קטגוריה: גיליון שמות תשע"ב – 753

בתגובה ל"מה בין הרב קוק לרבי נחמן" מאת רועי הורן, גיליון פרשת 'מקץ'

 

 מידע, לא חדשות מרעישות / משה נחמני

 שמחנו לקרוא את סיקורו של רועי הורן ורצינו להעיר מספר הערות:

איננו חותמים את שמותינו בספרינו אלא את שם הארגון. כמובן שניתן ליצור עמנו קשר בכתובת הדוא"ל המצוינת בעמ' 2 בספר.

לקחנו לתשומת לבנו את דברי המבקר על אודות האשליה שהוא חש שיצרנו, וניתן על כך את הדעת בבואנו לעצב ולפרסם את ספרינו בעתיד, ואולם ברצוננו להעמיד דברים על דיוקם: מעולם לא התכוונו להציג מצג שווא. שני המאורות הוא הספר ה-14 בהוצאת הארגון. אף אחד מן הספרים הללו אינו מתיימר לחשוף תיאוריות מרעישות וחדשניות על קשריו הרוחניים-רעיוניים של מרן הרב זצ"ל עם גורמים שונים או להציע עיונים חדשים במשנתו, אלא לקבץ כמה שיותר אינפורמציה-לא-מוכרת על תולדות חייו. כדי לאסוף את המידע הכלול בשני המאורות עבדנו קשה, נברנו בארכיונים, שירכנו רגלינו לראיין חסידי ברסלב ישישים ושוחחנו עם שלל דמויות, ולא רק הדמויות הקלאסיות מחוגי מרכז הרב.

מטרת ספרינו היא הנגשת חומר תיעודי נדיר על חיי הראי"ה לציבור הרחב. חלק ניכר מהחומר לא היה נגיש עד כה אפילו למתמצאים בתולדות חייו. יש בידינו עוד ועוד מידע חדש על חיי הראי"ה, שאותו אנו מלקטים ממקורות שונים ומגוונים, ושאיפתנו היא להוציא את כל מה שידוע לנו לאור, לטובת הציבור הרחב.

באשר למהימנות הספר, אנו משקיעים רבות בבדיקת אמינות הסיפורים ובדיוק בדברינו. בכתיבת הספר התייעצנו עם גדולי החוקרים של חסידות ברסלב ועם גדולי הבקיאים בתולדות הראי"ה. נשמח להמשיך לדון בדברים עם כל החפץ בכך.

הכותב הוא יו"ר ארגון אור האורות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת

הכלה והלכה / יוסקה אחיטוב

 

 מאמריהם בענייני השעה של הפילוסוף והמשפטן קוראים לדיאלוג ויוצאים כנגד חד-ממדיותו של השיח הציבורי, המשיחיות והנוקשות המחשבתית המאפיינת את שני קצותיו

המשך הרשומה

ספרות מיד ליד / חבצלת פרבר

 

 מרדכי שוסטר, סופר ספרוני ה'זבל' ביידיש, הוא דמות הנושאת על כתפיה את עולמם של המהגרים היהודים בניו יורק. עולם ששפה וסגנון מקימים אותו לתחייה

המשך הרשומה

מופעי קסמים ספרותיים / ירון אביטוב

 

 חייהם של ארבעה קשישים בבית אבות בירושלים, בעלי זהויות כפולות, נקשרים זה בזה במסתורין העבר וההווה. המראות על כנפי הדמיון לצד כמה נחיתות

המשך הרשומה

כוחה החי של היהדות / חנוך בן-פזי

 

 פרנץ רוזנצוייג הנגיש את יצירתו של ריה"ל ליהודי דובר הגרמנית והוסיף פרשנות המוגשת כעת לקוראי העברית. כך מתחדשת היצירה היהודית ונוכחת בהווה של לומדיה. מחוות זיכרון לפרופ' מיכאל שורץ במלאת שלושים יום לפטירתו

המשך הרשומה

הכפייה מנוונת – תנו לנו תורה גדולה / תומר פרסיקו

 

יש להשתחרר מעולה של הרבנות הראשית ולאפשר בחירה חופשית בין רבנים. רק כך תצמח דתיות שהיא לא רק בריאה ומוסרית אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב

המשך הרשומה

אביה של הקריקטורה / יעל (פרוינד) אברהם

 

