המשך הרשומה ←

חזרתם של יהודים חילונים לעיסוק במקורות היהדות מזמנת כינון של שיח תורני וערכי בין כל לומדי התורה, שטמון בו פוטנציאל להתחדשות תרבותית-יהודית. כדי שהדבר יתאפשר על בית המדרש הישיבתי להכיר ביהדות שהיא מעבר להלכה

ארבעת הבנים כאחים מרקס, דיק קודור,1981

כ-200 שנה עברו מאז שהעולם בכלל ועם ישראל בפרט החלו לעבור תהליך חילון עמוק ונרחב אשר השלכותיו על תפיסת העולם, הערכים, הנורמות וחיי היומיום הן רבות. שינוי משמעותי נוסף שעברה רוב החברה היהודית הוא הקמתה של מדינת ישראל אשר הפכה את כולנו מחדש לעם אחד החי במשותף והניצב יחד מול אתגרים פנימיים וחיצוניים. עד לשינויים אלה התקיימה חפיפה כמעט מוחלטת בין הזהות היהודית לזהות הדתית, אך תהליכי ההשכלה, ובעיקר הציונות, יצרו אלטרנטיבות נוספות לזהות היהודית ונציגי היהדות הדתית שוב לא היו מייצגיה הבלעדיים.

הוגים ציונים רבים עסקו בהתחדשות היהדות בארצנו (ביאליק, א"ד גורדון, אחד העם ועוד) אך הניסיונות ליצור זהות יהודית-חילונית מגובשת ומוגדרת נדחקו הצידה עם הקמת המדינה בשם האחדות הלאומית ובשל הפנייה של החילוניות לכיוון האוניברסלי והחילוני-אידיאולוגי. הרוח הציונית שזנחה במכוון את המסורת לטובת עולם ערכי חדש ונאור הייתה עדיין בשלב ההתבגרות הבועט.

טשטוש הדיכוטומיה

החזרה לעיסוק בתחום ההתחדשות היהודית במרחב החילוני קיבלה תאוצה בשנות השישים, עם חוג שדמות שהוקם בקיבוצים בצפון הארץ וקבוצות השיח שקמו בעקבותיו. מאז ועד היום ממשיכים להתפתח ארגונים, קבוצות לימוד, תנועות ובתי-מדרש העוסקים בהתחדשות יהודית. ראשיתה של התופעה התמקדה בעיקר בלימוד עיוני-שכלי של המקורות, אך בשנים האחרונות הולכת וגדלה המגמה של 'לימוד המביא לידי מעשה' – הלימוד נעשה יותר חווייתי, יצירתי ומחובר, קהילות מתגבשות סביב ערכים יהודיים, התנדבויות ועשיית צדק חברתי, מוקמים בתי תפילה חילוניים, נערכים טקסים יהודיים וישנו אפילו עיסוק ראשוני בהלכה מעשית. הישראליות החילונית מרגישה יותר ויותר בצורך לגבש את זהותה היהודית ורוצה להיפגש באופן בלתי אמצעי עם המסורת היהודית מתוך חופש, הזדהות וביקורתיות ולא דרך המשקפיים האורתודוקסיות.

העמדה החילונית, המאפשרת חיבור והזדהות עמוקים עם המסורת היהודית ולעתים אף כינון פרקטיקה יהודית של תפילה וקיום מצוות (אם כי לאו דווקא בצורתן האורתודוקסית), מתאפשרת יותר ויותר הודות לתהליכים רבים שעברה ועוברת החברה הישראלית. תהליכים אלה, המלווים בחוסר שביעות רצון מהמונופול הדתי על היהדות ומהריקנות הערכית הפושה בתחומים רבים בחברה הישראלית, מובילים לערעור על הדיכוטומיה הכה מושרשת בשיח הישראלי בין הדתי לחילוני, ולעיצוב שלל זהויות יהודיות אחרות הנעות על הרצף שבין יהדות אורתודוקסית ליהדות כזהות פוזיטיבית, מלאה ומשמעותית.

