קטגוריה: הגיע למערכת – פרשת שבוע

לאור יום / אריאל הרשושנים (לפרשת האזינו)

 

מיתתו של משה מצטרפת לשני אירועים בתורה שעשה הקב"ה בחצי היום כדי להפגין את השינוי בדרך הופעתו בעולם

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

שומעים ונגאלים / יואב שורק (לפרשת ניצבים)

 

פרשת התשובה שבלב פרשת 'ניצבים' מציעה דינמיקה חמקמקה של גאולה, שאין לדעת כיצד תהיה עד שתהיה; דורנו יכול לנסות ולדרוש פרשה מרגשת ונפלאה זו

המשך הרשומה

לא בזכות אלא בחסד / הלל אורי (לפרשת כי תבוא)

 

בהביאו את הביכורים מספר האיכר העברי את סיפור יציאת מצרים בדרך המעלימה את זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ. דווקא מקראות אלו נבחרו לשמש כמכונני הזהות של ליל הסדר

המשך הרשומה

דורשים בגנות לשון הרע / זהבה (קלר) נויברגר (לפרשת כי תצא)

האדם חושף את שלמותו ומהותו באמצעות הדיבור, וממילא ברורה חשיבות היתר שיש להעניק לדיבורו הנכון. ממקורות רבים בספרות התלמודית והמדרשית עולה הרגישות המיוחדת שגילו חז"ל כלפי דיבורו של אדם; התחייבויותיו של האדם נקבעות כבר על סמך אמירתו (נדר, הבטחה וכו') ועל כן חייב כל אחד להתייחס בכבוד אל מוצא פיו שלו ושל כל אדם זולתו. במסגרת זו של היחס אל הדיבור נודע מקום מיוחד לאמירת לשון הרע.

אמירת לשון הרע איננה רק פגיעה בזולת; העושה כך אף נחשב – על פי כמה מן המקורות – ככופר בעיקר (ראה בבלי ערכין ט"ו ע"ב, ולהלן דב"ר כי תצא י"ד). יש מי שהוסיף את "לשון הרע" אל שלוש העבירות החמורות, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור", ואף ראוהו כשקול כנגד כולן (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

לשון הרע נזכר בספר דברים שתי פעמים, אחת במפורש ואחת ברמז בלבד. ההזכרה הראשונה היא בפרשת 'מוציא שם רע' שבפרשתנו, כאשר גבר טוען טענת-שווא שהאישה שלקח אינה בתולה, והשנייה היא אזכור "אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כד ט).

עורך דברים רבה ראה חשיבות בעיסוק בנושא זה, בהיקף שאינו פרופורציוני להזכרת הנושא בספר המקראי. יש בדברים רבה לפרשת כי תצא לפחות אחד עשר (!) היגדים שונים בעניין לשון הרע, בסימנים ח' – י"ד במדרש.

להלן יובאו שני קטעים שניתן באמצעותם לעמוד על השקפת עולמו של בעל דברים רבה בנושא לשון הרע. הראשון, בסימן י"ב, הוא מקור ייחודי למדרשנו (ואולי נתחבר בידי עורכו) והוא בנוי בדגם המשל. מתוארת בו אמירת לשון הרע כפוגעת באומר אותה:

ד"א (זכור)

רבנן אמ' למה הדבר דומה

למלך שעלה מן המלחמה קילסה אותו מטרונא

(אמ) המלך תיקרי אימן של (סנקליטור) [פריניקטי]

לאחר ימים התחילה (לערב) [מערבת] אוננא של מלך

אמ המלך כך עשת תיטרד למטלון

כך בשעה שעשה הב"ה מלחמת הים [ו]אמרה מרים שירה

(ו)נקראת נביאה [ןמנין] שנא: "ותקח מרים הנביאה"

כיון שאמרה לשון הרע על אחיה

אמ' הב"ה תיטרד למטה [למטלון] שנא': "ותסג' מרים"    

בחלק הראשון של הטקסט, במשל, קיימת הקבלה בין מעשה המטרונה – פעולה שנעשית באמצעות הפה והמילים, לבין שכרה שנקבע באמירה על ידי המלך – כינויה בפי כול בתואר רם מעלה. בדילוג זמן בין מערכה למערכה מתואר אירוע שני, המתרחש כאשר המטרונה פוגעת באופן כלשהו בסדר התקין של הדברים,[1] ולכן מצווה המלך להרחיקה. גם אם בשלב זה עובר המשל מן ההתרחשויות שבתחום המילולי אל התחום המעשי, הרי שבתיאור העונש עיקר עוצמתו של המלך מתבטאת בכוח דיבורו, כמי שהוא חורץ גורלות.

