קטגוריה: גיליון מקץ / חנוכה תשע"א – 695

בשפה אחרת / זאב שביידל (נובמבר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם: 

העולם המתעתע של המחקר הרפואי

כתבתו של דיוויד פרידמן ב'אטלנטיק' עוסקת בבעיה שרובנו מעדיפים שלא לחשוב עליה – בעיית אמינותה של הרפואה המודרנית. לא, לא מדובר בהילרים ובמרפאים אלטרנטיביים – אלא במחקרים הרפואיים שעליהם אנו קוראים בכותרות של עיתוני בוקר, המתפרסמים בכתבי העת המכובדים, היוקרתיים והנחשבים בעולם.

האיש שעומד במרכז הכתבה הוא פרופסור לרפואה מאוניברסיטת יואנינה שביוון, ג'ון יונידיס. מדובר באיש שמזה שנים מספר מעז לאתגר את הממסד הרפואי בשאלות שלרבים לא נוח להתמודד איתן. הקריירה שלו התחילה ב- 2001, כאשר החלו להסתובב שמועות על סטודנטים לרפואה ביוון הזקוקים לפרקטיקה כירורגית ועורכים ניתוחי אפנדיציט למהגרים אלבנים שכלל אינם זקוקים לכך. המחקר שיונידיס ערך יחד עם תלמידת המחקר שלו גילה שאפנדיציטים שהוצאו ממטופלים עם שמות אלבניים היו בריאים בשיעור של פי שלושה מאלו שהוצאו ממטופלים עם שמות יווניים. מציאת כתב עת שיסכים לפרסם את הממצא המרעיש לא הייתה משימה קלה, אך יונידיס עמד בה – ומאז התמסר למחקר שלא נרתע מהנחות של תקינות פוליטית.

יונידיס ותלמידיו החלו לבחון באופן סדרתי את המסקנות של כל המחקרים המתפרסמים בכתבי העת הרפואיים הנחשבים בעולם. על פי רוב מקובל להניח שמאמר שמגיע לפרסום בכתב עת מדעי-רפואי נחשב הוא מאמר איכותי במיוחד, שעבר הליך נוקשה וקפדני של ביקורת עמיתים (peer- review) ומגלה את הדבר הקרוב ביותר לאמת המדעית המושלמת. כתבי עת מן הסוג הזה דוחים כ-90% מהפרסומים הנשלחים אליהם על מנת לאשש את המוניטין שלהם.

ברם, מי שבוחן מקרוב ולאורך זמן את הפרסומים החדשים בתחום הרפואה יופתע לגלות עד כמה לעתים קרובות האמת הבלתי מעורערת של אתמול הופכת למופרכת מחר. רק השנה התבשרנו – בניגוד לממצאים קודמים – כי שילוב של דיאטה מזרח תיכונית, פעילות פיזית ופתרון תשבצים לא מעכב את תסמונת אלצהיימר; כי כלל לא בטוח שמכשירי טלפון ניידים מסרטנים; ואפילו שספק האם בריא לישון יותר משמונה שעות ביום. ככל שיונידיס ותלמידיו בדקו יותר לעומק את שיטות המחקר שבעזרתן הנתונים התקבלו, הם ראו בצורה מפורשת את הנטייה לתמרן נתונים כדי להציג אותם באופן רצוי, גם אם מדובר במתודולוגיות מוקפדות ביותר. במאמר שפורסם בכתב העת של האיגוד הרפואי של ארה"ב הם מראים בצורה משכנעת שבין שליש לחצי של המחקרים הרפואיים שמתפרסמים בכתבי העת הנחשבים ביותר מגיעים לתוצאות שגויות או מוטות.

