קטגוריה: גיליון תצווה (זכור) תשע"ב – 760

כשהאצ"ל ניסה להשתלט על בית"ר / דניאל רוזנברג

 

 חלקה של הציונות הרביזיוניסטית, שנגרע מעט מההיסטוריוגרפיה הישראלית, מתמלא לאחרונה על ידי חיבורים חדשים וביניהם מחקר על שנותיה המכריעות של התנועה

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

יוספוס – לא מה שידעתם / חבצלת פרבר

 

 תולדותיו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון והמצביא היהודי, מסופרות מנקודת ראות שונה מהמקובל. מה שיכול היה להיות מרתק לולא היה חובבני

המשך הרשומה

אהבה לפרפר, לשמיכה ולחלון / חגית גרוסמן

 

 קיומם של כל יצור חי, וגם צומח או דומם, חיוני בעולמה של המשוררת, שבכוח הדמיון, החמלה והאהבה מעניקה להם ביטוי פיוטי וסודי

המשך הרשומה

מדריך הטרמפיסט למשתחרר / עמיחי חסון

 

 מסע טרמפים ברחבי ארץ ישראל מוביל את המחבר למפגש עם דמויות ומצבים ובעיקר עם עצמו

המשך הרשומה

בתגובה ל'עין תחת עין – ממון, בפשט' מאת מתן גרינגר, גיליון פרשת משפטים

 

עקרו את המקרא / צבי יניר

 בניגוד לעמדה הרווחת כיום נראה שההלכה הקדומה הייתה 'עין תחת עין – ממש'. חכמים הם שהפכו אותה לתשלומי ממון

במאמרו טוען גרינגר שמקובל להציג את ההלכה 'עין תחת עין – ממון' כהלכה שעוקרת מקרא אלא שלא כך סבר הרמב"ם כמבואר בספרו היד החזקה. על כך יש להעיר שהרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מא) כותב להפך ממה שכתב ביד החזקה:

"ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים".

הנה כי כן, הרמב"ם כותב מפורשות שהפסוקים מתפרשים במשמעם הפשוט ורק התלמוד פירש אותם כממון (דבריו ביד החזקה אכן צריכים עיון. רק נעיר שהרמב"ם בעצמו רמז בדברים שלעיל למשהו שהוא מוכן לאומרו רק פנים בפנים…).

עוד יש לתמוה על הקביעה של גרינגר שמקובל להציג את פירוש חז"ל בסוגיה זו כהלכה שעוקרת מקרא. הלוואי והמציאות הייתה כפי שהוא מתארה. מהרושם שלי נראה שהיא דווקא הפוכה. "עולם התורה" לגווניו מתעקש לטעון שחז"ל כיוונו לפשוטו של מקרא, כפי שטוען בסופו של דבר גרינגר במאמרו.

גם הקביעה שחז"ל הכריעו ש'עין תחת עין – ממון' אינה מדויקת כלל וכלל. בחז"ל מובאת דעה מפורשת של רבי אליעזר בן הורקנוס שסובר שהלכה למעשה "עין תחת עין" – ממש! כך מובא במכילתא (משפטים פרשה ח):

"…רבי אליעזר אומר, עין תחת עין, שומע אני בין מתכוין בין שאינו מתכוין אינו משלם אלא ממון, והרי הכתוב מוציא המתכוון לעשות בו מום שאינו משלם אלא [ממש]".

יש שניסו לפרש את המכילתא אחרת מכפי שפירשנו אך מהבבלי (בבא קמא פד ע"א) מוכח שחכמים הכירו את דעת רבי אליעזר במובנה הפשוט: "תניא, ר"א אומר: עין תחת עין – ממש. ממש סלקא דעתך? רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי?…". אמנם הבבלי דוחה בצורה מגמתית את המחשבה שדעת רבי אליעזר הורקנוס היא 'ממש' (וכי יעלה על הדעת שהוא חולק על כל התנאים?….) אך להערכתי דעת רבי אליעזר בן הורקנוס משקפת את ההלכה הקדומה בנושא. מדורו של ר"א ואילך חז"ל הגיעו למסקנה שהלכה זו בעייתית בישום שלה (כפי שהבבלי שם מאריך. לדוגמה, מה יהיה הדין כשהחובל היה בעל עין אחת, האם נוציא את עינו ונהפכו לעיוור גמור?!), ולכן עקרו אותה ופירשו 'ממון'. כדי לייצב את ההלכה החדשה עשו כל מה שאפשר כדי להשכיח את ההלכה הקדומה.

תולדה של רצח

בעניין עקרוני אחד אני מסכים עם גרינגר. צריך מאוד להיזהר מלחשוב שפשט התורה הוא הפירוש הראשון שעולה בראש כשקוראים את הפסוקים. ודאי שהגדרת הפשט היא רצינית יותר ומצריכה בדיקה מעמיקה של ההקשר, כפי שניסה לעשות גרינגר, אך לדעתי הוא טעה בניתוח הדברים. כדי לבאר את דעתי אחזור בקצרה על טענותיו הפרשניות של הכותב.

