה בהתייחס להשמדה של בני מעמד חברתי מסוים ובכך פוטרת את הקומוניסטים מאשמת ג'נוסייד.

במדינות מזרח אירופה מתחילים להישמע כיום קולות שדורשים לטפל בצורה חוקית בכל מי שמנסה להמעיט בחומרתם של פושעי עידן הקומוניזם, בדומה לפשע הכחשת השואה כלפי מעשי הנאצים. הצעה ראשונה כזאת נשלחה לאיחוד האירופי בדצמבר 2010 – שבועיים לאחר מותה של קובאלי. אולי הציטוט הבא מספרה מבטא יותר מכול את צוואתה הרוחנית:

שלושה כוחות עיצבו את תבנית חיי (נאציזם, קומוניזם והומניזם). שניים מהם החריבו את העולם. השלישי היה קטן ובלתי נראה. הוא היה כמו ציפור קטנה וביישנית החבויה בין צלעותיי, קצת מעל קיבתי. אך לפעמים, ברגעים הלא צפויים ביותר, ציפור זו התעוררה לחיים, זקפה את ראשה והניפה את כנפיה. אז גם אני הרמתי את ראשי, כי לרגע בלבד ידעתי כי אהבה ותקווה הנן גדולות יותר משנאה וזעם, ואי שם מעבר לקו האופק שלי קיימים חיים שבלתי ניתנים להרס, חיים של ניצחון של ממש.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011

בשפה אחרת / זאב שביידל (אפריל)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

 

זעם האלים

האופן שבו היפנים מקבלים את האסונות שניחתים עליהם הוא תולדה של רקע דתי ותרבותי

רשימותיהם של יאן בורומה (Ian Buruma) ב"וול סטריט ג'ורנל" ושל פרנק פוריידי(Furedi)  בפרויקט המקוון Spiked עוסקות בהתמודדותם של היפנים עם אסון הצונאמי שניחת עליהם.

בורומה ופוריידי מתייחסים להתבטאותו של ראש עיריית טוקיו, שינטארו אשיהארה, שאמר כי הצונאמי הינו "עונש מאת האל" על האגואיזם ששולט ביפן העכשווית, ורואים בו ביטוי לצורך האנושי לעשות "סדר" בהתפרצויות האקראיות של הטבע. נטייה זו מוכרת לאנושות מימי קדם: לאחר רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ב-1755, הפילוסוף הצרפתי המפורסם ז'ן ז'ק רוסו תקף את וולטר, בן תקופתו, על הניסיון לייחס את רעידת האדמה לגורמי הטבע בלבד, ללא כל אחריות מצד בני אדם. רוסו לא דיבר על האסון במושגים של עונש הא-ל דווקא, אלא האשים את תאוות הבצע ואת יתר המידות הרעות; לדעתו, אם הבנייה בליסבון הייתה פחות צפופה ואם האנשים לא היו מתמהמהים כדי לנסות להציל את רכושם – רבים יותר היו ניצולים.

גם היפנים כבר ייחסו בעבר אסונות טבע ליד האדם. רעידת האדמה הקטלנית שפקדה את טוקיו ב-1923 יוחסה לפעילות הזיהום מצדם של קוריאנים תושבי יפן. בעקבות זאת, אלפים מהם נספו במעשי טבח של יפנים. גם לאחר ההפצצה הגרעינית על הירושימה ונגאסקי, היו קולות שדיברו על אחריותה המוסרית של יפן לעבור שינוי תרבותי יסודי ולהפוך למצילי התרבות האנושית, הדוגלים בשלום ובהפסקת האלימות. תגובה זו צומחת בטבעיות מהרקע התרבותי הפגאני של יפן, שבה היה מקובל לרצות את אלי הים ואת הרוחות כדי שלא יזעמו ויטביעו את כל הנקרה בדרכם. החשש מהפורענות והצורך לפייס את כוחות הטבע הוא דומיננטי מאוד בדת היפנית – דת השינטו שאינה מצווה את מאמיניה על מעשי מוסר, אלא רק על כיבוד האלים. גם הדת היפנית השנייה בגודלה – הבודהיזם – מחנכת במידה רבה לפטליזם לנוכח אסונות, כיוון שכל מהלך החיים נתפס בה כמהלך של סבל אנושי מתמשך.

צדו השני של הפטליזם היפני הוא האמונה שדבר שנהרס עד היסוד יכול להיבנות מחדש. הארכיטקטורה היפנית המסורתית בנויה על מבני עץ ונייר שלא נועדו להחזיק מעמד לעולם ועד. המקדש המקודש ביותר של דת השינטו, שבו יכולים לשמש רק בני משפחת הקיסר, נוסד לפני 1,500 שנה – אך כל 20 שנה הוא מפורק ונבנה מחדש. היפנים גם לומדים לא לפתור את כל הבעיות בעצמם ולבקש עזרה – והשנה הייתה זו פעם ראשונה שגם הסינים והקוריאנים היו מסוגלים להתגבר על משקעי העבר ולהושיט יד, צעד שכנראה יגרום להמשך ההתקרבות ולשיפור היחסים. במקום לטפח רגשי אשם בעקבות אמירתו של ראש עיריית טוקיו, תושבי יפן מתאמצים לקחת אחריות על חייהם.

———————————————————————————————–

 צרות של עשירים

כשמהחיים נעדר התירוץ של 'אילו היה לי כסף', הם נעשים קשים יותר. מחקר מאלף על מיליונרים

כתבה של גראמי ווד ((Graeme Wood ב"אטלנטיק" מתארת מחקר שבוצע במכללת בוסטון ומטרתו לבדוק את חייהם של האנשים מהמאיון העליון של ארה"ב. המחקר עצמו עדיין טרם פורסם, אך המאמר מביא בפנינו מספר ממצאים עיקריים. החוקרים הגיעו ל-165 משפחות עם הון ממוצע של 70 מיליון דולר (ביניהם כמה מיליארדרים) וערכו איתן במשך תקופה ראיונות עומק במטרה להבין את הסוגיות העיקריות שמעסיקות אנשים מאוד עשירים.

מסתבר שהקלישאה ש"הכסף אינו קונה אושר" אכן נכונה, ועכשיו זה רשמי ומתועד מחקרית. ראשית, מסתבר שמה שחסר לאנשים העשירים ביותר הוא… כסף . שמעתם נכון. רוב המרואיינים השיבו שכדי להיות מרוצים לגמרי ממצבם הכלכלי הם צריכים להוסיף להון הקיים עוד כרבע ממנו. בנוסף, מתברר שהנחקרים נהנים פחות מהחיים – הנגישות הגדולה של תענוגות החיים היקרים ביותר הופכת אותם לשגרה ולכן נוטלת מהם את ההנאה, ואילו ההגעה לרמת חיים ולחוג חברתי מסוים מגבירה את הציפיות ומדרבנת אנשים לצרוך אף יותר מיכולתם הכלכלית הגדולה, כדי "להיראות" עם יאכטה לא פחות מפוארת מזו של השכן.

