חלקה של הציונות הרביזיוניסטית, שנגרע מעט מההיסטוריוגרפיה הישראלית, מתמלא לאחרונה על ידי חיבורים חדשים וביניהם מחקר על שנותיה המכריעות של התנועה

המשך הרשומה ←

 תולדותיו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון והמצביא היהודי, מסופרות מנקודת ראות שונה מהמקובל. מה שיכול היה להיות מרתק לולא היה חובבני

המשך הרשומה ←

 מסע טרמפים ברחבי ארץ ישראל מוביל את המחבר למפגש עם דמויות ומצבים ובעיקר עם עצמו

המשך הרשומה ←

לקראת רבנות במימון קהילתי / ראובן קרוגר

 לא ניתן להציע שינויים במבנה הרבנות מבלי לתת את הדעת על תקצובה. קהילות חו"ל יכולות לשמש מודל   

הדיון המלומד שהתנהל מעל דפים אלו בנושא הרבנות התאפיין בכנותם המרשימה של כל אחד מן הכותבים וברצונם לחולל שינוי של ממש בחיי הדת בחברה הישראלית. לא פחות מרשימה היא שתיקתם המוחלטת בנושא התקציבי. האם מישהו מהם נתן את הדעת על ההשלכות הכלכליות של עצותיהם הנכבדות? האותיות "כ-ס-ף" לא נפלטו מקולמוסם. הדרישות שהרבנות תעבור "הסבה מנטלית" (הרב ריסקין) או שהציבור הישראלי יגלה "מעורבות ושותפות בעולם הדתי" (הרב אילעאי עופרן) הן הצהרות יפות וראויות, אך בשל העדר מענה כלכלי נמצא שהן דלות וחסרות מיקוד כבסיס למדיניות ציבורית יישומית.

התורה עצמה איננה מהססת לעסוק בנושאים כלכליים וארגוניים מובהקים לצדו של חזון חברתי גדול. את לוחות הברית קיבלנו בהר סיני לאחר קבלת ייעוץ ארגוני מכהן מדיין, ומפרשת תרומה והלאה מדווחת התורה עד השקל האחרון על תוצאות המגבית הציבורית שפנתה ללבו ולכיסו של כל חבר בקהילה. שיטה זו של מימון צורכי הדת באופן וולונטרי על ידי כלל חברי הקהילה התפשטה בכל ארצות תבל חוץ מבמדינת ישראל. בכל העדות ובכל הזמנים, הבינו היהודים שהקמת פלטפורמה ארגונית המאפשרת השתייכות קהילתית כרוכה במחויבות כלכלית. רק במדינת היהודים הפסיקו היהודים לשלם ישירות עבור שירותי הדת. במקום לבנות מערכת שנשענת על נדיבות הלב מחד ועל מחויבות קהילתית מאידך, העברנו את סמכויות הקהילה ואחריותה לשלטון המרכזי ושלוחיו, עם כל התוצאות העלובות שעליהן קוננו הכותבים.  

קרן מסייעת

לפני כעשרים שנה, החלו להופיע סימנים ראשונים של שינוי בריכוזי התיישבות של עולים חדשים (בעיקר אנגלו-סקסים) כמו רעננה ובית שמש. אנשים אשר הכירו את התרבות הקהילתית מחוץ לארץ, ואשר תשלום מסי חבר למימון אחזקתה של הקהילה – ובכללה משכורתו של הרב – נראה בעיניהם כדבר טבעי, העתיקו את השיטה לארץ יחד עם השינויים המתבקשים. כך למשל הם קבעו שהמשרה תהיה משרה חלקית, בניגוד למקובל בחוץ לארץ שם הרב מועסק במשרה מליאה.

בינואר 2007 הקימה עמותת "לקראת שליחות" (גילוי נאות: הכותב מכהן כמנכ"ל העמותה) "קרן הזנק" על מנת לשבור את המחסום התרבותי בעניין ולהאיץ את התהליך למיסוד רבנות קהילתית עצמאית. מאז חתמו ארבע עשרה קהילות על הסכמי שיתוף פעולה, מרמת הגולן עד עוטף עזה.