הדמות הנשית בסיפור התדרדרה מרום כבודה עד לעבודת פרך במכרות מתכת. ירידתה אינה נבלמת במקום שבו נפתח הסיפור, אלא רק במעמקים, הן מבחינה פיזית-ריאלית והן מבחינה מעמדית חברתית. המשל הקצר הזה הוא סיפור של הזדמנות שהוחמצה.

גם בנמשל, שהוא סיפור המעצב את הדמות הנשית על פי דמותה של מרים, אחות משה, נמצא תבנית דומה. האירוע הראשון גורם למרים לפצוח בשירה, ועל כך היא זוכה לתואר הרם "נביאה". אבל, כמו במשל, היא לא נותרת זמן רב בעמדה זו. באירוע השני, שהוא אמנם רחוק בזמן ובמקום, אך הדרשן הצמידו לאירוע הקודם – אומרת מרים לשון הרע על אחיה, ולכן "ותסגר מרים" – היא מורחקת לבידוד מחוץ למחנה, בידוד שאינו מאפשר לה לממש את כוחה הלשוני. גם הפעלים בנמשל מדגישים את כוח הדיבור ומעצבים את המעלות והחסרונות שבו ("אמרה שירה – נקראת נביאה // אמרה לשון הרע – תסגר מרים"). היכולת להתבטא באופן שירי, באופן הפיוטי, גורמת לשיא הגשמת כוח הדיבור, ואילו שימוש פסול בלשון גורם לבדידות – מניעה מוחלטת של כוח הדיבור.

"לשון הרע" אמנם נאמר מפי מרים על אחיה, אך למעשה אין המשל מתמודד עם השפעת הדברים על משה ואינו בוחן את תגובותיו כלל, אלא מציג את הלשון הרע בפגיעתו כנגד הסדר הא-לוהי. אם כך, התערבות הקב"ה אינה באה כדי לסייע למשה אובד העצות והענו, אלא משום הפגיעה בסדרי עולם. לכן עונשה של מרים אינו מצטמצם בירידה בדרגה, אלא באיבוד הכוחות שאיפשרו לה נבואה ובניתוק חברתי הגורם לבדידות, מצב שבו אין לכוח הדיבור כל השפעה.

להלן קטע נוסף העוסק בלשון הרע (בסי' ט):

ז'ש'ה

תשב באחיך תדבר בבן (אמך) [אחיך] תתן דופי

אמ' ר' (יוח') [יוחנן]

אם הרגלת לשונך לדבר באחיך (שאינו בן אומתך

סוף בבן אומתך תתן דופי) [שמאביך…]                              

הפסוק מתהילים (שהוא הפסוק הרחוק של הפתיחה) לקוח מדברי תוכחה לרשע: "תשב באחיך תדבר / בבן אמך תתן דפי", והוא בנוי על דרך התקבולת הנרדפת. גם דרשתו של ר' יוחנן בנויה משני חלקים: "אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך / סוף בבן אומתך תתן דפי". הוספת מילת התנאי "אם" ומילת התוצאה "סוף" הופכת את התקבולת למשפט תוצאה, שחלקו השני נובע מן הראשון, הידרדרות אחר הידרדרות. לכך יש להוסיף את משחק המילים שיוצר הדרשן על המושא השני, כש"בן אמך" נדרש כ"בן אומתך" (=בן עמך, יהודי), ואילו "אחיך" מתרחב לכלול את כלל בני האדם. דרשה נועזת זו קובעת כי אמירת דברי דופי כלפי מי שאינו יהודי תביא בסופו של דבר לדיבור כנגד "בן אומתך", היהודי. ושוב הדברים עוסקים בעיקר באומר לשון הרע ובמה שקורה לו ולא בגורלו של מושא האמירה והנפגע ממנה.

