קטגוריה: כתבות מגליונות 'שבת'

פרישמן במדבר / אריאל לוינסון

סיפוריו של דוד פרישמן על בני ישראל במדבר ועל המרד שלהם בהנהגה הכהנית באו מתוך רצון לחשוף את הקרע בין החילונים הראשונים לבין ההנהגה הרבנית. עיון בכתביה העזים של דמות מרכזית בספרות העברית שנשכחה

המשך הרשומה

שגרירות המזבח בקודש / עידו פכטר (לפרשת תצווה)

  

התבוננות בפסוקים מלמדת שמזבח הקטורת אינו נמנה על כלי המשכן הרגילים. הוא מהווה מעין נקודת ייחוס בתוך הקודש, לפני ה', לשתי עבודות שונות

המשך הרשומה

הילדה היא אבא שלי / ציפי הלמן

 

אבי קנה לי את הסיפור "הילדה שנשארה לבדה" כשהייתי בת 8. רק לאחר למעלה מארבעים שנה, כשקראתי את "בואי הרוח" מאת הרב חיים סבתו, הבנתי שלמעשה אבי סיפר לי את סיפורו הוא

המשך הרשומה

"מסע אל העבר" ללא תחנת מוצא / שמואל טריגאנו

הוראת ההיסטוריה במערכת החינוך הישראלית לוקה בהתעלמות מן התנ"ך כתשתית יסוד לתפיסת הקהילה ההיסטורית-פוליטית שנקראת ישראל. ההתבטלות בפני מסורות זרות פוגעת בחוסן ובזהות של הדור הבא

המשך הרשומה

הנרות הם רק תוספת / עידו פכטר

חג החנוכה הוא חג ההלל: כך קבעו חכמים שיש לציין את החג, והניחו בזה יסוד לקביעת הלל לדורות במקרה של עצמאות מדינית. שורה של מקורות יובנו רק אם נניח שהנרות הצטרפו אחר כך

 

המשך הרשומה

מן המרכבה אל ההרכבה / (לפרשת שופטים)

 

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב (דברים כ, א)

המשך הרשומה

אין כפרה לדם / יעקב מדן

 

דין עגלה ערופה הוא מחאה חריפה כנגד אדישות האדם ואדישות הטבע לנוכח מעשי רצח, והבהרה גמורה שקורבנות לא יועילו במקום של שפיכות דמים

  המשך הרשומה

מדריך הרב לחיים / עזרא אלכס הימן

 

כיצד אפשר לתרגם את הגותו הרוחנית הגבוהה והמורכבת של הראי"ה להדרכה לחיים בשפה פשוטה? תשובה לחבר מברסלב

יום אחד ישבתי עם חבריי ה'חסידיים', ודנו ביכולת לתרגם את תורת הראי"ה לשפת חיים יומיומית. חבריי טענו בפניי שבניגוד לר' נחמן, למשל, בתורת הראי"ה יש אמנם אופק רוחני מדהים, אך אין אמירה על גישה נפשית יומיומית אל החיים. הם הצליחו 'להדליק' אותי ותגובתי להם הייתה פתיחה לתרגום תורת הרב לשפת הנפש.

להלן מעט מן המעט מן הניסיון שלי לתרגם את תורת הרב, על קומותיה וחלקיה, לשפת הנפש, לעבודת הנפש שלי בפרט, בבחינת כתיבת ספר המוסר שלי. אלו אינם דברים מוחלטים האמורים למצות ולדייק את דברי הרב, אלא הניסיון האישי שלי לבטא את עבודת הנפש שאותה בניתי ושאותה אני ממשיך לבנות לעצמי, לאור התמלאותי בתורת הרב. הדברים כתובים בגוף שני, אך מכוונים אליי:

תאמין בעצמך. תבטח בעצמך, בכוחותיך, אפילו ביצריך. האמן בטבעך, תאמין בחייך, תאמין ברצונותיך. תאמין.

 אל תפחד. אל תפחד להיכשל, אל תפחד ליפול, אל תפחד לחשוב, כן, גם לחשוב לבד, אל תפחד להעז. תתגבר.

 גם במקום שכוחותיך זקוקים לריסון, אל תהדוף אותם, אל תחנוק אותם, תכבשם בעדינות, תכוונם, תרתמם, תיישרם.