הסיוע מבוסס על "מאצ'ינג" לאורך שלוש שנים, שבהן חלקה של הקרן הולך ופוחת וחלקה של הקהילה הולך ועולה. המטרה היא להבטיח לרב הכנסה משלימה מכובדת של כ-5,000 שקלים ברוטו עבור משרה חלקית. מהשנה הרביעית ואילך, לאחר שתרומתו של הרב לקהילה הוכחה, הקהילה כבר בשלה לשאת את משא הרבנות באופן עצמאי. העלות המשוערת לחבר קהילה בסוף התהליך, בקהילה ממוצעת בת מאה משפחות, לא עולה על סכום של 100 שקלים לחודש (קצת יותר מההוצאה החודשית על עיתון מקור ראשון במהדורת שבת!). בשיטה זו הושקעו בחמש השנים האחרונות למעלה מ- 1,000,000 ש"ח על ידי חברי קהילות בארץ למימון איכות חייהם הקהילתית והתורנית!

תוכנית זו הינה 'פיילוט' שנועד לשכנע עוד ועוד קהילות להשקיע ברבנות הקהילתית. התוכנית נשענת נכון לעכשיו על כספים פילנתרופיים שגויסו למען מטרה זו. בטווח הרחוק יותר, ייתכן שיש מקום לבחון את העברת המימון המסייע לרשויות המדינה כדי שזו תעודד מעין "הפרטה" של הרבנות תוך עידוד הקמתן של קהילות עצמאיות ברחבי הארץ.

אימוץ הדגם הגלותי

האנטי-תזה לרבנות מרוכזת ומרחיקה היא קהילה מקומית מקרבת. אחינו בגולה הוכיחו שניתן להקים בית כנסת שיהווה אבן שואבת לציבור הרחב, בית יוצר לזהות יהודית, תוך לקיחת אחריות על בחירת הרב באופן שיהלום את צרכי הקהילה. זאת, מבלי להתעלם מהמשמעויות הכלכליות של ההחלטה – "כל איש אשר ידבנו לבו". באותו אופן, בית כנסת קהילתי פתוח ומזמין תוצרת כחול-לבן יכול להיות בית יוצר לזהות יהודית-ישראלית.

הגמרא במסכת מגילה (כא ע"א) קובעת ש"עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בארץ ישראל". ככל הנראה הגמרא אינה מתכוונת לסופת טורנדו שתעקור ממקומם את רהיטי בית הכנסת ותטלטל אותם במרומים לארץ, אלא לתהליך פרוזאי יותר של שינוי חברתי-תרבותי-כלכלי, שבו הפן המכיל והרב-גוני של בית כנסת בגולה, בהנהגתו של רב מוכשר ומסור, נעקר ונשתל בזהירות ובהתאמה באדמת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

בארץ ישראל לא קם העם היהודי / מוטי קרפל

ברקע טיעוניו של בן גוריון לקדמות ישראל בארצו עמדו תפיסותיו האירופאיות שהאדירו את המולדת וראו בעם היהודי תוצר היסטורי. זה לא מה שהמסורת היהודית טוענת

מאמרה של מתיה קם הביא לפנינו את "עיוניו המחודשים" של בן גוריון בנושא יציאת מצרים. לפי בן גוריון, ביציאת מצרים לא השתתף העם העברי כולו. היו אלה "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר". יתר העם העברי נשאר לדעתו בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען. אינני רואה עצמי בר סמכא בענייני תנ"ך, כך שלא אוכל להיענות להזמנתו של בן גוריון (ולהזמנת מתיה קם) לנסות לחלוק על פרשנותו, אבל על מגמתו בפרשנות זו אוכל להעיר דבר או שניים.

פרשנותו של בן גוריון מחזירה אותנו למעשה לפתיחתה של "מגילת העצמאות", שבה קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה המסורתית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי…". כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים) במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. ארץ ישראל לפיכך איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד.

אלא שתפיסה זו של העם העברי לא התאימה כמובן לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון הייתה זו האירופאית, שלפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית והגדרה עצמית כעם. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא בעל ייעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת. ועוד: לפי התפיסה האירופית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו. העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד. וכך משתנית זהותו של העם ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להוכיח – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי תבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם" כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת" האירופית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ הייתה חשובה לבן גוריון. הוא כמובן לא יכול היה לבסס אותה על הצו והייעוד הא-לוהיים, ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופית נתפסת היום כ"קהילות מדומיינות". גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם עובדה זאת. למרבה המזל, לנו, בניגוד לאירופים, יש תפיסה שונה שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

נמצא שפרשנותו של בן גוריון לסיפור יציאת מצרים איננה פרשנות תנ"כית אלא אידיאולוגית. לא על פרשני המקרא המסורתיים הוא חולק, אלא על המסורת היהודית כולה, מאברהם אבינו דרך משה והרמב"ם – כולל כל הנביאים, שאותם הוא מגייס ל"עיטור" מגילת העצמאות – ועד כל שאר גדולי ישראל וקטניו, עד ימינו אלה.