מדובר בתופעה נרחבת שאין לה שם, קבוצה או מנהיגות ברורה, אך יותר ויותר אנשים מגדירים עצמם בצורה מורכבת המכילה רכיבים שונים של חילוניות יחד עם חיבור עמוק ואף מעשי ליהדות ולתורה. הרכבה זו, על אף שהיא בתחילת דרכה, יוצרת תופעות של חיבורים מפתיעים ומלמדים בין קודש לחול, בין חידוש למסורת, בין לאומיות לאוניברסליות, בין חופש למחויבות וכו', כאשר כל אלו ניצוקים לתוך הזהות הישראלית על שלל היבטיה. מגמה זו של טשטוש הדיכוטומיה הדתית-חילונית מצטרפת לכיוונים החדשים בחקר החברה בישראל אשר מצביעים אף הם על כך שהחברה היהודית בישראל משתרעת על פני ספקטרום רחב ומגוון של הגדרות הזהות היהודית ואילו החלוקה של החברה הישראלית לדתיים ולחילונים מעולם לא היתה מדויקת.

שיח בין בתי המדרש

יהודים רבים, צעירים ומבוגרים, לומדים, יוצרים ומתעסקים בשאלות של אמונה, זהות, מוסר, תרבות וערכים דרך המקורות היהודיים, אך שיח זה לא נפגש כמעט במאומה עם השיח הישיבתי אשר נשאר סגור בתוך עצמו ולא ער להתחדשות היהודית שמחוץ לעולם הדתי. אין היכרות עם התופעה, אין מפגש עם האנשים ולא מתקיים שום דו-שיח ערכי ותורני בין הצדדים השונים. השיח הפנים-ישיבתי מנכס במודע ושלא במודע את התורה ואיתה את כל ה"יהדות" רק לתוך גבולות האורתודוקסיה. כל העיסוק הישראלי-יהודי העכשווי על תכניו ומאפייניו לא מוכר ולא נתפס כחלק מהיהדות ולכן לא נלמד, אפילו לא כבר-פלוגתא. יש לציין כי מרבית הארגונים והתנועות המדוברים דווקא מקיימים דרך קבע קבוצות לימוד ובתי-מדרש משותפים לחילונים ולדתיים, אך לרוב מדובר בדתיים מבוגרים מחתך מאוד מסוים של הציבור הדתי, ומעבר לכך – אינו דומה הלימוד במסגרת אישית ללימוד האינטנסיבי והיוצר של הישיבות, הכוללים והמדרשות אשר בהם מתחנך הדור הבא ובהם מתגבשת התורה שבעל פה של ימינו.    

לדעתי, ביצירת שיח תורני וערכי בין בתי המדרש השונים טמון פוטנציאל ממשי, מבחינות רבות, להתחדשות תרבותית-יהודית בארץ ישראל. בתי המדרש הדתיים ייפתחו ללימוד תורה שבכוחו להעניק נקודות הסתכלות מרעננות ולפתוח את התורה לאופציות חדשות, לא רק במובן של כלי הלימוד אלא גם בתכנים, במוסר, בהשקפה ובאנרגיות. התרבות הישראלית כולה תצא נשכרת מהפיכתה של התורה מנחלה של סקטור מסוים בעם לתשתית קיומנו היהודי. מגמה זו יכולה להביא ליצירת שיח יהודי חדש ועמוק שיהווה תשתית לפריחה תרבותית המלווה במחלוקות עמוקות לשם שמים ובהתחלה של יצירת תורת ארץ ישראל על שלל גווניה.