לדבר גרינגר התורה קשרה בין המצוות שבפרשת משפטים ובין עשרת הדיברות שבפרשת יתרו בדרך של מעין כלל ופרט או בניין אב. יש קבוצת דינים שהיא חריגה ואינה שייכת לכלל זה היות שהדינים שבה אינם קשורים כלל לעניין עניית עדות שקר. לטענתו, המכנה המשותף של קבוצה זו הוא 'הוראות מעשיות לבית הדין'. בתוך קבוצה זו מובא גם החובל. בפסוקי החובל יש שני כתובים המכחישים זה את זה. מצד אחד "עין תחת עין", משמע לכאורה ממש, אך מצד שני נאמר בפסוק אחר "רק שבתו יתן ורפא ירפא", ומשמע שמי שחובל חייב רק תשלום ממוני. את ההכרעה בין שני הכתובים המכחישים יש לעשות לדבריו על פי המידה של 'דבר הלמד מעניינו', ומאחר שכל ההוראות לבית הדין באותה קבוצת דינים עוסקות בממון, ממילא נמצא ש'עין תחת עין' פירושו ממון.

על דברים אלה אעיר בשתיים. ראשית, לדעתי אין כאן כלל שני פסוקים המכחישים זה את זה. עונש הממון שניתן למי שמכה את רעהו –"רק שבתו יתן ורפא ירפא" – חל במקרה שהנזק הוא הפיך, ואילו "עין תחת עין" מיושם במקרה שנגרם לאבר נזק בלתי הפיך. אם כך הם הדברים, הרי שאין כאן כתובים המכחישים זה את זה, אלא משלימים זה את זה ומכסים מקרים שונים.

שנית, ייתכן שכל עניין העונש בחבלה לא שייך לקבוצת הדינים החריגה שהציע גרינגר אלא הוא  הרחבה של איסור אחר מעשרת הדיברות, "לא תרצח", שהרי מדובר בפסוקים גם על אפשרות של מיתה ("ולא ימות", בעבד בהמשך "נקם ינקם", בוולדות "ולא יהיה אסון"), ואם כן מידת דבר הלמד מעניינו דווקא מלמדת שעיקר העניין הוא עונש גופני – עונש מוות .

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

בתגובה ל'לא הרבנות אשמה' מאת הרב אילעאי עופרן, גיליון פרשת משפטים

 

לקראת רבנות במימון קהילתי / ראובן קרוגר

 לא ניתן להציע שינויים במבנה הרבנות מבלי לתת את הדעת על תקצובה. קהילות חו"ל יכולות לשמש מודל   

הדיון המלומד שהתנהל מעל דפים אלו בנושא הרבנות התאפיין בכנותם המרשימה של כל אחד מן הכותבים וברצונם לחולל שינוי של ממש בחיי הדת בחברה הישראלית. לא פחות מרשימה היא שתיקתם המוחלטת בנושא התקציבי. האם מישהו מהם נתן את הדעת על ההשלכות הכלכליות של עצותיהם הנכבדות? האותיות "כ-ס-ף" לא נפלטו מקולמוסם. הדרישות שהרבנות תעבור "הסבה מנטלית" (הרב ריסקין) או שהציבור הישראלי יגלה "מעורבות ושותפות בעולם הדתי" (הרב אילעאי עופרן) הן הצהרות יפות וראויות, אך בשל העדר מענה כלכלי נמצא שהן דלות וחסרות מיקוד כבסיס למדיניות ציבורית יישומית.

התורה עצמה איננה מהססת לעסוק בנושאים כלכליים וארגוניים מובהקים לצדו של חזון חברתי גדול. את לוחות הברית קיבלנו בהר סיני לאחר קבלת ייעוץ ארגוני מכהן מדיין, ומפרשת תרומה והלאה מדווחת התורה עד השקל האחרון על תוצאות המגבית הציבורית שפנתה ללבו ולכיסו של כל חבר בקהילה. שיטה זו של מימון צורכי הדת באופן וולונטרי על ידי כלל חברי הקהילה התפשטה בכל ארצות תבל חוץ מבמדינת ישראל. בכל העדות ובכל הזמנים, הבינו היהודים שהקמת פלטפורמה ארגונית המאפשרת השתייכות קהילתית כרוכה במחויבות כלכלית. רק במדינת היהודים הפסיקו היהודים לשלם ישירות עבור שירותי הדת. במקום לבנות מערכת שנשענת על נדיבות הלב מחד ועל מחויבות קהילתית מאידך, העברנו את סמכויות הקהילה ואחריותה לשלטון המרכזי ושלוחיו, עם כל התוצאות העלובות שעליהן קוננו הכותבים.  

קרן מסייעת

לפני כעשרים שנה, החלו להופיע סימנים ראשונים של שינוי בריכוזי התיישבות של עולים חדשים (בעיקר אנגלו-סקסים) כמו רעננה ובית שמש. אנשים אשר הכירו את התרבות הקהילתית מחוץ לארץ, ואשר תשלום מסי חבר למימון אחזקתה של הקהילה – ובכללה משכורתו של הרב – נראה בעיניהם כדבר טבעי, העתיקו את השיטה לארץ יחד עם השינויים המתבקשים. כך למשל הם קבעו שהמשרה תהיה משרה חלקית, בניגוד למקובל בחוץ לארץ שם הרב מועסק במשרה מליאה.

בינואר 2007 הקימה עמותת "לקראת שליחות" (גילוי נאות: הכותב מכהן כמנכ"ל העמותה) "קרן הזנק" על מנת לשבור את המחסום התרבותי בעניין ולהאיץ את התהליך למיסוד רבנות קהילתית עצמאית. מאז חתמו ארבע עשרה קהילות על הסכמי שיתוף פעולה, מרמת הגולן עד עוטף עזה.