ממילא מובן שגם מגילת העצמאות הבן גוריונית, שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת – רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. אבל גם בזה עדיין קשה לרובנו להודות.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 דבריו של השל נשמעים כאילו נאמרו היום, בהקשרים האקטואליים של שוועה לצדק חברתי ולשילוב של רוחניות דתית ותביעה מוסרית. הגותו מוצעת כעת גם לחברה הישראלית

המשך הרשומה ←

יוצרו של 'טינטין', גיבור הקומיקס החשוב ביותר שנוצר באירופה, טייל איתו ברחבי העולם כשהוא נסמך על ידיעות מכלי שני וגם על דעות קדומות. על אלה שילם ביוקר – כמו גם על ההצלחה עצמה

המשך הרשומה ←

הדגש שניתן במגילה על כך שהיהודים לא שלחו ידיהם בביזה רומז לכישלון הרוח הגלותית של אותו דור, שלא אזר אומץ לסיים את המלחמה ולעלות ארצה  

המשך הרשומה ←

 א.

מרדכי ואסתר כותבים את אגרת הפורים, ארנט דה-גלדר, 1685

"הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (אסתר ג, טו). ומי ידע סודה של אותה מבוכה? זה מרדכי, שנאמר: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וגו'" (שם ד, א). ומה מילת "כל" כאן? מלמד שלא את המעטפת בלבד ידע מרדכי, שהיא הגלויה וידועה לעין כול, כי אם גם את התוך.

שיש המתרגש ובא על העולם לבוש בגלימה אחת ורק הנכנס בחדריו רואה את הכתונת שתחתיה. ומדוע דווקא מרדכי הוא שידע? שעליו נאמר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם ב, ה-ו). אל תקרי נבוכדנצר, אלא נבוכה דנצר, ואיכא דאמרי: מבוכה דנצר.

תא חזי, שמתוך שהגלה מרדכי על ידי נבוכדנצר, הבין את אותה מבוכה של "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". שנצר נבוכדנצר את המבוכה שהועיד לישראל, ושמרהּ עד התבשלה היטב. עד יבוא היום בו תוכל לשמחו כשמח יין ישן לבב אנוש, שיין – ככל שעובר הזמן משתבח, והבקיא ימתין.

ב.

ומהי אותה מבוכה? ומהי שאליה נכסף נבוכדנצר והחכים להמתין ולנצור?

כבר אמרו רבותינו במכילתא (בשלח פרשה א): "'ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ' – אין נבוכים אלא מטורפים שנאמר: 'מה נאנחה בהמה נבוכה וגו" (יואל א). וּודאי התכוונו רבותינו למטורפים מלשון הטורף את קלפיו: כשם שזה מבלבלן זה בזה, עד כי אין הזוכר לגבי האחד מהיכן בא ולגבי רעהו לאן הולך – כך השרוי במבוכה אין יודע מקורו היכן ולאן מועדות פניו.

ובא המשך המדרש ומחזק את הדברים: "ד"א  'נבוכים' – אין נבוכין אלא מעורבבין שנא' 'והמלך והמן ישבו לשתות וגו'". שהערבוב כמוהו כטריפה, ומכל מקום בערבוב ובטירוף נעוצה המבוכה. וזה סוד גלות נבוכדנצר, שהועיד להם לישראל להיטרף ולהתערבב בין העמים, עד כי לא יזכור האחד מאין בא ולהיכן מועדות פניו, ולפני מי עתיד הוא ליתן דין וחשבון.

זהו שאמר ר' מנחם מנדל שניאורסון בספרו תורת מנחם: "שכן הוא גם הפירוש דבלילה ההוא, שהלילה דגלות הוא באופן ההוא הסתר, היינו שאין מרגישים שהגלות הוא לילה וחושך, שָֹמִים חושך לאור". שכשהאדם רחוק מעצמו ובוכה – סימן הוא לו כי עודנו מחובר בשורשו, ושוזר לו הבכי חוט להיאחז בו ולצאת מן המצר. אלא שכשהאדם רחוק מעצמו וצוחק – סכנתו גדולה לאין שיעור.