בעלי הון גם חשים שניטלה מהם הזכות להתלונן על משהו. הם חוששים מכך שילדיהם יבזבזו את ההון אם הם יירשו אותו – או שינטרו להם כל חייהם אם לא יקבלו את נתח הירושה המגיע להם לדעתם. גם הקשרים עם החברים מתערערים; תמיד מקנן החשש שהסיבה האמיתית לחברות היא התקווה ליהנות בדרך כלשהי מהקִרבה לכסף. כשהחגים מתקרבים עולה חשש נוסף, והוא שחבר או בן משפחה עשיר יביא מתנה יוקרתית מאוד – שגם היא בהכרח תהפוך למושא להשוואה.

ילדים מעצימים את הקושי: בני משפחות עשירות צריכים לעשות מאמץ להסתיר את מצבם הכלכלי האמיתי, מחשש לקשיים חברתיים. רכישת השכלה אקדמית או מציאת עבודה היא סוגיה לא פתורה אצל ילדי העשירים-מאוד, שכן אין להם סיבה אמיתית להשקיע בלימודים או במקום העבודה כשעתידם הכלכלי מובטח ממילא. לעתים קרובות הם מתגלגלים ממקום עבודה אחד למשנהו עד גיל כזה שבו האפשרות לבנות קריירה ממשית מצטמצמת. עמיתיהם לעבודה, אם מצאו כזאת, נוטים לסנוט בהם שהם "תופסים את מקומות העבודה של האנשים שצריכים אותם".

גם בתחום הרומנטי הון עלול לגרום לקשיים, שוב בשל השאלה "האם היא אוהבת אותי או את הכסף שלי". לכן, במהלך הדייטים שאלת עיתוי חשיפת העושר האישי הופכת למרכזית: אם אספר זאת מוקדם מדי, לא יהיה ברור אם היא נשארת איתי בגללי או בגלל הכסף; אם אספר מאוחר מדי, היא תכעס שהסתרתי זאת ממנה כל כך הרבה זמן.

וכמה דברים טובים: אחד ממקורות הסיפוק העיקריים של העשירים מאוד הוא הפילנתרופיה – ואכן מסתבר שככל שההון שלהם עולה, העשירים בארה"ב תורמים יותר לחברה. זו הייתה, אגב, אחת הסיבות לכך שאחד ממחברי המחקר – פול צ'רביש, כומר ישועי לשעבר שנדר נדר עוני אך עזב זאת לטובת מחקרים על אודות העושר – זנח את אמונתו המרקסיסטית מימים עברו. ככל שחקר את חייהם של העשירים ביותר, נוכח לדעת שרובם אנשים שמתאמצים לתרום לזולת.

אבל צ'רביש גם נוכח לדעת שהעשירים אינם מאושרים באופן משמעותי יותר מאנשים אחרים. אחד הדברים שגורם לאנשים עשירים מאוד להיות אומללים יותר מרובנו הוא העובדה שאין להם תירוצים; הם אינם יכולים לומר לעצמם שאילו היו להם המשאבים המתאימים, הם היו חיים את החיים כמו שצריך. או כפי שצ'רביש עצמו מנסח זאת: "אם אתה חי חיים של חוסר שקט וחוסר יושר – זה לא כי אין לך מספיק כסף, אלא מפני שכך בחרת".

 ———————————————————————————————-

מחווה או פשע?

צביעות ועידוד ונדליזם על חשבון הזולת עומדים מאחורי תערוכת הגרפיטי במוזיאון בלוס אנג'לס

כתבתו של היתר מקדונלד ברבעון "סיטי ג'ורנל" עוסקת בתערוכה יוצאת הדופן שנערכת במוזיאון האמנות המודרנית על שם גפן בלוס אנג'לס תחת הכותרת "אמנות ברחובות" (www.moca.org). מדובר בתערוכה יוקרתית שמוקדשת כולה לגרפיטי, הלא הוא האמנות העממית של כתובות וציורים על גבי קירות ברחובות הערים.

הכותב מציין בפתיחה את העובדה האירונית שכאשר נכנסים למוזיאון מהכניסה האחורית, נתקלים באחד מקירות המוזיאון שהוכתם בגרפיטי ונצבע. המוזיאון ש"מעודד יצירה" בתחומם של אנשים אחרים נוטה למנוע את אותו סוג יצירה כאשר הדבר מגיע אליו… ברם, לדעתו של מק'דונלד העובדה המשעשעת הזו הִנה חלק מהפרדוקס התרבותי שחושף את הצביעות ואת המוסר הכפול של אוצרי התערוכה ביחס לזכויות קניין.

עוד לפני ההתייחסות לקובעי הטעם האמנותי, הכותב מצייר בקצרה דמויות של כמה מאמני הגרפיטי – רובם בני המעמד הנמוך, שמנהלים את חייהם בעולם התחתון ומתפרנסים מגנבות קטנות. בסרטים שבהם צולמו, הם "סוחבים" את כלי הציור מהחנויות ומתפארים ב"יצירות" שלהם ובאי היכולות של המשטרה לתפוס אותם. תומכיהם המבוססים טוענים כי הגרפיטי הוא סוג האמנות היחיד הנגיש עבור בני המעמד הנמוך – טענה חסרת שחר לדעתו של מקדונלד. קופסת עפרונות צבעוניים עולה רק כשני דולר, ובכלל, את הכסף שהושקע בתערוכת הגרפיטי היה ניתן להשקיע בפרויקטים של חינוך לנוער במצוקה.

מתקפה רטורית נוספת של ציירי הגרפיטי היא נגד – איך לא- הקפיטליזם. אחד מהם מסביר בלהט מעל דפי העיתון: "אם התאגידים הגדולים יכולים למרוח בכל מקום, על הקירות ועל האוטובוסים, את הפרסומות שלהם ולעורר אצלנו את התחושה שאנחנו דפוקים אם איננו קונים את המוצרים שלהם, אז גם לנו מותר לצייר את הגרפיטי שלנו היכן שבא לנו, כי רק ככה אנחנו יכולים להתנגד!". מעבר לעובדה שהמפרסמים רוכשים את שטח הפרסום תמורת תשלום ואינם משחיתים רכוש פרטי של אזרחים – גרפיטי עלול להופיע גם במקומות שאין להם כל קשר לפרסום ושהשחתתם עלולה לפגוע רגשית – למשל על אנדרטאות אזרחיות. מאידך – כשמישהו מהתאגידים הגדולים מתחיל להתעניין בכישורים הגרפיים שלהם ולנסות לשכור את שירותיהם עבור עיצוב מוצרים חדשים (בין החברות שעשו זאת ניתן למנות את ליווי'ס, יונדאי והארלי-דווידסון) – אותם 'שונאי קפיטליזם' מתגלים כסוחרים תאבי בצע שמשלשלים לכיסיהם סכומים נכבדים. אחד מהם אף נתבע לבית המשפט על פגיעה בזכויות יוצרים.