כל האמירות בנושא זה שבחר העורך לשבץ בחיבורו באות ללמד על היקף פגיעתו של לשון הרע הפוגע בשלושה – "האומרו, והמקבלו ושנאמר עליו" (דברים רבה שופטים י). הראשון ברשימה הוא האומר, שהנזק שנגרם לו כלל אינו מובן מאליו, ובעיקר בו עוסק בעל דב"ר, כחלק מהשקפת עולמו על מהות האדם ותפקידו בבניית החברה המוסרית. מעניין לציין שגישה זו, המתרכזת בהשפעת המעשה השלילי על העושה אותו, מתאימה לגישתו של בעל דברים רבה בעניין הצדקה: אף בעניין זה מתמקד המסר במה שמעניקה הצדקה לזה הזוכה לתת אותה, ולא בהשפעתה הברוכה על תיקון העולם.


[1] הביטוי "לערב אוננא" לא מופיע פעם נוספת בספרות חז"ל. ליברמן (דר"ל, עמ' 107) משער שיש כאן "מליצה מיוחדת" – "התחילה שלא להתנהג כשורה". יסטרוב (בערך אונא, עמ' 28) מפרש את הצירוף: "מכניסה אי סדר במקום הלינה של המלך". יהא אשר יהא, ברור שבמעשה שלילי מדובר, וזה גורר אחריו עונש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י' באלול תשע"א, 9.9.2011

אריכות ימי הציפור / יוסף כ"ץ (לפרשת כי תצא)

 

שילוח הקן הוא מצווה המסייעת לטיפוח דורות חדשים ובריאים יותר של ציפורים. עיון ביולוגי-חקלאי

המשך הרשומה

לבחור בתמימות / ליאור אבנרי (לפרשת שופטים)

 

גוסטב דורה, בעלת האוב, 1880

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ 

 התהלך עמו בתמימות ותצפה לו,

ולא תחקור אחר העתידות,

אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות,

ואז תהיה עמו ולחלקו (רש"י)

בפרשת שופטים (פרק י"ח, פס' ט'-כ"ב) מובאים, זה כנגד זו, הקסם והנחש למיניהם אל מול הנבואה, היא קול ה' המתגלה באדם: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף… כי תועבת ה' כל עושה אלה… ואתה לא כן נתן לך ה' א-להיך; נביא מקרבך מאחיך, כמוני, יקים לך ה' א-להיך…".  באמצעה של הפרשייה הספיריטואלית מופיעה ההוראה: "תמים תהיה עם ה' א-להיך".

מהי משמעותה של אותה תמימות? האם הנבואה היא אכן תחליף לכתחילאי למנחשי הנחש ולראיית עתידות?

יש שאכן רואים בנבואה את התשובה המקבילה למעשי הגויים. פרשנות זו מתבססת על פשטי הפסוקים שאגדו את שני הנושאים: "תמים תהיה עם ה' – וממנו תדרוש ולא מן המתים" (רשב"ם), "…וממנו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו" (רמב"ן). כלומר, הקוסמות לדידם היא דרך פגומה להגיע לתוצאה שאינה פסולה במהותה – חקר העתידות והצפונות.

האבן עזרא נוקט לשון זהירה יותר, לא מחייבת: "והרוצה לדרוש – ידרוש מה' על פי הנביא". מתחדדת כאן ההבנה כי הנבואה (בהקשרה הנוכחי בלבד!) היא אמנם אופציה כשרה לדרישת העתידות, אך ייתכן שאין זה אלא בבחינת "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" – דרישת העתיד דרך הנבואה אמנם מותרת, אבל לא ברור אם היא רצויה וראויה.

שונה הוא פירושו של רש"י על אתר, שהבאנו בראש דברינו. רש"י, בניגוד לפרשנים דלעיל, רואה בעייתיות בעצם החקירה אחר העתיד. הוא אינו קורא לאדם להעדיף את נביא ה' על פני הקוסם והמנחש אלא מפנה אותו לדרך שונה באופן קטגורי: התמימות לדידו אינה רק הפך הקוסמות האלילית אלא הפך שורש הנטייה לגול את צפוני העתיד. רש"י מחזיר את האדם אל זמן ההווה, לכאן ולעכשיו. במקום לשאול כל הזמן "מה יהיה" הוא רואה רלוונטיות יתרה בשאלה כיצד האדם מקבל את מה שיש, את ההווה.  

