קטגוריה: גיליון שמות תשע"א – 698

משמרי המסורת במאבק מול נוצרי ההר / ראובן גפני

בבית הכנסת הספרדי שעל הר ציון, שמיקומו המיוחד ונוסח התפילה המקורי שנשמר בו משכו אליו רבים, נאבקים כיום על המסורת ועל עצם הקיום. בינתיים מזומנת למבקרים חוויה ייחודית

 

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

 על: בלבב פנימה: סיפור קטן של גבורה גדולה, מאת: זאב קרוב; סיפור השיכחה, מאת: סטפן מריל בלוק; אלוהים בחדר האוכל, מאת: איריס קסל-בלינדה

  המשך הרשומה

מנפצת המוסכמות מהגטו של ונציה / יעקב לאטס

 

שרה קופיו סולם, משוררת ויהודיה ואישה גאה בת המאה ה-17, קיימה בסלון ביתה חוג תרבותי לאנשי רוח יהודים ונוצרים. יצירתה ומכתביה מלמדים על דמותה הייחודית ועל החברה היהודית התוססת בגטו

המשך הרשומה

מבריח היהודים מהרי האטלס / צור ארליך

 

דברים שלא ידעתם על הסיפור הציוני: המבצע הנועז להברחתם של יהודי דרום מרוקו ועלייתם בשנות החמישים, תוך ויתור והסתכנות אישית. סיפורו הבלתי ידוע של אהרן אוחנה

המשך הרשומה

חטאים בביתו של כוהן הדת / חבצלת פרבר

 

אישה בודדה שבה לעיירה לסעוד את אביה. השלווה מתערערת עם שובו של האח, עבריין נעדר. המתח שבין חיי חטא לחינוך שמרני במשפחה אדוקה יוצר דיאלוג בין האחים. רומן איטי ומופנם

המשך הרשומה

אבד הקשר בין הכסף למציאות / אהרן פורת

 

הכלכלה המודרנית העולמית הפכה למשחק בעל חוקים פנימיים שאינו מייצג את הכלכלה הריאלית – זו של הסחורות שיש להן קיום בעולם הממשי. כרגיל, הספקולנטים מרוויחים וצרכני הסחורות מתים ברעב

המשך הרשומה

התורה נפתחת למרחב היהודי / יאיר דביר

 

חזרתם של יהודים חילונים לעיסוק במקורות היהדות מזמנת כינון של שיח תורני וערכי בין כל לומדי התורה, שטמון בו פוטנציאל להתחדשות תרבותית-יהודית. כדי שהדבר יתאפשר על בית המדרש הישיבתי להכיר ביהדות שהיא מעבר להלכה

 

ארבעת הבנים כאחים מרקס, דיק קודור,1981

כ-200 שנה עברו מאז שהעולם בכלל ועם ישראל בפרט החלו לעבור תהליך חילון עמוק ונרחב אשר השלכותיו על תפיסת העולם, הערכים, הנורמות וחיי היומיום הן רבות. שינוי משמעותי נוסף שעברה רוב החברה היהודית הוא הקמתה של מדינת ישראל אשר הפכה את כולנו מחדש לעם אחד החי במשותף והניצב יחד מול אתגרים פנימיים וחיצוניים. עד לשינויים אלה התקיימה חפיפה כמעט מוחלטת בין הזהות היהודית לזהות הדתית, אך תהליכי ההשכלה, ובעיקר הציונות, יצרו אלטרנטיבות נוספות לזהות היהודית ונציגי היהדות הדתית שוב לא היו מייצגיה הבלעדיים.

הוגים ציונים רבים עסקו בהתחדשות היהדות בארצנו (ביאליק, א"ד גורדון, אחד העם ועוד) אך הניסיונות ליצור זהות יהודית-חילונית מגובשת ומוגדרת נדחקו הצידה עם הקמת המדינה בשם האחדות הלאומית ובשל הפנייה של החילוניות לכיוון האוניברסלי והחילוני-אידיאולוגי. הרוח הציונית שזנחה במכוון את המסורת לטובת עולם ערכי חדש ונאור הייתה עדיין בשלב ההתבגרות הבועט.

טשטוש הדיכוטומיה

החזרה לעיסוק בתחום ההתחדשות היהודית במרחב החילוני קיבלה תאוצה בשנות השישים, עם חוג שדמות שהוקם בקיבוצים בצפון הארץ וקבוצות השיח שקמו בעקבותיו. מאז ועד היום ממשיכים להתפתח ארגונים, קבוצות לימוד, תנועות ובתי-מדרש העוסקים בהתחדשות יהודית. ראשיתה של התופעה התמקדה בעיקר בלימוד עיוני-שכלי של המקורות, אך בשנים האחרונות הולכת וגדלה המגמה של 'לימוד המביא לידי מעשה' – הלימוד נעשה יותר חווייתי, יצירתי ומחובר, קהילות מתגבשות סביב ערכים יהודיים, התנדבויות ועשיית צדק חברתי, מוקמים בתי תפילה חילוניים, נערכים טקסים יהודיים וישנו אפילו עיסוק ראשוני בהלכה מעשית. הישראליות החילונית מרגישה יותר ויותר בצורך לגבש את זהותה היהודית ורוצה להיפגש באופן בלתי אמצעי עם המסורת היהודית מתוך חופש, הזדהות וביקורתיות ולא דרך המשקפיים האורתודוקסיות.

העמדה החילונית, המאפשרת חיבור והזדהות עמוקים עם המסורת היהודית ולעתים אף כינון פרקטיקה יהודית של תפילה וקיום מצוות (אם כי לאו דווקא בצורתן האורתודוקסית), מתאפשרת יותר ויותר הודות לתהליכים רבים שעברה ועוברת החברה הישראלית. תהליכים אלה, המלווים בחוסר שביעות רצון מהמונופול הדתי על היהדות ומהריקנות הערכית הפושה בתחומים רבים בחברה הישראלית, מובילים לערעור על הדיכוטומיה הכה מושרשת בשיח הישראלי בין הדתי לחילוני, ולעיצוב שלל זהויות יהודיות אחרות הנעות על הרצף שבין יהדות אורתודוקסית ליהדות כזהות פוזיטיבית, מלאה ומשמעותית.