הפעילו מעט את הדמיון – עשרות בתי מדרש וארגונים שונים, דתיים מגוונים שונים ואף לא דתיים, עוסקים במשותף בנושאים יהודיים ומבררים אותם לעומקם. אופייה של השמיטה במדינת ישראל, אמנות, גיור, תפילה, מידות, עובדים זרים, תקשורת, צניעות, דיבור, שבת, מוסר וכו' – סביב כל הנושאים הללו נערכים מפגשים וערבי לימוד, שיעורים, סימפוזיונים ופורומים. כל בית מדרש לומד ומעמיק בעצמו, ומשתף ומפרה את יתר בתי המדרש. לעתים מסכימים ולעתים חולקים, מחדשים, יוצרים, לומדים ומלמדים. התנופה לא תיגמר בתוך כותלי בית המדרש, אלא גם תיתן אותותיה בהעלאה הדברים בשיח הציבורי, בתקשורת, באמנות, בספרות וברחוב. הפוטנציאל הוא גדול והוא לא יתממש בִּן לילה, אך כדי שהחזון הרחוק יתאפשר יש צורך בדיאלוג ולשם כך יש לבחון מחדש חלק מנקודות ההסתכלות הדתיות על המציאות החילונית.

השיח הדתי בשורשו רגיל להתייחס אל החילוני כאל פוטנציאל להחזרה בתשובה. התפיסה הדתית המקובלת לא מוכנה לקבל השקפה יהודית שאיננה מחויבת לסמכות ההלכתית באופן מוחלט. היא איננה מסוגלת לתת לגיטימציה למציאות של יהודי שאיננו מקפיד על קלה כחמורה. מתוך גישה אי-שוויונית שכזו אי אפשר לייצר דיאלוג אמיתי ופורה. ביקורת היא אמנם לגיטימית ואף חשובה ומקדמת אלא שלא מדובר פה רק בביקורת ובמחלוקת; הגישה הדתית-ישיבתית הרווחת פשוט שוללת את יהדותה של העמדה הלא-הלכתית ואת עצם הלגיטימיות שלה. גם ההגדרה ההלכתית, הסלחנית במקור, של החילוני כ'תינוק שנשבה' היא בעייתית. זו גישה פטרנליסטית הבטוחה בעצמה והטוענת להחזקה בלעדית באמת היחידה. ודאי שגישה כזו לא מסוגלת להכיל ולנהל דיאלוג פתוח, מפרה וכן עם דרך יהודית שאיננה אורתודוקסית. השפה הדתית הקיימת תופסת את ההלכה (האורתודוקסית) כבסיס היחיד והמחויב בכל דרך הרואה עצמה בברית עם התורה, השואפת לבטא את רצון ה' והטוענת לזהות יהודית עמוקה.

מגוון דרכים ביהדות

ברצוני להלך בעקבותיו של הרב שג"ר ולהעמיד את העמדה הדתית על בסיס האמת הרכה, האמת המקומית. היהדות היא הרבה יותר מדת. היהדות היא זהות, היא תרבות, היא שפה והיסטוריה ורגש שייכות, היא מסורת עשירה ומגוונת המכילה בתוכה פרשנויות וכיוונים שונים ואף מנוגדים. אפילו בתוך ההלכה יש מגוון גדול מאוד של דעות, שאמנם חלקן נדחו מעולם הפסיקה המעשי אך אין זה אומר שהן אינן חלק מהיהדות. היהדות בסופו של דבר מקבלת את צורתה מהדרך שבה היהודים מעצבים אותה, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבעשרות השנים האחרונות היא מכילה בתוכה גם אפשרויות של קיום יהודי שאיננו הלכתי, אך עדיין קשור ליהדות ולתורה בברית זהות שלא תנותק.