 תשמח. אל תיתן לנפילות להסיט אותך משמחתך, מהאופטימיות. תשמח בצלם א-לוהים שבקרבך, תשמח בנשמה הא-לוהית הישראלית בתוכך. תשמח, אתה ברייה. אחרי שנפלת תתחרט, אך אל תשקע בחרטה. עיקר התיקון יבוא מהתרכזות בטוב שבך.

 אל תבוז לכל כישרון, אפילו טפל ופעוט. תפתח כל כישרון, כל נטייה כשרה. הכול נברא לטובה, לכול יש מקום, תמצא את מקומו והוא ייתן לך את מקומך.

 אהוב את החיים ושנא את הרבנות, את הבטלנות.

 אל תמאס בטבע. אל תמאס בעולם הזה. אל תמאס בסדרים הטבעיים האיטיים, אפילו הסיזיפיים. מצד שני, אל תשקע בהם. אל תשקע בהווה, אל תתבוסס בטבע. רצון א-לוהי נשגב יש בכולם, חשוף אותו, גלה אותו, הפרח אותו, גדל אותו, תחיה אותו. אל תתפלל לנס, תן אמון במי השילוח ההולכים לאט, תגלה את הכוונה המקורית של הדרך האיטית והמדורגת, תשמח בה, תפעל בה, תפתח ותתפתח בה, ומתוך כך, סוף הנס לבוא, אך לא כדבר המשדד ומשתק, לא כדבר הפוטר אותך מאחריות, אלא כפרי העמל, כהעצמת החיים עצמם, ואתה בתוכם.

 "ראה חיים עם אישה אשר אהבת".

 אל תפרוש מהציבור, שמח בשמחתו, הצטער בצערו. אך אל תשתעבד לחברה, אל תיפול לעין הרע, אל תאבד את ה'אני' שלך. הקדש זמן להתכנסות, להתייחדות, לבניין ולהעצמה אישית ומשפחתית, ומתוכם תתחבר אל הציבור מחדש, בריכוז, בכוחות מחודשים ונקיים.

 אל תפרוש מהמדינה. טפח את לאומיותך הישראלית, תעמיקה, תרוממה, תחשוף את שורשיה האוניברסליים, המוסריים והא-לוהיים. אל תפחד להילחם בקמים עליך, אל תפחד לאחוז בנשק, גם הם אחריתם טובה.

 תשאף היות טוב לכול, תאהב כול, כל יצור, כל אדם, ובפרט כל אדם מישראל. אל תיתן לאהבת ישראל שלך להיות שוביניסטית, צרה, לאומנית, אלא גרעין של אהבת האדם וכל יצור עלי אדמות.

 תתפלל עם כל כולך. אל תגמד את עצמך בתפילה, אל תעלים את כוחותיך בפני ריבון כול, אלא תמסור אותם, תעלה אותם, תעלה איתם, תכניעם ותכניסם תחת כנפי השכינה. "עשה רצונך רצונו".

 תלמד תורה בחפץ לב, במה שחפץ הלב. תלמד לשמה, אל תטבע בים הפרטים, אל תיפול לדקדוקי עניות, תלמד מתוך חיבור פנימה, אל עומקה האידיאלי והמוסרי של התורה, אל פנימיות התורה. אל תרפה ממנה, גם בלימוד פרטים ומעשים. אל תיכנע לזרם הבינוניות.

 אל תמהר לשלול כל תנועת חיים אישית, חברתית, עולמית. לכל תנועה המתחזקת במציאות יש מלאך העומד עליה ואומר לה 'גדל'. גלה את סוד קיומה, את פנימיותה, זרוק את קליפתה והפרח את גרעינה ופריה. כל זה בכל זמן, על אחת כמה וכמה בדור שלנו.

 טפס גבוה, אך אל תשלול את הנמוך. לך רחוק, אך אל תשכח את הקרוב. רוץ מהר, אך הושט יד לאחור, גם לאיטי.

 תצרף את הכל יחד, תכליל הכל יחד, כל החיים, כל ההיסטוריה, כל האדם, כל המדרגות, כל התנועות. "הכול יכול וכוללם יחד".