הסיוע מבוסס על "מאצ'ינג" לאורך שלוש שנים, שבהן חלקה של הקרן הולך ופוחת וחלקה של הקהילה הולך ועולה. המטרה היא להבטיח לרב הכנסה משלימה מכובדת של כ-5,000 שקלים ברוטו עבור משרה חלקית. מהשנה הרביעית ואילך, לאחר שתרומתו של הרב לקהילה הוכחה, הקהילה כבר בשלה לשאת את משא הרבנות באופן עצמאי. העלות המשוערת לחבר קהילה בסוף התהליך, בקהילה ממוצעת בת מאה משפחות, לא עולה על סכום של 100 שקלים לחודש (קצת יותר מההוצאה החודשית על עיתון מקור ראשון במהדורת שבת!). בשיטה זו הושקעו בחמש השנים האחרונות למעלה מ- 1,000,000 ש"ח על ידי חברי קהילות בארץ למימון איכות חייהם הקהילתית והתורנית!

תוכנית זו הינה 'פיילוט' שנועד לשכנע עוד ועוד קהילות להשקיע ברבנות הקהילתית. התוכנית נשענת נכון לעכשיו על כספים פילנתרופיים שגויסו למען מטרה זו. בטווח הרחוק יותר, ייתכן שיש מקום לבחון את העברת המימון המסייע לרשויות המדינה כדי שזו תעודד מעין "הפרטה" של הרבנות תוך עידוד הקמתן של קהילות עצמאיות ברחבי הארץ.

אימוץ הדגם הגלותי

האנטי-תזה לרבנות מרוכזת ומרחיקה היא קהילה מקומית מקרבת. אחינו בגולה הוכיחו שניתן להקים בית כנסת שיהווה אבן שואבת לציבור הרחב, בית יוצר לזהות יהודית, תוך לקיחת אחריות על בחירת הרב באופן שיהלום את צרכי הקהילה. זאת, מבלי להתעלם מהמשמעויות הכלכליות של ההחלטה – "כל איש אשר ידבנו לבו". באותו אופן, בית כנסת קהילתי פתוח ומזמין תוצרת כחול-לבן יכול להיות בית יוצר לזהות יהודית-ישראלית.

הגמרא במסכת מגילה (כא ע"א) קובעת ש"עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שיקבעו בארץ ישראל". ככל הנראה הגמרא אינה מתכוונת לסופת טורנדו שתעקור ממקומם את רהיטי בית הכנסת ותטלטל אותם במרומים לארץ, אלא לתהליך פרוזאי יותר של שינוי חברתי-תרבותי-כלכלי, שבו הפן המכיל והרב-גוני של בית כנסת בגולה, בהנהגתו של רב מוכשר ומסור, נעקר ונשתל בזהירות ובהתאמה באדמת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

בתגובה ל'משפחת יוצאי מצרים' מאת מתיה קם, גיליון פרשת יתרו

 

בארץ ישראל לא קם העם היהודי / מוטי קרפל

ברקע טיעוניו של בן גוריון לקדמות ישראל בארצו עמדו תפיסותיו האירופאיות שהאדירו את המולדת וראו בעם היהודי תוצר היסטורי. זה לא מה שהמסורת היהודית טוענת

מאמרה של מתיה קם הביא לפנינו את "עיוניו המחודשים" של בן גוריון בנושא יציאת מצרים. לפי בן גוריון, ביציאת מצרים לא השתתף העם העברי כולו. היו אלה "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר". יתר העם העברי נשאר לדעתו בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען. אינני רואה עצמי בר סמכא בענייני תנ"ך, כך שלא אוכל להיענות להזמנתו של בן גוריון (ולהזמנת מתיה קם) לנסות לחלוק על פרשנותו, אבל על מגמתו בפרשנות זו אוכל להעיר דבר או שניים.

פרשנותו של בן גוריון מחזירה אותנו למעשה לפתיחתה של "מגילת העצמאות", שבה קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה המסורתית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי…". כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים) במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. ארץ ישראל לפיכך איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד.

אלא שתפיסה זו של העם העברי לא התאימה כמובן לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון הייתה זו האירופאית, שלפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית והגדרה עצמית כעם. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא בעל ייעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת. ועוד: לפי התפיסה האירופית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו. העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד. וכך משתנית זהותו של העם ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להוכיח – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי תבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם" כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת" האירופית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ הייתה חשובה לבן גוריון. הוא כמובן לא יכול היה לבסס אותה על הצו והייעוד הא-לוהיים, ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופית נתפסת היום כ"קהילות מדומיינות". גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם עובדה זאת. למרבה המזל, לנו, בניגוד לאירופים, יש תפיסה שונה שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

נמצא שפרשנותו של בן גוריון לסיפור יציאת מצרים איננה פרשנות תנ"כית אלא אידיאולוגית. לא על פרשני המקרא המסורתיים הוא חולק, אלא על המסורת היהודית כולה, מאברהם אבינו דרך משה והרמב"ם – כולל כל הנביאים, שאותם הוא מגייס ל"עיטור" מגילת העצמאות – ועד כל שאר גדולי ישראל וקטניו, עד ימינו אלה.

