קטגוריה: גיליון שופטים תשע"א – 734

אמא מסכנת ועצלנה / דיקלה ד' גל-עד

 

לשיבושי הלשון החינניים של ילדינו יש סיבה הגיונית והם חלק טבעי מהתפתחות השפה שלהם. ספר הסברים עם מקום ל"חוכמות" הפרטיות

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

בלשית ללא מייבש שיער / צופיה ברכה לאופר

 

מייזי דובס היא חוקרת פרטית באנגליה שבין שתי מלחמות העולם. התיאור ההיסטורי האותנטי והמרתק מלמד על טראומת המלחמה, ומתגבר על פגמים בעיצוב אישיותה של הגיבורה

המשך הרשומה

מן המעגל אל הניצב / הלל ברזל

 

המשוררת מחדשת תבניות. בעוד שספרה הקודם התאפיין במתכונת מעגלית, בספרה הנוכחי המתכונת היא סולמית: מיתמרת לשמים, שלב אחרי שלב, לוהבת כאש ללא מעצור

המשך הרשומה

מי מפחד ממדע / רבקה שאול בן צבי

 

באווירה של התפתחויות מדעיות וזרם של תגליות והמצאות, חשו יהודים משכילים כי עליהם מוטלת השליחות לחשוף את אחיהם לידע החדש. בין שמרנות להשכלה ובין אמונה לכפירה

המשך הרשומה

מוסר לחימה מחורז / צור ארליך

 

בצומת נדיר של מפגש בין צבא, משפט, מוסר וספרות, חוקר הפצ"ר לשעבר את שירת אלתרמן, המשמשת לו מצפן מוסרי. השאלה היא האם אפשר לגזור גזרה שווה מימי תקומת המדינה למלחמת הטרור של ימינו

המשך הרשומה

מהתמרמרות עממית להחלפת שלטון / אברהם וסרמן

 

גורלה של מלכות שלמה נחרץ בעקבות התכחשותה למצוות התורה, אך מה שהניע את המרד העממי היה דווקא עול המיסים הכבד. על המבנה של מהפכות פוליטית, אז והיום     

המשך הרשומה

אור יקרות לדור התחייה / נתנאל אריה

 

אפילו בעניינים של חיי היחיד מאיר הראי"ה קוק את הכול מכוח מבט העומק שלו על התחייה הלאומית ועל הפנים שהיהדות הנגאלת צריכה ללבוש. אין מורה אחר לדור הנפלא הזה

המשך הרשומה

המחאה החברתית של ר' שמעון / מאיר אביטן

 

פועלו של רבן שמעון בן גמליאל להוזלת מחירי קרבנות היולדות מצטרף למפעל העצום של חכמים לאורך הדורות שתקנו תקנות להוזלת יוקר המחיה. איה קולם של הרבנים במחאה הכלכלית הנוכחית?

המשך הרשומה

להשפיע דרך קבלת הרב קוק / נחום אבניאל

 

הרב עודד דוד שר רוק, עובד עם נוער בסיכון ומחתן זוגות חילוניים ב"חופות מוזיקליות". עכשיו הוא מוציא ספר על רמח"ל, רואה את הרב קוק כממשיכו ומספר סיפורים אישיים על מורתו, ימימה

המשך הרשומה

הביוגרף היהודי / ראובן טבול

 

מעבר ליכולת הדיוק החדה בתיאור דור הפלמ"ח, ידע משה שמיר להדהד את דמות היהודי הקלאסי. מיתוס הצבר נבנה אצלו על בסיס העיירה החב"דית וימי הזוהר התנ"כיים. שבע שנים לפטירתו

המשך הרשומה

מי כאן הלל? / משה נחמני

 

'מר שושני', הגאון המסתורי שלימד את לוינס ואת שלום רוזנברג, את מניטו ואת אלי ויזל, היה בצעירותו תלמיד קרוב של הראי"ה קוק. כלתה של אחותו מאשרת את הזיהוי

המשך הרשומה

בין שני הרים גדולים / הלל צייטלין (לדמותו הרוחנית של רא"י קוק זצ"ל)

ר' הלל צייטלין

 

רוב רובם של כתבי ר' הלל צייטלין הי"ד אינם מוכרים לציבור, ורק מיעוטם נדפס בארץ ב-4 ספרים ("על גבול שני עולמות", "בפרדס החסידות והקבלה", "ספרן של יחידים" ו"א"ב של יהדות"). במשך השנים ליקטתי כתבים של ר' הלל שנתפרסמו בעיתונים העבריים של זמנו ובספרים שונים, על מנת לפרסם מתוכם דברים שיש להם ערך גם לימינו. אני מודה לעורך "שבת" אשר נרתם ברצון להדפסתם מחדש. אנו מקווים לפרסם במשך השנה הבאה מאמרים ומכתבים שטרם ראו אור בשנית מאז פרסומם לפני כ-80 שנים.

המאמר הראשון מובא כאן לרגל ג' באלול, יום פטירתו ה-76 של מרן הרב קוק זצ"ל. ר' הלל היה בקשר אמיץ עם הרב ועם בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל. המאמר הופיע אמנם ב"ספרן של יחידים" שבהוצאת מוסד הרב קוק, אך המוציאים לאור בחרו לצנזר מתוכו פסקאות אחדות. הוא מובא כאן בגרסתו המלאה.

אליחן אמיתי

 

———————————————————————————————— 

הרב זוננפלד והרב קוק ב'מסע מושבות', 1913

כשביקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם "הקרן הקיימת לישראל" וראיתי את כל הדברים המופלאים שבארץ קודשנו ואת כל "החידושים" ואת כל האנשים המצוינים של הארץ העתיקה המתנערת מעפר שפלותה, ראיתי גם את שני עמודי התווך של היהדות הארץ-ישראלית אז: את שני הגאונים הצדיקים – רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק – זכר שניהם לברכה.

מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון אשר שנא תכלית שנאה את המשכילים ואת הסופרים המודרניים והביט בעיני חשד אף על אלה הסופרים המחזיקים במעוז התורה הכתובה והמסורה, אם משתתפים הם בהרצאות מודרניות ונוטים אל הלאומיות, שוחח עמי שלוש שעות שלמות כדבר עם איש הקרוב לו ברוח – ודווקא על שאלות דתיות עמוקות ואף על אלה שהן נוגעות בבבת עין של היהדות החרדית.

לאחר שביקרתי את הגאון הישיש הראשי לעדת האשכנזים הנזכר, ביקרתי את הרב הראשי בירושלים, רא"י קוק זצ"ל, את זה שמספידים אותו עתה בכל תפוצות ישראל ואשר דבר מותו השאיר פצע אשר לא יוכל הירפא – בלבב כל מי שידע אף משהו מי ומה היה אותו צדיק.

הגאון הצדיק רא"י זצ"ל טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". ואם התגלות הלב של גדול הקנאות – זוננפלד – עוררה את פליאתי, הנה התגלות הלב של גאון הבונים ועושי השלום – קוק – לא עוררה בי כל פלא: ראשית, הלא התגלות לב הבאה מתוך ישרות טבעית, ענווה אמיתית ופשטות גמורה, הייתה אחת התכונות היותר עיקריות של הגאון הנפטר, ושנית, ידע והכיר אותי הגאון הזה מכבר, קרא את ספריי וכתב לי עליהם ואף גם עוררני על ידי בנו ותלמידו היותר מובהק רבי צבי הי"ו בהיותו בוורשה להיות לו, לרבי צבי הנ"ל, לעזר ביסוד חברה ליישוב ארץ ישראל בשם "דגל ירושלים", חברה אשר תעמוד מעל לכל סכסוכי מפלגות ותעסוק רק בבניין הארץ הקדושה ברוח התורה הכתובה והמסורה, ואף גם תשתדל ותתאמץ להכניס רוח שלום ואחדות בין כל הסיעות הציוניות והלאומיות, לחזק את ידי ראשיהן ולעוררם להתאחדות ולהתרכזות הכוחות בשביל עבודת התחייה האמיתית.

חושב אנוכי שהתיאור היותר שלם והיותר בהיר אשר אוכל לתת בזה בדבר תכונתו של הגאון המנוח, עד כמה שאפשר לעשות זאת במאמרים הבאים בשבועון, יושלם על ידי שאמסור בזה תמצית שיחותיי עם שני המאורות ששקעו, כי בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהם עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחיית העם.

חפץ אני לתת בזה את התמצית של שתי השיחות, גם השיחה עם הרב קוק וגם השיחה עם הרב זוננפלד, מפני שהן מתאימות ומשלימות ומבליטות בייחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך הסלמתם של ניגודים אלה נראה את הפרצוף הרוחני של הגאון קוק הנפטר בכל העוז והנשגב שבו.

זוננפלד התמרמר מאוד בשיחתו עמי נגד הציונים, לא מפני שהתנגד לפעולתם הציונית-מדינית, כי אם מפני שהם מתערבים, לפי דעתו, בדברים אשר לא להם.

דימיתי לשמוע מפי זוננפלד תוכחות נמרצות כנגד הציונות בכלל, ולהשתממותי ושמחתי גם יחד, לא שמעתי אף מילה אחת נגד השיטה הציונית כשהיא לעצמה, ולא עוד אלא ששמעתי ממנו דברים שהם כמו מאשרים ומקיימים את השיטה המדינית של הציונים ואף גם את כל מעשיהם הפוליטיים; וכמדומה לי, שרוח הגבורה, עוז הנפש וההתמכרות לגאולת ישראל שראה זוננפלד בציונים משך את לבבו לאהוב ולהוקיר אותם האנשים עצמם אשר נלחם בם בהתמרמרות עצומה, ולפעמים גם – בחמה שפוכה. את הפטריוטיות היהודית שבם אהב אהבה עזה ועצומה, ואת ה"חופשיות" שלהם בענייני דת שנא תכלית שנאה.

והנה רחבו ונסבו הדברים על הצעירים, בייחוד על החלוצים. מלחמה גדולה לנו עמהם, אמר לי, לא נוכל להתפשר עמהם כלל. לא אוכל דברם לשלום. לאויבים היו לי, הרב מיפו (כך קרא רבי חיים את הרב קוק) מקרב אותם בכל מיני קירוב, ואני לא כן עמדי. חשודים הם אצלי על כל דבר אסור, ואפילו על רציחה.

–         על רציחה?

–         כן. כן. ירא אנוכי פן יהרגוני – בכל זאת לא אחת מפניהם… מגיד אני להם בפניהם כל אשר עם לבבי, לפני ירחים אחדים היו ראשיהם אצלי ודברו עמי עזות וקשות, ואנוכי אמרתי להם: אם תדברו עמי כבני אדם, בכבוד ובנימוס, אשיב לכם תשובה, ואם באלימות ובתקיפות אתם באים אליי – לכו לכם באשר תלכו. תנופת ידכם לא תבעיתני…

–         ומעלת כבוד תורתו ירא באמת, שאלה הצעירים המוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת ישראל – לפי הבנתם ולפי משנתם – יתהפכו בין יום או בין לילה לרוצחים פשוטים וירימו יד על כבודו?

–         הלא הרגו את די האן…

דברים אלה עוררו בקרבי מחשבה על תמימותו הגדולה ועל פשטותו-ענוותנותו של אותו צדיק נפלא: הוא מעמיד את עצמו בשורה אחת עם די האן, ואיננו יודע כלל שגם מתנגדיו, ואפילו שונאיו היותר עצומים, חושבים אותו, את הרב זוננפלד, לאיש האמת קדוש וטהור, ולא יימצא מי שהוא, אף הגרוע שבגרועים, מן הצעירים, אשר יעז בנפשו לעשות לו דבר רע.

