קטגוריה: לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית
הקיפאון הקדוש / ישראל לבקוביץ'
השלילה הגורפת של הענקת הקשר היסטורי לדיון התלמודי-הלכתי מונעת למדנות אמיתית ומעודדת פלפולי סרק. 'דורכים במקום', חלק שני
הבו לנו עיתונות לא מצונזרת / ישראל לבקוביץ
העיתונות החרדית זקוקה לחופש. אתרים כמו 'בחרדי חרדים' הם הפתח לחופש הזה. הרהורים בעקבות פרשיית הסחיטה ב'בחדרי חרדים'
חשש חורים ונקבים / ישראל לבקוביץ
שני תהליכים מקבילים עוברים על החברה החרדית: היתפסות לחומרות מצד אחד, וויתור על מצוות חשובות מדאורייתא מצד שני. שני התהליכים נובעים מאותה נקודה: צורך בהתחדשות אך פחד נורא מפניה
ר', הרה"ג או רשכבה"ג? / ישראל לבקוביץ
לעיתונות החרדית-ליטאית יש כללים נפתלים באשר לתואר המתאים לכל אישיות תורנית, החל מאחרון העסקנים ועד למרן גדול הדור. במערכת נטולת שוטרים ממלכת התארים היא מנגנון אכיפה רב עוצמה
דורכים במקום / ישראל לבקוביץ'
דרך הלימוד בישיבות הליטאיות, המצמצמת עד כדי ביטול את המחשבה העצמית, גורמת לקיבעון רוחני ומחשבתי שאין לו אח ורע בכל תחום מתחומי החיים. התוצאה: עולם הישיבות, כבר עשרות שנים, לא מתקדם לשום מקום
הטריוויה של ה'גדוילים' / ישראל לבקוביץ'
הצורך האובססיבי לקבל את חוות דעתם של גדולי הדור על כל עניין מביאה לעתים לתוצאות משעשעות. הרצון להצדיק את תשובותיהם בכל מחיר כבר מוליד ממזרים של ממש
אפולוגטיקה כמו שצריך / ישראל לבקוביץ'
הרצון להגן על דברי חז"ל מביא לעתים פירות מתוקים ולעתים כאלה שהדעת לא יכולה לשאת. בין רמב"ן למהר"ל
הפחד של כולם מכולם / ישראל לבקוביץ'
עיתון חרדי חדש שמנסה לכונן 'חרדיות שפויה' נידון מראש לכישלון בשל אי הבנה של מנגנוני השליטה בחברה החרדית. לא הנהגה עריצה היא זו הקובעת את סדר היום אלא ההומוגניות הקיצונית של הרחוב
ייחוס מוצלח / ישראל ל'
על דפי העיתונות החרדית קשה להעלות על הדעת שיתקיים אי פעם פולמוס באשר לייחוסו של הזוהר לר' שמעון בר יוחאי. איך להתווכח עם הצלחה?
אחרי שנסגרת הדלת / מאיר לב
ואז הוא יצא וסגר את הדלת.
היום באים אנשים לראות את הדירה שלהם. חיים שאל אם להישאר או ללכת לכולל-ערב. היא אמרה שזה בסדר. ושזה אדם שכבר הגיע פעם אחת ושכשצריך היא גם יכולה. הוא לקח את הכובע והחליפה, אמר 'שלום', יצא וסגר אחריו את הדלת. היא נותרה לעמוד במסדרון וחייכה חיוך מריר. טוב שהוא הלך. עם היובש והענייניות שלו, מי יתחבר לדירה. היום אנשים מחפשים אווירה. מחפשים להתחבר ולאהוב את המקום, לא רק לבדוק את מספר החדרים ואת רמת האיטום.
איור: נחמיה בועז
בעוד חצי שעה הם מגיעים, נשאר לה מספיק זמן לעבור פעם אחרונה על המסדרון. פתחה את הברז. המים זרמו בחיוניות, ממלאים את הדלי בקצף ובועות. הסמרטוט היה יבש. היא התכופפה לניגוב אחרון כשנשמעו הדפיקות בדלת. הסתכלה בשעון. 9:05.
הם יחכו קצת, מה אפשר לעשות.
כשאחרון העיגולים הלחים התאדה היא פתחה את הדלת.
הגבר נכנס ראשון, בצעדים בטוחים, ואחריו אשתו, הולכת צעד אחר צעד, עוקפת סימן סורר של מים. קול בכי. התינוק התעורר.
הסתכלה על הגבר. "שנייה, אני חוזרת".
כשהלכה לאורך המסדרון שמעה אותו אומר לאשתו: "אני כבר מכיר את הדירה, אני אראה לך". אשתו בטח מסתכלת על הסלון והמטבח, אבל לפי הצעדים שלהם הם הולכים אל חדר השינה.
שני סוגים של צעדים.