יוצרם של 'מקס ומוריץ' היה אישיות מוכשרת שברחה מן הכבוד ולא החליטה בעצם מהו מקצועה. האכזריות של הטקסט הרחיקה רבים, וגלגלה מצחוק את כל היתר

המשך הרשומה

לקראת פרשנות בת חורין / אביעזר ויס

 

 לאורך דורות הגלות הייתה פרשנות התורה כפופה ללחצים שונים. כיום, עם זכייתו של הדור בריבונות ועצמאות, צריכה גם פרשנות המקרא להשתחרר ולגלות מבטים חדשים בתורה

המשך הרשומה

שמות / שלום רוזנברג

 

המשוררת זלדה

כמפורסם, במסורת העברית שמות הפרשות והחומשים חבים את שמם למילים הפותחות אותם. גם ספר שמות נקרא על שם תחילתו. תרגום השבעים, ובעקבותיו גם תרגומים אחרים, הסתמך על מקורות עבריים קדומים וטבע לספר שם קלאסי מלא אסוציאציות: 'אֶקסוֹדוס'. מולו, השם 'שמות' מחוויר ונראה חסר משמעות. לדעתי – רק לכאורה. יש עומק אנושי ופילוסופי ב'שמות', ואת זאת ביטאה המשוררת זלדה בשירה המופלא בפשטותו "לכל איש יש שם":

לכל איש יש שם / שנתן לו א-לוהים / ונתנו לו אביו ואמו

[…] לכל איש יש שם / שנתנו לו תקופות השנה / ונתן לו עיוורונו

[…] שנתן לו הים / ונתן לו מותו.

למדנו בבית הספר שהשמות מופיעים לפנינו בשתי צורות, כשם פרטי וכשם עצם כללי. השם הכללי מתאר אידיאה, מהות של הדבר. הוא המפתח לידע. ואכן, חז"ל השתמשו במונח 'שם' כדי לציין אידיאה: "לא מן השם הוא זה", וייתכן שעל בסיס זה אף קבעו את דרישתם הנעלה: "תורה לשמה", דהיינו שהאידיאה, הכוונה המלווה את מעשינו הדתיים, חייבת להיות חסרת נגיעות, לא אינטרסנטית. אולם ענייננו כאן בשמות הפרטיים דווקא, ובמיוחד בשמות בני האדם.

ואכן, לימד אותנו פרנץ רוזנצווייג שבכך נעוץ ההבדל בין הפילוסופיה הקלאסית, שהתעניינה באידיאות, בשמות העצם הכלליים, לבין המחשבה הקיומית, הטוענת שהפילוסופיה חייבת להתייחס קודם כול לאדם האינדיבידואלי, בעל השם הפרטי. האידיאה היא נצחית ואדישה. האדם האינדיבידואלי, לעומת זאת, מתמודד עם שאלות החיים והמוות, והוא בעל שם "שנתן לו מותו".

במהפך פילוסופי זה יש חזרה למקרא. אלוהי הפילוסופים יודע את האידיאות כולן. גם א-לוהי המקרא יודע זאת, אך הוא גם יודע לומר "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג, יב). הוא מכיר את האדם בשמו הפרטי, "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם!" (בראשית כב, א). הקב"ה אף קורא בשם: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר" (שמות לא, ב). הקריאה בשם פירושה שהקב"ה מייעד לאדם, לכל אדם, משימה בחיים, מיוחדת וחד-פעמית. "לכל איש יש שם – שנתן לו א-להים".

אתיקה של שמות

יש אתיקה של השמות. הפגיעה בשמו של אדם היא על פי ההלכה חטא קשה ביותר. אין כוונתי לפגיעה בשמו "הטוב" של האדם, דהיינו בכבודו, אלא פשוט פגיעה בשמו. "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו", אומרת זלדה, אך מוסיפה שיש גם שם "שנתנו לו שכניו" או "שנתנו לו שונאיו". מבוגרים רבים סובלים מהתעללויות כאלו, קל וחומר ילדים שחייהם אומללו כי כינו אותם בשמות גנאי, צחוק או לעג. הלשון גורמת לפציעות מורעלות, המשפילות את האדם ומכאיבות לפעמים יותר מפגיעות גופניות.