מדובר בתופעה נרחבת שאין לה שם, קבוצה או מנהיגות ברורה, אך יותר ויותר אנשים מגדירים עצמם בצורה מורכבת המכילה רכיבים שונים של חילוניות יחד עם חיבור עמוק ואף מעשי ליהדות ולתורה. הרכבה זו, על אף שהיא בתחילת דרכה, יוצרת תופעות של חיבורים מפתיעים ומלמדים בין קודש לחול, בין חידוש למסורת, בין לאומיות לאוניברסליות, בין חופש למחויבות וכו', כאשר כל אלו ניצוקים לתוך הזהות הישראלית על שלל היבטיה. מגמה זו של טשטוש הדיכוטומיה הדתית-חילונית מצטרפת לכיוונים החדשים בחקר החברה בישראל אשר מצביעים אף הם על כך שהחברה היהודית בישראל משתרעת על פני ספקטרום רחב ומגוון של הגדרות הזהות היהודית ואילו החלוקה של החברה הישראלית לדתיים ולחילונים מעולם לא היתה מדויקת.

שיח בין בתי המדרש

יהודים רבים, צעירים ומבוגרים, לומדים, יוצרים ומתעסקים בשאלות של אמונה, זהות, מוסר, תרבות וערכים דרך המקורות היהודיים, אך שיח זה לא נפגש כמעט במאומה עם השיח הישיבתי אשר נשאר סגור בתוך עצמו ולא ער להתחדשות היהודית שמחוץ לעולם הדתי. אין היכרות עם התופעה, אין מפגש עם האנשים ולא מתקיים שום דו-שיח ערכי ותורני בין הצדדים השונים. השיח הפנים-ישיבתי מנכס במודע ושלא במודע את התורה ואיתה את כל ה"יהדות" רק לתוך גבולות האורתודוקסיה. כל העיסוק הישראלי-יהודי העכשווי על תכניו ומאפייניו לא מוכר ולא נתפס כחלק מהיהדות ולכן לא נלמד, אפילו לא כבר-פלוגתא. יש לציין כי מרבית הארגונים והתנועות המדוברים דווקא מקיימים דרך קבע קבוצות לימוד ובתי-מדרש משותפים לחילונים ולדתיים, אך לרוב מדובר בדתיים מבוגרים מחתך מאוד מסוים של הציבור הדתי, ומעבר לכך – אינו דומה הלימוד במסגרת אישית ללימוד האינטנסיבי והיוצר של הישיבות, הכוללים והמדרשות אשר בהם מתחנך הדור הבא ובהם מתגבשת התורה שבעל פה של ימינו.    

לדעתי, ביצירת שיח תורני וערכי בין בתי המדרש השונים טמון פוטנציאל ממשי, מבחינות רבות, להתחדשות תרבותית-יהודית בארץ ישראל. בתי המדרש הדתיים ייפתחו ללימוד תורה שבכוחו להעניק נקודות הסתכלות מרעננות ולפתוח את התורה לאופציות חדשות, לא רק במובן של כלי הלימוד אלא גם בתכנים, במוסר, בהשקפה ובאנרגיות. התרבות הישראלית כולה תצא נשכרת מהפיכתה של התורה מנחלה של סקטור מסוים בעם לתשתית קיומנו היהודי. מגמה זו יכולה להביא ליצירת שיח יהודי חדש ועמוק שיהווה תשתית לפריחה תרבותית המלווה במחלוקות עמוקות לשם שמים ובהתחלה של יצירת תורת ארץ ישראל על שלל גווניה.

הפעילו מעט את הדמיון – עשרות בתי מדרש וארגונים שונים, דתיים מגוונים שונים ואף לא דתיים, עוסקים במשותף בנושאים יהודיים ומבררים אותם לעומקם. אופייה של השמיטה במדינת ישראל, אמנות, גיור, תפילה, מידות, עובדים זרים, תקשורת, צניעות, דיבור, שבת, מוסר וכו' – סביב כל הנושאים הללו נערכים מפגשים וערבי לימוד, שיעורים, סימפוזיונים ופורומים. כל בית מדרש לומד ומעמיק בעצמו, ומשתף ומפרה את יתר בתי המדרש. לעתים מסכימים ולעתים חולקים, מחדשים, יוצרים, לומדים ומלמדים. התנופה לא תיגמר בתוך כותלי בית המדרש, אלא גם תיתן אותותיה בהעלאה הדברים בשיח הציבורי, בתקשורת, באמנות, בספרות וברחוב. הפוטנציאל הוא גדול והוא לא יתממש בִּן לילה, אך כדי שהחזון הרחוק יתאפשר יש צורך בדיאלוג ולשם כך יש לבחון מחדש חלק מנקודות ההסתכלות הדתיות על המציאות החילונית.