 

להפסיק לחשוב על אלוהים / ישראל לוינגר

 

מכיוון שהאלוהות, לדעת הרב, מצויה בכול, הרי זו טעות לתחום אותה למקום אחד ולפתח עמה מערכת יחסים בינאישית. מהפכה מחשבתית מעצימת חיים ובונה גשרים

המשך הרשומה

לרומם את רוח האדם / מירה קדר

 

מול הביקורת על דמויות ספרותיות 'טובות מדי', מוצאת הסופרת חיזוק בדבריו של הרב קוק על תפקידה של הספרות להרים את היסוד הרוחני בעולם

הגותו של הרב קוק השפיעה על הכתיבה הספרותית שלי בשלוש רמות: בעידוד עצם היצירה והגדרתה כאפשרית, כלגיטימית, ואפילו כעבודת ה' הייחודית שלי; בהיותה מאגר רעיוני בלתי נדלה של תכנים ושל תפיסות בכל נושא שעניין אותי ושביקשתי לכתוב עליו; ובגובה הרף שהציבה מולי כאתגר ספרותי ורוחני.

עידוד היצירה

היום כבר אולי קשה להאמין אבל לפני שלושים שנה לא הייתה כמעט יצירה ספרותית שנכתבה מתוך נגיעה בקודש. החינוך הנוקשה לא עודד עיסוק באמנות, ומימוש עצמי – שהוא נשמת אפה של יצירה אמנותית – נחשב למילה גסה. מי שבכל זאת כתב מטבעו לא הצליח בדרך כלל להמריא, להשתחרר מהחשש שמציצים לו מעבר לכתף, להרפות לרגע מן המחויבויות הלאומיות שלו ולהתמקד בנפשו פנימה. גם מי שעסק אז בתורת הרב קוק – עסק בעיקר בפן הלאומי שלה וכמעט לא בפן האנושי.

כמי שכתבה מאז למדה לכתוב, הוספתי וכתבתי, מאמינה בסתר לִבי שאין סתירה בין הקודש לבין החופש, בין הלאומי לבין העצמי, אבל גם מתלבטת מתחבטת ומתייסרת ולא מוצאת דרך סלולה שתוליך אותי בטח. מה מאוד נפעמתי לגלות בסיס רחב, עִקבי, מבטיח, מתחזק והולך (ככל שהוספתי ללמוד) בדבריו של הרב קוק (בדילוגים רציניים שלי):

כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ה' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו – – – וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה – – – כגודל החופש כן תגדל הקדושה – – –(אורות הקודש א, עמ' קסה-קסו)

 הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההוויה. אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן נטייה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוּס מוסרי, אם יזדמן, וריקבון פנימי האוכל כל. (מוסר הקודש, אורות הקודש ג, עמ' יג)

 דברים ישירים כגון אלה, ועוד רבים כמותם, שלפעמים נדמו לי כֹּה-אישיים כאילו נכתבו להילחש בתוך אוזני, שִׁחררו את הכתיבה שלי ואִפשרו אותה. חופש, ביטוי עצמי, הקשבה פנימית, הפכו ממילים גסות לערכים בסולם של קודש. לְשיא קִרבת ה' שלי הגעתי בכתיבה.

מאגר רעיונות

בכל נושא שביקשתי לכתוב עליו תמיד מצאתי בספריו של הרב קוק התייחסות עומק מקיפה ומרחיבת דעת שיכולתי להשתמש בה, להעמיק את הרובד הסיפורי ולהגביה אִתו. אבל אני לא השבתי לו כגמולו, וכאשר ציטטתי מדבריו בסיפורים שכתבתי, החצפתי פנים, והעתקתי מהם למחצה לשליש ולרביע למען ירוץ הקורא בו.

לשזור מובאות בתוך סיפור זו מלאכה לא קלה, אולם אחרי שהתנסיתי בה, נכשלתי בה בגדול (בספר: שותפי סוד), ותיקנתי את הטעויות (בספר: אחד מאֶלף), מפתה מאוד להמשיך ולהשתמש בניסיון שרכשתי. החוכמה היא להפוך את המובאה לחלק אינטגרלי של הסיפור, להקדים וליצור תשתית עלילתית שתצדיק אותה, ולשמור על מינון סביר של מובאות ביחס לסיפור כולו.

כדי שהמובאה תהיה חלק אינטגרלי של הסיפור הרשיתי לעצמי לשנות את סימני הפיסוק המקוריים שיתאימו למקובל היום ויועילו להבנת הכתוב, וכן לדלג על משפטים שאינם העיקר ואשר מקשים על קריאת הטקסט. לפעמים העזתי לדלות מדבריו משפט מפה, חלק משפט משם, ולרקום אותם יחד מחדש כטקסט רצוף השומר על לשונו המקורית, וכמובן על כוונת דבריו, אבל לא על דבריו כנתינתם ובמלֵאוּתם. ואולי זה המקום להתנצל על החירות שנטלתי לי.