חז"ל החמירו מאוד עם פשעי הלשון, המכונים "אונאת דברים". ואכן, האמורא הארץ-ישראלי רבי חנינא מונה בין היורדים לגיהינום את "המלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו" (בבא מציעא נח ע"ב). התלמוד מדייק בדבריו: "המכנה שם רע לחברו". החוטא בכך חייב אף אם הוא לא המציא את שם הלעג, ואף אם "הקרבן" כבר התרגל לשם זה. בעולם הנסתר לעינינו מתקיים כאן תהליך של מידה כנגד מידה. לשם הפושע הפוגע בשמו של הזולת מתווסף, כדברי זלדה, "שם שנתנו לו חטאיו". 

אנטי-שמיות

את הפרק הבא באתיקה של השמות מלמד אותנו הדקדוק. השם, 'שם העצם הפרטי', הוא המאפיין המופלא ביותר של האישיות. זאת למדנו מדקדוק השמות. לשפות שונות יש פילוסופיות דקדוקיות שונות. לשם העצם הפרטי לא ניתן להוסיף בעברית ה"א הידיעה, ואף לא  ליצור ממנו לשון רבים. השפה לא מרשה לנו לומר לא 'האברהם' ולא 'אברהמים'. כאן נעוץ יסוד מוסרי נוסף. בוויכוחים פוליטיים וחברתיים מרבים להשתמש מתוך בוז בשמות משפחה בלשון רבים. בצורה אינטואיטיבית שולל בכך האדם מהיריב את ייחודיותו והופך אותו לחלק בעיסה של המון מאוס. מתוך כך אנו משחיתים את השפה העברית, השחתה אנטי-שמית.

זוועות אושוויץ התבטאו בכל הצורות השטניות האפשריות. אחת מהן מלווה אותנו עד לעצם היום הזה: כתובת הקעקע בזרוע ובה מספר. המספר מייצג את הניסיון להגיע לדה-­הומניזציה מוחלטת של האדם. אנו סופרים דברים חסרי אינדיבידואליות. אמנם כן, לפעמים אנו נותנים לחפץ מספר זהות, למשל לרכב או למכשיר טלוויזיה. אך זוהי זהות לא ערכית, למשל במקרים של אחריות וביטוח. על ידי נתינת המספר אנו שוללים מן החפץ כל ערך חוץ מהערך הכלכלי. המספר מציין חפץ שניתן להמירו ולהחליפו בחפץ אחר. ה'שם' לעומת זאת מסמל את מה שאינו ניתן להחלפה, את הקדושה שבאדם.

'שמות' הוא אכן 'אקסודוס'! נתינת השמות מתארת מנקודת מבט שונה את שחרור העבדים ואת הכבוד האנושי. העבדים הם חפצים, מספרים. שחרור העבדים מחזיר להם את שמותיהם. בשואה ניסו הנאצים להפוך אותנו למספרים. מכאן המשמעות הרבה שיש לטקס קריאת השמות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנו מאמינים שלכל איש יש שם. ה'שם' הוא הכרה ב'צלם א-להים' שבאדם. השם האנושי הוא צלמו של 'השם' – צלם הקב"ה המצוי באדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

למי מחויב משה / מתן גרינגר (לפרשת שמות)

 

קריאה מחודשת של השתלשלות הכתובים מההתגלות בסנה ועד להגעת משה למצרים מאירה באור חדש את פרשת הברית במלון. שם שחררה ציפורה את משה מהתחייבותו לבית יתרו

המשך הרשומה

המסע צריך להמשיך בארץ / אבי גז

 

שלוש דמויות שעוסקות בהוראת השואה לקהלים רחבים נפגשו לדבר על מסעות חינוכיים לפולין, ועל זיכרון השואה בקרב בני הדור השני והשלישי ובחברה החרדית. המגמה לטשטוש היות השואה פשע נגד העם היהודי מדאיגה אותם

המשך הרשומה

לקראת קהילות פתוחות בישראל / אליהו בירנבוים

 

על מנת לחדש את עטרת הקהילתיות היהודית יש לשנות את תפיסת הקהילה מהתארגנות סביב בית כנסת למוקד שייכות ומשמעות שרלוונטי גם למי שאינם מתפללים. גם תפקיד הרב יקבל משמעות אחרת

המשך הרשומה

לא דיברנו עוד על אהבה / אפרת ביגמן

 

הדרישה לצניעות בשיעורי הספרות באולפנה שבה למדתי ולימדתי תורגמה להעדרם המוחלט של שירי אהבה. המחיר הוא מפגש התלמידות עם עולם האהבה שבחוץ ללא כל התייחסות אליו מהעולם החינוכי שממנו הן באות 