החילותי להסביר לו את עיקר מהותם של צעירים אלו ואמרתי שאי אפשר לדון אותם רק על פי חופשיותם בענייני דת, כי פנימיותם טובה מחיצוניותם, והראיה – שמוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת ישראל ויישוב הארץ.

–         גם הרב מיפו אומר כן, אבל אין דרכו זה ישר בעיניי. מה לנו ולפנימיותם? ד' יראה ללבב, אבל אנו בני אדם, אין לנו אלא לראות דברים כפי שהם נגלים ונראים לעינינו ולפסוק על פי הדין וההלכה.

–         ובכל זאת, אמרתי, הלא כוונתם של אלו הצעירים טובה, ומי יודע דרכי ההשגחה? אפשר שדווקא על ידי אלה תיבנה ותכונן יהודה, הלא מעז יצא מתוק… ואם מסבב הסיבות הביא אותם לארץ הקדושה ושם אותם לבוני ארצו, בוודאי ראה בהם נקודות טובות שאינן באחרים, אף שהם, אלה האחרים לכאורה, טובים וישרים מהם. ומי יודע כל גלגולי הסיבות והמאורעות? ומי יודע את הדורות אשר יבואו אחריהם? אפשר "דנפיק מהן בנין דמעלי"… אפשר שבני בניהם יהיו צדיקים גדולים מבני החבריא של מלך המשיח…

–         אפשר. הכול אפשר. בוודאי יודע הקב"ה מה שהוא עושה. אם הביא אותם הקב"ה לארצו בוודאי יש לו עניין וחפץ בזה. בוודאי יש לו סוד גדול בזה. אבל הלא יודע אתה בוודאי מה שכתב הרמב"ם על אותו האיש ב"הלכות מלכים", ובכל זאת פסק הסנהדרין מה שפסק, ובוודאי זוכר אתה את המחלוקת שבין ישעיהו ומנשה (בברכות), שחזקיהו אמר: חזאי, דנפקו מיני בני דלא מעלי, וישעיהו השיבו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? – מאי דמפקדת בעי לך למעבד". אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים וחייבים אנו לענוש את עוברי הדת בכל חומר הדין. ואם יש לו, לקב"ה, סודות ונסתרות – הטוב בעיניו יעשה. אנו אין לנו עסק בנסתרות.

כשביקרתי אחר כך את הרב קוק זצ"ל והגדתי לו שאינני רואה "בעמק" אותם הפלאים שהוא, הרב, רואה בו, ושהיחס של החלוצים החופשיים אל הדת מעליב ומחפיר מאוד ושעל כן אינני מבין מדוע הוא, הרב, מרבה כל כך לשבח ולפאר ולהקדיש ולהעריץ את הבונים ההם עד אשר כתב ב"האורות" שלו שמה שעושים הקדושים בייחודיהם עושים הצעירים הבונים במחרשת שלהם.

–         קראתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר, הייתה התשובה.

–         ומה זו תשובה על שאלתי?

–         כן. קראתי את כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו…

–         ברנר – שאני…

–         ובין בני "עין חרוד" והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים…

על דברים אלה לא היה לי עוד מה להשיב כי אם שתיתי בצמא את דברי הרב על גדולה של העת הזאת, עת הגאולה, ועל גדולתם של בוני הארץ, שהם הם החיילים של מלך המשיח, אף אם מעשיהם לא ייטבו בעינינו, מפני שנשמותיהם גבוהות ונשגבות, ואי אפשר למוד אותם באמת המידה שבה מודדים בני תמותה פשוטים, ושיש לו להקב"ה סוד גדול, נשגב ונורא במה שבחר דווקא באלו שהם יהיו עושי דברו, מצמיחי ישועות ומביאי גאולה.

–         אבל, השיבותי לו, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"…

–         לא, ענני הרב, אין הדבר כן. דווקא "כבשי דרחמנא"… אין עתה שנים ככל השנים שקדמו להן… חיים אנו לא רק בתקופה של "עקבתא דמשיחא", כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם. עתה צריך להשקיף ולהביט רק בנשמותיהם של בני אדם ולא למראה עיניים נשפוט עליהם, כי אם על פי שאיפות הגאולה ועל פי המעשים אשר הם עושים לטובת הגאולה…

כשארכו עוד הדברים  על עניין החיצוניות והפנימיות שבנשמות הראה לי הרב מקום אחד ב"תיקוני הזוהר", שבו נאמר שדורו של משיח יהיה "ביש מבחוץ וטב מבפנים".

כי דורנו זה הוא דורו של משיח – דבר זה היה נעלה בעיני הרב מעל כל ספק.

וזוהי, לפי דעתי, הנקודה העיקרית המבדלת בין הרב זצ"ל ובין רבנים גאונים אחרים בימיו, מה שלגבי אחרים הוא רק פרט אחד של היהדות היה אצל קוק עיקר העיקרים. מה שלגבי אחרים היה רק שאיפה לימי המשיח, היה אצלו – ימי המשיח ממש. מה שאצל אחרים היה, באופן היותר טוב, רק "אתחלתא דגאולה", היה אצלו הצעדים הראשונים של הגאולה עצמה והתגלותו הראשונה של המשיח עצמו.

כשבאו ימי החושך לעבודה העברית בא"י (בשנת תרפ"ט) כתב במכתב הנחמה שלו הידוע שעתה נתכסה המשיח ועוד יתגלה בקרוב. בנוגע לארץ ישראל הביע כבר באמרה הראשונה של ספרו "ארץ חפץ", שאין ארץ ישראל בבחינת אמצעי לאיזה דבר גדול וקדוש או כלי לאותו הדבר הגדול והקדוש אלא – המטרה עצמה.

כשהבעתי לפניו בתוך השיחה על שלושת העיקרים שציין הבעש"ט: אהבת המקום, אהבת התורה ואהבת ישראל – העירני: "עתה צריך להוסיף עוד אהבה אחת, וכך צריך לגרוס: אהבת המקום, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל".