ממילא מובן שגם מגילת העצמאות הבן גוריונית, שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת – רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. אבל גם בזה עדיין קשה לרובנו להודות.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

נביא אהבה ותוכחה / אביה הכהן

 

 דבריו של השל נשמעים כאילו נאמרו היום, בהקשרים האקטואליים של שוועה לצדק חברתי ולשילוב של רוחניות דתית ותביעה מוסרית. הגותו מוצעת כעת גם לחברה הישראלית

המשך הרשומה

עולם בעט ומכחול / יעל (פרוינד) אברהם

 

יוצרו של 'טינטין', גיבור הקומיקס החשוב ביותר שנוצר באירופה, טייל איתו ברחבי העולם כשהוא נסמך על ידיעות מכלי שני וגם על דעות קדומות. על אלה שילם ביוקר – כמו גם על ההצלחה עצמה

המשך הרשומה

ובביזה לא שלחו את ידם: ההחמצה / אברהם וסרמן

הדגש שניתן במגילה על כך שהיהודים לא שלחו ידיהם בביזה רומז לכישלון הרוח הגלותית של אותו דור, שלא אזר אומץ לסיים את המלחמה ולעלות ארצה  

המשך הרשומה

מדרש מבוכה / יערה ענבר

 א.

מרדכי ואסתר כותבים את אגרת הפורים, ארנט דה-גלדר, 1685

"הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (אסתר ג, טו). ומי ידע סודה של אותה מבוכה? זה מרדכי, שנאמר: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וגו'" (שם ד, א). ומה מילת "כל" כאן? מלמד שלא את המעטפת בלבד ידע מרדכי, שהיא הגלויה וידועה לעין כול, כי אם גם את התוך.

שיש המתרגש ובא על העולם לבוש בגלימה אחת ורק הנכנס בחדריו רואה את הכתונת שתחתיה. ומדוע דווקא מרדכי הוא שידע? שעליו נאמר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם ב, ה-ו). אל תקרי נבוכדנצר, אלא נבוכה דנצר, ואיכא דאמרי: מבוכה דנצר.

תא חזי, שמתוך שהגלה מרדכי על ידי נבוכדנצר, הבין את אותה מבוכה של "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". שנצר נבוכדנצר את המבוכה שהועיד לישראל, ושמרהּ עד התבשלה היטב. עד יבוא היום בו תוכל לשמחו כשמח יין ישן לבב אנוש, שיין – ככל שעובר הזמן משתבח, והבקיא ימתין.

ב.

ומהי אותה מבוכה? ומהי שאליה נכסף נבוכדנצר והחכים להמתין ולנצור?

כבר אמרו רבותינו במכילתא (בשלח פרשה א): "'ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ' – אין נבוכים אלא מטורפים שנאמר: 'מה נאנחה בהמה נבוכה וגו" (יואל א). וּודאי התכוונו רבותינו למטורפים מלשון הטורף את קלפיו: כשם שזה מבלבלן זה בזה, עד כי אין הזוכר לגבי האחד מהיכן בא ולגבי רעהו לאן הולך – כך השרוי במבוכה אין יודע מקורו היכן ולאן מועדות פניו.

ובא המשך המדרש ומחזק את הדברים: "ד"א  'נבוכים' – אין נבוכין אלא מעורבבין שנא' 'והמלך והמן ישבו לשתות וגו'". שהערבוב כמוהו כטריפה, ומכל מקום בערבוב ובטירוף נעוצה המבוכה. וזה סוד גלות נבוכדנצר, שהועיד להם לישראל להיטרף ולהתערבב בין העמים, עד כי לא יזכור האחד מאין בא ולהיכן מועדות פניו, ולפני מי עתיד הוא ליתן דין וחשבון.

זהו שאמר ר' מנחם מנדל שניאורסון בספרו תורת מנחם: "שכן הוא גם הפירוש דבלילה ההוא, שהלילה דגלות הוא באופן ההוא הסתר, היינו שאין מרגישים שהגלות הוא לילה וחושך, שָֹמִים חושך לאור". שכשהאדם רחוק מעצמו ובוכה – סימן הוא לו כי עודנו מחובר בשורשו, ושוזר לו הבכי חוט להיאחז בו ולצאת מן המצר. אלא שכשהאדם רחוק מעצמו וצוחק – סכנתו גדולה לאין שיעור.

וקול הצחוק של הצוחק בגלותו – כמוהו כבכי הנורא בבכיות, והשמיים בוכים עמו במסתרים. ומלכו של עולם מתגעגע לכלתו שפנתה לה ממנו ומצחקת.

וצחוק זה בידור הוא, שבפיזור גרעינו. שמן הערבוב והטירוף נובע, צחוק מבוכה.

וצחוק זה אין צחוק של זיווג הוא. כי יש צחוק של זיווג, כזה שצחקה שרה, וכזה שצחק אברהם, כזה שצחקו רבקה ויצחק, וכזה שצחק כל אחד מאיתנו ברגעים – צחוק זה צחוק של כינוס הוא, של ליכוד והתלכדות, כקול פכפוכם של המים הנקווים יחד למקווה אחד. ויש צחוק אחר, אולי כזה שציחק ישמעאל – צחוק של הרחקה והתרחקות, צחוק שמהבלו מתפזרים זרעוני העולם הלאה, כזרע לבטלה.

צחוק מבוכה צחקה גלות נבוכדנצר. ואישה נבוכה אסורה על בעלה. ייחוד יכול להתקיים רק כאשר יודע הגבר מקומו ויודעת האישה מקומה, יודע הוא מי הוא, ויודעת היא מי היא, ופונים בדיוק זה אל בדיוק זו. וכדי להתוודע אל הדיוק שלקראת הייחוד בודקת היא ובודקת, ומתגעגע הוא ומתגעגע. ועד שאינה יודעת – בחזקת נידה היא. ואמרו הפוסקים: "ובימים שלאחר כן שהיא נבוכה בהם ואין לה בהן חזקת טהרה אסורה לבעלה" (קיצור שו"ע סימן קנד).