המשך הרשומה

לא תעמוד על דם רעך / אילת וידר-כהן

 

שני סרטים שעוסקים בפגיעה מינית יצאו לאור לאחרונה. האחד עלילתי ומתרחש בישראל והשני תיעודי ומתרחש בבולטימור, ושניהם נוגעים במקומות של כאב, רוע וגם תקווה ואחריות

המשך הרשומה

בתגובה ל'דורכים במקום' מאת ישראל לבקוביץ', גיליון שבת הגדול

אחר, חזור בך / ישעיה שטיינברגר

 ההתקפה החריפה על שיטת הלימוד הישיבתית מבטאת מבוכה גדולה בהבנת השתלשלות תורה שבעל פה. דברי סנגוריה שהיו נאמרים לכותב לו רק היה שואל     

כיוון שהכותב מוגדר כ"חרדי", המקבל בין היתר את העיקר השמיני ברמב"ם על אודות מהימנות המסורה והיות התורה מן השמים, נראה שהמאמר הוא שגגה שיצאה מיד השליט. מבוכתו הגדולה בשאלות אמוניות מסוימות הרעילה ללא משים את עטו.

להלן יובא המאמר, כפי שהיה מן הסתם נכתב לולא ש"תקפה עליו משנתו". במקום להתקיף הוא בוודאי היה מציג שאלותיו ומבקש עליהן תשובה. כיוון שהתבקשתי להגיב על ידי ראש ישיבת הסדר חשובה ועוד מידידיי, אנסה לתפקד כמשיב – כסנגור הישיבות ודורות יראים שהשקיעו כל חייהם בלימוד התורה. השאלות יוצגו, ככל הניתן, בלשונו של לבקוביץ.

לא רק חומר לימודי

כיוון שהישיבות הן הלוז של עולם התורה, הדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד – איך ייתכן שהלומדים מתעלמים ביודעין מהכול; אין תנ"ך, מחשבת, אין אפילו לימוד הלכה למעשה?

הגישה בישיבות, המצטמצמת בתלמוד הבבלי, בנויה על שיטת רבנו תם, שלפיה חובת השילוש בתלמוד תורה – שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד – מתקיימת בתלמוד הבבלי. "בבלי" – שבלול מכל שלושת המרכיבים הנ"ל.

למה אין לומדים את כל התלמוד, אלא מסתפקים בכעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות בעיקר מסדרי נשים ונזיקין; ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום?

הסיפא של השאלה עונה על הרישא. מטרת הלימוד בישיבות (עד ה'כולל', שבו כבר לומדים גם הלכה למעשה לפעמים וכן הרבה מסכתות אחרות, בעיקר מסדרי מועד וקודשים) אינה הקניית ידע, אלא הקניית מיומנויות לפיצוח מדויק, מעמיק, אנליטי וקונספטואלי של התורה בכלל. לרבות: תנ"ך, מחשבת, פסיקה ועוד. הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות ומהווים מודלים מעולים לניתוח הטקסט. גם גדולי האחרונים, עוד לפני עידן ישיבות ליטא, כ"קצות", ר' עקיבא איגר, "מחנה אפרים" ועוד, התרכזו דווקא בסוגיות אלו.

לפנים בישראל, טרם ה"השכלה" והאמנציפציה, כאשר כל בחור טוב ומוכשר בישראל שאף להיות תלמיד חכם, השיטה הייתה שונה. הישיבה הייתה פחות ממוסדת, וכל מי שיכול היה למד מברכות עד עוקצין, כי לא דחקה לו השעה. הלומדים קיימו את ה"שילוש" האמור לפי שיטת המשנה באבות – תחילה מקרא, אחר כך משנה, ורק בן ט"ו לגמרא. הרמב"ם מדגיש שעם קליטת חומרי התורה שבכתב ושבעל פה, "יפנה  כל ימיו לתלמוד". התלמוד איננו עוד חומר גרידא – הוא היכולת להסיק מסקנות, להתעמק ולדמות מילתא למילתא.

אולם במאה האחרונה, משעה שההשכלה חדרה אף לעולם התורה, נוכחו שיש לנהוג כשיטת ר"ת הנ"ל, כדי להשריש מוקדם ככל האפשר את הטעם בלימוד ולמנוע נשירת המוכשרים לעולם החיצון.

הרי שיטה זו, המצמצמת את מרחב הלימוד, מתאימה רק לכעשירית הלומדים. מה עם השאר? האם ראוי להקריב 90% שיישארו מתוסכלים?