באשר למי שמקדמים את צורת האמנות הזו – ביניהם מוזכר שמו של מנהל המוזיאון, ג'פרי דויטש – המחבר חושב שהתנהגותם הִנה בגדר מוסר כפול. כאשר חלק מהבלוגים של "אמני רחוב" האשימו אותו בצנזורה, כמה מהאמנים שהשתתפו בתערוכה נחלצו להגן עליו בכך ש"גרפיטי הוא אמנות חופשית לגמרי רק ברחוב, והמוזיאון לא חייב לתת מקום לכל דבר שמציירים". אבל אם כך הדבר, רק הגיוני לשאול האם ציירי הגרפיטי שואלים לדעתם של הדיירים שעל תיבות הדואר ועל קירות בתיהם הם מציירים את יצירותיהם? יצוין שמדובר לרוב בדיירים של השכונות העניות יותר, שבהן הורים נלחמים מלחמה יומיומית כדי לתת לילדיהם חינוך שיחלץ אותם מהעוני. בשכונות אלה, כאשר הילד הופך להיות צייר גרפיטי פירושו של דבר שהוא יצייר על חשבון הזמן בבית הספר וייפלט מהמערכת. רוב "אמני הרחוב" שרואיינו בתקשורת ציינו שלא היו מציירים על הבית שלהם…

כמובן, רוב האוצרים וחברי חבר הנאמנים של המוזיאון, שמממנים ומפרסמים את התערוכה, מתגוררים בשכונות יוקרה, שבהן אין גרפיטי על הקירות. אם מישהו מהאמנים האלו היה מנסה "ליצור" באחת השכונות האלו, קרוב לוודאי שהוא היה מבלה לילה במעצר. בשורה התחתונה, מסכם מקדונלד, מהותה של "אמנות רחוב" היא צורך אינפנטילי "לסמן שטח", כלומר לצייר על כל קיר שמתחשק לי, בלי להתחשב בזכויות של אלו שהקיר שייך להם – בעוד מי שמממנים את אותן תערוכות ונדליזם מסתתרים מאחורי קירות מוגנים היטב.

 ———————————————————————————————-

מי ינחמנו?

אי אפשר לכתוב על אבל ללא קלישאות, אפילו כאשר מדובר בנשים שכתיבתן אמנותן

הביקורת של ג'וליאן בארנס ((Barnes ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" מוקדשת לשני ספרים חדשים העוסקים בנושא עתיק יומין שלעולם לא יחדל להעסיק את הבריות: התמודדות עם מותו של אדם אהוב. מדובר בשני ספרי זיכרונות שפרסמו שתי נשים העוסקות בכתיבה כמקצוע, ששתיהן התאלמנו מבעלים העוסקים אף הם בכתיבה או עריכה. שתיהן התאלמנו לאחר עשרות שנים של חיים משותפים הרמוניים למדי.

נושא ההתמודדות עם האבל תמיד כה אקטואלי, עד שמילותיו של סמואל ג'ונסון, משורר ומבקר בריטי מסוף המאה ה-18, שבהן נפתחת ומסתיימת הביקורת, היו יכולות להשתלב בכל ספר חדיש על הנושא. בהתחלה, ברנס מביא ממסתו של ג'ונסון "על האמצעים הראויים לניהול האבל" את דבריו על ייחודיות ההתאבלות בין יתר ההרגשות של בני האדם, בשל עובדת היותה הרגשה שאין דרך עקרונית להביא אותה לסיפוקה, שכן זו דורשת שינוי של חוקי הטבע וקימתו לתחייה של היקיר שאבד. כל דבר שנאמר סביב המוות הופך באופן כמעט בלתי נמנע או לבנאלי או לחסר פשר, כמו למשל המילים "לכתו בטרם עת" (וכי יש מושג של מועד מוות ראוי ורצוי?)

משפט אחר, שנאמר לאחת האלמנות על ידי ידידה שמן הסתם התכוונה לטוב, אמר: "אֵבל הוא תהליך נוירולוגי בסך הכול. זה הכול נוירונים במוח. אם תהיי מודעת לכך, זה יעבור לך יותר מהר". ידיד אחר שבן זוגו נפטר מאיידס אמר לה: "הדבר היחיד הטוב בזה הוא שכעת את יכולה לעשות כל מה שכיף לך" – אבל מה עושים כששום דבר לא כיף?

כל מתאבל צריך להתמודד עם אלפי שאלות קטנות של יום יום, כאשר אחת המרכזיות שבהן היא העובדה שהוא לומד מחדש – אחרי שנים רבות מאוד – לחיות לבד. כמה זמן לבלות בחברה וכמה לבד? האם להמשיך לטפל בגן שבן הזוג הנפטר השאיר, גם אם האלמנה אינה אוהבת כל כך את מלאכת טיפוח הגן?

שני הספרים מלאים במשפטים קלישאתיים, שכל אחת מהמחברות-הכותבות הייתה מן הסתם מדגישה באדום אילו הייתה נתקלת בהם בחיבור בסדנת כתיבה יוצרת. אך טבעו של המוות הוא לייצר קלישאות, עקב חוסר היכולת המילולית שלנו להכיל את משמעותו. הפחד לשכוח את האדם האהוב מתערב עם פחד קשה יותר, שמא מעולם לא הייתה למתאבלת היכרות אמיתית עם בן זוגה המנוח.

שמא מן הראוי לסיים במילותיו של סמואל ג'ונסון, המצוטטים בביקורת. את המסה על האבל ג'ונסון כתב שנתיים לפני שהתאלמן בעצמו. כעבור 28 שנה הוא כתב לידיד שהתאלמן זמן קצר קודם לכן את הדברים הבאים:

אדם שמאריך ימים יותר מרעייתו שחי איתה שנים רבות חש כמנותק מאותה נפש יחידה שאיתה חלק את פחדיו, תקוותיו וענייניו; מאותה שותפה שאיתה חלק שנים רבות טוב ורע ושאיתה יכול היה לשחרר את נפשו להיזכר בעבר או לחלום על העתיד. המשכיות הקיום משוסעת, המסלול המיושב של רגשות ומעשים עצר מלכת, והחיים עומדים ודוממים, עד אשר נסיבות חיצוניות יובילו אותם לערוץ חדש. אך זמן ההשהיה הוא נורא…

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

בשפה אחרת / זאב שביידל (מרץ)

סקירת כתבי עת מהעולם:

מיהו אדם?

ההשתתפות ב'מבחן טיורינג', הבוחן את חשיבתן של מכונות מול החשיבה האנושית, הביאה את קריסטיאן לתהות שוב על מהותו של האדם

כתבתו של הסופר והמשורר האמריקני בריאן קריסטיאן במגזין 'אטלנטיק' עוסקת בשאלה הנצחית של מהות האדם.