השיח הדתי בשורשו רגיל להתייחס אל החילוני כאל פוטנציאל להחזרה בתשובה. התפיסה הדתית המקובלת לא מוכנה לקבל השקפה יהודית שאיננה מחויבת לסמכות ההלכתית באופן מוחלט. היא איננה מסוגלת לתת לגיטימציה למציאות של יהודי שאיננו מקפיד על קלה כחמורה. מתוך גישה אי-שוויונית שכזו אי אפשר לייצר דיאלוג אמיתי ופורה. ביקורת היא אמנם לגיטימית ואף חשובה ומקדמת אלא שלא מדובר פה רק בביקורת ובמחלוקת; הגישה הדתית-ישיבתית הרווחת פשוט שוללת את יהדותה של העמדה הלא-הלכתית ואת עצם הלגיטימיות שלה. גם ההגדרה ההלכתית, הסלחנית במקור, של החילוני כ'תינוק שנשבה' היא בעייתית. זו גישה פטרנליסטית הבטוחה בעצמה והטוענת להחזקה בלעדית באמת היחידה. ודאי שגישה כזו לא מסוגלת להכיל ולנהל דיאלוג פתוח, מפרה וכן עם דרך יהודית שאיננה אורתודוקסית. השפה הדתית הקיימת תופסת את ההלכה (האורתודוקסית) כבסיס היחיד והמחויב בכל דרך הרואה עצמה בברית עם התורה, השואפת לבטא את רצון ה' והטוענת לזהות יהודית עמוקה.

מגוון דרכים ביהדות

ברצוני להלך בעקבותיו של הרב שג"ר ולהעמיד את העמדה הדתית על בסיס האמת הרכה, האמת המקומית. היהדות היא הרבה יותר מדת. היהדות היא זהות, היא תרבות, היא שפה והיסטוריה ורגש שייכות, היא מסורת עשירה ומגוונת המכילה בתוכה פרשנויות וכיוונים שונים ואף מנוגדים. אפילו בתוך ההלכה יש מגוון גדול מאוד של דעות, שאמנם חלקן נדחו מעולם הפסיקה המעשי אך אין זה אומר שהן אינן חלק מהיהדות. היהדות בסופו של דבר מקבלת את צורתה מהדרך שבה היהודים מעצבים אותה, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבעשרות השנים האחרונות היא מכילה בתוכה גם אפשרויות של קיום יהודי שאיננו הלכתי, אך עדיין קשור ליהדות ולתורה בברית זהות שלא תנותק.

יש להתרגל להתייחס להלכה כאל אופציה אחת של הקיום היהודי. יהודי הלכתי הוא לאו דווקא 'היהודי האידיאלי' היחיד, אלא אחד מכמה אפשרויות של זהות יהודית. אינני מדבר על לגיטימציה הלכתית לאי-קיום ההלכה. ההלכה תמשיך להתיר ולאסור ולהתוות את הדרך לחיים הלכתיים, אך העמדה היהודית והאמונית תכיר בכך שיש יהודים שדרך ההלכה איננה דרכם, לפחות לא באופן מלא, ואין הדבר שולל מהם את מקומם בשיח היהודי. התורה שהם לומדים והזהות היהודית שהם מייצגים הן דרכים נוספות של קיום יהודי.

היהדות היא רצף הנע בין מחויבות הלכתית אורתודוקסית לבין יהדות כזהות וכתרבות. ההבדלים בין הזרמים הדתיים-לאומיים לזרמים החסידיים והליטאיים הם עצומים, אך אנו רגילים לראות את כולנו מתחת למטריית קיום ההלכה וכך להחשיב את כל הזרמים הנ"ל כבני פלוגתא לגיטימיים בתוך עולם התורה. למרות שבמקרים רבים אין מדובר עוד באותה ההלכה, עדיין המכנה המשותף הוא העמדה הנפשית העקרונית של התבטלות אל מול רצון ה' המתגלה בתורת ישראל, כל אחד על פי הבנתו. לדעתי, עלינו לפתח גישה מורכבת יותר אשר מציבה את המטרייה היהודית לא מעל הצהרת הנכונות לקיים את ההלכה אלא מעל המוכנות העקרונית להיות יהודי נאמן הנמצא בדו-שיח מתמיד עם יהדותו והמאפשר לה לעצב את עולמו הרוחני והמעשי.

אין פה הצעה פורמלית וטכנית, גם לא יתבצעו מבחני קבלה; יש פה שינוי תפיסה עקרוני המכיר ביהדותן של דרכים יהודיות לא אורתודוקסיות ומתוך כך מחשיב גם את בתי-המדרש שאינם אורתודוקסיים כחלק ממכלול בתי המדרש בישראל. בתי מדרש אלו הינם תורניים למרות שההלכה המקובלת איננה סמכות מחייבת עבורם אלא מקור השראה בלבד, ואילו העקרונות המחייבים הם הנאמנות לזהות היהודית והרצון להתעמק בה דרך המסורת, הלימוד והעשייה החברתית והרוחנית, וכן להיכלל בפועל בשיח התורני של עם ישראל בארצו. אינני מתכוון להשטיח את המציאות ולהגדיר את כולם כזהים. כל בית מדרש וכל כיוון רוחני ואמוני יישא את דגלו בעוצמה ובאמונה בצדקת דרכו, אך בד בבד הוא יראה את יתר בתי המדרש כבני שיח לגיטימיים בהתחדשות התורה בארצנו. ההלכה תמשיך כמובן לפרוח ולהוות דרך יהודית עשירה, עמוקה ומרכזית, היא תמשיך להיות תובענית ומחייבת את ההולכים בדרכה, גם אם לצידה יתפתחו דרכים יהודיות אחרות. יהודי הלכתי ימשיך לדבוק בהלכה מכיוון שהוא מאמין שזו הדרך אשר מקרבת אותו בצורה הטובה ביותר לא-להים ולא מכיוון שזו הדרך היחידה.