יש להתרגל להתייחס להלכה כאל אופציה אחת של הקיום היהודי. יהודי הלכתי הוא לאו דווקא 'היהודי האידיאלי' היחיד, אלא אחד מכמה אפשרויות של זהות יהודית. אינני מדבר על לגיטימציה הלכתית לאי-קיום ההלכה. ההלכה תמשיך להתיר ולאסור ולהתוות את הדרך לחיים הלכתיים, אך העמדה היהודית והאמונית תכיר בכך שיש יהודים שדרך ההלכה איננה דרכם, לפחות לא באופן מלא, ואין הדבר שולל מהם את מקומם בשיח היהודי. התורה שהם לומדים והזהות היהודית שהם מייצגים הן דרכים נוספות של קיום יהודי.

היהדות היא רצף הנע בין מחויבות הלכתית אורתודוקסית לבין יהדות כזהות וכתרבות. ההבדלים בין הזרמים הדתיים-לאומיים לזרמים החסידיים והליטאיים הם עצומים, אך אנו רגילים לראות את כולנו מתחת למטריית קיום ההלכה וכך להחשיב את כל הזרמים הנ"ל כבני פלוגתא לגיטימיים בתוך עולם התורה. למרות שבמקרים רבים אין מדובר עוד באותה ההלכה, עדיין המכנה המשותף הוא העמדה הנפשית העקרונית של התבטלות אל מול רצון ה' המתגלה בתורת ישראל, כל אחד על פי הבנתו. לדעתי, עלינו לפתח גישה מורכבת יותר אשר מציבה את המטרייה היהודית לא מעל הצהרת הנכונות לקיים את ההלכה אלא מעל המוכנות העקרונית להיות יהודי נאמן הנמצא בדו-שיח מתמיד עם יהדותו והמאפשר לה לעצב את עולמו הרוחני והמעשי.

אין פה הצעה פורמלית וטכנית, גם לא יתבצעו מבחני קבלה; יש פה שינוי תפיסה עקרוני המכיר ביהדותן של דרכים יהודיות לא אורתודוקסיות ומתוך כך מחשיב גם את בתי-המדרש שאינם אורתודוקסיים כחלק ממכלול בתי המדרש בישראל. בתי מדרש אלו הינם תורניים למרות שההלכה המקובלת איננה סמכות מחייבת עבורם אלא מקור השראה בלבד, ואילו העקרונות המחייבים הם הנאמנות לזהות היהודית והרצון להתעמק בה דרך המסורת, הלימוד והעשייה החברתית והרוחנית, וכן להיכלל בפועל בשיח התורני של עם ישראל בארצו. אינני מתכוון להשטיח את המציאות ולהגדיר את כולם כזהים. כל בית מדרש וכל כיוון רוחני ואמוני יישא את דגלו בעוצמה ובאמונה בצדקת דרכו, אך בד בבד הוא יראה את יתר בתי המדרש כבני שיח לגיטימיים בהתחדשות התורה בארצנו. ההלכה תמשיך כמובן לפרוח ולהוות דרך יהודית עשירה, עמוקה ומרכזית, היא תמשיך להיות תובענית ומחייבת את ההולכים בדרכה, גם אם לצידה יתפתחו דרכים יהודיות אחרות. יהודי הלכתי ימשיך לדבוק בהלכה מכיוון שהוא מאמין שזו הדרך אשר מקרבת אותו בצורה הטובה ביותר לא-להים ולא מכיוון שזו הדרך היחידה.

בין הלכה ותורה

בשביל לאפשר לתורת ארץ ישראל לצמוח, צריך לפתח גישה המבחינה בין מושג ההלכה למושג התורה. התורה, כמושג מופשט הכולל בתוכו הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה, היא הבסיס של השיח היהודי בין בתי המדרש השונים. ההלכה המקובלת היום היא ענף מרכזי ביותר ביהדות, אך יהיו גם בתי מדרש שענף זה לא יהיה נר לרגלם ואלה יעדיפו להשעין את זהותם היהודית על אינספור מקורות וצורות חשיבה והתנהלות יהודיות אחרות. אני מאמין שהיהדות היא מספיק רחבה, דינמית ומגוונת, והיא יכולה להיות הבסיס לשיח התרבותי בישראל. היהדות על פי תפיסה זו מכילה בתוכה רציפות בין קיום מלא של ההלכה לבין מימוש היהדות בדרכים אחרות. ברצף זה כלולות דרכים שונות של שילובים אשר כולן מבססות בסופו של דבר את זהותן היהודית על ידי דו-שיח מתמיד עם המקורות הקדומים והחדשים ועם העקרונות העומדים על פי הבנתן בבסיס היהדות. אמנם לא כך היה תמיד, אך נדמה שכך נראה עם שלם, שחי בטבעיות, בבריאות ובמלאות בארצו, מתוך גיוון גישות ודרכים למימוש הזהות.