ג.

וכן היו ישראל בימי מרדכי ואסתר, שנתערבבו יתר על המידה במקומם, אשר לא מקומם הוא. ועל זה נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה", ומפרש רש"י: "היהודים שבה". אם ליהודים דווקא כיוון הכתוב, מדוע נאמר "והעיר שושן" ולא "ויהודי שושן"? כדקאמרנא, שהפכו היהודים בליל אחד עם העיר שושן כולה, נבוכו בתוכה, נטרפו.

ואומר ר' יצחק אבוהב בספר מנורת המאור: "האור שושן היתה נבוכה נפש יהודה שככה" (שם, הקדמה לנפש יהודה). שאם אור נבכי הנפש לִמבוך המבוכה נקלע – שוקע שורש יהודה.

וידע מרדכי, "ומרדכי ידע", וידע שצריך להציל מרוע הגזרה, וידע שצריך לבתר את היהודים מתוך העיר, וזהו סוד "וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר", שנאמר: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (ד, א). שאף על פי שהגלה מרדכי עם גלות נבוכדנצר, "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה".

ויש המלעיזים, ויאמרו שעד ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – שלום היה ליהודים תחת אחשוורוש, שם "מדינה ומדינה ככתבה" ו"עם ועם כלשונו" (א, כב). והיה מרדכי כקוץ אשר הקפיץ הכבשה מרבצה. ולא כך הוא. כי דווקא בפריעת השקט, בא מרדכי להזכיר לישראל כי ישראל הוא. להצילו מן המבוכה. לגאלו מנבוכדנצר בתוך גלותו.

 "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י, ג). ואל תקרי "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹש", אלא "משַׁנה למלך אחשוורוש", שבשינוי ובהבדל ובייחוד – רזא דמהימנותא.

מדרש זה עתיד להופיע בדרשוני – מדרשי נשים, כרך ב'. לשליחת מדרשים נוספים: dirshuni@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

קורא על הדרך / יונתן ברג

 

גורי ממשיך לנסוע

חיים גורי. צילום: פלאש 90

פגשתי במשורר חיים גורי פעמיים לאחרונה. פעם אחת בערב לכבודו, עם צאת הכרך השלישי של כינוס שיריו, ופעם נוספת בפסטיבל היוצא ונולד מאהבה גדולה, "ימי שירה במדבר". גורי עומד לאורך הימים כולם, מול פני החברה והאדם, בעודו נושא את חובת העד המתרה ומנחם, חובה הממשיכה להפעיל אותו גם היום, כאשר בפיו שיחה תמידית על המצב החברתי והנפשי של הקיום הישראלי, מתוך דאגה ופיכחון השמורים להולכים לפני המחנה.

הנה לדוגמה, בכרך זה, השלישי, של כל שיריו, צירף בפעם הראשונה גם את שירי הזמר הידועים, "באב אל ואד", "שיר הרעות" ואחרים. ובתוך כך הוא מגלה את צדדי הפרופיל השונים של רושם העתים, שלא פעם מבהיל את הקהל, כמו למשל בספרו האחרון (לעת עתה!) "עיבל", המכונס אף הוא בכרך השלישי, ספר בעל מתח גבוה, שבו הוא אומר: "לא אוכל להיות פה לאילמים האלה… קולי נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח, בין הקוצים והסלעים", אך מוסיף ודורש, אולי בשם כולנו: "אז מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? מדוע נאלמת לי באמצע? מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?".

המחזור 'עיבל' מתווה את ההילוך המבולבל, סחוף הקולות של העת הזו, המוצא כדברי גורי כי "כנראה שטעיתי בדרך/ הפנים האחרות/ צעקת הכלבים/ זו כבר לא ירושלים/ זה כבר משהו שאחריה" (עמ' 30). ולעת אחרת מנסח את הקינה המשותפת, זו המבקשת להדביק יחד את הקהל, לבנות עבורו את חלקת העזרה שבה אפשרית ההתכנסות סביב הזיכרון.

באירועי הפסטיבל כיתת גורי רגליו מחדר לחדר ושמע בצמא את הקוראים, מהם צעירים ביותר, ולא זו בלבד אלא היה גם המעיר והשואל. כך במפגש סביב שירתם של רפי וייכרט, רוני סומק ואמיר אור, פנה גורי לוייכרט בשאלה על השיבה לחרוז, דרך כמה שירים חדשים אשר פרסם לאחרונה נתן זך. וקמה שיחה על הפיזור והרעש של העת הזו, על המגובב והעזוב המבקש לעצמו סדר גם דרך הפנייה אל המבנים המוכרים בשפה.