בין הלכה ותורה

בשביל לאפשר לתורת ארץ ישראל לצמוח, צריך לפתח גישה המבחינה בין מושג ההלכה למושג התורה. התורה, כמושג מופשט הכולל בתוכו הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה, היא הבסיס של השיח היהודי בין בתי המדרש השונים. ההלכה המקובלת היום היא ענף מרכזי ביותר ביהדות, אך יהיו גם בתי מדרש שענף זה לא יהיה נר לרגלם ואלה יעדיפו להשעין את זהותם היהודית על אינספור מקורות וצורות חשיבה והתנהלות יהודיות אחרות. אני מאמין שהיהדות היא מספיק רחבה, דינמית ומגוונת, והיא יכולה להיות הבסיס לשיח התרבותי בישראל. היהדות על פי תפיסה זו מכילה בתוכה רציפות בין קיום מלא של ההלכה לבין מימוש היהדות בדרכים אחרות. ברצף זה כלולות דרכים שונות של שילובים אשר כולן מבססות בסופו של דבר את זהותן היהודית על ידי דו-שיח מתמיד עם המקורות הקדומים והחדשים ועם העקרונות העומדים על פי הבנתן בבסיס היהדות. אמנם לא כך היה תמיד, אך נדמה שכך נראה עם שלם, שחי בטבעיות, בבריאות ובמלאות בארצו, מתוך גיוון גישות ודרכים למימוש הזהות.

בסופו של דבר, התורה וודאי היהדות לא שייכות לציבור הדתי בלבד אלא לעם ישראל כולו. בתי המדרש החילוניים לא זקוקים ללגיטימציה של הדתיים. הם מבחינתם כבר לומדים, יוצרים ומעמיקים והלימוד בהם נמצא במגמת עלייה מתמדת. הגישה שאני מציע איננה 'מתן לגיטימציה הלכתית לאי-קיום הלכה' והיא לא קיבוע של היהדות אל המציאות העכשווית, אלא במובן מסוים דווקא ההפך – הכרה בכך שהשיח היהודי מתרחב מעבר לגבולות האורתודוקסיה ופותח את היהדות לאופציות חדשות ועמוקות ומתוך כך פיתוח שפה והשקפה המסוגלות להשתתף בשיח זה ולקחת חלק בהתחדשות היהודית בארצנו.

בתי המדרש החילוניים עדיין בתחילת דרכם. עדיין אין יצירה עמוקה ונרחבת, עדיין אין עיסוק בתחומים רבים ביהדות והם עדיין נמצאים בבירור ראשוני של היחס הראוי מבחינתם בין הלימוד למעשה, אך כבר עכשיו יש שם נקודות הסתכלות וצורות לימוד שיכולות לרענן ולאתגר את הלימוד הישיבתי. אם התפיסה העקרונית תהיה שאף הם חלק מהתחדשות היהדות ואם בתי המדרש הדתיים ישכילו למצוא דרכים ללימוד ולדיון עמוק עִמם, הרי ששני הצדדים ועם ישראל בכללותו יכולים להרוויח מכך רבות.

אין זה חזון אחרית הימים אלא תיאור של תחילת הדרך, שרטוט של העקרונות הבסיסיים שיאפשרו צמיחה של השיח היהודי-ישראלי המתחדש. מה ייבנה על גביו? איך הדבר ישפיע על ההלכה? ועל התרבות? האם כל זרם יתחזק ויעמיק בעצמו או שאולי ייבנה פה זרם רוחני חדש? אלו כבר שאלות שעם ישראל יצטרך לענות עליהן תוך כדי הלימוד והיצירה. עד אז אנחנו עם אחד החי בארצו והנתון לגורל ולייעוד משותפים וחובה עלינו לפתח יחד תרבות יהודית עמוקה וערכית שבה כולם מוצאים את מקומם איש איש על פי דרכו, תרבות המגלה את רצון ה' בעולם דרך ההפריה ההדדית והמחלוקת שהיא לשם שמים ולא דרך המחלוקת השוללת את מקומו של האחר.

 יאיר דביר הוא תושב מצפה נטופה ותלמיד ישיבת הסדר

האב מול הרב / שמואל ריינר

 

ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות טמון במעבר מעיצובן של תשתיות החיים על ידי האבות אל פרטי החוק שמלמד המורה. התפילה היא ביטוי לתשתיות הללו, שיש לשוב  אליהן ממרחק הלימוד והדינים

משה שובר את הלוחות, 1659

 

מה הקו המבדיל בין חלק א' של התורה – ספר בראשית – לחלק ב' – ספר שמות? מה מגדיר את סיומה של תקופה? הרי אין "שריקת סיום" ו"שריקת פתיחה" המציינות את סיומה של תקופה אחת ואת תחילתה של אחרת. כבר שנים אני עסוק בשאלה הזאת: איך מרגישים ומתי מרגישים ואם בכלל מרגישים כשעוברים מתקופה לתקופה.

בפרספקטיבה נכונה, נראים כמה הבדלים לעין. האנשים, הגיבורים, הם אלה שעושים את המעבר בין הזמנים. ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל כן הוא מסתיים במות יעקב ובניו; ספר שמות הוא ספרו של משה, ולכן הוא פותח בלידתו. ייתכן שלכל זמן יש הגיבורים המסוימים שלו. ייתכן שאילו אנשים אלו היו בזמן אחר הם לא היו נחשבים גיבורים אלא סתם "בחורים טובים". אברהם, יצחק, יעקב ואפילו יוסף ומשה נחשבים כולם ל"אושפיזין" בחיינו, אבל יש הבדלים גדולים ביניהם, ולכן התאים כל אחד מהם לזמנו. אמור לי מי גיבוריך ואומר לך את זמנך…

דמויות סמכותיות

"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלושה, ואין קורין אמהות אלא דמויות סמכותיות לארבע…". חז"ל קבעו את מעמד ה"אבות". רק הם קרויים אבות. מעמד ייחודי זה הוא לעומת מעמד אחר, "הרב". ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל שמם של אלו הוא נקרא גם "ספרן של ישרים". הוא סיפור של משפחה, ומשפחה מתחילה מאבא. יש בו בספר בראשית הבטחות פוליטיות על ארץ ועל עם, אבל הסיפורים באים מתוך המשפחה. ספר שמות הוא ספרו של משה רבנו. הסיפור שבספר שמות איננו משפחתי; הוא מספר על משה והעם. בצד המשפחתי דווקא עולים קשיים – האישה החוזרת לבית אביה, הבנים הלא ידועים. סיפור משפחתו של משה לא מסופר אלא דרך אגב, כאשר מוקד הספר הוא במצווה ובחוק. ספרי בראשית ושמות – כשהם עומדים זה מול זה – הם בבחינת האב-בראשית מול הרב-שמות.