בסופו של דבר, התורה וודאי היהדות לא שייכות לציבור הדתי בלבד אלא לעם ישראל כולו. בתי המדרש החילוניים לא זקוקים ללגיטימציה של הדתיים. הם מבחינתם כבר לומדים, יוצרים ומעמיקים והלימוד בהם נמצא במגמת עלייה מתמדת. הגישה שאני מציע איננה 'מתן לגיטימציה הלכתית לאי-קיום הלכה' והיא לא קיבוע של היהדות אל המציאות העכשווית, אלא במובן מסוים דווקא ההפך – הכרה בכך שהשיח היהודי מתרחב מעבר לגבולות האורתודוקסיה ופותח את היהדות לאופציות חדשות ועמוקות ומתוך כך פיתוח שפה והשקפה המסוגלות להשתתף בשיח זה ולקחת חלק בהתחדשות היהודית בארצנו.

בתי המדרש החילוניים עדיין בתחילת דרכם. עדיין אין יצירה עמוקה ונרחבת, עדיין אין עיסוק בתחומים רבים ביהדות והם עדיין נמצאים בבירור ראשוני של היחס הראוי מבחינתם בין הלימוד למעשה, אך כבר עכשיו יש שם נקודות הסתכלות וצורות לימוד שיכולות לרענן ולאתגר את הלימוד הישיבתי. אם התפיסה העקרונית תהיה שאף הם חלק מהתחדשות היהדות ואם בתי המדרש הדתיים ישכילו למצוא דרכים ללימוד ולדיון עמוק עִמם, הרי ששני הצדדים ועם ישראל בכללותו יכולים להרוויח מכך רבות.

אין זה חזון אחרית הימים אלא תיאור של תחילת הדרך, שרטוט של העקרונות הבסיסיים שיאפשרו צמיחה של השיח היהודי-ישראלי המתחדש. מה ייבנה על גביו? איך הדבר ישפיע על ההלכה? ועל התרבות? האם כל זרם יתחזק ויעמיק בעצמו או שאולי ייבנה פה זרם רוחני חדש? אלו כבר שאלות שעם ישראל יצטרך לענות עליהן תוך כדי הלימוד והיצירה. עד אז אנחנו עם אחד החי בארצו והנתון לגורל ולייעוד משותפים וחובה עלינו לפתח יחד תרבות יהודית עמוקה וערכית שבה כולם מוצאים את מקומם איש איש על פי דרכו, תרבות המגלה את רצון ה' בעולם דרך ההפריה ההדדית והמחלוקת שהיא לשם שמים ולא דרך המחלוקת השוללת את מקומו של האחר.

 יאיר דביר הוא תושב מצפה נטופה ותלמיד ישיבת הסדר

ההבדל בין ספר בראשית לספר שמות טמון במעבר מעיצובן של תשתיות החיים על ידי האבות אל פרטי החוק שמלמד המורה. התפילה היא ביטוי לתשתיות הללו, שיש לשוב  אליהן ממרחק הלימוד והדינים

משה שובר את הלוחות, 1659

מה הקו המבדיל בין חלק א' של התורה – ספר בראשית – לחלק ב' – ספר שמות? מה מגדיר את סיומה של תקופה? הרי אין "שריקת סיום" ו"שריקת פתיחה" המציינות את סיומה של תקופה אחת ואת תחילתה של אחרת. כבר שנים אני עסוק בשאלה הזאת: איך מרגישים ומתי מרגישים ואם בכלל מרגישים כשעוברים מתקופה לתקופה.