בנוגע לאהבת המקום ואהבת התורה אולי הניח אחרים כמותו, הנה בנוגע לאהבת ישראל ואהבת ארץ-ישראל, בוודאי שלא הניח כמותו.

"בדרך", שבועון עברי שיצא לאור בוורשה, כ"ב באלול תרצ"ה.

 ————————————————————————————————

 יהודי של צורה / יואב שורק

יהודי הנאמן לאמת הפנימית שלו, מחפש תמיד, ובה בעת מאוהב במסורת המקודשת של עמו; יהודי שחי את היהדות בלב בוער ובשכל צלול, ואיתם גם צולל בעמקי המחקר והביקורת, ונפגש בקומה מלאה עם אוצרות המחשבה של תרבות אירופה, של עמים רחוקים ושל יהודים רחוקים. יהודי שהוא מודרני ברמ"ח ושס"ה, ולא פחות מכך מקורי ועתיק ונאמן – כזו הייתה דמותו המופלאה של ר' הלל צייטלין, הסופר וההוגה, החסיד והחוקר, היהודי המזרח-אירופי והציוני.

דור אחרי הסתלקותו בגטו וורשה, כשהוא מעוטף בטלית ועטור בתפילין וספר הזוהר בידו, דמותו מתגלה כרלוונטית במיוחד לבני הדור הצעיר כאן בארץ ישראל – וכמבטאת במובנים רבים את רוחו של מוסף 'שבת'. יש עיתונים המגייסים ידוענים וכותבי-על לפאר בהם את עמודיהם. אנו שמחים לבשר כי ה'כוכב' שלנו לשנת תשע"ב יהיה ר' הלל, שכתביו מגיעים אלינו דרך עמל שנים של אליחן אמיתי. כהקדמה לשנה הבאה עלינו לטובה, אנו מתחילים ומפרסמים כאן רשימה על הראי"ה קוק, שיש בה מקסם הכתיבה של המאה הקודמת, כתיבה חיה וזורמת, אך כזו המכבדת את הקוראים, רואה חשיבות במילה הכתובה ומתרחקת מלהג.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

שני מאמרים לכבוד 90 שנה לנהלל / אוריאל בן עמי וישראל רוזנסון

 

מנהלל עד בית המדרש: דרישת שלום מביאליק / אוריאל בן-עמי

 מי שברחו מבית המדרש מוצאים עצמם חוזרים אליו כעבור שני דורות, אבל ממקום אחר. מחשבות של דור שני לחלוצי נהלל, על ביאליק, על סבא, על בית הכנסת ועל בית המדרש

 

חליבה בבית ספר החקלאי לצעירות בנהלל, 1928

הזמנתו הפתוחה של הרב בני לאו "לכתוב את עצמנו לדעת" לרגל סיום עונה נוספת של בית המדרש עוררה בי אתגר ומעט חשש. אתגר – משום הרצון לברר מה משך ומושך אותי אל בית המדרש ובתוכו. חשש – משום הרצון להיענות ולהקשיב לקולות בית המדרש, בתקווה להצליח בבירור הזה. להשיב ולברר לעצמי האם אני שומע ויודע מתוכם מהו קולי שלי. האם הוא עדיין רחוקי שלי והאם בית המדרש מקרבו אליי ומסייע לי לגבשו.

לכן, לא אתפלפל על מקור נוקדני זה או אחר שלמדנו, אלא אנסה לצאת לחוויית בית המדרש, העוסק בדופק חיינו – ולברר מה אני מקווה לרכוש ממנו.

ראשיתו של הבירור הזה מביאה  אותי אל "על סף בית המדרש" של ביאליק, שנכתב בערב ט' באב תרנ"ד. השיר הזה, מתברר לי, "ישב" אצלי רדום שנים רבות, מאז שנות ילדותי ונערותי; אז "הוכרחתי" ללמדו לבגרות – ועכשיו אני שב אליו מתוך בחירה.

תילי תילים של פרשנויות ליוו את השיר, ממשיכתו של ביאליק אליו ועד להימלטותו מבית המדרש, כשתילי חורבותיו מאחוריו. והנה, אחרי שנים רבות הוא מוצא שאינו יכול לברוח ממנו.

בית המדרש מתגלה ככוח משיכה יהודי, שמי שברח ממנו להשכלה רחבה מוצא, לבסוף, שאינו יכול בלעדיו. ואולי זהו אותו בית מדרש המעודד גם אותי למחשבה, מבלי יכולת לברוח ממנה – על כוחה של ההלכה המכתיבה מציאות, או שהמציאות היא שמכתיבה הלכה ומחדשת דרכיה, מבחירה וגם על כרחה. ולעתים גם נושאת את שמה לשווא. ויש להיות ערני באשר לשתיהן.

אלה הם הזיק והזיקה החזקים מעצמנו, שביאליק ביטא לטעמי בזמנו, תוך הקפדה שיש לבור את התבן מן הבר  – והם נותרו נכונים לימינו. אין ולא ניתן לברוח מאוצר התרבות והמקורות היהודי, אך יש גם להיזהר מתלות מוחלטת בישיבה בבית המדרש – ובוודאי מסכנת יושבי הבָּטֵל שבו, באצטלה של לומדי תורה, בחסות פוליטית משחיתה. מנשיאת שם ההלכה לשווא בשם בטלה, או אפילו פרשנות לעבודה זרה כזו או אחרת.

ביאליק נמלט מבית המדרש בוולוז'ין לפני כמאה ועשרים שנה, עת פרסם באודסה את שירו הראשון "אל הציפור", שירת געגוע לארץ החמה הרחוקה. במהלך טיוטותיו הרבות נשרו ממנו 11 בתים עד לפרסומו לראשונה, ב"הפרדס" אצל רבניצקי. בית המדרש ההוא, שעליו כתב, היה חָסֵר אז את המציאות המשתנה ואת המסקנות ממנה. הוא עמד בסכנת ניוון עד שננטש במחלוקות אֶגוֹ ולשם שמים מבית ובאנטישמיות מחוץ. כמעט כמו מחלוקות מדינת ישראל כיום, מבית ומחוץ.