וקול הצחוק של הצוחק בגלותו – כמוהו כבכי הנורא בבכיות, והשמיים בוכים עמו במסתרים. ומלכו של עולם מתגעגע לכלתו שפנתה לה ממנו ומצחקת.

וצחוק זה בידור הוא, שבפיזור גרעינו. שמן הערבוב והטירוף נובע, צחוק מבוכה.

וצחוק זה אין צחוק של זיווג הוא. כי יש צחוק של זיווג, כזה שצחקה שרה, וכזה שצחק אברהם, כזה שצחקו רבקה ויצחק, וכזה שצחק כל אחד מאיתנו ברגעים – צחוק זה צחוק של כינוס הוא, של ליכוד והתלכדות, כקול פכפוכם של המים הנקווים יחד למקווה אחד. ויש צחוק אחר, אולי כזה שציחק ישמעאל – צחוק של הרחקה והתרחקות, צחוק שמהבלו מתפזרים זרעוני העולם הלאה, כזרע לבטלה.

צחוק מבוכה צחקה גלות נבוכדנצר. ואישה נבוכה אסורה על בעלה. ייחוד יכול להתקיים רק כאשר יודע הגבר מקומו ויודעת האישה מקומה, יודע הוא מי הוא, ויודעת היא מי היא, ופונים בדיוק זה אל בדיוק זו. וכדי להתוודע אל הדיוק שלקראת הייחוד בודקת היא ובודקת, ומתגעגע הוא ומתגעגע. ועד שאינה יודעת – בחזקת נידה היא. ואמרו הפוסקים: "ובימים שלאחר כן שהיא נבוכה בהם ואין לה בהן חזקת טהרה אסורה לבעלה" (קיצור שו"ע סימן קנד).

ג.

וכן היו ישראל בימי מרדכי ואסתר, שנתערבבו יתר על המידה במקומם, אשר לא מקומם הוא. ועל זה נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה", ומפרש רש"י: "היהודים שבה". אם ליהודים דווקא כיוון הכתוב, מדוע נאמר "והעיר שושן" ולא "ויהודי שושן"? כדקאמרנא, שהפכו היהודים בליל אחד עם העיר שושן כולה, נבוכו בתוכה, נטרפו.

ואומר ר' יצחק אבוהב בספר מנורת המאור: "האור שושן היתה נבוכה נפש יהודה שככה" (שם, הקדמה לנפש יהודה). שאם אור נבכי הנפש לִמבוך המבוכה נקלע – שוקע שורש יהודה.

וידע מרדכי, "ומרדכי ידע", וידע שצריך להציל מרוע הגזרה, וידע שצריך לבתר את היהודים מתוך העיר, וזהו סוד "וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר", שנאמר: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (ד, א). שאף על פי שהגלה מרדכי עם גלות נבוכדנצר, "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה".

ויש המלעיזים, ויאמרו שעד ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – שלום היה ליהודים תחת אחשוורוש, שם "מדינה ומדינה ככתבה" ו"עם ועם כלשונו" (א, כב). והיה מרדכי כקוץ אשר הקפיץ הכבשה מרבצה. ולא כך הוא. כי דווקא בפריעת השקט, בא מרדכי להזכיר לישראל כי ישראל הוא. להצילו מן המבוכה. לגאלו מנבוכדנצר בתוך גלותו.

 "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י, ג). ואל תקרי "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹש", אלא "משַׁנה למלך אחשוורוש", שבשינוי ובהבדל ובייחוד – רזא דמהימנותא.