שלושה רעיונות מרכזיים בתורת הרב קוק תפסו אותי וחדרו באופנים שונים, בגלוי לגוף הטקסט ובסמוי לסב-טקסט, של סיפורים שפרסמתי: מה שכתב באורות התחייה יח (אורות, עמ' ע) על שלושת הכוחות העיקריים המרכיבים את החיים: הקודש, האומה, והאדם; מה שכתב ב-למהלך האידיאות בישראל (אורות, עמ' קב) על שתי האידיאות היסודיות, ההולכות וחוזרות בכל מסִבות החיים, באדם ובישראל: האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית; ומה שכתב תחת הכותרת: האחדות הכוללת (אורות הקודש ב, עמ' שצ) על תפיסת האלוהות המודרנית המשלבת בין אל שהוא מחוץ לבריאה, טרנסצנדנטי (על פי ההשקפה המונותיאיסטית הקונבנציונלית), לבין אל המתגלה בבריאה, אימננטי, מהווה את הכל (על פי ההשקפה המונותיאיסטית הנוטה לפנתיאיזם: שאין דבר מבלעדי האלוהות). בלשונו של הרב קוק (שוב, בדילוגים פראיים שלי):

הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק עניין האלוהות, ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ה', הוא מענג את הלב מאוד – – – הכל הוא כלול באלוהים; והעצמיות הפרטית, של כל פרט מפרטי ההוויה, איננו כי אם התגלות אלוהות, הזורחת בגוונים שונים. (אורות הקודש ב, עמ' שצו-שצח)

 שלושת הרעיונות המרכזיים האלה נראים לי חשובים, יסודיים וחיוניים לחיים בימינו, עד שנדמה כי בלי ידיעתם, הבנתם והפנמתם קשה לתת טעם לקיום בדורנו. הם העניקו לפרוזה שכתבתי, ושאני עדיין כותבת, מהות אחרת לגמרי ממה שהייתה לה אלמלא הם.

אתגר ספרותי

הביקורת העקבית והמצויה ביותר על הכתיבה שלי היא שהדמויות שלי מעולות מדי, ואיפה ישנם עוד אנשים כאלה. מודָה ולא עוזבת: מעולם לא אהבתי את האנטי-גיבור, ובשלושת העשורים האחרונים הוא לגמרי נמאס עלי. להגנתי ייאמר כי אדם כותב מתוך העולם שלו, מתוך העולם הפנימי שלו ומתוך העולם החיצוני הסובב אותו, ומה אעשה והאנשים שסבבוני אכן היו אנשי מעלה.

מקובל לחשוב שתפקידה של הספרות להציב בבואה עכורה מול הקורא, להראות לו את הרוע הפוטנציאלי שבנפשו ושבנפש האדם בכלל, לאפשר לו להתמודד בספרות עם מה שלא יתמודד בחייו. מעולם לא עניין אותי לכתוב על הרוע האנושי, ובדרך כלל גם לא אהבתי לקרוא עליו. את האחים קרמזוב צלחתי אמנם, לפני שנים רבות, אבל מן החטא ועונשו נפטרתי אחרי עמודים בודדים בלבד.

אלא שנטייה אישית וטעם אישי לא יספיקו כדי לעמוד מול ביקורת חוזרת ונשנית ולהישאר במריי. אלמלא חיזוק העומק שמצאתי בדברי הרב קוק מן הסתם כבר הייתי משנה את טעמי:

 הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות: הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. (אורות התחייה לז, אורות, עמ' פב)

 אם תפקידה של הספרות הוא להרים את היסוד הרוחני בעולם, לרומם את רוח האדם, להציב מולו את הטוב הפוטנציאלי שבנפשו ובנפש האדם בכלל, אולי דווקא דמויות ספרותיות היכולות לשמש מודל חיקוי לקורא ייטיבו לעשות זאת.