בערב לכבודו של גורי בבית ביאליק, באולם גדוש מפה לפה, דיבר דן מירון על שירת גורי כמסע, כהליכה ממשית בעולם. אכן, במרבית שיריו של גורי התנועה מופיעה ככוח, ויש בכך להעיד על הסיבות לערות ולמשך הכתיבה הרצוף, המעמיד גוף כתבים משמעותי. יצירתו של גורי פונה החוצה, אל המרחב, ובאותה מידה אל הקהל והחברה. בתוך עמדה זו מתרחשת תמורה גדולה במשך הזמן. מהמנסח הקולקטיבי של תחילת הדרך, זה האומר "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה", זה העומד בתוך הקהל, הרי שעבר גורי לעמדת ההתראה החיצונית, המזהיר על עתיד ההרס של ההסתאבות והאלימות: "והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו/ המשיכה לנדנד/ שהכול היה יכול להיות אחרת על ההר ההוא/ אילו רק שמענו בקולה" (עמ' 52).

אצל גורי, בניגוד לרבים מן המשוררים האחרים, מהולה הביקורת בחיוניות רבה של תמונות הארץ, בין בזיכרון ובין בהווה הסמיך. הנה לצד המחזור 'עיבל' מופיע שיר דוגמת "על החוף" שבו מצייר גורי ביד אמן את יפעת עכו: "ללכת לאיבוד בעכו / ליד המעגן/ בערב היורד על הים המאפיל סגול/ לראות סירות שעייפו שבות מהים הפתוח ואת הבתים הרחוקים/ שמעבר למפרץ חיפה/ הנמוגים אט אט ונעשים אורות" (עמ'64). המבט על היש, המצוי גם ביופי ובחסד של המראות, ובפכי המפגש בין אדם לאדם, עומד אצל גורי ללא היררכיה לצד הבעיות הפוליטיות, החברתיות והמוסריות העומדות לפתחנו.

בהקשר לרשימה זו, אנצל את הבמה לכמה מילים על הפסטיבל "ימי שירה במדבר" הנערך שנה בשנה בשדה בוקר. הפסטיבל הוא פרי עמל של שניים עיקריים, אילנה שחף ומירון נומיס, המעמידים הפקה כמעט בלתי אפשרית, גדושת תוכן ומשתתפים, וכל זאת בהתנדבות ומתוך תשוקה והשקעה עצומות. לצידם מחזיקים בחופת הפסטיבל משוררים ואנשי ספר רבים, המגיעים שנה בשנה ומנחים ומארגנים ועוטפים את אירועי הפסטיבל בעומק ורגישות.

על מפת הפסטיבל השנה הופיעו אירועים רבי משתתפים, דוגמת אירוע זיכרון לעמוס קינן, דיון ער ועמוק בשירת טשרניחובסקי או מחווה לנורית זרחי, ולצידם אירועי שירה אינטימיים, דוגמת מפגש בין ישראל אלירז למיכאל וולפה, הקראת שירה צעירה בגוונים שונים או סדנאות ומפגשי משוררים. נדמה כי פסטיבל כזה נותן משנה תוקף לכתוב קודם. לצד הקשיים ישנו מרחב עשיר של רוח ומפגש אנושי, תשוקת קריאה וקשב, ומעל לכל זה, דמויות כמו אילנה ומירון אשר מעמידות הלכה למעשה עזרה משותפת ורבת קולות של האדם והחברה.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

 

שיא ההסתר הוא שיא הגילוי / אוריאל ליכטנשטיין

 המסכות שאנו עוטים עלינו בפורים אינן רק ביטוי לשמחת החג, אלא המשך למסורת ארוכה: ר' נחמן, אסתר המלכה, יעקב אבינו ואפילו הקב"ה – כולם מתחפשים. כשהפנימיות היא מן הטוב, התחפושת החיצונית מביאה לגילוי פנימי עמוק

המשך הרשומה

צניחה חופשית מגג העולם / אור יחזקאל הירש

 עיון מחודש במדרש באמצעות ביטויים בני זמננו חושף את המניע העמוק לנפילתו של המן. סופו של שיגעון גדלות  

המשך הרשומה

בגדים ובוגדים / שלום רוזנברג

 

האם זכינו למדי צה"ל בזכות הוויתור על הלבוש היהודי המסורתי? מחשבות ביוגרפיות על זהות ומסורת

המשך הרשומה

טהרה וכפרה / מתן גרינגר (לפרשת תצוה)

 

איור: מנחם הלברשטט

 לא תמיד נותנים אנו את הדעת לפסוק האחרון בפרשתנו, המצווה על אהרון 'לכפר' ביום הכיפורים – על המזבח שבמשכן:

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה
מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי.

הרי יום הכיפורים נועד לכפר על חטאינו, ואם כן – מה 'חטאו' של המזבח? ומה התועלת ב'כפרה' עליו? בדברים הבאים נבקש להבהיר נקודה זו, אך תחילה נקדים לחדד מעט את הבנתנו את מהות החטא ואת השלכותיו.

החטא מוליד לא רק עונש אלא – ואולי עוד קודם לכן – אף טומאה. על אף שאנו מתקשים לעמוד על מהותה של טומאה זו, הרי שעצם נוכחותה מלמדת – שהחטא אינו רק דבר מכעיס את ה׳, אלא גם דבר בעל משמעות שלילית מצד עצמו. גם אילו לה׳ לא היה 'אכפת' מהחטא – עדיין הוא היה נושא ערך שלילי ופוגע, כדברי הרמב"ן בשער הגמול: "ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב 'ונטמאתם בם'… שהוא צריך מירוק מאותו עון, וליקדש וליטהר ממנו".

לאור הבהרה זו, נבקש לתת טעם להבחנה שבתורה בין חובתנו לכפר על חטאינו בכל השנה, ובין חובתנו לכפרה נוספת ביום הכיפורים. בעוד שבימות השנה הכפרה מביאה ל'סליחה', הרי שביום הכיפורים – הכפרה דווקא מביאה לידי 'טהרה'.