צעדים גדולים, בטוחים בעצמם, וצעדים עדינים יותר, עדיין חוששים מלגעת, מלהתקרב. הוא נכנס, היא נשארת בפתח. מעניין אם הוא תמיד כזה, זורם ומשוחרר, או שהוא מרגיש משהו מיוחד כאן. משהו שהיא משדרת. ניגשת אל אשתו, מספרת לה כמה טוב הבית, כמה מושקע השיפוץ וכמה השכנים נחמדים.
אשתו שואלת את השאלות הנכונות והצפויות מראש, עונה את התשובות הנכונות, מהנהנת במקומות המתאימים. הוא עובר לידן, לא מקשיב בכלל. עובר את המטבח, יוצא אל המרפסת, חוזר דרך חדר השינה אל המסדרון. נועז, אבל שקול ומתחשב. מסתובב בדירה כאילו הייתה שלו, אבל מתייחס ושם לב למה שבאמת יש בה, לא רק לקירות ולרצפה.
היא חיכתה שהוא יחזור לראות את הדירה. וכמה צפוי שזו תהיה אשתו. חייכה לעצמה.
כמה מהר אתה מזהה תאום למצב. גם הוא עם המבט המחפש, גם הוא עם הדיבור שזורם כמו נהר, אבל מתפתל בסיבוב, עוקף דברים, שׂם סכר בכוח.
הן הולכות אל הסלון.
מדברות שיחת נשים. כמה ילדים, ואיפה גרתם קודם, ולאן אתם חושבים לעבור.
הוא שוב בחדר השינה. בטח בוחן את התמונות, וחושב על ההבדל בין שני האנשים שמחייכים שם בתמונה. בעלה גבוה, רזה, מבט חכם אבל חסר מרץ. והיא – קצת שמנמנה, אבל מלאת אנרגיה ורגשות. מי שמכיר אותם יודע אילו נושאים לא להעלות כדי לא להבליט את הפער ביניהם.
"אז בעצם למה אתם עוברים מפה?"
"תראי, זה רחוק מבית הכנסת של בעלי, ואנחנו גם רוצים להתקרב יותר להורים שלי".
הוא מתקרב. "איפה בעלך מתפלל?"
"ברחוב רש"י".
"וואו, למה כל כך רחוק?"
"אנחנו חסידים…"
הוא אומר "אהה", והיא יודעת בדיוק מה אומר ה"אהה" הזה.
מה לכל הרוחות אכפת לה מבית הכנסת של בעלה והרי זה ברור שלא הוא קובע אלא היא.
אהה, הוא צודק.
השאלות הסתיימו, ובכל זאת הם לא הולכים. נכנסים שוב לחדר הילדים, בודקים אם אפשר להגדיל אותו. ברור שהם לא יקנו. יש להם יותר ילדים ולמה שישקיעו בדירה קטנה כל כך.
הם כבר בדלת, האישה אומרת תודה והיה נעים להכיר, והוא מסתובב.
"תראי, ברור שאם אנחנו חושבים על הדירה הזו זה בגלל השטח שמאפשר לשפץ ולהוסיף חדר. מן הסתם גם אתם חשבתם על זה, אז אולי תעזרי לנו בתכנון ובמסקנות שלכם".
אשתו שולחת אליו מבט קצר רוח. "גם אם אפשר להוסיף – זה יהיה רק חצי חדר קטן…"
הוא לא מפסיק לדבר, כאילו לא שמע אותה. "תראי, יש פה שני דברים מוזרים במיקום של החדרים…"
הנה זה מגיע.
היא מרגישה את החום מטפס ללחייה.
אבל הוא מתחיל דווקא עם הסלון.
"יש לכם סלון ענק כולל מרפסת, למה לא סגרתם חלק בצד לחדר?"
הוא צודק, גם בעלה אף פעם לא מבין למה היא מתעקשת לא לסגור, אבל היא מתעקשת. הסלון בשבילה הוא המקום החברתי, הוא המקום שאליו היא בורחת מהמטלות והשגרה. והיא לא יכולה לוותר עליו. הוא בוחן אותה, בטח קולט את המבוכה שלה. מחייך. "יש אנשים שהסלון בשבילם הוא קודש לעיסוקים אחרים, אז הם צריכים סלון גדול…"
מסתכל עליה. מחפש את התודה בעיניים שלה.
הוא הבין אותה, לגמרי.
עכשיו תורה: "אתה בטח רוצה גם לשאול על חדר השינה… למה הוא צריך שני פתחים".
מהחיוך שלו היא יודעת שקלעה בול.
"הדלת הזו למרפסת היא הצלה. ככה יש קצת אוויר, ואתה לא מרגיש חנוק על ידי ארבעה קירות…". אשתו מעבירה מבט תמה ממנו אליה וחזרה. אבל העיניים שלו אומרות לה שהיא קיבלה את ההזדמנות, ועכשיו היא בטוחה שהוא לא ישכח אותה.
המחויבות, הוא זה שמסוגל לחסות בצלה, וזה המסוגל למרוד בה. הוא חי אותה באישורה ובבגידתו בה.
ההדדי שבין הלווה למלווה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.