 ספרה האחרון של מירה קדר 'אחד מאלף', יצא לאור בהוצאת 'ידיעות ספרים'

 

המחייב הגדול של החיים / תומר פרסיקו

 

גישתו של הרב קוק היא אמירת הן שמחה ואופטימית כלפי העולם וביטחון בטוב הבסיסי שבבני האדם. התיקון המוסרי כתענוג רוחני

המשך הרשומה

הרואה שהיטיב לראות אותי / אמונה אֵלון

 

נערה בת 17 חשה מחנק רוחני ופונה לעזרה אל המדריך הכריזמטי הידוע המפגיש אותה עם מילותיו של הרא"ה. מילים המלוות אותה עד היום

המשך הרשומה

אח למסע בנבכי הנפש / ברוך כהנא

 

הדור הנוכחי מחפש את הפרטי ונדמה לו שהרב רחוק ממנו ועוסק אך ורק בכלל. הרב קוק שלי הוא מורה דרך אישי

המשך הרשומה

ערבות סביב למזבח / יואל בן-נון

באווירת ההפרטה ששוררת היום, חוזרים רבים אל הדבקות ב'צדיק' ואינם יודעים שזוהי חזרה אל הגלות, וירידה רוחנית עמוקה מקדושת ארץ ישראל אל בית הקברות האוקראיני. על תורה של הראי"ה והערה אחת של הרב צבי יהודה

המשך הרשומה

נכנס הישר אל לבי / דני לסרי

 

גם בלי להיות בעל רקע נרחב בעולם הדתי-יהודי, אני מרגיש שאני מבין את כתביו גם כשאיני מבין דבר

מחזיק אני זה לצד זה בספרייה הקרובה למיטתי את רבי נחמן ואת הרב קוק. שני אנשים אשר עבורי, כאדם שאינו דתי, פותחים שערי שמיים. רבי נחמן עומד בראשו של הר, מעורר השראה, משאיר אותי נדהם נוכח גאונות רוחו. ואילו הרב קוק נכנס הישר אל תוך לבי. ידיד נפש הוא לי.

בעתות מצוקה או ברגעי משבר, או לחלופין בזמנים של השראה, אני פותח באופן אקראי, ומוצא אותו תמיד פונה אליי אישית, מזין את נשמתי. תחילה היו אלה 'אורות הקודש', אבל מאז יצאו 'שמונה קבצים' התעמקה האדמה.

רבי נחמן מדייק בפרטי הפרטים ויורד לקוצה של א', מדייק הוא בדרך הפרוזה. ואילו הרב קוק, שירתו מקיפה עולם. דיוקו הוא דיוק פואטי, לִבי, אמוני. כמאמרו שלו עצמו:

בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית, במעמקי מהות המושג, בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל לההשגה הפרזית (שמונה קבצים, א, קסה).

נוגע הוא כך במהותה של כל אמת – במנוע המשמעות המקורי שלה, הקודמת לכל צורה, בעצם שירת ההתהוות. "הפרוזה", כותב הרב קוק בהמשך קטע זה, "כולה היא תופסת את ערכה מפני שהיא נסמכת על שירת החיים".

בשירתו-כתיבתו מצליח הרב קוק להכיל את המורכבות בדרך הדיאלוגית-יהודית, ממזג עולמות סותרים לא על ידי סינתזה משטיחה המוחקת את מרכיביה, אלא על ידי שלם המקבל את מלוא עומקו מן ההפכים שהוא ממשיך לשאת בקרבו. יושרו הוא יושרו של אדם אשר פגש בקרבו את הכול, ושום דבר אנושי אינו זר לו.

הוא אינו מתיימר רק להיות הראוי והנאה. אדרבה, אמונתו היא האמונה שהותכה מתוך המוראות שהסכים לפגוש, על כפירתם, סתמיותם וטמטומם – ולא רק אלה הנמצאים מחוצה לו, אלא גם אלה שמצא בעצמו. ומכיוון שירד לשורש שורשיהם גם ידע לגלות במחשכיהם את האור והתקווה המקננים בהם. אמונתו, לפיכך, היא לא במאמץ, אלא כמו בלית ברירה נושאת אותו מלמטה על כפיה. כך נעשה דיבורו מחדש דיבור של תינוק, אשר תומתו נמצאת לו בכל אשר ילך.  

וכל כך הוא קרוב אליי, עד שגם בלי להיות בעל רקע נרחב בעולם הדתי-יהודי אני מרגיש שאני מבין את כתביו גם כשאיני מבין דבר. קמעא קמעא, מתוך שאני טועם את רוח תנועתם הם הולכים ונפתחים לפניי ומתבהרים לי. ברבות הימים גם התגנבה אליי משאלת-לב שיום אחד, כשיניחו לי דברי החולין, אתיישב לשוחח עם כתביו, ולהתעמק בפרשנות של מחשבתו.