בשנת 1950 תהה אלן טיורינג, אחד מהאבות המייסדים של מדעי המחשב, האם ניתן ללמד את  המחשב לחשוב. האם מחשב יהיה פעם מסוגל לחשיבה של ממש? וחשוב מכך – אם כן, כיצד נדע זאת?

טיורינג הציע שביום מן הימים, כשהמחשבים יגיעו לרמת שכלול גבוהה, ייערך ניסוי: על מספר שופטים להציע שאלות, דרך מסך מחשב, למספר זוגות של משיבים בלתי נראים, כאשר כל זוג מורכב ממשיב אנושי וממחשב. אין הגבלה על תוכני השיחה ועל השאלות שניתן לשאול. אלה יכולות לנוע מרכילות דרך שאלות טריוויה ועד לשאלות פילוסופיות. טיורינג ניבא כי בשנת 2000, 30% מהשופטים לא יצליחו להבחין בין האדם למחשב במשך 5 דקות של שיחה – והדבר ישמש לדעתו ראיה לכך שהמחשבים אכן למדו לחשוב.

ובכן,  קריסטיאן מתאר בכתבה את החלק שהוא לקח בארגון הניסוי השנתי לבדיקת מבחן טיורינג. הוא היה "החלק האנושי" שהיה צריך לשכנע את השופט מאחורי המסך כי הוא אכן… בן אדם. הניסוי נערך מדי שנה בעיר ברייטון שבאנגליה.

קריסטיאן החליט לקחת חלק בניסוי מתוך "קנאה" למין האנושי, לאחר ששמע כי ב-2008 היה חסר קול של שופט אחד בלבד כדי שהמחשבים "יעברו" את מבחן טיורינג. קריסטיאן החליט להתייצב לניסוי למען כבוד המין האנושי, בדומה למשחק השחמט של גארי קספרוב נגד המחשב "כחול עמוק". יש לציין כי במרוץ אחרי הגשמתו (או הפרכתו) של חזונו של טיורינג יש פרסי ביניים – המחשב שמטעה את המספר הרב ביותר של שופטים זוכה בתואר "המחשב האנושי ביותר". ברם, גם האדם שמשכנע את המספר הרב ביותר של שופטים בכך שהוא אכן בן אדם זוכה בתואר "האדם האנושי ביותר". מארגני התחרות לא האריכו בהסברים מול קריסטיאן. המשפט הסטנדרטי שהוא שמע היה: "אתה הרי אכן בן אדם, אז פשוט תהיה אתה". ברם, ברור שמדובר במשימה מורכבת. למעשה, זהו סוג של מבחן על השאלה "עד כמה אתה אנושי?", וזה בדיוק מה שדרבן את קריסטיאן ליטול חלק בניסוי.

למעשה, מדובר באחת השאלות הפילוסופיות העמוקות בהיסטוריה – מהי מהות האדם? מרטין גילברט, פסיכולוג מהרווארד, טוען שבשלב מסוים בקריירה שלו כל פסיכולוג עתיד לכתוב את המשפט: "האדם הוא בעל החיים היחיד ש…" – כאשר המשך המשפט ממצה את ההיסטוריה של הניסיונות הכושלים של המין האנושי להתעלות על סביבתו, להוציא העובדה שכיום אנו מודדים את השוני לא רק מול בעלי חיים אלא גם מול מכונות מעשי ידינו.

האם התמודדות זו היא לטובה או לרעה? למשל, האם העובדה שמחשבים מבצעים חישובים מתמטיים הרבה יותר מהר מאיתנו נוטלת מאיתנו זירה של חשיבה אנושית, או משחררת אותנו לחיי אנוש פעילים יותר? האם בתהליך של שחרור מעיסוקים שונים לטובת מכונות איננו עתידים לגלות כי זירת הפעולות האנושיות הטהורות שתיוותר לנו תהיה קטנה למדי? מה אנחנו מודדים במבחן טיורינג – את הישגי הטכנולוגיה או את ההישגים שלנו?

תוכנות המחשבים המשתתפות בתחרות נעשות משוכללות יותר משנה לשנה – הן כוללות שגיאות כתיב רנדומליות (שנועדו לשכנע שמהצד השני נמצא בן אדם), בדיחות, ניבולי פה מזדמנים ואפילו משפט כמו "תפסיק לדבר אליי כמו אל מכונה מפגרת!".

למרות כל אלו, גם ב-2009 המחשבים לא צלחו את הסף של מבחן טיורינג, בעוד קריסטיאן עצמו אכן זכה בתואר "האדם האנושי ביותר". כתבתו מסתיימת בהגיגים על פירושו של תואר זה. המחבר מגיע למסקנה שמה שהופך אותנו לאנושיים הוא לא בהכרח יכולת החשיבה שלנו, אלא יכולות רגשיות ופיזיות – היכולת להקשיב לזולת, לאהוב, להתרגש ולהביע זאת בדיבור.

לדעתו, גם אם המחשבים יום אחד יעברו את מבחן טיורינג לא תהיה זו תבוסה של המין האנושי, שכן שנה לאחר מכן בני האדם שוב יתחרו במכונות כדי לשכלל ולהעמיק את האנושיות שלהם. כך, המחשבים שיצרנו יעזרו לנו להיות אנושיים יותר.

 

עם ללא ארץ-  לאן?

בניגוד ליהודים, הצוענים לא חלמו מעולם על מולדת משלהם. בעולם של מדינות לאום, נראה שהם נידונו להיות לעד 'הבעיה' של אירופה, וגם של עצמם

מאמרה של דיאנה אפלבאום בדו ירחון 'אמריקן אינטרסט' מוקדש לשאלת התפקיד של הלאומיות ומדינת הלאום – אך מזווית לא שגרתית. כדי לדון בקשר בין לאומיות למדינת הלאום, בחרה אפלבאום את העם שאין לו קיום מדיני מטעמים עקרוניים: הצוענים.

התרבות הצוענית אינה מעודדת התקשרות תמידית למקום כלשהו. אנתרופולוגים ומאוחר יותר גנטיקאים שחקרו את מוצאם של הצוענים משוכנעים כיום שמדובר בעם שמוצאו מאזור קשמיר או פינג'אב בהודו – אך זה הדבר האחרון שמעניין את הצוענים עצמם, עד כדי שהשאלה "מאיפה הצוענים באו באמת" מהווה בעיניהם סימן היכר להיותו של אדם "גאזו"- מי שאינו צועני.

לאורח החיים הנודד יש, מטבע הדברים, מגרעות; אחת הקשות שבהן היא רמת חיים נמוכה. רוב הצוענים עובדים למחייתם בעבודות מזדמנות או במסחר זעיר – אך בה בשעה הם מסתכלים בהתנשאות על תעשיין או חקלאי שנאלץ לפתח את המשק או את החברה במחיר של התקשרות למקום פיזי.