בכל מקום של קורבן ל'כפרת' ימות השנה, שבאה רק להשכיח את הכעס – מצינו דווקא לשון 'סליחה': וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ… ְאָשֵׁמוּ…וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן ונִסְלַח לָהֶם"; "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא..וְאָשֵׁם…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"; "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" וכיו"ב.

אך לא כן ביום הכיפורים: בכפרה הבאה לסלק את טומאת החטא, לא מצינו לשון 'סליחה' כלל – אלא רק לשון 'טהרה' בלבד: "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ".  אכן, לא בכדי נכתבה פרשת הכפרה של יום הכיפורים בספר ויקרא, בינות לפרשות 'מצורע' ו-'קדושים' – העוסקות בדיני טומאה, טהרה, וקדושה. גם כפרת יום הכיפורים בכלל אלה, ואף היא עוסקת בדיני הטומאה שהוליד החטא.

יוצא, אפוא, שהמילה 'כפרה' – נושאת כאן שני מובנים: האחד – 'כפרה' שמכסה על החטא ומעלימה את הכעס עליו, והשני – 'כפרה' שמטהרת מהחטא ומסלקת את טומאתו. על שני מובנים אלה, למדנו מדברי האבן עזרא ורש"י – החולקים בניהם בהבנת התוצאה המיוחלת, מהמנחות שיעקב שלח לעשיו אחיו: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו". האבן עזרא הבין שיעקב רצה למתן את הזעם של עשיו, ולהביא להסתרת הכעס – 'אכפרה: אכסה ואסתיר'. לעומת זאת, רש"י דווקא הבין, שיעקב רצה לסלק לגמרי את כעסו של עשיו – 'אכפרה: לשון קינוח והעברה'.

במהלך ימות השנה, ה'כפרה' שלנו על החטא מבקשת למתן ולמתק את הכעס שהוליד החטא – והיא רק 'מכסה' עליו, בעודו נוכח עדיין בטומאתו. אולם אחת בשנה, אנו נדרשים ל'כפרה' אחרת, המבקשת לסלק לגמרי את טומאת החטא השורה עלינו – ולנקות ו'לטהר' את תולדות החטא, הממשיכות להדהד על סביבותינו.

בתורה קיימת רגישות המיוחדת לטומאת החטא – הנובעת מקדושת משכן ה' בתוך מחנה ישראל: "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". נוכחות הטומאה של החטא עומדת בסתירה לבניין המשכן הקדוש – אשר בו ה' השרה שכינתו בקרב המחנה. על כן, התורה מרבה להזהיר אותנו מפני הסכנה הכרוכה בטומאה זו. בשבוע שעבר נדרשנו לסכנה המוחשית שהמיט חטא העגל, עד שמשה נאלץ לנטות את אוהל מועד מחוץ למחנה ישראל. לכן, לאחר בניית המשכן, נצטווינו להתרחק מקרבתו כדי להינצל מהסכנה הבאה מטומאה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

מכיוון שטומאת החטא היא דבר נוכח וממשי, הרי שסילוקה אף הוא מחייב אותנו לפעולה נוכחת ומוחשית. לדפוס פעולה שכזה, אנו עדים בפסוק האחרון שבפרשתנו ובעבודת יום הכיפורים – שבו נערך הליך ברור של מעין 'ניגוב' וניקוי של טומאת החטא מהמשכן והמחנה. פסוקי כפרת יום הכיפורים, המפורטים לא כאן אלא בחומש ויקרא, מתארים הליך של סילוק הדרגתי, מהמרכז כלפי חוץ – של טומאת החטא. כך, שלאחר שהכהן מסלק מעצמו את הטומאה, הוא פונה בשלב הראשון – לסלק את הטומאה מהקודש בלב המשכן, הכפרת ולפני הכפרת: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השני, הכהן יוצא לאחוריו, ובמהלכו מסלק את טומאת החטא מהמזבח: "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יי וְכִפֶּר עָלָיו… וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השלישי, לאחר שהטומאה סולקה מעל המשכן, "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ" – הכהן מעלה את כל חטאי ישראל וטומאתם על ראש השעיר, המסלק אותם אל מחוץ למחנה: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". 

קל בעינינו לראות בחטאינו דבר שחלף ואיננו עוד. באמצעות בניית המשכן בפרשתנו, אנו מתוודעים לראשונה לחובת הכפרה – דווקא על המזבח. מושא כפרה זה מלמד אותנו כי למעשינו תולדות מוחשיות על הסובב אותנו. אמנם, האידנא איננו רגישים עוד לצדדיהם המרובים של דיני טומאה וטהרה, אך בפרשתנו אנו מתוודעים לטבעם הנוכח, וממנו נקיש גם לטבעם הנוכח של הטהרה והברכה. אחת בשנה, מתאפשרת התחלה חדשה לגמרי, לאסוף את כל הגרורות, אין ספור, שהולידו חטאי השנה – ולזכות להתקדש במשכן ה' בקרבנו.

matger@walla.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

גשר צף על ים המלח / דוד שפרבר

 

 עבודות מוגמרות לצד רישומי הכנה וסקיצות המוצגים בתערוכת "מכבסת המלאכים" מספקים פרשנויות חדשות ליצירותיה השונות של האמנית סיגלית לנדאו. האמנות כברית מלח