לא ברור שהיחס בין המצטיינים לשאר שונה כל כך במערכות חינוך ובדיסציפלינות אליטיסטיות אחרות בחוץ. המציאות מוכיחה ש"מתוסכלים" אלו מהווים את ה"צבא". הם חשים גאוות יחידה, נהנים מהיוקרה להימנות עם העשירית המגיעה לעמדות פיקוד בכירות. הבעיה קיימת בישיבות שאינן מזוהות כעילית ושעדיין סגנון הלימוד בהן מתעלם מצורכי הבינוניים ומטה.

יש מהנדסים

היכן "פריצת הדרך"? מאז הגר"ח מבריסק לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ. עולם הישיבות אינו מתקדם. כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאה השנים האחרונות, מרפואה עד שחמט, לרבות חקר התלמוד. רק עולם הישיבות עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה.

איני מבין שאלתך. האם עולם הישיבות הוא שדה מחקר? המטרה אינה אלא, כפי שהגדרת בעצמך, לעבוד את ה' ולהבין את היקום (ואף להצדיק את קיומו, ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"). הרי אין מדובר במשנן כתוכי את חידושי ר' שמעון וכיו"ב.

יש הסבורים שתפקיד דורנו אינו אלא לסכם וללקט. אנו קודיפיקטורים וכדאי לנטוש לחלוטין את דרך העיון. גישה זו היא טעות טראגית ומסוכנת. החיות והחיוניות של תלמיד ותיק מתקיימות אך ורק ביכולתו לחדש מעצמו ומתוך עיונו ועמלו בתורה. גם אם יגלה שכבר הקדימוהו טובים ורבים בחידושו ולא "תרם" דבר ל"מחקר", אין בכך לגרוע מההתפעמות האישית והקבוצתית המתחוללת בלימוד העיוני הנלהב בישיבה –  ה"ליבה" של הכור הגרעיני! אפילו ביאליק וחיים גראדה, ששנו ופירשו, היטיבו להבין ולשדר זאת.

שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה – על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש") – כך: למד את המקורות ה"קאנוניים", את המקראות ודברי חז"ל – המשנה התלמוד – כחומר בסיס טקסטואלי. התבסם מהאווירה, חוש את הקסם ואת המקצב הפנימי. הצב לבדך את הבעיות בסוגיה ונסה להגיע למסקנות בלי להיזקק לפרשנים. התעמק במיוחד בהבנת השקלא וטריא, ההווה אמינא והמסקנה והמחלוקות בגמרא. הן נועדו לחדד את יכולות ההמשגה.

בשלב שני, במיוחד אם וכאשר נכשלו מאמציך להבין לבד, היעזר ברש"י, תוספות, רמב"ן. והיה – אם הגעת, או התקרבת, למסקנותיהם, "ברוך שכיוונת". אם לא – הענק להם קרדיט ובדוק וחזור ובדוק טעותך! דווקא אז תרד אולי לסוף דעתם. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"!

בשלב הבא התייחס לדברי הראשונים כטקסט, כ"קאנון". חזור על התהליך הקודם, ושוב תסכם סיכום ביניים את מסקנותיך. רק אם עדיין מנקרות שאלות, לך למדף גדולי האחרונים והסתייע בהם. ועדיף מכך; תדבר בלימוד וברר עם חבריך, רבותיך.

זו העבודה בין כותלי הישיבות. איך אפשר להספיק יותר מעשרים דפים בעיון ב"זמן"? הניתוח, הדורש ריכוז עילאי ועיבוד נתונים מדויק של פרשנות כבירה, פרי חכמת דורות דעה, הוא עבודת פרך  אינטלקטואלית כמעט ללא אח ורע בשום דיסציפלינה.

הלומד כך לא רק שבידו המפתחות לפענח את צפונות כל ענפי התורה אלא גם של הוויות החיים – הפשוטים, האקדמיים האינטלקטואליים ואף המדעיים. הרבה אוניברסיטאות, אף מליגת הקיסוס בארה"ב, נוכחו זה לא מכבר בעוצמת ההכנה שמעניקה הישיבה למוחין והכירו בלימודיה כבתואר ראשון.