"על סף בית המדרש" של  ביאליק, שנאתו/אהבתו אליו הממגנטות אותו – מהלכות עליי קסם והזדהות גדולים. זהו אותו מַגנט שאני חש כלפי השורש שלי, שהחיים בו כמובן השתנו.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (ואת זה אמר דווקא טשרניחובסקי בשירו) – והנה אני מוצא עצמי מנסה לפענח, כיום, מהו אותו קסם בבית המדרש. מהי יכולתו, כמידת פתיחותו, ללכד כל יהודי באשר הוא, מבלי לתת לו ציונים או לתת בו סימנים. לבוא אליו מתוך בחירה ורצון חופשי להתמלא ולתרום. לראות אכן את העולם העומד על שלושה דברים: על התורה כתורת חיים המחייבת גם עבודה וגמילות חסדים.

ברכת אב

וכדי להבין זאת, אני ממשיך את מסע המחשבה הזה מביאליק של "על סף בית המדרש" אל הביוגרפיה הפרטית, אל השורש היהודי-ישראלי שלי. שורש שיש בו זיכרון עם אשליית ילדות של גן העדן, התפכחות מהעירום והערמומיות שבו – ונסיון לזקק את הראוי להמשך מתוכו.

סבי יוסף,  בן דורו של ביאליק, נולד בבסרביה ב-1885. הוא התגייס לצבא הצאר הרוסי ויחד עם חברו הטוב נחום הורביץ – לימים ממייסדי קיבוץ כפר גלעדי – עמד בפני משפט בעוון פעילות חתרנית-ציונית: התרמת בולים לקרן הקיימת לישראל. עונשו – ברוח האנטישמיות הקשה שהייתה אז ברוסיה – צפוי היה להיות מאסר קשה וממושך.

הוא ביקש, אפוא, את עצת אביו, הרב קלמן פיינשיל, נצר לשושלת הבעל שם טוב. אביו השיב לו במכתב: "בן עמי, קום, לֵך לְךָ לארצך ולמולדתך ולבית אביך". הסבא יוסף הבין מקריאתו של אביו שעליו לערוק מצבא הצאר הרוסי ולברוח לארץ ישראל. ואכן כך עשה. במסע תלאות שנמשך יותר משנתיים, בדרך לא דרך, תוך מאסר ופדייה משבי באודסה, הגיע לארץ ישראל, ליפו, ב-1907. אז גם שינה את שם משפחתו לבן עמי.

משם, תוך התעקשות על חלומו להיות חלוץ עברי, מאנשי העלייה השנייה – חָבַר לאנשי  דגניה שפרשו ממנה והיה לאחד ממייסדי נהלל. כך הותיר מאחוריו את אביו, הרב הקשיש, לבדו בבית המדרש ברוסיה, אך עם ברכת הדרך ממנו.

נהלל ביקשה לייצר אז את "היהודי החדש", ברוחו של א"ד גורדון, אך בדרך אינדיבידואליסטית יותר: זה שעובד את האדמה בנחלה משלו, ביישום רעיון מושב העובדים, להבדיל מחיי הקיבוץ בדגניה.

ביאליק בנהלל

נהלל אז הייתה חילונית-דווקאית-חלוצית, כמעט להכעיס. זו הייתה יהדותה: בני רבנים ומשכילים – וחלקם גם פחות – המבקשים להגשים עצמם בעקרונות מהפכניים נוקשים של איכרים יהודים, של עובדי אדמה בעבודה עצמית עברית על קרקע הלאום –  ובשילוב חיי שיתוף עם ערבות הדדית בנחלותיהם החקלאיות.

אנשיה פנו עורף לבית המדרש ולכל מה שסימל אותו בשקיעתו, בפוגרומים ברוסיה. הם עבדו שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים – וכאן אני שב לביאליק איש הרוח.

נהלל של אז הייתה מקור השראה למנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. בן-גוריון וויצמן הרבו לבקר בה, רובינא ומסקין אושיות תיאטרון "הבימה" באו להופיע בה – ואנשי הרוח והספר היו באים אליה מוקסמים. עולים לרגל להופיע בפני  האיכרים העברים, מושאי הערצתם, שואבים עידוד מחזונם והגשמתם, וחוזרים העירה. אך ביאליק בחר דווקא לקלקל להם את החגיגה: לצד הערצתו אותם, הוא בחר להלקות אותם על שהזניחו את טעם קיומם היהודי ואת מקורות ההלכה שלו.

ב-1932 הופיע לפניהם בסמינר רעיוני והפליג בחשיבות כינוסם של אוצרות הרוח היהודיים, אך בו בזמן גם קצף עליהם על עבודתם בשבתות ועל רדיפתם אחר תפוחי הזהב שלהם תוך ויתור על זהב הרוח היהודי.

המתח המובנה הזה מראש, בין עובדי האדמה העברים-החילונים להוריהם שנותרו בבית המדרש ברוסיה, המשיך לתת את אותותיו על נהלל.

ויכוח נוקב התחולל בין החברים החלוצים, האם יש לבנות במקום בית כנסת. המתנגדים טענו בתוקף שהנה סוף סוף עלה בידם לעזוב אותו, במושב החילוני ובדרך היהודית המגשימה החדש שבחרו. המחייבים, סבי וחבריו, הובילו לבנייתו למען הוריהם הזקנים. ואכן, בראשית שנות השלושים  של המאה שעברה הם הקימו אותו – והעלו אותם ארצה.

הסבא-רבא, הרב קלמן פיינשיל בן-עמי, היה עומד בו מדי יום לבדו על תלמודו, מול העמוד, עד שנפטר בשיבה טובה, במיתת נשיקה, לקראת גיל 90.

סבי יוסף ואבי ז"ל היו עובדי אדמה וכמעט לא ביקרו בו בחייהם. כך גם אני, פרט לראש-השנה, יום הכיפורים ועלייתי בו לתורה בבר המצווה שלי. אמי ז"ל, לעומת זאת, שנולדה בוינה ונמלטה ממנה בשואה, המשיכה לפקוד אותו כל חייה.