לפי רוב הקריטריונים המקובלים באנתרופולוגיה הצוענים הם עם. יש להם שפה דומיננטית משלהם (רובה דבורה ולא כתובה), תרבות משלהם, ובעיקר – תודעה עצמית הרואה עצמה כעם. ברם, אותה תודעה עצמה קובעת כי הם נוודים נצחיים. הניסיונות "לביית" אותם לא הוכתרו בהצלחה עד עתה. ניסיון משמעותי נכשל בברית המועצות, וכעת הניסיונות נמשכים באיחוד האירופי – שמדינותיו דורשות מהאזרחים הצוענים לעבוד בצורה מסודרת, לגור במגורים קבועים, לחסן את הילדים ולשלוח אותם לבתי הספר.

למעשה, הצוענים מתבקשים להיכנע למודל השליט בעולם המודרני, מודל מדינת הלאום. רוב הצוענים לפי שעה מסרבים לעשות זאת – הם מעוניינים להעביר את המורשת התרבותית שלהם לילדיהם, גם במחיר של רמת חיים נמוכה. אפשר גם שהם חשים שעמי אירופה שהם מתגוררים בתוכם – המקדונים, ההונגרים והרומנים – אינם מוכנים באמת לקלוט את המיעוט הצועני כשווה זכויות.

למעשה, הבעיה הצוענית היא בלתי פתירה: כל ניסיון להשיג עבורם שוויון אמיתי נידון לכישלון, עקב סירובם העקרוני להתארגן למדינת לאום – שהינה, לדעתה של המחברת, הדרך היעילה ביותר עבור מיעוט לאומי להגיע לרווחה חומרית מרבית תוך שמירה על מורשתו הלאומית-תרבותית. גם המיעוטים המתגוררים במדינות לאום דמוקרטיות – בצורה של מובלעות אוטונומיות או בצורות אחרות – נהנים שם מרווחה יחסית. לא זו בלבד, אלא שהקמתה של מדינת לאום משפיעה אוטומטית על מעמדם של בני אותו לאום בכל העולם, ללא קשר לשאלה אם הם אכן בחרו להתיישב בארץ מולדתם.

כך, ממשלת איטליה מנהלת מו"מ עם סין בדבר גירוש של עובדים סינים בלתי חוקיים מתוך חשש למשבר דיפלומטי – אך מגרשת ללא היסוס את המסתננים הצוענים. נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, מגונן על זכויותיהם של המסתננים המקסיקנים בארה"ב ואף הצליח לגרור מדינות רבות של אמריקה הלטינית למאמץ לפעול לשינוי חוקי ההגירה בארה"ב. רבים מעמי העולם חוקקו חוקי הגירה והתאזרחות עם העדפה לבני עמם מהתפוצות. כך שבו למולדתם בריטים מרחבי האימפריה המתפוררת, גרמנים שגורשו מרחבי אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, עשרה מיליון (!) הינדים שגורשו מבנגלדש ומאות אלפי תורכים שגורשו מבולגריה. לעתים מדובר בבני העם שחיו הרחק שנים רבות תוך קשר רופף עם זהותם המקורית. כך למשל, בשעת הרדיפות ב-1922 בחרו היוונים באנטליה שבתורכיה לשוב ליוון. ככה זה כשיש לך מדינה משלך – אפילו אם היא ענייה כמו יוון, אפשר להינצל בה מרדיפות.

לעומת זאת, צוענים הם עם שאין לו מושיע ומגן, ולכן גם כיום אומות אירופיות עשירות (ביניהן גרמניה וצרפת) מגרשות את הצוענים מתחומן ללא היסוס למדינות אירופה העניות יותר – שגם בהן הם אינם אורחים רצויים.

חלק מהאינטלקטואלים והפעילים החברתיים הצוענים מנסים לאחרונה לרבע את המעגל הזה, תוך הצעה להכיר במיעוט הצועני כמיעוט לא-טריטוריאלי. הכרה כזו, בשילוב של התפיחה הדמוגרפית (הצוענים מונים כיום כ-9 מיליון איש, ובחלק ממדינות מזרח אירופה ומרכזה הם קרובים ל-10% מהאוכלוסייה), יכולות להעניק להם זכויות מסוימות בתחום של השתתפות בבחירות או חינוך. ברם, מיעוט זה יהיה תלוי לעד בחסדיהם של העמים המארחים – עקב סירובו העקרוני להתארגן לקיום מדיני.

 

ההיסטוריונים הרוסים החדשים

האיש שהרעיב מיליוני איכרים, ושלח מיליוני אחרים לגולאגים, זוכה כעת לרהביליטציה בספרי ההיסטוריה האופנתיים ברוסיה. המקור הוא במערב

בחודש האחרון התבטא נשיא ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, בגנות הדמוקרטיה הרוסית העכשווית. כתבי עת רבים מנסים לפענח את המבנה המדיני הייחודי שקיים היום ברוסיה – ואולי ניתן ללמוד עליו מתופעה תרבותית שתופסת לאחרונה תאוצה בשיח של ההיסטוריונים הרוסים, שמתוארת במאמר של תומס סומר בוורלד אפיירס (World Affairs).

מתברר שגוברים והולכים הניסיונות לכתוב מחדש את תולדות רוסיה, תוך ייחוס תפקיד חיובי לאישיותו ומפעלו של סטלין. לא מדובר בחוברות הנמכרות בקרנות רחוב, אלא בספרים בכריכה קשה שמתפרסמים בבתי הוצאה לאור יוקרתיים ביותר במוסקבה. הניסיון לנקות מאשמה אדם שאחראי למותם של עשרות מיליוני אנשים עלול להיראות למישהו מטורף – אך יש לזכור שלמעשה מעולם לא התרחש ברוסיה תהליך ממשי של דה-סטליניזציה ושל דחייה של האידיאולוגיה הקומוניסטית. אין זה פלא שבאווירה של היחסיות המוסרית במערב ושל הגעגועים לעבר הסובייטי-אימפריאלי של רוסיה, מתחילים ניסיונות לשחזר את דמותו של סטלין כמיטיב העם הרוסי והאנושות.

הניסיונות לרהביליטציה של הסטליניזם דומים לניסיונות אקדמיים של הכחשת השואה. הם מנסים לשוות לעצמם תדמית מכובדת ולתמרן את העובדות ההיסטוריות הקיימות בצורה מניפולטיבית. כך, קובץ מאמרים שנערך בידי מספר כותבים משפיעים מתאר את סטלין כבעל כוונות טובות, שאשמתו היחידה היא שלא הצליח להשתלט בזמנו על המנגנון העצום של המשטרה החשאית שלו – שגרם לטרור המוני ברוסיה על דעת עצמו (במאמר מוסגר יש לציין שמדובר בהצדקה שהייתה נפוצה בברית המועצות עוד בתקופת סטלין עצמו, בעיקר בפיהם של חברי המפלגה הוותיקים שנשלחו למחנות. אלה המשיכו לגונן על המנהיג הנערץ גם בתוך הגולאג, ולהטיל את האשמה לטרור על ה"מנגנון").