בעיה אחרת היא הנטייה של רבים מן החוקרים להתבסס על מחקרים קודמים התואמים את התוצאות שלהם ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. עולם כתבי העת הרפואיים הוא רחב ביותר ורבים מאנשי המקצוע מתקשים, בעידן של הצפת מידע, לעקוב אחרי כל הפרסומים הרלוונטיים. כך, ברבים משטחי הרפואה ניתן למצוא ממצאים סותרים.  מחקר איכותי ורב משתתפים הגיע למסקנה שתפילה חשאית הנישאת עבור חולי לב מאריכה את ימיהם, בעוד שמחקר איכותי אחר הגיע למסקנה הפוכה. חצי הנחמה שנותרה לרופאים היא שבדיקות מוקפדות של מתודולוגיה בתחומי הידע האחרים – מפיזיקה ועד כלכלה – מגלות תמונה לא פחות עגומה של תמרון נתונים.

הרופאים נוטים להכיר תודה ליונידיס; הוא עצמו מודה שהוא מופתע מהביקוש הרב להרצאותיו בכל העולם. יונידיס נשאר איתן בנכונותו לביקורת עקבית ומדעית על הידע הרפואי הקיים ועל גישה סקפטית לכל סוג של מידע – כולל המידע שהוא עצמו מייצר. בתשובה לשאלת מראיין, הוא תוהה בקול רם האם יהיה מוכן לפרסם תוצאות שיפריכו את התוצאות של מחקריו-שלו…

למרות הכול, יונידיס נשאר אופטימי באופן עקרוני מן הטעמים הבאים: ראשית, רוב המחקרים הרפואיים אינם עוסקים בשאלות של חיים ומוות ממש, אלא בדרך לעשותנו מעט פחות חולים או מעט יותר בריאים. חוץ מזה, יונידיס מאמין שאין רע בכך שמדענים טועים – העיקר הוא שלא יתעקשו על טעויותיהם ויהיו מוכנים להודות בהן.

עוני כוחני

הומלס מבחירה

מאמרו של היתר מקדונלד ב'סיטי ז'ורנל' עוסק בסוגיה חברתית קשה ומוכרת – דרוּת רחוב (הומלסיות) – אך מזווית פחות שגרתית. מקדונלד מדבר על דור חדש שקם בקרב דרי רחוב בערים הגדולות של ארה"ב, בפרט בסן פרנסיסקו. מדובר באנשים צעירים ובריאים בגופם, ש"התמרדו נגד המסגרת" ובחרו בדרות רחוב כדרך חיים, כחלק משחרור מנורמות קיום בורגניות. הם נודדים בין מקומות ציבוריים, מקבצים נדבות ושוכבים על המדרכות. כשבעלי חנויות או עוברי אורח מנסים "להזיז אותם" מהמרחב הציבורי הם עלולים להיות מותקפים מילולית או פיזית.

הגל החדש של דיונים בשאלה החל בעקבות ניסיון של רשות מקומית בסן פרנסיסקו להחיל חוק שלפיו תוכל המשטרה לפנות את מי שישן על המדרכה בין שש בבוקר ל-11 בלילה, מדיניות שנוסתה בסנטה קרוז ואף הובילה לירידה משמעותית בשוטטות תוך שבועות ספורים. ברם, שירותי הרווחה בעיר הקימו קול זעקה גדולה, כשהם מנסים להציג את החקיקה כהתנכלות בזויה לדרי רחוב; לדעתם, הפתרון צריך לבוא מהגדלת הסיוע החברתי שיקומי.

אלא שמדובר לעתים קרובות באנשים שכלל אינם מעוניינים בסיוע של רשויות הרווחה: כמאה מיטות במעון המקומי לדרי רחוב נשארות פנויות בכל לילה. ההומלסים החדשים אף מביאים איתם אוצר מושגים חדש – הם אינם הומלסים אלא "מטיילים", הם אינם מקבצים נדבות אלא "אוספים כסף", וכשהם נשאלים מדוע אינם עובדים הם משיבים: "אני כל היום הולך ממקום למקום וסוחב את התיק הכבד הזה על הגב; אני עובד קשה".

תושבי המטרופולין הקליפורני חוששים שאם המגמה של השתלטות ההומלסים על המרחב הציבורי תימשך התיירות בעיר עלולה להיפגע. טענות אלה נדחות על ידי השירותים החברתיים, הנוזפים על חוסר ההתחשבות בעניים ומשכנעים את התושבים בחוברות הסברה "להיות אסרטיביים ולהגיד 'סליחה, תזוז בבקשה' לאדם שחוסם את דרככם בשוכבו על המדרכה". מן הרובץ על המדרכה, למותר לציין, לא מצפים לבקש סליחה.