שתי סמכויות אנושיות עומדות מעלינו – הורינו ומורינו. כולנו זכאים להיות בנים של הורינו ולהיות תלמידים. הראשונה היא ברורה מאוד. היא איננה תלויה בבחירות ובהכרעות, אלא במציאות. כל אדם הוא בן של אב ואם. הסמכות השנייה, סמכות המורה, היא מורכבת יותר. שאלות מסובכות הן מי המורה שלי, מדוע בחרתי דווקא בו כמורה לחיים, מה הוא לימד אותי, האם הוא התייחס אליי  כתלמיד, אולי הוא רק לימד ולא היה מורה במשמעות העמוקה של היות מורה, ועוד שאלות רבות. רוב בני האדם זוכים להיות אבות ומיעוטם זוכים למעמד הרב.

את האב אנו פוגשים לראשונה באזור חדר הלידה. כדרך העולם הורינו מלווים אותנו תחילה; אנחנו תלויים בהורינו ואם זוכים כעבור עשרות שנים היחס מתהפך. תמיד קיים סוג של הדדיות, של ביחד – אוהבים, רבים מעט, מעריכים, מבקרים וכו'. את הרב-המורה אנו פוגשים בגיל יותר מאוחר. מטבע הדברים, בשלב מסוים בחיינו אנו גם מתרחקים ואולי אף נפרדים ממנו. יש לנו צורך בשתי הדמויות הללו כמלוות בדרכי החיים. אדם שחסר לו אחד משניהם, מורה או הורה, חסר לו מרכיב חשוב בבניין אישיותו.

"האב חייב ללמד את בנו…". יש לאב תפקידים וחובות כלפי בנו. מה ההורים מלמדים את בניהם? מהם מוסר אב ותורת אם? ההורים מלמדים את החיים, הורים נותנים לאדם כלים לחיות. הם מלמדים איך לאכול ומה ללבוש. אני רוצה להזכיר לכולנו שתי תמונות הוריות מוכרות, ומהפרט אתה למד על הכלל. חרות עמוק בזיכרוני כיצד לימדתי את אחת מבנותיי לקשור את שרוכי הנעליים. תמונה נוספת – אב מלמד את בנו או את בתו לרכוב על אופניים, הוא שומר שלא ייפלו ימינה או שמאלה, הוא משחרר מעט ורץ אחרי הילד לבל ייפול. וכך לאט לאט הילד נוסע מהר יותר ומתרחק מהאב העומד מרחוק ומסתכל בדאגה. זו תמונה מדויקת של ההורות. לעומת ההורים, הרב מלמד תורה. את התורה התלמיד ירחיב ויפרש, עליה הוא יתווכח, אותה הוא יתרגם ויישם בחייו שלו. התלמיד ה"חלש" יזדקק לקשר הדוק עם הרב, המקשה מן הסתם על הפרידה. התלמיד ה"חזק" יותר מבין מעצמו והוא רץ כדי להגיע אל העצמאות הרוחנית כמה שיותר מהר.

נקודת המוצא הלאומית

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תיקן תפילת ערבית – שנאמר: ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי (ברכות כו ע"ב).

אברהם המציא את התפילה. הוא קבע שאדם מתחיל את יומו בבקשה על היום שיבוא או בהודאה, אולי בשתיהן. יצחק מרחיב את התפילה. יש בתפילת מנחה משום הרחבת הזמן – צהרים – והרחבת מקום – בשדה. יעקב גם הוא מרחיב את תפילתו של אברהם; אולי הוא מתפלל על מה שהיה. כך נוצרת מסורת של תפילה, שלושה דורות של תפילה. אם תרצו, בשפה הלמדנית יש לפנינו "חזקה", שלפיה דבר החוזר על עצמו שלוש פעמים הופך לקבוע. הסוגיה ממשיכה את קו המחשבה הזה כשהיא מביאה ראיה מפינחס: "ויעמוד  פינחס ויפלל". מהבחינה הרעיונית הפסוק על פינחס לא הוסיף דבר, הוא מיותר. ומה  בכל זאת נוסף כאן? מפינחס אנו רואים שאכן התפתחה מסורת של תפילה – גם פינחס, שרחוק מאברהם כמה דורות, התפלל. הדבר מצביע על כך שהתפילה אכן קנתה לה שביתה בעם ישראל.

"נקודת המוצא" או "הנקודה הארכימדית", אותה נקודה שממנה מתחיל הכול וממנה ניתן להזיז את העולם, זו התפילה. לכן, היהודי הראשון, אברהם אבינו, הוא גם המתפלל הראשון. תפילה היא נקודת מוצא בעמידה של האדם מול הקב"ה. זו נקודת המוצא של היום: "וישכם אברהם בבוקר". בשפה דרשנית ניתן לומר שהתפילה מופיעה בבוקרו של עם ישראל. זו נקודת המוצא של היהודי אברהם, "אביר האמונה", כהגדרתו של סרן קירקגור. הוא הביא לנו את החסד ואת מסירות הנפש בעקדה ואת התפילה, ומי ששם לב מבין שהן היינו הך. אי אפשר לזה בלא זה.

גם כשהיהדות עברה מבית ראשון לבית שני התחיל הכול מתפילה. מה אנחנו יודעים על אנשי כנסת הגדולה? מעט מאוד. אבל הדבר הבולט שהם עשו מנוסח כך: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות". הם מחדשים את התפילה כאבותינו.