בפרספקטיבה נכונה, נראים כמה הבדלים לעין. האנשים, הגיבורים, הם אלה שעושים את המעבר בין הזמנים. ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל כן הוא מסתיים במות יעקב ובניו; ספר שמות הוא ספרו של משה, ולכן הוא פותח בלידתו. ייתכן שלכל זמן יש הגיבורים המסוימים שלו. ייתכן שאילו אנשים אלו היו בזמן אחר הם לא היו נחשבים גיבורים אלא סתם "בחורים טובים". אברהם, יצחק, יעקב ואפילו יוסף ומשה נחשבים כולם ל"אושפיזין" בחיינו, אבל יש הבדלים גדולים ביניהם, ולכן התאים כל אחד מהם לזמנו. אמור לי מי גיבוריך ואומר לך את זמנך…

דמויות סמכותיות

"תנו רבנן: אין קורין אבות אלא לשלושה, ואין קורין אמהות אלא דמויות סמכותיות לארבע…". חז"ל קבעו את מעמד ה"אבות". רק הם קרויים אבות. מעמד ייחודי זה הוא לעומת מעמד אחר, "הרב". ספר בראשית הוא ספרם של האבות ועל שמם של אלו הוא נקרא גם "ספרן של ישרים". הוא סיפור של משפחה, ומשפחה מתחילה מאבא. יש בו בספר בראשית הבטחות פוליטיות על ארץ ועל עם, אבל הסיפורים באים מתוך המשפחה. ספר שמות הוא ספרו של משה רבנו. הסיפור שבספר שמות איננו משפחתי; הוא מספר על משה והעם. בצד המשפחתי דווקא עולים קשיים – האישה החוזרת לבית אביה, הבנים הלא ידועים. סיפור משפחתו של משה לא מסופר אלא דרך אגב, כאשר מוקד הספר הוא במצווה ובחוק. ספרי בראשית ושמות – כשהם עומדים זה מול זה – הם בבחינת האב-בראשית מול הרב-שמות.

שתי סמכויות אנושיות עומדות מעלינו – הורינו ומורינו. כולנו זכאים להיות בנים של הורינו ולהיות תלמידים. הראשונה היא ברורה מאוד. היא איננה תלויה בבחירות ובהכרעות, אלא במציאות. כל אדם הוא בן של אב ואם. הסמכות השנייה, סמכות המורה, היא מורכבת יותר. שאלות מסובכות הן מי המורה שלי, מדוע בחרתי דווקא בו כמורה לחיים, מה הוא לימד אותי, האם הוא התייחס אליי  כתלמיד, אולי הוא רק לימד ולא היה מורה במשמעות העמוקה של היות מורה, ועוד שאלות רבות. רוב בני האדם זוכים להיות אבות ומיעוטם זוכים למעמד הרב.

את האב אנו פוגשים לראשונה באזור חדר הלידה. כדרך העולם הורינו מלווים אותנו תחילה; אנחנו תלויים בהורינו ואם זוכים כעבור עשרות שנים היחס מתהפך. תמיד קיים סוג של הדדיות, של ביחד – אוהבים, רבים מעט, מעריכים, מבקרים וכו'. את הרב-המורה אנו פוגשים בגיל יותר מאוחר. מטבע הדברים, בשלב מסוים בחיינו אנו גם מתרחקים ואולי אף נפרדים ממנו. יש לנו צורך בשתי הדמויות הללו כמלוות בדרכי החיים. אדם שחסר לו אחד משניהם, מורה או הורה, חסר לו מרכיב חשוב בבניין אישיותו.