רבות מן התלונות מגיעות דווקא מהתושבים בני השכבה הסוציואקונומית הבינונית- נמוכה, שאחדים מהם מטיחים ב"פעילים למען העוני" שאלו הולכים לישון בשכונות המוגנות והמהוגנות שלהם, בעוד שהם עצמם נאלצים לראות ליד דלת ביתם הומלסים שותים לשוכרה ומזריקים סמים. אבירי זכויות ההומלסים מתעלמים מתיאוריה משפיעה בקרימינולוגיה – תיאוריית החלונות המנופצים – שגורסת כי הפקרת המרחב הציבורי להפרות סדר קלות הופכת אותו לכזה שנתפס כלא בטוח וגורמת בהדרגה לשינוי בהרכב האוכלוסייה ולהתפשטות של נורמות פשע בסביבה.

המאבק על המדרכות בסן פרנסיסקו חורג מהסיפור של בעלי עסקים שחוששים להיפגע, והוא נסב למעשה על השאלה למי שייכת רשות הרבים – לכלל הציבור או למספר פולשים תוקפניים החוסמים אותו בפני הרוב.

 

הדת הירוקה

הדת החדשה. איכות הסביבה

מאמרו של יואל גראו (Garreau) ברבעון השמרני למדע וטכנולוגיה "ניו אטלנטיס" מוקדש ליחסים בין מאבקי איכות הסביבה ובין הדת. גראו מנתח את העיסוק העכשווי באיכות הסביבה כדת חדשה שבאה להחליף את הדתות המונותיאיסטיות הקיימות במערב. המחבר מביא מדבריו של סופר המדע הבדיוני מייקל קריצ'טון המנתח את האלמנטים הדתיים-נוצריים בהשקפת העולם של הסביבתנים: גן העדן האבוד של אחדות קדומה עם הטבע (זוכרים את "אוואטר"?), אדם שגורש ממנו לעולם של זיהום כתוצאה מעץ הדעת הטכנולוגי, ויום הדין הצפוי של הרס המערכות האקולוגיות. הישועה תבוא מהכנסייה האקולוגית, שבה האוכל האורגני הוא לחם הקודש.

חלק מחסידי איכות הסביבה תוקפים בכתביהם במפורש את הדתות המונותיאיסטיות, מתוך טענה שלא ניתן להשתחרר מהגישה ה"צרכנית" כלפי הסביבה כל עוד משמרים את התפיסה התנ"כית שלפיה האדם נברא בצלם אלוהים וממונה על ידו לרדות בבריאה. חלק מההוגים הירוקים טוענים שעל האדם להשתחרר מפרדיגמה של שליטה לטובת תפיסה שלפיה הוא חלק ממערכת אקולוגית גדולה, חלק שאינו חשוב יותר מחלקים אחרים. בחוגים מסוימים אף התפתחה תפיסה פגאנית בנוסח העידן החדש של ראיית המכלול האקולוגי כישות אורגנית אחידה בעלת תודעה העונה לשם "גאיה". במהלך מקביל ומשלים, מאמינים דתיים מנסים להשתלב בגל החדש ולפתח תפיסות נוצריות, הן קתוליות והן פרוטסטנטיות, ומכוחן להיות "חיילים" בשורות צבא מגִני הסביבה.

נראה כי היחס לטיעונים השונים בתחום איכות הסביבה חדל להיות יחס אל עובדות טעונות הוכחה והופך לסוג של דוגמה דתית, ומי שכופר בה או מטיל בה ספק עלול להיות מואשם בחטא הדומה להכחשת שואה. ברם, כמו בכל דת, גם בדת הסביבה קיימת אופוזיציה סקפטית הולכת וגדלה. אחד מהבכירים בה הוא חוקר סביבה דני נודע בשם ביורן לומבורג, שמזה שנים מתמיד במאמצים להעמיד על דיוקן את העובדות בקשר לאיכות הסביבה, לצנן את הלחץ סביב ההתחממות הגלובלית, להסתייג מאמנת קיוטו ולשכנע את האנשים ואת הממשלות להפנות את המשאבים מצמצום דחוף של פליטת דו תחמוצת הפחמן למשימות של הצלת מיליונים בעולם מרעב וממחלות.