אפשר שיש כאן לא רק הכוונה שונה לדרך העבודה של האדם אלא נתינת דגש אחר בהבנת הא-לוהות. הנבואה מדגישה את הידיעה האינסופית של הא-ל. ניתן לחוש בכך בברירת המילים והביטויים של הרמב"ן (שם): "…שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו, עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד…". אנשים רבים מזהים ומכירים את א-להיהם דרך פריצתו את גדרי העולם, דרך מה שקרוי "התגלות": ההתגלות בהר סיני, בניסים, בנבואות. תפיסת הא-להות המתגבשת בעקבות כך היא תפיסה של א-ל עושה כול, יכול כול, יודע, חזק במובן פנימי, שולט. קרבת א-להים בהקשר זה היא היכולת להכיר, לחוש, את אותה המוחלטות, ולעתים אף להתבטל בתוכה. זו תפיסה המנציחה את הפער שבין בורא לנברא, שכן כל חשיפת טפח של עתיד אינה אלא בבחינת הודאה בכיסוי טפחיים. כל זרזיף של אור הוודאות אינו אלא סימן ושובל למסך החשוך, לעיוורון האדם.

הא-ל המשחרר

ייתכן שרש"י, בפירושו על התמימות, מעוניין להאיר פן נוסף ולהצביע על סגנון אחר של קשר אדם-א-ל: ההתרכזות בתוך ההווה, ההתנתקות מצפיית העתידות, משאירה את האדם בעולם של בחירה ושל התגלות רצון. האדם מופתע כל יום מחדש. הוא מנסה לקשר כל רגע מחדש למקורו, הוא נפגש עם החיים ולא רק עסוק בהתכוננות אליהם. כך גם הא-להות המתגלה בתוך ראי החוויה: מתגלה הפן החופשי של הא-להות, המתחדש, הבוחר, המשחרר… אדם שלא מתרכז בא-להים כ"יודע" מסוגל לחזות בנוכחותו של הרצון הא-להי.

כדי להיות "איש א-להים" בדרכו של רש"י אין צורך להכיר באותה ידיעה חיצונית אבסולוטית. על מנת להיות "עמו ולחלקו" יש "לצפות לו", ול"קבל בתמימות". לא לנסות להתדמות אל הא-ל בידיעתו המוחלטת, אלא לצפות לבורא בתוך ההתרחשות, להתהלך לפניו בתוך ההווה, בחוסר הידיעה, בבחירה הנתונה. הידמה לבורא בחופשיותו, ביכולת ההשתנות, באמון שהוא נותן. אל תבקש להצטרף אל תסריט מכוון ומוחצן, מרובע ומקובע, צרף את ה' אל ספקותיך, אל המעשה הלא משוחד. התמים. 

בכל רגע ניתן להגיע לעולמות של ידיעה או לעולמות של בחירה. לעולם שמשווע נואשות לרמזים, תחזיות, מוחלטות, או לעולם שבו בא לידי ביטוי מכלול של אישיות ויטאלית, פעימת לב, עולם שמתוך התעצמותו והתפתחותו מסופר הרגע הבא, נולד עוד רגע.  

גם בתהליכי בחירה והכרעה ניתן להבחין בין שני אופנים שונים: יש בחירה בין "טוב" ל"רע"- בחירה שעומדת בצל הידיעה ומקבלת השראה מכוחה. יש אמת אחת נכונה שנמצאת אי שם, שאליה מנסים לקלוע, שאותה מנסים לתפוס. אך יש גם בחירה שאין לנגד פניה "נכון" או "לא נכון" אובייקטיביים, ידועים מראש. בחירה בין טוב לטוב, בחירה שלא מנסה לשאול רק "מה יותר נכון", ו"מה כתוב למעלה", אלא מביאה לידי ביטוי רצון וחופש. אפשר כך, אפשר אחרת, התוצאה פחות חשובה. רגע הבחירה, עצם תהליך הבחירה, הם הנקודה המכוננת, הם ההווה בהתגלמותו.

לעתים האדם מנסה להתעלם מקיומה של בחירה מעין זו ומניח את כל ההתלבטויות בתוך סוגריים גדולים של ידיעה. לגישה זו יכולות להיות גם השלכות מעשיות יותר כמו חיפוש אובססיבי של "פתרון הבעיה" דרך מקורות שנתפסים כאובייקטיביים בעיני האדם, שנושאים עמם משהו מן האופי הנבואי. האם גישה זו הינה הרכנת ראש תמימה בפני האמת ה-אלהית או שמא היא מרחיקה את האדם מן התמימות?…

"אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו…  אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו שעה עומדת לו…" (נדרים דף ל"ב).