לפני כארבע שנים, כשלמדתי בבית מדרש אחר, של "קולות", שעסק בדעת המקום – עַל, אֵל ובארץ-ישראל – נשאלנו מהו המקום הפרטי החשוב לנו ביותר. השבתי משום-מה שזהו בית הכנסת בנהלל. זה  שנשאר שם וכמעט 40 שנה לא ביקרתי בו, למעט בפטירת הוריי.

החיבור הזה לבית המדרש החברתי שלנו קשור עבורי להצלפתו ההיא של ביאליק בחלוצי נהלל, שאולי מתעוררת כיום מחדש. סמוך לזמן ההוא, ב-1930, נוסד לכבודו אולם "אוהל שם" בתל-אביב – ושם נהג לקיים את מפגשי "עונג שבת", מוסד תרבותי-ספרותי מכונן בימים ההם, עד לפטירתו. הוא ראה בכך תנאי לתחייה הלאומית, לצד עבודת אדמת הלאום.

מקומו של בית המדרש החברתי בבית מורשה והרלוונטיות שלו הפכו עבורי מסקרנים יותר ויותר. האומץ, הפתיחות והתעוזה לגעת בו בנימי חיינו ובעצבים החשופים מעוררים את שמחת הלב בחדוות השכל. הם מותחים את גבולות העזת המחשבה בנושאים שעסקנו בהם, מבנים סוררים ומורים, דרך "צער גידול הורים" לעת זקנתם – ועד העבודה הזרה, הנישואין והגירושין שלנו, שמעוררים תמיד תהיות. בין הרצוי למצוי, לראוי.

הם כמובן גם מעוררים תהיות נוספות: האם הם  נפגשים לצד החיים המעשיים בקווים משיקים, או כתחליף להם, בקווים מקבילים.

כלומר, לענייננו, האם בית המדרש הפתוח שלנו מסוגל להרחיב את מעגליו ולתרום לאיכות החיים והזהות היהודית – או שברכתו היא כבר בעצם קיומו לחפֵצים בו וביקרו. האם יש בכוחו לפעול ולהעניק מהשפעתו החיובית על הריבונות היהודית בישראל.

מהו בעצם כוחו של בית המדרש בעידן ריבוי בתי מדרש וסימניהם השונים? האם הם יַרבו בעיה, או שיעלה בידם לגבש פתרון להמשך שמירת מדינת ישראל הריבונית, יהודית-דמוקרטית? האם יעלה בידם למנוע התנגשות בין בית שמאי לבית הלל ושאר מחלוקות שאינן לשם שמים? ואולי ר' עקיבא יצליח לגבור עליהם בחיים הזורמים.

בית המדרש מחבר אותי, אפוא, אחורה לביאליק  – שהיה ונשאר גם מַתמיד וגם לבד וגם שאל את עצמו אם יש את נפשו לדעת את עצמו ואת בית המדרש. ומכאן גם אל חיבור הדורות קדימה: בתקווה שיַרבה דעת, תורה ותודעה ויהפוך ל"סטארט-אפ" היהודי-ישראלי החדש.

וכל אלה בדמותו של בית מדרש חברתי ונועז מחשבה, ההולך עם אותות הזמן ומופתיו ההלכתיים. בחיבור הכרחי של הימים ההם לעדכונם לזמן הזה.

אסיים את הדברים בבית ראשון ואחרון מ"על סף בית המדרש" של ביאליק ומשל עצמי, ב"הרי בסופו של דבר". זה מלפני מאה ועשרים שנה של ביאליק – ולעתיד לבוא. מייחול היחיד והרבים לארץ ישראל, אל ייחול היחיד והרבים להמשך ברכתה של מדינת ישראל הריבונית בתוכה.

 על סף בית-המדרש

מִקְדַּש אֵל נְעוּרַי, בֵּית-מִדְרָשי הַיָּשן!

סִפְּךָ אֲשר רָקַב שנִית עָלַי נִקְרָה,

אֶרְאֶה שנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים כֶּעָשן,

אֶת-סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת-פִּיחַ הַתִּקְרָה.

מִשנֵה חָרְבָּה חָרַבְתָּ מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד,

עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ וּשבִילֶיךָ דָשאוּ,

אֶרֶג הָעַכָּבִיש עַל-סִפּוּנְךָ רוֹעֵד,

עַל-גַּגְךָ הַנִּקְרָע בְּנֵי-עֹרְבִים יִקְרָאוּ;

אֶבֶן אֶבֶן תִּשּמֵט וְתֻכֶּה רְסִיסִים,

עַמּוּדֶיךָ יִתְפַּלָּצוּן, כֻּלְּךָ עֹמֵד בְּנִסִּים.

====

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשר בִּלִּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּש ה' הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנַי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשכַת צִלּוֹ הַפָּרוּש,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲ-דֹנָי;

וְרָאוּ כָל-בָּשר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,

כִּי יָבֵש חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַה' לְעוֹלָם!

(ח"נ ביאליק, ט' באב, תרנ"ד)

 

הרי בסופו של דבר

הֲרֵי בְּסוֹפוֹ של דָּבָר

אָדָם נִשְאָר לְבָדוֹ מוּל בּוֹרְאוֹ.

גַּם בְּמִנְיָן

גַּם בִּשנַיִם

וְגַם בִּתְרֵי-עָשָר.

 

מְבָרֵר עִמּוֹ מִיהוּ עַצְמוֹ שכַּךְ עָשאוֹ

וּמִיהוּ שעָשָאוֹ כַּךְ שיִשאַל כֵּיצָד עָשאוֹ.

וּבֵרוּרוֹ מָלֵא תְּהִיוֹת עוֹלָם וּכְכָל שיִּשאַל

תֶּחֱסַרְנָה תְּשוּבוֹתַיו, כְּנֶגֶד שתִּתְמַלֵּאנָה.