העיסוק הדתי באיכות הסביבה, על גווניו, משנה בהדרגה את המפה החברתית- פוליטית של המערב. הסביבתנות שבעבר הייתה נחלתו הבלעדית של השמאל החברתי פולשת בהדרגה למחוזות הימין השמרני והדתי ואף הופכת לחלק הכרחי מ"מצע החובה" שפוליטיקאים והוגים שמרנים מחויבים להציג. מאידך גיסא, בשמאל נשמעים קולות מפוכחים יותר השואפים לצנן את ההתחממות הגלובלית של השיח הסביבתני. ככל שההבנה שלנו ביחס לאיכות הסביבה גדלה, יותר ויותר אנשים מבינים עד כמה בעייתי לנבא לאורך זמן שינויי אקלים או תנודות במערכות אקולוגיות. ייתכן שהזמן מלמד את כל העוסקים באיכות הסביבה – דתיים כחילונים, שמרנים כליברלים – את אחת התכונות החשובות יותר של מאמין אמיתי: הענווה.

השבת- שבת חנוכה- מדור "בשפה אחרת" מציין חמש שנים לקיומו. זאת הזדמנות להודות לכל הקוראים והמגיבים לאורך התקופה הזו, ולבקש מהם – תמשיכו לקרוא, להתעניין ולהגיב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010
מודעות פרסומת

על העבריות / אבי דנטלסקי

העבריות של יוסף (בספר בראשית) ושל בני ישראל (בספר שמות) אינה זהות אתנית אלא נאמנות אידיאולוגית למורשתו של עבר, חותם של אצילות מחייבת המשך הרשומה

יוצרת, אישה / נירה טסלר

עבודות הגמר של המסלול לאמנות במכללת תלפיות נוגעות בסוגיות העומדות במרכז השיח בחברה הישראלית באמצעות טכניקות מגוונות ומנקודות מבט שונות. המבט המשותף הוא המבט הנשי המשך הרשומה

בתגובה ל'הרגנו את הגיבור' מאת אוריה מבורך, גיליון פרשת וישלח

הפורום חטא לציבור / נחמה רבקה

גב' מבורך ביקשה במאמרה להסביר את האבסורד, לדבריה, בכך שהקצף בפרשת הרב אלון ופורום תקנה יצא דווקא על הפורום. היא תלתה את התופעה בתפיסת מציאות ילדותית של הציבור, ובחוסר יכולתו להכיל את המורכבות של הסיפור.

לעניות דעתי לציבור כציבור יש אינסטינקטים טובים ובריאים. קל מדי לפטור את הסיפור בהקטנת הציבור. אם הציבור כציבור מתנהג בצורה מסוימת, סימן שיש לו סיבות טובות לכך.

באותה שבת שבה פורסם מאמרה של מבורך, פרסם עמנואל שילה בטורו "שולחן עורך" (בעיתון 'בשבע') הסבר לחוסר אהדתו של הציבור לארגון קולך. הוא טען שם בין השאר: "את הביקורת שלהן, שלעתים אמנם אינה משוללת יסוד, הן נוהגות להטיח בעוצמה רבה ובביטויים עזים מעל דפי התקשורת החילונית, אשר נהנית להשתמש בדבריהן כדי לנגח את הציבור הדתי, את מוסדותיו ואת הנהגתו. אז מה הפלא שהציבור הזה חש שלא הדאגה לאינטרסים שלו עומדת בראש מעייניהן? מה הפלא שהוא לא משיב להן אהבה?".

נראה לי שפסקה זו ממצה גם את הטענות כנגד פורום תקנה.