כותבים אחרים מנסים לתפוס פרספקטיבה היסטוריוסופית רחבה ולדבר על תולדות רוסיה כעל ארץ שתולדותיה ממחזרות בכל תקופה היסטורית נתונה את "זמן הצרות הגדולות" שחוזר על עצמו בהיסטוריה הרוסית, משל היו אירועים היסטוריים יד איתני הטבע ללא מגע יד אדם.

מעניין לציין כי בחיבורים מן הסוג הזה לא מצויות לרוב נימות אנטישמיות המחדדות את חלקם הבולט באופן יחסי של היהודים בטיהורים סטליניסטיים, עובדה המודגשת דרך קבע על ידי אנטישמים רוסים בעלי תפיסות אנטי-בולשביקיות.

הרוויזיוניזם ההיסטורי הרוסי צועד גם אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה הרוסית. חלק מהמחברים הפרו-סטליניסטים חוזרים לטענות הקלאסיות של התעמולה הישנה, שלפיה טבח הקצינים הפולנים בקאטין בוצע למעשה בידי הנאצים, והשמדת האיכרים האוקראינים של סוף שנות ה-20 הייתה מעשה חיוני כיוון שהם תכננו להצטרף להיטלר בהמוניהם. אל אלה מצטרפים תירוצים לטיהורים הסטליניסטיים בשלבי ההתפתחות של החברה הרוסית: הייתה שחיתות גדולה מדי והיה צורך "לזעזע את המערכת"; התפתח תהליך של תיעוש מאסיבי שדרש תנודות אוכלוסייה גדולות וכן הלאה.

יש לציין שאף שגל הרוויזיוניזם ההיסטורי הזה דומיננטי כיום ברוסיה, הוא לא התחיל שם. רוב הכותבים הרוסים היום מתבססים במידה זו או אחרת על כתביהם של "היסטוריונים חדשים" במערב. בולטים מביניהם ההיסטוריונים האמריקנים ארץ' גטי ושיילה פיצפטריק, שהיו בין הראשונים במערב לטעון ש"לא ניתן לגנות את הסטליניזם באופן טוטאלי" וש"יש לראות את הטיהורים של סטלין בפרספקטיבה היסטורית רחבה". המחבר חושב שמהעובדות האלו אין להסיק שמשטרו של פוטין פונה אל העבר הסטליניסטי כמקור השראה – אלא רק שרוסיה למעשה מעולם לא נפרדה מעברה הטוטליטרי, עובדה הנותנת את אותותיה עכשיו, כאשר בצמרת השלטון לא קיימת תפיסה רעיונית- ערכית ראויה לשמה.

בד בבד עם רווחה חומרית יחסית בעידן של פוטין-מדבדב, נוצר ברוסיה חלל ריק רעיוני וערכי- וחלק מהאינטלקטואלים ממלאים אותו בגעגועים נוסטלגיים ללהט הרעיוני של פעם.

 

יריבים – סיפור אהבה

גרשם שלום וחנה ארנדט התחילו מנקודות מוצא הפוכות – וסיימו שוב בעמדות סותרות. עבור ארנדט זה הוביל לסיום היחסים עם גרהרט

ביקורתו של סטיב אסכהיים (Aschheim) ב'ג'ואיש רוויו אוף בוקס' עוסקת בספר חדש שיצא השנה בגרמנית –  ובו מתפרסמת לראשונה התכתבות מלאה ומוערת בין שניים מהאינטלקטואלים היהודים הבולטים ביותר של המאה שעברה- חנה ארנדט וגרשם שלום.

הציבור מכיר על פי רוב חלק מהתכתבות זו, הנוגע לספרה של ארנדט על משפט אייכמן והמכיל את קריאת התיגר המפורסמת של שלום, המאשימה את ארנדט בהעדר אהבת ישראל. מעטים יודעים שההתכתבות ביניהם החלה ב-1939, כאשר המכנה המשותף היה הרקע האינטלקטואלי יהודי-גרמני.

ארנדט ישבה רוב הזמן בניו יורק, שלום בירושלים – ושפת הכתיבה הייתה גרמנית, כשארנדט מקפידה לקרוא לשלום בשמו הגרמני גרהרט. שניהם ביקרו בתוקף את ההתבוללות של יהודים-גרמנים משכילים, שניהם היו פעילים במסגרות יהודיות שונות ושניהם אף היו מודעים למשבר החריף של היהדות בעידן המודרני – אך הסיקו מכך מסקנות שונות לגמרי ואף הפוכות.

שולם הפך לציוני רעיוני, שאמנם תמך בתחילת דרכו בפתרון של מדינה דו-לאומית והיה חלק מ"ברית שלום", אך בשלב מאוחר יותר היה מוכן לקבל כל פתרון שיוביל לריבונות יהודית ואף כתב לארנדט ב-1946 שהוא משוכנע שהערבים יתנגדו לכל פתרון מדיני שיהיה כרוך בעלייה יהודית – יהיה זה פתרון פדראלי, חלוקתי או דו לאומי. ארנדט לעומת זאת, לאחר שהייתה פעילה ציונית נלהבת זמן מה, "התקררה" לקראת 1944 ובהדרגה גיבשה עמדה אנטי ציונית, מתוך הנחה שהציונות מקבעת את האנטישמיות, מטפחת את המיתוס של הבדלנות היהודית ומנתקת את העם היושב בציון מהתפוצות.

היא הייתה מסוגלת להזדהות עם בני עמה בימי הרדיפות הקשים, אך בימים כתיקונם הייתה לה תפיסה פילוסופית אוניברסלית – ותוצאתה הישירה הייתה אותה תשובה מפורסמת לשלום לגבי אהבת ישראל. ארנדט הודתה שאכן אין בלִבה "אהבת ישראל" ושהיא בכלל לא מבינה כיצד ניתן לאהוב ישות מופשטת כ"עם ישראל", כיוון שהיא אוהבת רק את החברים שלה.