"האב חייב ללמד את בנו…". יש לאב תפקידים וחובות כלפי בנו. מה ההורים מלמדים את בניהם? מהם מוסר אב ותורת אם? ההורים מלמדים את החיים, הורים נותנים לאדם כלים לחיות. הם מלמדים איך לאכול ומה ללבוש. אני רוצה להזכיר לכולנו שתי תמונות הוריות מוכרות, ומהפרט אתה למד על הכלל. חרות עמוק בזיכרוני כיצד לימדתי את אחת מבנותיי לקשור את שרוכי הנעליים. תמונה נוספת – אב מלמד את בנו או את בתו לרכוב על אופניים, הוא שומר שלא ייפלו ימינה או שמאלה, הוא משחרר מעט ורץ אחרי הילד לבל ייפול. וכך לאט לאט הילד נוסע מהר יותר ומתרחק מהאב העומד מרחוק ומסתכל בדאגה. זו תמונה מדויקת של ההורות. לעומת ההורים, הרב מלמד תורה. את התורה התלמיד ירחיב ויפרש, עליה הוא יתווכח, אותה הוא יתרגם ויישם בחייו שלו. התלמיד ה"חלש" יזדקק לקשר הדוק עם הרב, המקשה מן הסתם על הפרידה. התלמיד ה"חזק" יותר מבין מעצמו והוא רץ כדי להגיע אל העצמאות הרוחנית כמה שיותר מהר.

נקודת המוצא הלאומית

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: תפילה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תיקן תפילת ערבית – שנאמר: ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי (ברכות כו ע"ב).

אברהם המציא את התפילה. הוא קבע שאדם מתחיל את יומו בבקשה על היום שיבוא או בהודאה, אולי בשתיהן. יצחק מרחיב את התפילה. יש בתפילת מנחה משום הרחבת הזמן – צהרים – והרחבת מקום – בשדה. יעקב גם הוא מרחיב את תפילתו של אברהם; אולי הוא מתפלל על מה שהיה. כך נוצרת מסורת של תפילה, שלושה דורות של תפילה. אם תרצו, בשפה הלמדנית יש לפנינו "חזקה", שלפיה דבר החוזר על עצמו שלוש פעמים הופך לקבוע. הסוגיה ממשיכה את קו המחשבה הזה כשהיא מביאה ראיה מפינחס: "ויעמוד  פינחס ויפלל". מהבחינה הרעיונית הפסוק על פינחס לא הוסיף דבר, הוא מיותר. ומה  בכל זאת נוסף כאן? מפינחס אנו רואים שאכן התפתחה מסורת של תפילה – גם פינחס, שרחוק מאברהם כמה דורות, התפלל. הדבר מצביע על כך שהתפילה אכן קנתה לה שביתה בעם ישראל.

"נקודת המוצא" או "הנקודה הארכימדית", אותה נקודה שממנה מתחיל הכול וממנה ניתן להזיז את העולם, זו התפילה. לכן, היהודי הראשון, אברהם אבינו, הוא גם המתפלל הראשון. תפילה היא נקודת מוצא בעמידה של האדם מול הקב"ה. זו נקודת המוצא של היום: "וישכם אברהם בבוקר". בשפה דרשנית ניתן לומר שהתפילה מופיעה בבוקרו של עם ישראל. זו נקודת המוצא של היהודי אברהם, "אביר האמונה", כהגדרתו של סרן קירקגור. הוא הביא לנו את החסד ואת מסירות הנפש בעקדה ואת התפילה, ומי ששם לב מבין שהן היינו הך. אי אפשר לזה בלא זה.

גם כשהיהדות עברה מבית ראשון לבית שני התחיל הכול מתפילה. מה אנחנו יודעים על אנשי כנסת הגדולה? מעט מאוד. אבל הדבר הבולט שהם עשו מנוסח כך: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות". הם מחדשים את התפילה כאבותינו.