אם הרב אלון חטא כנגד יחידים בחוסר יכולתו להתגבר על יצריו ודחפיו, הרי שכנגד הציבור הוא דווקא נהג באבירות. הוא התרחק מהנהגת הציבור, פיזית ומעשית. והציבור, כאשר הוא מרגיש שיש מגמה של חרטה וחזרה בתשובה, הוא יכול לסלוח על מעידות, אפילו של רב גדול.

לעומת זאת, פורום תקנה חטא כנגד הציבור. הוא חטא מבחינת הציבור בבגידה ממש. וחטא זה לא נבע מדחפים אלא מאגו. היציאה לעיתונות החוץ-מגזרית בפרסום ב'ידיעות אחרונות' היא המעידה השנייה של פורום תקנה. קדמה לה היציאה הראשונה לתקשורת כשפרשה זו התפוצצה. נראה שהפורום לא למד כלום מהסיבוב הקודם, לא הפיק לקחים ולא הסיק מסקנות.

הציבור יכול לסלוח לרב אלון, אבל קשה לו לסלוח לפורום תקנה.

 

"אתם" מול ה"אנחנו" / ענבל וינברגר

מיד במוצאי-שבת פרשת 'וישלח' מיהרתי לתיבת הדוא"ל שלי לכתוב לאוריה מבורך תגובה מתוך לוח לבי על המאמר שהיא פרסמה על אודות 'פורום תקנה' והצורך שלנו כציבור לגבות אותו במקום להפנות לו עורף. ההודעה ששלחתי הייתה מעט מגומגמת ומבולבלת אך היא נכתבה בצורה אותנטית וכנה ללא גינונים. היא הולידה שיח מפרה ומעניין ביני לבין אוריה, שאין זו הבמה לחשוף אותו. אך את עיקרי התגובה הראשונית החלטתי להעלות על הכתב גם לעיני הקוראים.

לא הייתה בפי אמירה מוגדרת שרציתי לומר לאוריה. לא רציתי להתלהם כטוקבקיסטית טיפוסית. לא לחרחר ריב או מדון, לא לעקוץ, לא לפגוע, לא להיות קטנונית. אך מאמרה – שנכתב בצורה רהוטה, צינית, נשכנית, שאינה בוחלת באמצעים – היה כה אמיתי וכן והיא הכאיבה לי. ממש ממש. ומשום מה, השורה הקטנה למטה שהעידה שאוריה היא ר"מית במדרשת ברוריה הכאיבה לי יותר…

נוצרה אצלי תחושה ש"אתם" (=אנשי ברוריה, עין הנציב, הקיבוץ הדתי, הציונות הדתית ה"ריאלית", ועוד הרבה "אתם" שנכללים ב"אתם" הכוללני הזה, שמיד משליך האחד על רעהו…) נורא "נגדנו" (=אנחנו, הדוסים השמרנים, שלא מוכנים לפקוח עיניים אל מול מציאות ממשית, שאין לנו חוש ביקורת ושלא מסוגלים לדבר על דמויות התנ"ך בגובה העיניים, שלא מצליחים עדיין להכיל אנשים בעלי נטייה הפוכה, שלא מעוניינים לשלוח את ילדינו לחינוך מעורב ועוד ועוד).

אני יודעת שלא זו הייתה מטרת המאמר, והדברים שכתבה אוריה אכן טלטלו אותי ואף האירו נקודות שלא חשבתי עליהן לפני כן. אבל משהו בי הרגיש צורך להתגונן ואולי להתחבא אל מול התוקפנות הלכאורה "ריאליסטית" שאוריה ייצגה. בדיוק אותה ריאליסטיות ש"המצקצקים בלשונם", שנגדם היא קבלה, יוצאים נגדה.