משה רבנו הוא המלמד תורה. אותו אנחנו שואלים שאלות, מותר או אסור, וממנו אנחנו יודעים שיש טהור ויש טמא; הוא נותן התורה. המורה בא אחרי האבא, לא רק במובן הכרונולוגי. משה רבנו מלמד אותנו איך וכיצד להתפלל, כדברי המכילתא: "מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר וקיצר בברכותיו. אמרו לו תלמידיו: רבי ראית פלוני שקיצר בברכותיו? והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה. אמר להם: לא קיצר זה יותר ממשה, שנאמר אל נא רפא נא לה" (פרשת בשלח). התפילה עצמה היא מבית אבא, היא מתחילה באברהם אבינו והיא הניגונים ששתלו בנו אבותינו ואמותינו. תפילה זו היא תנועה נפשית, היא החיים עצמם, היא דומה לאכילה ולקשירת נעליים ולרכיבה על אופניים. להתפלל לומדים מאבא! לא מהרב ולא מהמורה כי היא איננה "דינים"; היא החסד והיא הרחמים והחמלה, היא הענווה – היא מקומי בעולם.

השיבה אל האב

תפקידם של האבות הוא לעצב את התשתיות. ייתכן שהדברים יפשטו צורה וילבשו צורה, אבל בכל מקרה ייבנו על אותם יסודות. האבות יוצרים את התנועה הנפשית, הבסיסית והיסודית, שבעבודת ה' – הדיבור עם א-להים. כל השאר הוא התפתחות של התפילה. בבית אבא קיים המרחב שמאפשר ספונטניות והתחדשות בעבודת ה', לעומת בית המדרש שבו אנחנו מקבלים את מרותו של הספר.

אך התפילה היא אתגר. קשה להתפלל. רבים בעולמנו ויתרו על התפילה. אולי כי התפילה היא בניית גשר בין שני עולמות. יכולים להיות קשיים פילוסופיים ביחס אליה, והיא, כמו סוגיה קשה, דורשת מאמץ ולימוד – לימוד שלה ולימוד עליה. גם  היא זקוקה לתפילה, בבחינת "למדני א-להי ברך והתפלל על סוד וכו'".

באים ימים שבהם התפילה נכנסת לתוך התורה ונוצרות להן "הלכות תפילה". בזה היא עלולה לאבד את מקומה העצמאי. התפילה עברה ממסורת אבות, מהחיים, אל הלימוד. מה זה אומר עלינו כעובדי ה'? אולי אנו מאבדים את היכולת לחפש קִרבה ודבקות בקב"ה, אולי אנחנו מאבדים את נוכחות האב. אנחנו חיים בכרוניקה מעוותת כשהתורה קודמת לתפילה. תפילה קודמת לתורה. אחרי התפילה נחזור ללמוד "מיגו במקום חזקה", נחזור לתורת משה. 

אנחנו שרידים של אלה שלא ויתרו על התפילה, שעדיין נאבקים וייאבקו על תפילה כנה ומשמעותית, לא רק בניגון אלא גם במילה טובה של תפילה. זו תורת אברהם אבינו בתפילה, ולכן בתפילה אני גם מקיים כיבוד אב ואם במובן העמוק של המצווה. פרופ' לייבוביץ זיהה את הקושי של האדם המודרני להתפלל וקבע בתקיפות שהתפילה היא "עבודה". ואנו נשיב לו: אף על פי כן! נשוב אל האב ורק אז נלך אל המורה. נשיב את החיים הדתיים מהלימוד אל הטבעיות.

 

לזכר אבי, הרב יוסף יהודה ריינר, שהרביץ תורה בישיבת "קול-תורה" יובל שנים, ולכבוד תלמידו, מורי ורבי הרב מאיר שלזינגר שליט"א, מייסד ישיבת שעלבים

 

על מסכנים, סוכנים ומחסנים (לפרשת שמות)

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א יא)

מאכל מיוחד חביב היה על האמורא ר' יוסי בר אסיין. במסכת עירובין בתלמוד (בדף נ"ג) מסופר כי כשהיה מבקש ר' יוסי לדבר ב'לשון חכמה', היינו בדרך חידה ומליצה, היה אומר לאנשי ביתו: "עשו לי שוֹר משפט בטוּר מסכן".

את ההזמנה של ר' יוסי יש לפתור בדומה להגדרות שב'תשבצי היגיון' – 'שור' הוא תור ו'משפט' הוא דין, כך שמשתי המילים הראשונות מתקבלת המילה "תרדין"; ואילו 'טוּר' הוא הר ו'מסכן' הוא דל, ולפיכך "בטוּר מסכן" פירושו "בהרדל". כיוון שהעיצורים ה"א וחי"ת נהגו בצורה קרובה למדי בפי אבותינו בתקופה זו הם הוחלפו ביניהם תדיר, כך שהמאכל שמדובר בו כאן הוא "תרדין בחרדל" (התרד שבגמרא הוא כנראה מין של סלק, ולא צמח העלים הירוק החביב על פופאי).   

דרך הפתרון של המליצה היא המרה של המילים שבהגדרה במילים נרדפות. במבט נוסף מתגלה שכל המילים הן למעשה תרגום מעברית לארמית ולהיפך. תרגום אונקלוס למילים הבאות שבתורה – "שור", "משפט", "הר", "דל" – הוא בהתאמה: "תור", "דין", "טור", "מסכן" (המילה דין היא אמנם בת בית גם בעברית שבמקרא, אך בארמית היא המילה הרגילה והרווחת, תמורת המשפט בעברית).