מדרש זה עתיד להופיע בדרשוני – מדרשי נשים, כרך ב'. לשליחת מדרשים נוספים: dirshuni@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 המסכות שאנו עוטים עלינו בפורים אינן רק ביטוי לשמחת החג, אלא המשך למסורת ארוכה: ר' נחמן, אסתר המלכה, יעקב אבינו ואפילו הקב"ה – כולם מתחפשים. כשהפנימיות היא מן הטוב, התחפושת החיצונית מביאה לגילוי פנימי עמוק

המשך הרשומה ←

 עיון מחודש במדרש באמצעות ביטויים בני זמננו חושף את המניע העמוק לנפילתו של המן. סופו של שיגעון גדלות  

המשך הרשומה ←

  בנאום הגנה-התקפה מסביר המן את הבעייתיות שבהתנהגות מרדכי, ובתפיסות זרעו עד היום. רשות הדיבור לצורר

המשך הרשומה ←

יהורם בן מאיר – שהכול הכירוהו כפּיצ'י – נפטר לא מכבר. כמעט שנתיים עברו מיום שהלך לבית עולמו. האיש החי הזה, שמת בשנתו הס"ט, לא הניח את העט עת שכב על ערש דווי ומיטתו מונחת בין הכא להתם, וביקש לגעת, למולל מעט מן הרגעים הללו שאין מהם מילים.

אל מול שעון החול ההולך ואוזל ביקש איש הארץ המאיר להביא. האיש שרעה צאן בצעירותו עם חליל רועים, נמשך אחר ניגוני החסידים והולך עם עדריו עד כפר חב"ד, שבבגרותו הקים מיד לאחר מלחמת ששת הימים את הר גילה ונטה שם אוהלו, שמאוחר יותר היה מראשי מעלֵי יהודי אתיופיה לארץ ותמיד היה משורר ואיש-פלא שהקפיד להלך, כולל בימי שלג, במכנסיים קצרים – ביקש להביא עוד משהו מעצמו אל העולם שכה אהב, להביא משהו מזה העולם אל לבו הרחב כאולם. הוא כתב, חקק וגלף את הרגעים האחרונים בטרם אסיפה והוא בביתו ותחתיו פרושה ונדחקת לה ירושלים, וחלקם כבר נכתבו בבית החולים ותחת השיר ציין את מקומו וזמנו ונפשו – 'הדסה'.

והוא ידע שמותו דוחק על הדלת, צובא על החלונות, פורע כבר את הווילונות הנאים וכבר חייו בגילוי אישי-פואטי נדיר עוברים לו מנגד, במעבר אחרון. והוא, חציו בתחתונים וחציו כבר אצל העליונים; "אדם שירה". לפני למעלה מארבע שנים (גיליון פרשת מקץ, תשס"ח) ערכתי על גבי מוסף זה ראיון איתו. מה הייחוד בשירתך, שאלתי אותו. וזו איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר עבור אדם כותב; משהו כמו לבקש לגעת בגלעין הסוד הפנימי – תגיד לי מי אתה. אבל פיצ'י לא הותיר את השאלה תלויה לה על אחד האורנים בחורשה הסמוכה לרמת רחל, חורשה אהובה שבה טיילנו אז יחד ובה שאלתי אותו. וכך השיב לי:

שירתי משתמשת בנופי הארץ, ומילותיה מתכתבות עם המקורות. מה שחשוב לי בשירה הוא להצליח להפתיע את עצמי. כפי שלאה גולדברג ביקשה לבל יהא יומה הרגל, כך אני מתפלל על שירי, ואני מבקש לקום בכל בוקר עם שיר חדש, ללא מירכאות. שהשיר לא יהפוך למלאכה ושתמיד יישאר בו הריגוש. השירה עבורי היא תפילה, דרכה אני פונה לא-לוהיי.  

כאן מובאים כמה שירים מן המסמך הנוגע כל-כך, האינטימי, הבא אל הלב ואינו מניח לו, מהשירים המפתיעים הללו. מהשירים שלו הקרובים לתפילה שקטה, נינוחה, מלאת אדמה ומצויצת בשין השורקת שלו (ולכו אל שירותי המרשתת, ובקשו אותו ביו-טיוב קורא שירה בחיק בטבע, וראו נא תפילה ופנייתו שלו אל העולם, אל א-לוהיו).

ויש משהו מרטיט במתנה הזאת המגיעה ועולה לאחר הליכתו של אדם. בין אם זה מחזור ספון בכתב יד של רמח"ל, מגילת סתרים משל ר' נחמן או מחברת שירים של פיצ'י – משהו בשליחה הזאת מן המתים מצליח לתהות על הגבול הנחרץ והמובן מאליו שבין סוף להתחלה ומותיר את הנפש אל מול הדבר הזה שכבר אינו חיים וכבר איננו מוות. השירים כולם מתוך ספר שיריו 'שירים מחיים רבים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'קשב לשירה'.