הרב אלון! רציתי לצעוק לה בעוד הדם טיפס לי לראש, אנחנו מדברים פה על הרב אלון! וה"תשקורת" הזו, שאולי בעיניה היא עדיין "כלב השמירה של הדמוקרטיה", היא כל כולה צמאה לדם, ועדיף שיהיה לו זקן ארוך וכמה מאמינים "פתיים" שהוא הצליח להוליך אותם שולל. כן, זו ה'תשקורת' הזו ששמחה להכניס עוד כמה שחקנים לצידם של "האמא המרעיבה" (הדוסית כמובן!), "הרב האנס" או "אמא טליבן" (נו, שוב הדוסים האלו…). זה אותו רפש שלא ייכנס אליי לסלון כי הוא מלא בתועבות וגוזמאות מטונפות שכל קשר בינן לבין שולחן השבת הוא מקרי בהחלט. תיאורים מפורטים, מילים מעוררות חלחלה, ביטויים איומים, שמה להם ולעם ישראל?! ולתורה הקדושה?! ומי אמר שצריך לקרוא ולדעת הכול? ומי החליט שהצדק עימם?!

הרב אלון עשה נפשות בעם ישראל. את זה לא ניתן לקחת ממנו. גם לא את התורה הגדולה שחידש, וימשיך לחדש. ואין זה מתפקידי לתת ציונים לגאונותו האינטלקטואלית ולכריזמה שלא מאפשרת להתעלם מפניה.

מעבר לכך, רציתי לשאול בתמימות, באמיתיות, את הפורום היקר, החשוב, הנכבד, שמצליח "לטהר את מחננו" ולמנוע מעוד "מתעללים סדרתיים" שהם ממש "מסוכנים" ואולי אפילו "מנצלים את מרותם" אל מול ילדינו התמימים שאנחנו שולחים למוסדות חינוך ללא ידיעה מה יעלה בגורלם – מה עם הדרך שבה נעשו הדברים?! מה עם משפחתו, שביום בהיר אחד הוגלתה, בצורה לא נעימה, מביכה ופוגעת, כגנבים בלילה? משפחה בעלת אחד עשר ילדים ועוד חתנים וכלות, שיום בהיר אחד נחשפה על פני מרקע הטלוויזיה לדברים בצורה אכזרית שבאמת כואבת לנו, אולי דווקא כי כל כך התרגלנו לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים… מה עליהם? והאם זו תורה?

וכי כך ראוי היה לנהל את העיסוק בפרשייה רגישה שכזו? פנייה לגורמים זרים, חיצוניים, ואולי ארחיק ואומר 'עוינים'?! וכי מ'ידיעות אחרונות' תבוא הגאולה?!

ועל אלו הכעסים, ועל אלו הביקורת. על ביטויים שלא מצאנו כמותם ביחס לשום אנס סדרתי, לשום פושע, לשום "מתעלל". טענה אוריה שהפורום מקבל את כוחו מהציבור. יפה. אך האם זה מה שהציבור ציפה מהם לעשות?! לא בעיניי.

אני פגועה מהם ברמה האישית, ואף יודעת שיש המונים המרגישים כמותי. מאוכזבים, פגועים, חשופים. מבולבלים…

זה כואב לכולנו בבשר החי, וזה מפלג אותנו, וזה הכי נורא…

 

על מה חרבה החברה / ד"ר יוסי וולנרמן

דבריה של מבורך מזכירים לי את הסיפור הידוע על קמצא ובר-קמצא (תלמוד בבלי גיטין נה-נו). למעשה מצדיקה הגברת מבורך את מי שהלבין ברבים את פניו של בר-קמצא – או של הרב מוטי אלון, במקרה שלנו – ודורשת מכל הנוכחים בסעודה שלא יקומו ולא ימחו נגד הלבנת הפנים אלא אף יהללו וישבחו את שופכי הדמים.

אולי גם בר-קמצא, בזמנו, הוכרז כמסוכן. אולי הסיבה, שבגללה אף אחד מן הנוכחים בסעודה לא קם למחות, היא שפורום מכובד הוא שקבע כי האיש מסוכן, והציבור קיבל זאת (אף על פי שלא היה, בכל הפורום המכובד הזה, אפילו דיין רשמי אחד. אף לא מישהו שבקי בהלכות דיינוּת).