הביטו רק על זה. כותב הרב קוק:

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין  לו גם כן בניינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה (שם, קפד).

וגם:

השירה היא מוכרחה להיות קדושה, א-לוהית, מלאה חסד ונועם. שירה כפרנית אינה במציאות. הכפירה בעצמה היא הסריסות הגמורה מכל שירה, ואי האפשרות להסתגל להאמת הגדולה מכל חקר פרוזאי. ותיקון העולם תלוי בשיבת השיר והתחדשו. שירו לה' שיר חדש (שם ג, שח).

וגם:

אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם. הוא מאבד את כל התוך של החיים, ואת כל האמת שבהם (שם, א, קסה).

ולבסוף אני רוצה להודות לבועז אופן ששקד על מלאכת ההוצאה של 'שמונה קבצים' ושל המחברות הנוספות, והגדיל לעשות בהוציאו מפתח של כתבי הרב קוק, ערוך בטוב טעם ושום שכל. אין ערוך לעבודה זו.  

דני לסרי הוא מחנך פילוסוף וסופר, יזם וניהל את האקדמיה הדיאלוגית www.dialogit.org; מבין ספריו: "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים"  

אור א-להים בחיים כמות שהם / חיים וידל

 

בפרק נפלא מ'מוסר אביך', מציע הראי"ה לאדם שחרור משממון השגרתיות והניכור של החול, מעודף המודעות המצמית של התבונה והמוסר, ומהכפייתיות וחוסר האותנטיות שבקודש

  המשך הרשומה

קשה אבל רלוונטי / אסף גולן

 

אחרי שבמשך שנות דור היה הערוץ הישיבתי-רבני הגורם המוביל בהנחלת משנתו של הרב קוק, כיום זה נראה קצת אחרת. שיחה עם שניים ממלמדי משנת הרב קוק

  המשך הרשומה

הכול נפתח לי / דוד סמסון

 

בניגוד לתפיסה האומרת שיש חומה ואו שאתה בפנים או בחוץ, הרב קוק אומר שאין חומה, אלא אנחנו פה בשביל כולם. הנקודה הזאת משפיעה מאוד בכל הניסיונות החינוכיים שלי

המשך הרשומה

מישהו מאמין בנו / עולש גולדברג

 

ככל שאני מתוודעת לתקופות התפר שאנחנו חיים בהן, אני מוצאת את עצמי במבוכה ואי-נחת הנוגעות למישורי קיום שונים. ובכל פעם אני מופתעת לגלות שהרב קוק כבר היה שם

המשך הרשומה

אל מעבר לחילוניות / אודי ליאון

 

ילדיה הממזרים של החילוניות – המתירנות, תאוות הבצע והחומרנות – המפרנסים מעשי זוועה בחברה שלנו, מעידים על בעיות האם. אבל הפתרון אינו ברגרסיה

המשך הרשומה

התבוננות עם הרב קוק / שלום רוזנברג

 

עם השנים הוקסמתי מכתביו, ובמיוחד למדתי את ספרו המופלא 'ראש מלין' מלא החידות. התבוננות בפתיחת הספר הנוגעת במתח החינוכי שבין לימוד לאילוף

המשך הרשומה

יהדות רצופה בין הלכה לחילוניות / אלחנן שילה

 

הגיע הזמן לעבור מבניית גשרים בין דתיים לחילונים אל יצירתו של מרחב קיומי חדש, שבו יוכלו להתקיים במקביל יהדות הלכתית, יהדות מעשית ויהדות קיומית. לבניית המרחב הזה מוכשר הציבור הציוני דתי, אשר התעצם מספיק שנים כדי לשבור את מחיצות העבר

המשך הרשומה

דלתות הבית פתוחות / אבי גז

 

הבית ששימש את הרב קוק כרבה של ירושלים זכה לשימור ומפעיל בתוכו מדרשה, אך עדיין לא מהווה מרכז שוקק. סיפור ההזנחה, השיקום והחזון של 'בית הרב'  

המשך הרשומה

פ"ש / מיכאל בריס (לפרשת יתרו)

 

בשכר של מצוות כיבוד הורים טמונים היסודות ליחסנו אל דורות העבר ואל הדורות הבאים. "למען יאריכון ימיך" – בעולם הזה

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך (שמות כ, יא). אמר רבי בא בר כהנא השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות. מצוה קלה שבקלות זה שילוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם, ובשתיהן כתיב והארכת ימים (ירושלמי פאה א, הל' א).