דווקא על רקע זה מעניין לציין שדווקא ארנדט הייתה זו שיזמה את ניתוק הקשר בין השניים על רקע חילוקי הדעות הרעיוניים ביניהם. היא לא פגשה את שלום בזמן שהותה בארץ לצורך כתיבה על משפט אייכמן, ובזמן ביקורו של שלום בניו יורק היא דחתה את האפשרות להיפגש איתו. הנתק של חנה ארנדט מאהבת ישראל גרר אותה, לבסוף, אף לנתק מהחבר.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

בשפה אחרת / זאב שביידל (נובמבר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם: 

העולם המתעתע של המחקר הרפואי

כתבתו של דיוויד פרידמן ב'אטלנטיק' עוסקת בבעיה שרובנו מעדיפים שלא לחשוב עליה – בעיית אמינותה של הרפואה המודרנית. לא, לא מדובר בהילרים ובמרפאים אלטרנטיביים – אלא במחקרים הרפואיים שעליהם אנו קוראים בכותרות של עיתוני בוקר, המתפרסמים בכתבי העת המכובדים, היוקרתיים והנחשבים בעולם.

האיש שעומד במרכז הכתבה הוא פרופסור לרפואה מאוניברסיטת יואנינה שביוון, ג'ון יונידיס. מדובר באיש שמזה שנים מספר מעז לאתגר את הממסד הרפואי בשאלות שלרבים לא נוח להתמודד איתן. הקריירה שלו התחילה ב- 2001, כאשר החלו להסתובב שמועות על סטודנטים לרפואה ביוון הזקוקים לפרקטיקה כירורגית ועורכים ניתוחי אפנדיציט למהגרים אלבנים שכלל אינם זקוקים לכך. המחקר שיונידיס ערך יחד עם תלמידת המחקר שלו גילה שאפנדיציטים שהוצאו ממטופלים עם שמות אלבניים היו בריאים בשיעור של פי שלושה מאלו שהוצאו ממטופלים עם שמות יווניים. מציאת כתב עת שיסכים לפרסם את הממצא המרעיש לא הייתה משימה קלה, אך יונידיס עמד בה – ומאז התמסר למחקר שלא נרתע מהנחות של תקינות פוליטית.

יונידיס ותלמידיו החלו לבחון באופן סדרתי את המסקנות של כל המחקרים המתפרסמים בכתבי העת הרפואיים הנחשבים בעולם. על פי רוב מקובל להניח שמאמר שמגיע לפרסום בכתב עת מדעי-רפואי נחשב הוא מאמר איכותי במיוחד, שעבר הליך נוקשה וקפדני של ביקורת עמיתים (peer- review) ומגלה את הדבר הקרוב ביותר לאמת המדעית המושלמת. כתבי עת מן הסוג הזה דוחים כ-90% מהפרסומים הנשלחים אליהם על מנת לאשש את המוניטין שלהם.

ברם, מי שבוחן מקרוב ולאורך זמן את הפרסומים החדשים בתחום הרפואה יופתע לגלות עד כמה לעתים קרובות האמת הבלתי מעורערת של אתמול הופכת למופרכת מחר. רק השנה התבשרנו – בניגוד לממצאים קודמים – כי שילוב של דיאטה מזרח תיכונית, פעילות פיזית ופתרון תשבצים לא מעכב את תסמונת אלצהיימר; כי כלל לא בטוח שמכשירי טלפון ניידים מסרטנים; ואפילו שספק האם בריא לישון יותר משמונה שעות ביום. ככל שיונידיס ותלמידיו בדקו יותר לעומק את שיטות המחקר שבעזרתן הנתונים התקבלו, הם ראו בצורה מפורשת את הנטייה לתמרן נתונים כדי להציג אותם באופן רצוי, גם אם מדובר במתודולוגיות מוקפדות ביותר. במאמר שפורסם בכתב העת של האיגוד הרפואי של ארה"ב הם מראים בצורה משכנעת שבין שליש לחצי של המחקרים הרפואיים שמתפרסמים בכתבי העת הנחשבים ביותר מגיעים לתוצאות שגויות או מוטות.

בעיה אחרת היא הנטייה של רבים מן החוקרים להתבסס על מחקרים קודמים התואמים את התוצאות שלהם ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. עולם כתבי העת הרפואיים הוא רחב ביותר ורבים מאנשי המקצוע מתקשים, בעידן של הצפת מידע, לעקוב אחרי כל הפרסומים הרלוונטיים. כך, ברבים משטחי הרפואה ניתן למצוא ממצאים סותרים.  מחקר איכותי ורב משתתפים הגיע למסקנה שתפילה חשאית הנישאת עבור חולי לב מאריכה את ימיהם, בעוד שמחקר איכותי אחר הגיע למסקנה הפוכה. חצי הנחמה שנותרה לרופאים היא שבדיקות מוקפדות של מתודולוגיה בתחומי הידע האחרים – מפיזיקה ועד כלכלה – מגלות תמונה לא פחות עגומה של תמרון נתונים.

הרופאים נוטים להכיר תודה ליונידיס; הוא עצמו מודה שהוא מופתע מהביקוש הרב להרצאותיו בכל העולם. יונידיס נשאר איתן בנכונותו לביקורת עקבית ומדעית על הידע הרפואי הקיים ועל גישה סקפטית לכל סוג של מידע – כולל המידע שהוא עצמו מייצר. בתשובה לשאלת מראיין, הוא תוהה בקול רם האם יהיה מוכן לפרסם תוצאות שיפריכו את התוצאות של מחקריו-שלו…

למרות הכול, יונידיס נשאר אופטימי באופן עקרוני מן הטעמים הבאים: ראשית, רוב המחקרים הרפואיים אינם עוסקים בשאלות של חיים ומוות ממש, אלא בדרך לעשותנו מעט פחות חולים או מעט יותר בריאים. חוץ מזה, יונידיס מאמין שאין רע בכך שמדענים טועים – העיקר הוא שלא יתעקשו על טעויותיהם ויהיו מוכנים להודות בהן.

עוני כוחני

הומלס מבחירה

מאמרו של היתר מקדונלד ב'סיטי ז'ורנל' עוסק בסוגיה חברתית קשה ומוכרת – דרוּת רחוב (הומלסיות) – אך מזווית פחות שגרתית. מקדונלד מדבר על דור חדש שקם בקרב דרי רחוב בערים הגדולות של ארה"ב, בפרט בסן פרנסיסקו. מדובר באנשים צעירים ובריאים בגופם, ש"התמרדו נגד המסגרת" ובחרו בדרות רחוב כדרך חיים, כחלק משחרור מנורמות קיום בורגניות. הם נודדים בין מקומות ציבוריים, מקבצים נדבות ושוכבים על המדרכות. כשבעלי חנויות או עוברי אורח מנסים "להזיז אותם" מהמרחב הציבורי הם עלולים להיות מותקפים מילולית או פיזית.

הגל החדש של דיונים בשאלה החל בעקבות ניסיון של רשות מקומית בסן פרנסיסקו להחיל חוק שלפיו תוכל המשטרה לפנות את מי שישן על המדרכה בין שש בבוקר ל-11 בלילה, מדיניות שנוסתה בסנטה קרוז ואף הובילה לירידה משמעותית בשוטטות תוך שבועות ספורים. ברם, שירותי הרווחה בעיר הקימו קול זעקה גדולה, כשהם מנסים להציג את החקיקה כהתנכלות בזויה לדרי רחוב; לדעתם, הפתרון צריך לבוא מהגדלת הסיוע החברתי שיקומי.