העניין, גברת מבורך הנכבדה, הוא שהגמרא איננה נכנסת כלל לשאלה אם בר-קמצא היה טוב או רע, זכאי או אשם. היא מתייחסת רק להלבנת פניו, ולעובדה שהציבור הביע כלפיה הסכמה שבשתיקה. שאלת זכאותו או אשמתו של חשוד צריכה להתברר, ויש כלים הלכתיים המיועדים לכך. סחיטה באיומים איננה אחד הכלים האלה. נידוי איננו אחד הכלים האלה. גם לא הודעות בטלוויזיה, כתבות פורנוגרפיות בעיתונות, מאבקי יוקרה. גם לא שפיכות דמים.

הלבנת פני אדם בפומבי היא שהביאה לחורבן ירושלים. שתיקת היושבים ורואים זאת היא החורבן עצמו.

 

 

 

לצעוד לארץ חדשה / ראובן שדה

הקמתה של ריבונות יהודית הייתה הזדמנות לחילוץ היהדות ממשבר ולתיקון האנושות. הציונות הפוליטית בחרה להיצמד למערב ולערכיו, זכתה לבוז ופחד והחמיצה את ייעודה. יש עוד סיכוי לשיבה מלאה לציון. בעקבות טריגנו המשך הרשומה

אישום הגזענות: כתב ההגנה / מרדכי ניסן

מכבש של תעמולה ארסית, לא רק מתוצרת חוץ, מכפיש את הישראלים כשונאי ערבים, הפוגעים ללא הרף בפלשתינים ובזכויותיהם. זהו שקר שהדעת והאמת לא סובלות. את כתב האישום הגזעני צריך להפנות למדינות ערב המוסלמיות שבהן מתבצעים מעשי זוועה של ממש המשך הרשומה

מדינה ללא מגש כסף / אריה מלקיש

הטעות היסודית שמלווה אותנו מראשית הציונות היא אי-הכרה בכוחות האנטישמיים אשר פועלים נגדנו בעולם, ומחלחלים אלינו פנימה. ישראל אינה מתגוננת אלא מתמסרת, ורק מהפכה אזרחית ודמוקרטית תציל אותה מעצמה המשך הרשומה

השמאל הציוני – מצע לדיון רעיוני / רועי ירום

מסמך 'השמאל הציוני' נכתב בתגובה למסמך 'השמאל הלאומי' של שמואל הספרי ואלדד יניב. המצע לדיון אינו תחום לגבולותיו של מגזר כלשהו, וגם מי שמכונה 'ימין' בהגדרות הפוליטיות השגורות עשוי למצוא בו עניין ומקור לפולמוס מהותי או לשיתוף מחשבה ופעולה פורה. מבחר קטעים המשך הרשומה

'חברת מופת' בציון / ניר מן

במגילת העצמאות לא נכתב שהעם היהודי הוא עם סגולה. לא היה צורך לכתוב זאת: ידענו אנחנו וידעו הגויים שבלב-לבו של הגנום היהודי טבוע צו מוסרי עליון לגורלו של העולם כולו. אימוץ אידיאלי החברה הצרכנית המערבית מערער את החזון הזה המשך הרשומה

אל חלום יותר עמוק / גרא טוביה

הציונות היא הגשמת חלום, וככזו היא עוברת תהליכי ניוון. המפתח נמצא בקריאה מחודשת של התנ"ך המשך הרשומה

"בלי אהבה אי אפשר להשתתף בחידון" / נאוה סטולר

שובו של חידון התנ"ך למבוגרים, שהשלב הארצי שלו יתקיים השבוע, נותן הזדמנות לאוהבי התנ"ך מקרב הציבור הכללי להוכיח את בקיאותם בו. האם המהלך יסייע בבלימת ההידרדרות במעמדו של ספר הספרים בקרב הנוער?