לא מדובר כאן בגמול חיצוני שהתמים זוכה לו, גם לא במידה כנגד מידה שהיא תוצאת שיפוט מאוחר של המעשים. התנועה פשוטה היא, מינה ובה: הקב"ה "מתמים" עם התמים כי זהו הדבר שהתמים רואה בו, בא-להים – את גילויי התמימות, החירות, ההתחדשות. "השעה עומדת" לתמים כי התמים מונח בתוך ההווה, כי הוא חי את השעה, הוא אינו חרד ואינו נס מפניו של ההווה. הרי זה בלתי אפשרי שהשעה, שההווה, יבגדו בתמים.

התמימות, כפי שהיא עולה בציור זה, דרך פירושו של רש"י, היא הניסיון להיות בן אדם המתהלך עם ה' הבוחר: להצליח להכיל את הפתעות הרגע, לבחור, "לקבל" במקום לקחת, "לצפות" במקום לדרוש. התמימות היא כעין מרקע ולבוש להשתקפות והתראות של תמימות עמוקה ועליונה, של חירות ורצון גולמיים, טהורים. דווקא אז, אומר רש"י, מתגלה פן א-להי חדש באדם, דווקא אז מתרחשת ההתאחדות – "עמו ולחלקו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

לא אשם, אחראי / ינאי ד' לוין (לפרשת שופטים)

 

פרשת עגלה ערופה איננה באה לתלות אשמה באיש אלא להטיל את האחריות על מי שהרצח נעשה בתחומו. מצווה שהיא מבוא לתפיסה החברתית של התורה

המשך הרשומה

מה רוצים מהחזיר? / עמוס רובין (לפרשת ראה)

 

סקירה קצרה על הרתיעה היהודית מה'דבר האחר'

המשך הרשומה

לא נידחת, כנענית / יאיר שאג (לפרשת ראה)

 

ההקשר של פרשת עיר הנידחת מבהיר שלא מדובר כאן במלחמה בסטייה דתית, אלא בהצבת סכר מפני נפילה לרשעת עמי כנען

המשך הרשומה

ממשמעת לשמיעה / אריאל ארליך (לפרשת עקב)

 

בסיני נתבקש העם להקדים את חובת ההבנה לעשייה, אולם יוצאי מצרים שהורגלו לעבדות לא היו מסוגלים לכך. עתה, כשלפניו דור של בני חורין, משה מתקן זאת

המשך הרשומה

אפקט הפחד / עמיצור ברק (לפרשת עקב)

 

לעם ישראל לא היתה סיבה מוצדקת לפחד ממלחמות הכיבוש, ואף על פי כן יודע משה כי פוחד הוא. למיגורו הוא משתמש באסטרטגיות שונות השזורות בנאומו

המשך הרשומה

מנהיג עד יום מותו / אליקים קרומביין (לפרשת ואתחנן)

 

השתקת תחינתו של משה בנזיפה היא דחייה עקרונית של שאיפתו להתנער מן המנהיגות ולתפקד כאדם פרטי

המשך הרשומה

פשרה של תחינה / ניסן אררט

 

'ואתחנן' מורה לא על בקשה נואשת, אלא על שתיקה. עיון לשוני-מקראי מפתיע

המשך הרשומה

ספר דברים באספקלריית המבנה המעגלי / אהרן שטכלברג

 

ניתוח סגנוני של ספר דברים מעלה קווים משותפים לשלוש החטיבות הגדולות שמהן הוא מורכב. הבנת המבנה היא מפתח לפרשנות נכונה

המשך הרשומה

הארץ המובטחת לעמים רבים / יאיר טיקטין (לפרשת דברים)

 

גבולות ההבטחה שזכה לה אברהם מעולם לא נכבשו על ידי בני ישראל, בגלל שורה של בריתות והכרעות המעידות שה' ייעד את הנחלה הרחבה הזו גם לבני דודים ואחיינים

המשך הרשומה

חנה וסע / רוני נוימן (לפרשת מסעי)

 

דרכה של התורה לציין את חניות בני ישראל לצד נסיעותיהם במדבר מלמדת פרק בחשיבות העצירה וההתכנסות במהלך תנועת החיים  

המשך הרשומה

המלחמה האחרונה / עידו פכטר (לפרשת מטות)

 

מלחמת מדיין שונה מכל המלחמות המוכרות לנו, והיא חתומה בחותם המחויבות האישית של משה לביצועה, טרם ייאסף אל עמיו. עיון מחודש בפשוטו של מקרא

המשך הרשומה

מן המעשה ולחוץ / מתן צור (לפרשת פינחס)