המשך הרשומה

משוגעים על מוזיקה / ליטל קפלן

 

 הרכב מוזיקלי יוצא דופן, של יוצרים בעלי פגיעות נפשיות, מגיע לשיאו של תהליך המונחה על ידי האמן חמי רודנר במופע 'שירי שיגעון'. הופעה מחשמלת הקורעת צוהר לעולמם של אנשים סובלים, וגם כמה סטיגמות. סיפור של ניצחון אנושי ואמנות חברתית נוגעת

המשך הרשומה

שנאתם אותנו, ביום מן הימים ישנאו אתכם / ראובן אוריה הכהן

  בנאום הגנה-התקפה מסביר המן את הבעייתיות שבהתנהגות מרדכי, ובתפיסות זרעו עד היום. רשות הדיבור לצורר

המשך הרשומה

במלאת שבע / יואב שורק

 

דברי סיכום וחצי-פרידה מקוראי 'שבת'

המשך הרשומה

רב-תרבותיות יהודית / יעקב אריאל

 

 מאז ומעולם ידעה היהדות להבחין בין ערכים חיוביים לשליליים בעימותיה עם תרבויות זרות. כך בימינו, מאבקה של היהדות בתרבות המערבית מתמקד במתירנות המינית ולא בערך השוויון. על הלכה והדרת נשים, משושן ועד בית שמש

המשך הרשומה

שיר שנתן לו מותו | שירים אחרונים של פיצ'י / אלחנן ניר

 

יהורם בן מאיר – שהכול הכירוהו כפּיצ'י – נפטר לא מכבר. כמעט שנתיים עברו מיום שהלך לבית עולמו. האיש החי הזה, שמת בשנתו הס"ט, לא הניח את העט עת שכב על ערש דווי ומיטתו מונחת בין הכא להתם, וביקש לגעת, למולל מעט מן הרגעים הללו שאין מהם מילים.

אל מול שעון החול ההולך ואוזל ביקש איש הארץ המאיר להביא. האיש שרעה צאן בצעירותו עם חליל רועים, נמשך אחר ניגוני החסידים והולך עם עדריו עד כפר חב"ד, שבבגרותו הקים מיד לאחר מלחמת ששת הימים את הר גילה ונטה שם אוהלו, שמאוחר יותר היה מראשי מעלֵי יהודי אתיופיה לארץ ותמיד היה משורר ואיש-פלא שהקפיד להלך, כולל בימי שלג, במכנסיים קצרים – ביקש להביא עוד משהו מעצמו אל העולם שכה אהב, להביא משהו מזה העולם אל לבו הרחב כאולם. הוא כתב, חקק וגלף את הרגעים האחרונים בטרם אסיפה והוא בביתו ותחתיו פרושה ונדחקת לה ירושלים, וחלקם כבר נכתבו בבית החולים ותחת השיר ציין את מקומו וזמנו ונפשו – 'הדסה'.

והוא ידע שמותו דוחק על הדלת, צובא על החלונות, פורע כבר את הווילונות הנאים וכבר חייו בגילוי אישי-פואטי נדיר עוברים לו מנגד, במעבר אחרון. והוא, חציו בתחתונים וחציו כבר אצל העליונים; "אדם שירה". לפני למעלה מארבע שנים (גיליון פרשת מקץ, תשס"ח) ערכתי על גבי מוסף זה ראיון איתו. מה הייחוד בשירתך, שאלתי אותו. וזו איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר עבור אדם כותב; משהו כמו לבקש לגעת בגלעין הסוד הפנימי – תגיד לי מי אתה. אבל פיצ'י לא הותיר את השאלה תלויה לה על אחד האורנים בחורשה הסמוכה לרמת רחל, חורשה אהובה שבה טיילנו אז יחד ובה שאלתי אותו. וכך השיב לי:

שירתי משתמשת בנופי הארץ, ומילותיה מתכתבות עם המקורות. מה שחשוב לי בשירה הוא להצליח להפתיע את עצמי. כפי שלאה גולדברג ביקשה לבל יהא יומה הרגל, כך אני מתפלל על שירי, ואני מבקש לקום בכל בוקר עם שיר חדש, ללא מירכאות. שהשיר לא יהפוך למלאכה ושתמיד יישאר בו הריגוש. השירה עבורי היא תפילה, דרכה אני פונה לא-לוהיי.  

כאן מובאים כמה שירים מן המסמך הנוגע כל-כך, האינטימי, הבא אל הלב ואינו מניח לו, מהשירים המפתיעים הללו. מהשירים שלו הקרובים לתפילה שקטה, נינוחה, מלאת אדמה ומצויצת בשין השורקת שלו (ולכו אל שירותי המרשתת, ובקשו אותו ביו-טיוב קורא שירה בחיק בטבע, וראו נא תפילה ופנייתו שלו אל העולם, אל א-לוהיו).

ויש משהו מרטיט במתנה הזאת המגיעה ועולה לאחר הליכתו של אדם. בין אם זה מחזור ספון בכתב יד של רמח"ל, מגילת סתרים משל ר' נחמן או מחברת שירים של פיצ'י – משהו בשליחה הזאת מן המתים מצליח לתהות על הגבול הנחרץ והמובן מאליו שבין סוף להתחלה ומותיר את הנפש אל מול הדבר הזה שכבר אינו חיים וכבר איננו מוות. השירים כולם מתוך ספר שיריו 'שירים מחיים רבים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'קשב לשירה'.