משה רבנו הוא המלמד תורה. אותו אנחנו שואלים שאלות, מותר או אסור, וממנו אנחנו יודעים שיש טהור ויש טמא; הוא נותן התורה. המורה בא אחרי האבא, לא רק במובן הכרונולוגי. משה רבנו מלמד אותנו איך וכיצד להתפלל, כדברי המכילתא: "מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני ר' אליעזר וקיצר בברכותיו. אמרו לו תלמידיו: רבי ראית פלוני שקיצר בברכותיו? והיו מלעיגין עליו ואומרים עליו תלמיד חכם קצרן הוא זה. אמר להם: לא קיצר זה יותר ממשה, שנאמר אל נא רפא נא לה" (פרשת בשלח). התפילה עצמה היא מבית אבא, היא מתחילה באברהם אבינו והיא הניגונים ששתלו בנו אבותינו ואמותינו. תפילה זו היא תנועה נפשית, היא החיים עצמם, היא דומה לאכילה ולקשירת נעליים ולרכיבה על אופניים. להתפלל לומדים מאבא! לא מהרב ולא מהמורה כי היא איננה "דינים"; היא החסד והיא הרחמים והחמלה, היא הענווה – היא מקומי בעולם.

השיבה אל האב

תפקידם של האבות הוא לעצב את התשתיות. ייתכן שהדברים יפשטו צורה וילבשו צורה, אבל בכל מקרה ייבנו על אותם יסודות. האבות יוצרים את התנועה הנפשית, הבסיסית והיסודית, שבעבודת ה' – הדיבור עם א-להים. כל השאר הוא התפתחות של התפילה. בבית אבא קיים המרחב שמאפשר ספונטניות והתחדשות בעבודת ה', לעומת בית המדרש שבו אנחנו מקבלים את מרותו של הספר.

אך התפילה היא אתגר. קשה להתפלל. רבים בעולמנו ויתרו על התפילה. אולי כי התפילה היא בניית גשר בין שני עולמות. יכולים להיות קשיים פילוסופיים ביחס אליה, והיא, כמו סוגיה קשה, דורשת מאמץ ולימוד – לימוד שלה ולימוד עליה. גם  היא זקוקה לתפילה, בבחינת "למדני א-להי ברך והתפלל על סוד וכו'".

באים ימים שבהם התפילה נכנסת לתוך התורה ונוצרות להן "הלכות תפילה". בזה היא עלולה לאבד את מקומה העצמאי. התפילה עברה ממסורת אבות, מהחיים, אל הלימוד. מה זה אומר עלינו כעובדי ה'? אולי אנו מאבדים את היכולת לחפש קִרבה ודבקות בקב"ה, אולי אנחנו מאבדים את נוכחות האב. אנחנו חיים בכרוניקה מעוותת כשהתורה קודמת לתפילה. תפילה קודמת לתורה. אחרי התפילה נחזור ללמוד "מיגו במקום חזקה", נחזור לתורת משה. 

אנחנו שרידים של אלה שלא ויתרו על התפילה, שעדיין נאבקים וייאבקו על תפילה כנה ומשמעותית, לא רק בניגון אלא גם במילה טובה של תפילה. זו תורת אברהם אבינו בתפילה, ולכן בתפילה אני גם מקיים כיבוד אב ואם במובן העמוק של המצווה. פרופ' לייבוביץ זיהה את הקושי של האדם המודרני להתפלל וקבע בתקיפות שהתפילה היא "עבודה". ואנו נשיב לו: אף על פי כן! נשוב אל האב ורק אז נלך אל המורה. נשיב את החיים הדתיים מהלימוד אל הטבעיות.

לזכר אבי, הרב יוסף יהודה ריינר, שהרביץ תורה בישיבת "קול-תורה" יובל שנים, ולכבוד תלמידו, מורי ורבי הרב מאיר שלזינגר שליט"א, מייסד ישיבת שעלבים