המשך הרשומה

צייר לי תקופה / שמואל פאוסט

כתבי יד עבריים מאוירים מספקים למתבונן חוויה חזותית ומסוגלים גם להפעיל יצרים בלשיים המגלים פרטים היסטוריים, תרבותיים וסוציולוגיים מרתקים. אוסף פרטי, מהחשובים בעולם, מוצג בימים אלה במוזיאון ישראל המשך הרשומה

על קרבות של דרור / יוסי שפנייר

נפילתם בקרב של שישה עשר לוחמי 'ההגנה' מתקשרת לזיכרון המכבים ומלחמתם לעצמאות בשיר שכתב אביו של נועם, מפקד המחלקה. היום שבו בכה דוד בן גוריון

 

המשך הרשומה

‏‏אמא מכבים / נפתלי רוזנפלד

מן המצפור בבית חורון משוחח אב שכול בן ימינו עם אמם של בני חשמונאי, שילדיה נפלו בגבורה על תקומת האומה אך ניניה שיסו זה בזה צבאות יהודים. טובים נהיה מן החשמונאים

 

המשך הרשומה

לא היה ולא נברא, משל היה / חיים בורגנסקי

לא העצמאות (שאבדה מאז) ולא טיהור המקדש (שנחרב מאז), אלא יכולתנו לצלוח את העולם ההלניסטי ולהישאר עם אמונה ומצוות: זהו הנס של חנוכה. מעשה פך השמן הוא אגדה חז"לית המבארת את מהותו המשך הרשומה

על גגות תל-אביב / ישראל רוזנסון

שילובה של מנורת החנוכה על גגות בתי הכנסת ומגדלי המים הוא מנהג שצמח ביישוב העברי, ודילג – כמו חג החנוכה כולו – אל מעבר לחלוקות הדתיות המקובלות. אור מתל אביב

"מפיצה את קרני אורה על כל הסביבה". מגדל המים בתל אביב ובראשו החנוכייה
צילום: אבישי טייכר

המשך הרשומה

דרמת הריגול הפנימי / אורי וויל (לפרשת מקץ)

 

האשמת יוסף את אחיו בריגול מצביעה על חששו מפגיעה, אך לא במצרים – אלא בזהות המצרית שאימץ. גילוי הלב והוצאת השלדים מן הארון מתגלים כאן כמפתח לגאולה

 

יוסף ואחיו. פרנץ אנטון מאולברטש

המשך הרשומה

הנרות הם רק תוספת / עידו פכטר

חג החנוכה הוא חג ההלל: כך קבעו חכמים שיש לציין את החג, והניחו בזה יסוד לקביעת הלל לדורות במקרה של עצמאות מדינית. שורה של מקורות יובנו רק אם נניח שהנרות הצטרפו אחר כך

 

המשך הרשומה

על נובמבר יבש, תענית וגשם: ירושלים תרס"ו



בתי הדין של ירושלים הכריזו על תענית, וחנוכה – שחל רק בסוף דצמבר – הביא איתו את הגשם המיוחל. טעימה של תרבות מרכז אירופית בלב הלבנט

המשך הרשומה

איך התבשל המטבח (לפרשת מקץ. גיליון 695)

"הבא את האנשים הביתה וטבֹח טבח והכן כי אִתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מג טז)

"ניתן לקבל מבחר מנות מהמטבח החלבי או הפרווה שלנו", מבשרת מודעת פרסום של מסעדה כלשהי בדרום הארץ. הצירוף "המטבח החלבי או הפרווה" אינו נראה זר בעינינו – אך לו היה נתקל בו יהודי בן הדורות הקודמים אפשר שהיה תמה:  הכיצד ילכו יחדיו מטבח – הנגזר מן השורש טב"ח – ומאכלי פרווה, שלא לומר חלב?

המשך הרשומה

באור השמש הארצישראלית / יעקב בר-און

מאז כתב את שירו הראשון, בשנת 36' למרגלות הגלבוע, לא חדל אנדד אלדן לכתוב שירה. "אני שותה שמש באהבה, והיא מעניקה לי מהחיות שלה ונכנסת לשירים שאני כותב", הוא אומר בביתו שבקיבוץ בארי, עם צאת ספר שיריו "באורו זורם הפרי בעורי"

המשך הרשומה

מאדום ליהודה: המפעל החשמונאי בהר-חברון / נעם ארנון

הקרב המכריע של החשמונאים לדורות היה דווקא זה שנוהל על ידי יוחנן הורקנוס, כאשר הוביל את האדומים יושבי הר חברון לגיור המוני. צאצאי המתייהדים ההם נלחמו במסירות ברומאים

המשך הרשומה