אלא שמדובר לעתים קרובות באנשים שכלל אינם מעוניינים בסיוע של רשויות הרווחה: כמאה מיטות במעון המקומי לדרי רחוב נשארות פנויות בכל לילה. ההומלסים החדשים אף מביאים איתם אוצר מושגים חדש – הם אינם הומלסים אלא "מטיילים", הם אינם מקבצים נדבות אלא "אוספים כסף", וכשהם נשאלים מדוע אינם עובדים הם משיבים: "אני כל היום הולך ממקום למקום וסוחב את התיק הכבד הזה על הגב; אני עובד קשה".

תושבי המטרופולין הקליפורני חוששים שאם המגמה של השתלטות ההומלסים על המרחב הציבורי תימשך התיירות בעיר עלולה להיפגע. טענות אלה נדחות על ידי השירותים החברתיים, הנוזפים על חוסר ההתחשבות בעניים ומשכנעים את התושבים בחוברות הסברה "להיות אסרטיביים ולהגיד 'סליחה, תזוז בבקשה' לאדם שחוסם את דרככם בשוכבו על המדרכה". מן הרובץ על המדרכה, למותר לציין, לא מצפים לבקש סליחה.

רבות מן התלונות מגיעות דווקא מהתושבים בני השכבה הסוציואקונומית הבינונית- נמוכה, שאחדים מהם מטיחים ב"פעילים למען העוני" שאלו הולכים לישון בשכונות המוגנות והמהוגנות שלהם, בעוד שהם עצמם נאלצים לראות ליד דלת ביתם הומלסים שותים לשוכרה ומזריקים סמים. אבירי זכויות ההומלסים מתעלמים מתיאוריה משפיעה בקרימינולוגיה – תיאוריית החלונות המנופצים – שגורסת כי הפקרת המרחב הציבורי להפרות סדר קלות הופכת אותו לכזה שנתפס כלא בטוח וגורמת בהדרגה לשינוי בהרכב האוכלוסייה ולהתפשטות של נורמות פשע בסביבה.

המאבק על המדרכות בסן פרנסיסקו חורג מהסיפור של בעלי עסקים שחוששים להיפגע, והוא נסב למעשה על השאלה למי שייכת רשות הרבים – לכלל הציבור או למספר פולשים תוקפניים החוסמים אותו בפני הרוב.

 

הדת הירוקה

הדת החדשה. איכות הסביבה

מאמרו של יואל גראו (Garreau) ברבעון השמרני למדע וטכנולוגיה "ניו אטלנטיס" מוקדש ליחסים בין מאבקי איכות הסביבה ובין הדת. גראו מנתח את העיסוק העכשווי באיכות הסביבה כדת חדשה שבאה להחליף את הדתות המונותיאיסטיות הקיימות במערב. המחבר מביא מדבריו של סופר המדע הבדיוני מייקל קריצ'טון המנתח את האלמנטים הדתיים-נוצריים בהשקפת העולם של הסביבתנים: גן העדן האבוד של אחדות קדומה עם הטבע (זוכרים את "אוואטר"?), אדם שגורש ממנו לעולם של זיהום כתוצאה מעץ הדעת הטכנולוגי, ויום הדין הצפוי של הרס המערכות האקולוגיות. הישועה תבוא מהכנסייה האקולוגית, שבה האוכל האורגני הוא לחם הקודש.

חלק מחסידי איכות הסביבה תוקפים בכתביהם במפורש את הדתות המונותיאיסטיות, מתוך טענה שלא ניתן להשתחרר מהגישה ה"צרכנית" כלפי הסביבה כל עוד משמרים את התפיסה התנ"כית שלפיה האדם נברא בצלם אלוהים וממונה על ידו לרדות בבריאה. חלק מההוגים הירוקים טוענים שעל האדם להשתחרר מפרדיגמה של שליטה לטובת תפיסה שלפיה הוא חלק ממערכת אקולוגית גדולה, חלק שאינו חשוב יותר מחלקים אחרים. בחוגים מסוימים אף התפתחה תפיסה פגאנית בנוסח העידן החדש של ראיית המכלול האקולוגי כישות אורגנית אחידה בעלת תודעה העונה לשם "גאיה". במהלך מקביל ומשלים, מאמינים דתיים מנסים להשתלב בגל החדש ולפתח תפיסות נוצריות, הן קתוליות והן פרוטסטנטיות, ומכוחן להיות "חיילים" בשורות צבא מגִני הסביבה.

נראה כי היחס לטיעונים השונים בתחום איכות הסביבה חדל להיות יחס אל עובדות טעונות הוכחה והופך לסוג של דוגמה דתית, ומי שכופר בה או מטיל בה ספק עלול להיות מואשם בחטא הדומה להכחשת שואה. ברם, כמו בכל דת, גם בדת הסביבה קיימת אופוזיציה סקפטית הולכת וגדלה. אחד מהבכירים בה הוא חוקר סביבה דני נודע בשם ביורן לומבורג, שמזה שנים מתמיד במאמצים להעמיד על דיוקן את העובדות בקשר לאיכות הסביבה, לצנן את הלחץ סביב ההתחממות הגלובלית, להסתייג מאמנת קיוטו ולשכנע את האנשים ואת הממשלות להפנות את המשאבים מצמצום דחוף של פליטת דו תחמוצת הפחמן למשימות של הצלת מיליונים בעולם מרעב וממחלות.

העיסוק הדתי באיכות הסביבה, על גווניו, משנה בהדרגה את המפה החברתית- פוליטית של המערב. הסביבתנות שבעבר הייתה נחלתו הבלעדית של השמאל החברתי פולשת בהדרגה למחוזות הימין השמרני והדתי ואף הופכת לחלק הכרחי מ"מצע החובה" שפוליטיקאים והוגים שמרנים מחויבים להציג. מאידך גיסא, בשמאל נשמעים קולות מפוכחים יותר השואפים לצנן את ההתחממות הגלובלית של השיח הסביבתני. ככל שההבנה שלנו ביחס לאיכות הסביבה גדלה, יותר ויותר אנשים מבינים עד כמה בעייתי לנבא לאורך זמן שינויי אקלים או תנודות במערכות אקולוגיות. ייתכן שהזמן מלמד את כל העוסקים באיכות הסביבה – דתיים כחילונים, שמרנים כליברלים – את אחת התכונות החשובות יותר של מאמין אמיתי: הענווה.

השבת- שבת חנוכה- מדור "בשפה אחרת" מציין חמש שנים לקיומו. זאת הזדמנות להודות לכל הקוראים והמגיבים לאורך התקופה הזו, ולבקש מהם – תמשיכו לקרוא, להתעניין ולהגיב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010