יצר סוכן בנו

ענייננו כאן במילה "מסכן". כתבנו שהמסכן הוא תרגומו הארמי של הדל העברי – ואכן המסכן מתרגם לא רק אותו, אלא גם את חבריו לצרה – העני, האביון והרש. כולם זוכים לתואר הארמי "מסכן" בתרגומו של אונקלוס. האם גם עברית המקרא מכירה את המסכן? ובכן, בתנ"ך כמעט אין מסכנים. המילה מסכנוּת מופיעה פעם יחידה בספר דברים, בתיאור הארץ הטובה ("ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה"; פרק ח'), והתואר מסכן מופיע רק במגילת קהלת. בארמית לעומת זאת ישנו גם פועל שנגזר מן המסכנות: הצירוף "כי ימוך אחיך" שבשלהי ספר ויקרא (פרק כ"ה) מתורגם באונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך".

בפרשתנו נזכרים ערי המסכנות שנצטוו ישראל לבנות בעבור פרעה. מה פירוש מסכנות? ממקומות אחרים בתנ"ך עולה כי המסכנות הם מעין מחסני ענק ששימשו לאגירת תבואה. כך למשל משמע מן הכתוב בדברי הימים ב' לב: "וַיְהִי לִיחִזְקִיָּהוּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד הַרְבֵּה מְאֹד, וְאֹצָרוֹת עָשָׂה לוֹ לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְאֶבֶן יְקָרָה וְלִבְשָׂמִים וּלְמָגִנִּים וּלְכֹל כְּלֵי חֶמְדָּה, וּמִסְכְּנוֹת לִתְבוּאַת דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר וְאֻרָוֹת לְכָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה".

היש קשר בין המסכנוֹת לבין המסכנוּת? על פני הדברים, התשובה שלילית. הרי המסכנוּת והעוני הם הפך העושר האצור בערי המסכנות. אף מבחינה אטימולוגית, על פי חכמים שונים (כך למשל מפרש שד"ל) במילה מסכנות חל מעין שׂיכול עיצורים, ומובנה זהה למִכְנְסוֹת – היינו מקום שמכנסים אליו את התבואה – ואין כל קשר למסכן ולמסכנוּת.

ברם, יש החולקים על פירוש זה, וסבורים שהמסכנוֹת והמסכן מקורם אחד. נוסיף בנקודה זו לַמערכת שחקן שלישי, הלא הוא הסוכן. כיום סוכן הוא נציג או שליח של חברה או של ארגון כלשהו (סוכן ביטוח, סוכן מוסד; ומכאן גם שם נציגות – סוכנות דואר, הסוכנות היהודית) – אך במקור הסוכן הוא גורם מקורב למלך, האחראי על ניהול ענייניו.

שני סוכנים בלבד ישנם בתנ"ך – שבנא, בזמן המלך חזקיהו (ישעיהו כ"ב: "לֶך בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה, על שבנא אשר על הבית"); ואבישג השונמית בעת זקנותו של דוד המלך (מלכים א א: "יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת").

חכמי ימי הביניים קישרו את הסוכן אל ערי המסכנות, ופירשו שהסוכן הוא האחראי על אוצרות המלך. כך עולה גם מן הפסוקים בנבואת ישעיהו על שבנא, המזכירים את "מפתח בית דוד" כחלק מן האמצעים והסמכויות שהיו ברשותו. ר' אברהם בן עזרא בפירושו לפרשתנו מלמד כך: "מסכנות – אוצרות, וכמוהו 'אל הסוכן', 'ותהי למלך סוכנת', שומרת האוצר". ר' דוד קמחי בפירושו למלכים תָּמֵהַּ על פירוש ראב"ע בהקשר לאבישג השונמית: "סוכנת –  יש מפרשים אוצרת, כמו לך בא אל הסוכן, ואין טעם לפירוש הזה כי מה צורך למלך שתהיה אוצרת. והנכון בעיניי שפירושו מועילה, כלומר שיהיה למלך תועלת בה". רד"ק אמנם מפרש כי הסוכן אחראי על מסכנות המלך ואוצרותיו, אך לדבריו לא סביר לפרש כן על אבישג השונמית. את דברי ראב"ע ניתן להסביר בכך ששומר האוצר מטבעם של דברים היה איש סודו ואמונו של המלך, ולכן ניתן לכנות בשם "סוכן" או "סוכנת" את מי שזוכה להיות בקרבתו ובמחיצתו (וכך אמנם תרגם יונתן את ה"סוכנת" – "קריבא").

המתפללים בנוסח אשכנז מכירים את הפיוט הפותח במילים "אמנם כן יצר סוכן בנו", הנאמר בליל יום הכיפורים (נכתב על ידי ר' יום טוב מיואני, מתלמידיו של רבנו תם, שנהרג על קידוש ה' ביורק שבאנגליה בשנת 1191). "סוכן" פירושו "שולט", כשם שסוכן המלך מנהל ומכלכל את ענייני הארמון והממלכה.

על פי זאת, מסביר יהושע שטיינברג במילונו שאף המסכנוּת במקורה פירושה ניהול מחושב של הצריכה. ערי המסכנוֹת נועדו לאגור תבואה לימי קושי ומחסור בעתיד, והמסכן הוא מי שמכלכל את דרכיו ומקציב לכל יום ויום את מנתו. לפי פירוש זה, יש להבין את המסכנוּת האמורה בפסוק "לא במסכנוּת תאכל בה לחם" בדומה לתיאור הפורענות ביחזקאל (ד'): "הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן". אכילה במסכנוּת היא אכילה במידה ובצמצום, כאכילת לחם במשקל ושתיית מים במשורה.

יש לציין כי בבלשנות המודרנית שוללים את הזיקה הנזכרת בין המסכן, הסוכן וערי המסכנות, ומוצאים לשלושתם מקורות שונים בשפה האכדית.

מגזין ומחסנית

במסכת סוטה בתלמוד (דף י"א) מובאת דרשה המוציאה מפשוטן את ערי המסכנות: "ויבן ערי מסכנות לפרעה – רב ושמואל, חד אמר: שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן". בלשון חכמים כבר לא השתמשו בשם "מסכנות" במובן מחסנים, ולכן נדרשה המילה על פי המובנים הרגילים יותר של השורש סכ"ן – לשון סכנה או לשון מסכנוּת.