 

הקנאות היא היחלצות הכרחית, אך אין לומדים ממנה על דרכה של תורה, שהיא תורת רחמים וחסד ושלום. בשורה של מקומות אנו לומדים להיזהר מהשלכות המעשה על העולם הפנימי

המשך הרשומה

הרצון מול הכישוף / ינאי ד' לוין (לפרשת בלק)

 

קוראי התורה מתבקשים להפנים את מה שבלק מלך מואב כלל לא יכול להבין: המאגיה שולטת רק בתמונת עולם אלילית, לא במציאות

המשך הרשומה

משפט העמים / יצחק אלדרור (לפרשת חוקת)

 

ציטוט דברי המושלים בתורה מעיד על הרצון לבסס את כיבוש הארץ מתוך התייחסות לעמים החיים במרחב ולנורמות הבינלאומיות. המזרח התיכון החדש שכונן סיחון שינה את מסלול הכיבוש העברי

המשך הרשומה

על שערות וקרחות / דוד צוראל (לפרשת קרח)

 

מדרש חכמים על נשותיהם של און בן פלת וקרח מעניק לסיפור עומק ותולה הכל בנקודת ההתייחסות. בין שער לשער

המשך הרשומה

לבו החי של כלב / אורי וייל (לפרשת שלח לך)

 

האמת הגדולה הבוערת בלבו של כלב אינה טרודה בראיית ההשתקפות המועדת לכזב של המציאות. לצד הכוח הגדול, יש בדרך זו חיסרון שאינו מאפשר לה להנהיג באמת

המשך הרשומה

לא מוותר על איש / עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) (לפרשת בהעלותך)

 

תשובתו של משה ליהושע – 'מי ייתן כל עם ה' נביאים' – היא יסוד עקבי בגישתו של האדם הגדול הזה, שכמעט נשבר מקטנותו של העם אך בה בשעה מסר נפשו כדי שהתורה תהיה שייכת לכול

המשך הרשומה

פרשת סוטה: אורדיאל / מאיר בר-אילן (לפרשת נשא)

 

התבוננות מזווית אחרת על טקס השקיית הסוטה חושפת פרוצדורה מקובלת מן הזמן הקדום, שבה העבריין עומד בפני מבחן א-לוהי להוכחת אשמתו או חפותו. קריאה חדשה

המשך הרשומה

מדבר, הר ומדבר / משה כהן (במדבר)

 

לאחר חומש ויקרא, שבו מילת המפתח הייתה 'הר סיני', אנו פותחים את החומש של המדבר – זה שנזכר עוד בחומש שמות. על סדרם של האוניברסלי, האישי והלאומי בתורה

המשך הרשומה

בין תוכחה לתוכחה / יצחק אלדרור

 

פרק האיומים הנלווה לברית מטרים את ההיסטוריה היהודית של חורבנות בית  ראשון ובית שני, על הדגשים השונים שבחטא ושבעונש. בין 'בחוקותי' ל'כי תבוא'

המשך הרשומה

לאזן בין שני ה'למכים' / אורי וייל (לפרשת בהר)

 

מצוות השמיטה והיובל נועדו להעניק לעולם את אותו איזון שהיה חסר בו בדורות שלפני המבול. על שביעיות בדורות בראשית ועל האיזון שבין חורבן ליצירה

המשך הרשומה

"ממחרת השבת" – עיון מחודש / חיים בורגנסקי (לפרשת אמור)

 

מבט אל מערכות הזמנים השונות שבתורה כמו גם אל נוסח פרשת המועדים בפרשתנו מציע הסבר לפרשנותם של חז"ל, שקישרו את ספירת העומר ואת חג השבועות אל חג המצות שלא כפשטי המקראות

המשך הרשומה

סוד היחיד והיחד / עינת רמון (לפרשת קדושים)

 

משמעותה של תביעת הקדושה היא הכרת הנבדלוּת שבין האיש והאישה כתנאי מקדים להזדקקות ההדדית, במקום שוויון שסופו קנאה. על שאלות מגדריות ועל דרכה של ההלכה

המשך הרשומה

בקרבתם / רון פכטר (לפרשת אחרי-מות)

 

פרשתנו מתארת את חטא נדב ואביהוא בדרך שונה משאר שלושת המקומות שבהם מופיע החטא בתורה. המסר הטמון בחזרות ובייחוד הוא הכרחיות הריחוק מן האינסופי

המשך הרשומה