באשר לעצם שאלתך על אודות היעדר המהפכה והחידוש, אף אתה "נכשל" בחוסר חידוש. כבר קדמוך ב"נקודה" לפני כעשרים שנה. הכותב שביקש, כמוך, את החידוש המחקרי נאה דרש ונאה קיים והפך לימים לפרופסור דגול לתלמוד. בליסטראות במכורתו הוא לא זרק.

אכן, שיטת הלימוד הישיבתית כיום לא מנפיקה "מדענים" גדולים בלימוד. אבל יש גם יש בינינו "מהנדסים וטכנאים" תלמודיים מעולים, אולי יותר מאשר אי פעם. ההבדל בין מדען למהנדס לענייננו הוא שהראשון יוצר מתווה חדש מתוך תפיסת שורשי החומר, יכולת המשגה ודקונסטרוקציה, ללא העתקה מקודמיו. השני אינו אלא מפעיל מנגנון מוגש, שנגלה לפניו.

אולם אין כל בעיה בכך. תמיד חלפו מאות שנים עד שהתחדש-השתנה דבר בבית המדרש. גם במחקר בתורת המשפט ובספרות –  תחומים דומים ליצירה התורנית – אין חידושים מהותיים אלא פעם ביובל. ואגב, לא כל חידוש בפילוסופיה או במדע, במיוחד במדעי הרוח, "מחזיק מים". הרבה רעיונות, במיוחד מהפוסט מודרניים, מתבררים כעורבא פרח להצדקת דיסרטציות עבות כרס או ליצירת באזז אופנתי המפרנס ומייקר את הוגיהם.

טעות נוספת בהנחותיך; הספרות הקדומה, של הומרוס ווירגיליוס, פירות עטם של דנטה, סרוונטס ושקספיר, מילטון, בלזק וויקטור הוגו – עולים בהרבה על הרמה של המאה האחרונה. הם ה"קלאסיקה". כן הדבר ברוב ענפי האמנות והמוסיקה. עד היום אין לוונוס ממילו ולליאונרדו דה וינצ'י מתחרים, כשם שטרם קם מוצרט חדש ומשופר. מדוע החלטת לדמות את הדינמיקה של לימוד התורה לפיתוחים של "אפל" ו"מיקרוסופט" דווקא ולא ליצירות בנות האלמוות דלעיל? אם יש מחקר וביקורת חדשניים ב"קלאסיקה" אינם אלא לגריעותא. על פי רוב עדיף הוד הקדומים של הנשוא בלעדיהם.

זכות של ארבעים דורות

החרדי מאמין שלא תיתכן טעות אצל אלפי תנאים, אמוראים וראשונים, אמונה מגוחכת מזו של הנצרות הקתולית הרואה רק אדם אחד – האפיפיור – כחסין טעות. העולם הישיבתי מסרס בכך את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת לשקר. זו תפיסת עולם מעוותת!

הפעם הגדשת את הסאה! איני יודע מה גרוע יותר; להאשימך בבורות ביסודות האמונה או להציגך כאפיקורס להכעיס. אפרט.

מי לנו כרמב"ם, שקבע בהקדמתו ל"משנה תורה" מושג היסטוריוסופי אמוני המגדיר את מעמד העידן המכונן של התורה שבעל פה. ארבעים דורות מסיני מהווים את תקופת "מעתיקי השמועה". הדורות המאוחרים נעדרי סמכות לחלוק על הפסיקות והתובנות שהתגבשו בדורות הקודמים. "חתימת התלמוד", פירושה "נעילת ההלכה" בחוליה הארבעים (כניסוח ד"ר יעקב ויינרוט ב"ארץ אחרת" גיליון 13. וראו תגובתי שם גיליון 14). אז נוצר פיזור כזה של חכמים ששוב לא התאפשר קונצנזוס של דעות, שהיה לו מעמד של סנהדרין הגדולה בירושלים שאסור לחלוק עליה. הרוגע היחסי, הריכוז וסיעור המוחות שהתקיימו לפנים בטלו. מכאן ואילך החולק על "מעתיקי השמועה" נחשב ל"מכחיש מגידיה" של התורה שבעל פה וכצדוקים (ר' רמב"ם בהל' תשובה ג, ח).

אגב, אתה מבלבל בנושא היעדר אפשרות טעות בין מ' הדורות והראשונים. ה"חזון איש" (באגרות ח"ב כ"ד) סבור שבניגוד ליחס כלפי חז"ל אין איסור לחלוק על הראשונים. באמת הגר"א וקודמיו עשו זאת כסדר ונקטו שטעו לפעמים. אולם מי שיעשה כן היום פשוט ייחשב לגאוותן ולשוטה…

היצירה ההלכתית של חז"ל, המסתיימת עם מ' הדורות – חתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי – הפכה ל"קאנון" מחייב לא בגלל הבדלי מנת משכל. הוא נובע מנתונים ריאליים, כאמור.