המחסנים נקראו בלשון חז"ל בדרך כלל בשם אוצר (דוגמה אחת מרבות, ממסכת שבת פרק י"ח: "מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים… אבל לא את האוצר"). ומנין באה המילה מחסן שבפינו? מן הערבית ירשנוה. בעברית אמנם קיים השורש חס"ן במובן שמירה ואצירה (ישעיהו כ"ג: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה', לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן"), אך הצורה "מחסן" באה לנו מן הערבית, הקוראת לו "מַחְזַן". אף שפות אירופה ירשו את המחזן הערבי, שהפך בינתיים ל"מגזין" (בתשובות הלכתיות של יהודים שגרו תחת שלטון התורכים ניתן למצוא התייחסויות ל"ראובן ששכר מאגאזין מן הגוי" וכדומה. כך למשל בשו"ת אבקת רוכל לר' יוסף קארו, סי' קי"ט. המגזין במובנו הרווח, ככתב עת, קיבל את שמו בשל היותו מחסן של יצירות וכתבות (בדומה למילים "אסופה" ו"קובץ").  

אף המחסנית, האוצרת בתוכה את כדורי הרובה, נקראת באנגלית כיום בשם magazine. לפני למעלה מארבעים שנה, לפני חידושה של המילה "קלטת", ביקשו מתקני הלשון לתת את השם "מחסנית" ל"קסטה" שבמכשיר הרשמקול, אך שלא כקלטת – מילה זו לא נקלטה בשפה, אולי בשל העובדה שהמחסנית כבר הייתה תפוסה לשימושה הקרבי, ולא נתפנתה ליציאה לאזרחות.

  yetsion@gmail.com

אנא בכוח / אלישע פורת

תפילת הפיוט הקבלית "אנא בכוח" משמשת במסורת היהודית גם כמעין תפילת אשכבה, או כמעין תפילת קמע למרגלותיו של שכיב מרע הנוטה למות. אודה כי לא ידעתי כל אלה רוב שנותיי. אבל כשחברו עליי זיכרונות המשפחה, ותפילת "אנא בכוח" חברה איתם יחד, למדתי לראשונה בחיי מה כוחן המפלל והמרגיע של המילים, בין אם נכללו בסידור המסורתי ובין אם יצאו מלב נסער. וכל זאת קרה שנים הרבה בטרם זכה הפיוט "אנא בכוח" לתחייה מדהימה שכזו, בכוח הלחן והמוסיקה. והיא הפכה לבריח המבריח בין זיכרונותיי המשפחתיים לבין סיפורם שבכתב. סיפור

המשך הרשומה

ש"ס מול מזרח נתניה / נסים ליאון

 

מפלגת ש"ס הפכה כבר מזמן לגורם קבוע במערכת הפוליטית, אך כדי שתצלח גם את העשור הבא עליה להתמודד עם אתגרים הקשורים בגיל המנהיגות ובהיווצרותו של מעמד ביניים מזרחי שאיננו מחויב לה 

  המשך הרשומה

חידוש פניה של היהדות / אריאל פיקאר

 

בקרב הציונות הדתית מתלהבים מעמדתו של הרב אמסלם, כאילו בכך ניתן אישור 'מגבוה' לשילוב ערכי דת ומודרנה. עליה להבין היטב את המתח המבנה את קיומה ולהמשיך להתמודד

  המשך הרשומה

בנים גולים משולחן אביהם / יעקב בצלאל חרר

 

קמים כיום בציבור הספרדי רבנים אשר נותנים יד לרחק ולא לקרב. דרכנו מעולם לא כללה חרמות והכללות, אלא מקל נועם וקולמוס של חיבה

המשך הרשומה

אנוסים לעולם ספרדי חדש ומדומה / זכריה זרמתי

 

ההשכחה, ההתנשאות והלעג לתורת יהדות צפון-אפריקה באה דווקא מצד ספרדים חרדים, קבוצת 'עטרה ליושנה', המתבטלת ויונקת ממחוזות זרים. העטרה הספרדית האותנטית – הדבקה בארץ ישראל ושמחה במדינה, המשלבת תורה והשכלה ופסיקה ישרה – חוזרת לאכסניה שלה

המשך הרשומה

מלחמת הזהויות / בנימין לאו

 

מאבקו של הרב אמסלם להשבת זהותה האותנטית של יהדות המזרח וצפון אפריקה יונק את כוחו מדרכו של הרב עובדיה בהלכה, אך עומד כנגד השקפתו בנוגע למעמדם של בני הישיבות

המשך הרשומה

היחיו העצמות האלה? / צבי זוהר

בניגוד למושג 'דעת תורה' האשכנזי, המייחס לרב יכולות על-אנושיות, התקיימה בעולם המזרחי דמות של רב אנושי. דמותו של הרב עובדיה מקבלת את כוחה ממושג הכוח האשכנזי, מה שמשפיע גם על היחס לציונות, להשכלה ולעבודה

המשך הרשומה

לא מזרחי ולא מערבי / אליהו זייני

החלוקה בעם אינה לספרדים ולאשכנזים. יש יהדות המערב, יהדות המזרח ויהדות צפון-אפריקה. כדי להבריא יש להכיר בשלושת קודקודי המשולש, ביתרונות ובחסרונות, ולהגיע לסינתזה שלא מתוך ויתור על התרבות הייחודית

 

הבאבא סאלי, 1930

המשך הרשומה

איפה האני שלי? / אדמיאל קוסמן

גוף ונפש: הבעיה הפסיכו-פיסית,ישעיהו ליבוביץ;  משרד הביטחון, ספריית "אוניברסיטה משודרת", תל אביב תשמ"ג

המשך הרשומה