מדוע קבעה התורה הבטחה לאריכות ימים במצוות כיבוד אב ואם?

מקצת פרשני הפשט נתנו ביאור פרגמטי לשכר זה של המצווה – "שאם תחזיק במצוות, יכבדוך בניך ויסמכו אותך לעת זקנה, ולא תמות בחוסר בלא עתך" (בכור שור). מקצתם חשפו גם תובנות ממעמקי התמודדויותיו של האדם ומסתרי לבו – "כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים, והכבוד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזאת: למען יאריכון ימיך, כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם אולי תצטער על חייהם דע שעל חייך אתה מצטער" (רבנו בחיי בשם רס"ג).

פשטנים אחרים עמדו על ההיבט החברתי-לאומי של מצווה זו. אריכות ימים "על האדמה אשר ה' א-לוהיך נותן לך" משמעה שלא יגלו ישראל מעל אדמתם. ואכן, הריקבון שפשה בחברה הישראלית לפני החורבן כלל גם עבירה זו: "אב ואם הקלו בך" (יחזקאל כב, ז; ראב"ע), יחד עם עושק הגר והונאת היתום והאלמנה. הבית משמש מודל ללאום כולו, וחוסנו הלאומי של הכלל נבחן על פי היחס אל גדולי הבית – ההורים. שכר אריכות הימים מובטח אפוא לכלל כולו, אף שחובת כיבוד ההורים מוטלת על כל יחיד ויחיד (רלב"ג; שד"ל).

חז"ל זימנו יחד את שתי המצוות שבהן נאמרה ההבטחה לאריכות ימים לאותו סיפור נוראי שהיווה מחד נקודת משבר עבור אלישע בן אבויה, הלא הוא "אחר", ומאידך מקור לאמונה עמוקה עבור התנא רבי יעקב שהיה נכדו: "תניא, ר' יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב 'למען יאריכון ימיך' 'ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלָה ושילח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה? אלא למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך; ולמען ייטב לך, לעולם שכולו טוב…" (חולין קמב ע"א; רות רבה, ו בשם רבי עקיבא: יום שכולו ארוך).

רבי יעקב מלמד אותנו שאין למצוא את הפתרון לבעיית הגמול בעולם הזה המוגבל. נקודת המפגש בין מעשיו של האדם לבין שכרו או עונשו נמצאת מחוץ למרחב שבו הוא חי היום – התָחום בממדי החומר, הזמן והמקום.

פירות הנצח

אך אם יישוב השאלה התיאולוגית יש כאן, עדיין יישוב המקראות אין כאן. אם אכן שכרן של מצוות לא נועד לעולם הזה – "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט ע"ב) – מדוע טרחה התורה וייעדה אריכות ימים דווקא במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן? הרי שכרן של כל המצוות כולן הוא "לעולם שכולו ארוך, שיהיו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם"?

מעבר הדורות הוא המפגש של האדם עם הנצח. האדם יורש את הנצח מהוריו ומנחילו לדורות שאחריו. זו אריכות הימים של התורה כאן, וגם לזה התכוונו התנאים בתיאור "יום שכולו ארוך". בכבדו את הדורות שמעליו, האדם יוצא ממגבלותיו, מן הראייה של כאן ועכשיו, ודבק בנצח. ודבקותו זו עוברת הלאה. כאשר המרכיב המוגבל שלו פס מן העולם – נצח זה שהוא הוריש, לא ייתם. הוא ממשיך לחיות חיי עד. אדם המכבד את אביו ואת אמו אוכל מפירות הנצח גם בעולם הזה, מבלי לגרוע במאומה מן הקרן הקיימת לו לעולם הבא (משנה, פאה א, א).

כאשר התורה מצווה על מלך ישראל לדבוק בה, ולהסיר מעליו כל דבר העלול להסיט אותו מלהנהיג את העם על פיה, היא גומלת לו – "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, כ). אריכות ימים זו היא שושלתו. יכול שהיא תקצר ימים, כשאול וכעמרי. אך המלך אשר יבטל עצמו כליל לדבר ה' יזכה בשושלת נצח – "זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי" (תהלים פט, לז). ואכן, גם כיום ובעתות צרה, "דוד מלך ישראל חי וקיים".