וְחוֹזֵר חֲלִילָה בְּמַעְגְּלוֹתָיו.

 

מָהֵם חוֹבוֹתָיו שֶמִּלֵּא וּמָהֵן זְכוּיוֹתָיו שּצָּבַר

וּמָהוּ שהִתְרוֹקֵן וְיִתְמַלֵּא אַחֶרֶת.

מַה שכָרוֹ וּמַה עוֹנְשוֹ.

מוּל אָבִיו זְקֵנוֹ שמֵּת,

מוּל יְלָדָיו בְּבִרְכַּת חַיֵּיהֶם הַטּוֹבִים.

מוּל הָעוֹלָם, רִקּוּנוֹ וּמִלּוּאוֹ.

וּבַמּוּפְלָא מִמֵּנוּ הוּא מִתְבּוֹנֵן וּבַמְּכוּסֵה מֵעֵינוֹ חוֹקֵר,

מָהוּ שהוּא מֻרְשֶה לְדָרְשוֹ וּלְחָקְרוֹ.

 (ב' באב, תשס"ט, יולי 2009, במלאת  90 להולדת אבי ז"ל)

urielbenami@gmail.com

 הכותב הוא איש תקשורת ומרצה באוניברסיטת חיפה. הדברים נכתבו עם סיום לימודים ב'בית המדרש לצדק חברתי' בבית מורשה

 ————————————————————————————————

 נהלל: מעגל ראשון / ישראל רוזנסון

במלאת לו תשעים מגיעה למושב שהפך לדימוי הצדעה, באמצעות שזירת שני שירים שנקשרו בו

 

גל ויינשטיין, נהלל, 2009-10

נהלל, מושב עובדים ראשון, הוא יישוב בדיוק כפי שהוא רעיון; הוא מסמן דבר-מה בהיסטוריה הציונית; מלבד ייבוש הביצות בעמק יזרעאל, בנייה בעבודה עברית וכיוצא בזה ערכים ציוניים, הוא מושתת גם על ערכים של 'עזרה הדדית' ו'אחריות וערבות הדדית' –  הבסיס המוסרי של רעיון המושב, ובעצם של הציונות כולה. הוא מסומן היטב בגיאוגרפיה, גיאוגרפיה שאיננה רק פינה בעמק יזרעאל; 'גיאוגרפיה' של תקוות וחרדות שנתלו בגיאוגרפיה של המפה והאטלס, כמאמר השיר: "תבורך ארצי ותתהלל / מבית אלפא ועד נהלל" (נתן אלתרמן). נהלל מייצג את ההשתלבות בין רעיונות שנקשרו בגיאוגרפיה הטבעית – 'העמק', עמק יזרעאל, לבין הגיאוגרפיה האנושית, המושב 'העגול'; עיגול מפורסם שבלט במפות ובשטח, פרי התכנון המופתי של 'אדריכל ההתיישבות' ריכרד קאופמן (1958-1887); ועל זה כבר נאמר כי [מבנה מושב] עגול מייצג שוויון [יותר מאשר כל תכונה אחרת; אפילו ביטחון].

מה שנאמר על נהלל ומה שייאמר עליה לקראת מלאת לה תשעים שנה איננו זקוק לתיווך שלי; קורותיה חקוקים על מצבות האבן בבית הקברות שלה, וכידוע היטב לכל סיירי נהלל ומטייליה, בית קברות זה הוא מקום חי מאוד (מומלץ לבקר בו כדי להשתכנע). לכל דבר טוב שייאמר על נהלל יש הוכחות למכביר, כהנה וכהנה, ולא עליי המלאכה לגמור.    

אך גם אם התיווך שלי איננו נחוץ – רבים כל כך כתבו עליה – אמרתי בלבי כי אכתוב גם אני דבר מה לנהלל במלאת לה תשעים שנה, ולא עלה בידי עד שנזכרתי בשני פזמונים הקשורים בה וקשורים בי.

לכבוד חג העשרים של נהלל, ח' באלול תש"א, כתב המשורר הצעיר צבי בן יוסף את 'הורה נהלל'. הימים ימי מלחמה, וכפי שמסופר צבי בן יוסף (נולד בסאסוב שבפולין בתרע"ד, 1914, עלה בתרצ"ו, נפל בכפר עציון בג' באייר תש"ח) שהתגייס לצבא הבריטי היה מוצב יחד עם חברו שלמה דרורי בבסיס רמת דוד הסמוך לנהלל. השעמום – מן הסתם – הניעו לסייע בעבודות במושב המשווע לעזרה חקלאית; 'במקום' קראו אז לסיטואציה הזאת, עזרה לחקלאי שלא נמצא, שיצא בשליחות לאומית כזו או אחרת. שיר הזמר הזה – לשלמה דרורי היה חלק בכתיבה – נכתב על רקע מקום וזמן, בעצם, כולו 'מקום' ו'זמן': 

משתמט אני הייתי / ולא התביישתי כלל וכלל / עד כי לב כבשתי / ועידוד רכשתי / בריקוד בנהלל. / הייתי 'במקום' זאת אומרת: / בן האיכר מזמן הוא בצבא. / העבודה שופעת, / הבת היא מתייגעת, / ואנוכי בא לעזרה / […] / היא אמרה הרבה דברים עוד  / וגרמה לי למוסר כליות, / אך עם פול הליל / יצאנו לטייל / שנינו יחד בשדות / והנה תרנו סוב סביב, / תרנו שבע פעמים בין מונק ובנטוביץ' / וראה –  במעגל מזל / נפקחו עיניי לראות / מה זוהי הורה נהלל! / וה'סווינג' נכנס לרגל / וה'קניץ' לבסוף נכנס לדם / מתגייס אני לדגל / נהפך לבן אדם.