הגלוריפיקציה של הקדמונים אצלנו מעוגנת בין היתר בהבדל התהומי שבינינו, אנשי "אינסטנט" תזזיתיים, לעומת אבותינו שהשכילו לחיות כמעט ללא הסח הדעת – מרוכזים, רגועים וממוקדים. רק האמונה ב"קאנון" אפשרה ואף הצדיקה את העמל העצום שהושקע מאז בניסיונות הפענוח של דברי חז"ל.

נכון שמעבר להסברים הרציונליים, ההסתמכות על מוסרי התורה מפורשת בכתוב והיא צו דתי. בהלכות שחיטה נאמר "כאשר ציויתיך" אף שמדובר בהלכה למשה מסיני בלבד. חז"ל הם אלו שזכו למונופול, לגושפנקא א-להית לפרשנותם לתורה שבכתב בפרט ול"שידור" רצון ה' לדורות בכלל.

משעה שפסקה הנבואה, רק דרך עיניהם ("חכם עדיף מנביא" – הם התנאים והאמוראים, לפי הגר"א) התגלו דבר ה' והדרכתו אותנו בכל תחום. הלא רק אחר שהסתכל בתורה, ברא האדריכל העליון את העולם. הגישה לדברי חז"ל וההתבוננות בהם דומה אפוא לניסיון האנושי האוניברסלי לקלוט את מסרי ההוויה ולעכלם. אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה. ואז גם תורה שבכתב אין לך. ואף אם תמצי לומר שטכנית טעו לפעמים, הלא הצורך בסמכות וקדושתו מחייבים את הציות להם – "אתם, גם מוטעים". צא ולמד מרבי יהושע שביטל דעתו מפני זו של רבן גמליאל בחישוב התאריך.

הנובל מוכיח

והיכן נעלמים ה"אני", דעתי והבנתי שלי? 

כשם שהטבע דורש התבוננות, עמל רב ויכולת להתרשם מהעובדות כמות שהן וכל דעה קדומה ואג'נדה מגובשת סובייקטיבית שוללת התרשמות אמפירית אמיתית; כך הדבר בתורה ובלימודה. היא אינה כלי שרת לנוחיותנו, אלא "ישות" רוחנית נתונה, אובייקטיבית וריבונית שאנו אמורים לזרום עמה ולהבינה. מדען שיכפה את מאווייו על המציאות אינו שווה את אצטלתו. אף תלמיד חכם אמור להבין את דבר ה' כ"גזרה" – כנתון אובייקטיבי רוחני.

רק מי שנותן אמון ומעניק קרדיט לחכמת הדורות ותורתה מסוגל "לזרום" איתה ולשמוע, לקלוט,  את כל הניואנסים העדינים של צלילי המוסיקה בת השמים. הדרישה להקדמת יראה לחכמה אינה מעוגנת בצו דתי ומיסטי בלבד. היא הגיונית ומחויבת המציאות. לכן בריסק שפיתחה גישה מעין אמפיריסטית מדעית לטקסט אף פעם לא שאלה "מדוע" אלא ביקשה לתאר את ה"מה".

נדמה שכבר וולטיר תלה את סוד הגניוס היהודי בחידוד המוח בלימוד התלמוד דווקא. לא תנ"ך, אף לא חסידות וגם לא שמירת מצוות הפכונו לפיקחים שבאומות. לו היה שמץ אמת בזלזולך בלימוד הישיבתי, לא היינו מגיעים עד הלום. הלא לדבריך מאז ומעולם היה דופי מובנה – עד כדי אבדן כושר הבחנה בין אמת ושקר (!) – בגישתנו המתבטלת כלפי הקדמונים. איך אתה מסביר אפוא שאנו, רבע אחוז בלבד מאוכלוסיית העולם, זכינו במאה האחרונה בכשליש מפרסי הנובל? על כורחך שאותם פלפולי סרק גרידא, לשיטתך, יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת.

"אחר", אנא חזור בך, לטובתך ולטובת כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

תירוצים ואוקימתות בדיעבד / ישראל לבקוביץ'

 תגובה למגיבים

המשך הרשומה