הקב"ה פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים. אך מידת טובה גדולה ממידת פורענות, והוא עושה חסד עד אלף דור. גם במישור הציבורי – המבחן של המשכיות הוא בקיום דבר ה'. מה שנתפס בעיני חולין כיציבות פוליטית וחברתית לאורך שנים – "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" – עלול להתברר כבדיה. אם יעשו את הרע בעיני ה' אזי יגלו מן האדמה, "לא תאריכון ימים עליה" (דברים ד, כו).

דורותיו של האדם אינם רק באים אחריו, הם באים במקומו. במישור ההלכתי-משפטי הצרוף בנים נחשבים להמשך חי ורציף עם הדורות הקודמים – "יורש כרעיה דאבוה" (= רגלו של אביו; עירובין ע ע"ב) – ועל פי דין אין צורך בצו ירושה כדי לממש זאת. הדורות כולם קשורים זה בזה בשלשלת חיה. הורים מנחילים את אוצרות הנצח לילדיהם ואף מי שמלמד בן חברו תורה נחשב כאילו יְלָדוֹ, וצאצאים מזכים את הוריהם בכך שהם חיים על פי אותם ערכים.

הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. נטילת האם על הבנים פוגעת ביכולתה של זו להמשיך את דורותיה במקום אחר (ראב"ע, רמב"ן). היא גם פוגעת בזיקה ההדוקה שבין האם לבניה. הכרה בנצחיות הדורות של המינים כולם היא ערובה לאריכות ימים ולהמשכם הנצחי של הדורות גם בישראל. היכולת לצאת מן המסגר של הכאן ועכשיו היא זו שמאפשרת הצצה ליום שכולו ארוך, ליום שבו גם שמו הגדול יתברך יתגדל ויתקדש לעולמי עולמים.

החסידים הצעירים של רבנו אברהם-יצחק / יואב שורק

 

חבורה צעירה של בני ישיבות החליטה לאמץ את הרב קוק כאדמו"ר, ולעשות לו נפשות בקרב ציבור שרגיל באדמו"רים. אנשי 'אור האורות' מביאים אנרגיה חדשה ומפתיעה

המשך הרשומה

מאמין בעולם / אלחנן ניר

 

לא גיליתי את הרב קוק. הוא ליווה אותי בכל תחנות הילדות והבגרות, ולכן גם הוכרחתי להיפרד לתקופה ממושכת. לאחריה, שבתי אליו ואל מערכת יחסים חדשה שנבנתה בינינו. פתיחה לגליון 75 שנה לרב קוק

המשך הרשומה

תחושת הקיום המתפוגגת / יעל רובינשטיין

 

שתי יצירות דרמטיות חדשות מציגות את מעמדה הרעוע של הזקנה בעולם המודרני, ומציעות פתרונות שונים בתכלית. בין 'נבלות' ל'פריחת הדובדבן'

המשך הרשומה

על נובמבר יבש, תענית וגשם: ירושלים תרס"ו



בתי הדין של ירושלים הכריזו על תענית, וחנוכה – שחל רק בסוף דצמבר – הביא איתו את הגשם המיוחל. טעימה של תרבות מרכז אירופית בלב הלבנט

המשך הרשומה

איך התבשל המטבח (לפרשת מקץ. גיליון 695)

"הבא את האנשים הביתה וטבֹח טבח והכן כי אִתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מג טז)

"ניתן לקבל מבחר מנות מהמטבח החלבי או הפרווה שלנו", מבשרת מודעת פרסום של מסעדה כלשהי בדרום הארץ. הצירוף "המטבח החלבי או הפרווה" אינו נראה זר בעינינו – אך לו היה נתקל בו יהודי בן הדורות הקודמים אפשר שהיה תמה:  הכיצד ילכו יחדיו מטבח – הנגזר מן השורש טב"ח – ומאכלי פרווה, שלא לומר חלב?

המשך הרשומה

באור השמש הארצישראלית / יעקב בר-און

מאז כתב את שירו הראשון, בשנת 36' למרגלות הגלבוע, לא חדל אנדד אלדן לכתוב שירה. "אני שותה שמש באהבה, והיא מעניקה לי מהחיות שלה ונכנסת לשירים שאני כותב", הוא אומר בביתו שבקיבוץ בארי, עם צאת ספר שיריו "באורו זורם הפרי בעורי"

המשך הרשומה