רומן הולך ונרקם בין בת נהלל לבין מי שבקיץ שנת תש"א עדיין לא מודע לצורך לשרת את האומה דווקא באמצעות שירות בצבא הבריטי; אך ההורה – מותר לומר 'הריקוד הלאומי' – מכניסה את ה'סווינג' לרגל ואת ה'קניץ' לדם (דור דור והסלנג שלו; גם בלי להכיר את תערובת האנגלית-יידיש המוזרה הזו, הקורא חש אל-נכון למה התכוון המשורר). הורה בנהלל פירושה ריקוד מעגלי סוער, ריקוד של קבוצה, ריקוד מעגלי כמו בכל מקום. אך בנהלל יש תוספת – 'תרנו סוב סביב'; הצורה המעגלית של המושב מתאחדת עם הצורה המעגלית של ההורה. ריקוד במעגל הוא ריקוד של קבוצה, אבל במושב יש כנראה קצת פרטיות; אפשרי בנהלל לשלב עיגול נוסף, ללכת לטייל כזוג אוהבים במעגלי נהלל בין המשקים השונים, 'בין מונק לבנטוביץ", ו'במעגל מזל' לומדים להכיר – כך טוען השיר הפשוט הזה – את 'הורה נהלל'.

אבא ובני דורו

אכן, השיר מתקדם, נע קדימה… יש התפתחות, כמו בסיפור יריחו המקראית אחרי שבע ההקפות (פחות או יותר) סביב נהלל האהבה מתגברת, אך  בסופו של דבר – ממשיך השיר החביב והדי-עמוק – האהבה מובילה לפרידה. גיבורו 'מתגייס לדגל' – גם אם בשלב זה לדגל בריטי, הוא הרי יגיע, כזכור, להילחם בכפר עציון – 'נהפך לבן אדם'. סיפור שלם מובלע בשורה הזו; סיפור חיים של צבי בן יוסף שכתוכנית חיים העדיף את השירות לאומה, מקופל בשורה אחת; סיפור של דור, סיפור של תנועה, הסיפור של כולנו, 'כולנו' שמאמינים בדרך הזו, בתוכם גם סיפור חייו של אבי ז"ל.

אבא עבר מסלול חיים דומה לזה של בן יוסף. הוא הכיר אותו היטב מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי, הכיר והעריץ. וכך בלי להיות ולו דקה אחת בנהלל, ילדותי הייתה ספוגה ב'נהלל', נהלל של צבי בן יוסף, נהלל של טיול תמים בשדות שעולה בקנה אחד עם 'להתגייס לדגל' ו'להיות בן אדם'.

בצד ההורה הגועשת, סוערת במקצב שאין לטעות בו, נחשפתי לשיר נהלל אחר לגמרי. אולי אין זה מקרה שהשיר האחר – שיר ערש במהותו – היה אהוב במיוחד על אמי ז"ל: 

לילה דממה / סביב סביב מנמנמות פרות / הדרך אל הקבוצה / אינה קצרה וגם לא ארוכה / והירח עת יעלה / עולים צצים בי הזיכרונות / היו לי ימים טובים, / ימים טובים, ובעיקר לילות.

גם סיפורו של שיר נוגה במקצת זה מוכר (מה גדולה התודה לאתר 'זמרשת' ולנחום-נחצ'ה היימן!): נעמי ברונטמן כתבה אותו בגיל 16, את המנגינה חיבר משה ביק, מי שהיה מורה למוסיקה ביישובי העמק. השיר מתייחס לאירוע 'דרמטי' – בריחת פרות מהרפת… אבל 'שיר ערש' הוא לעולם שלם הגדול מסכום חלקיו; יש בו גם התלבטות כנה ואמיתית – ציונית למהדרין – לאן הולכים אחר הלימודים, לקיבוץ? האם דרך ה'קבוצה' היא הנכונה, ואולי ניתן להסתפק רק במושב; נו, התלבטויות של דור.

כשאני קורא, בעצם שומע, את השיר היום, אני מזהה כי 'סביב סביב…' שבו איננו מליצה קפואה, בנהלל סביב סביב היא גם גיאוגרפיה, גם רעיון. אינני יודע איך עבר השיר הפשוט-לא-פשוט הזה את הדרך מנהלל אל קן תנועת הנוער הציונית בליטא שם למדה אותו אמי. אני יודע שהשיר האהוב היה אחד מהזיכרונות היחידים שנשאה איתה בתופת; אני משער שבדרך כזו או אחרת 'הפרות המנמנמות סביב סביב' סימנו לה יעד ומטרה, עזרו בהישרדות.    

סמרקץ'

אינני יכול לומר שהסכמנו בכול עם דרכה של נהלל; ולמען האמת, גם לא תמיד הבנתי עם מה בדיוק אני לא מסכים. לימים, כשקראתי את התיאור הנפלא על ביקורו של ביאליק בנהלל בשנת 1928, הבנתי קצת יותר:

ביקורו של ביאליק במושב העובדים הראשון נחקק בלבם של החקלאים כביקור ש'הפך את יום החולין והעבודה והטרדות הקטנות ליום שכולו שבת. חוויות והנאה רוחנית עמוקה. הייתה השראה והיו הברקות וניצוצות של יופי, שירה ומחשבה' […] ביאליק המתבונן בחורש האקליפטוסים ובאלונים הפזורים על הגבעות ואחר כך נסמך אל אחד מהחבריה ואומר ביידיש: 'הוי נלבבים, האם אתם יודעים עד כמה אהוב עלי היער', את השתלחותו בחבורת טיילים שנסעה בעגלה, בדרך העפר לכפר יהושע, באמרו כי מי שמחלל שבת בפרהסיה הוא סמרקץ', ואת דבריו בחורשה, שעל יד בית העם, בדמדומי היום עם צאת השבת, על האפרוריות שבחיים ועל הצורך בתחנות של שבת ומועדים. 'הייתה התעלות אל אותן הספירות שבחביון התפארת, שם ריחפה רוחו של המשורר' […]" (חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם – ביאליק, ברנר, עגנון, תל אביב תשס"ב, עמ' 267).

אמת, בתוך העשייה הציונית היו איים של חילוניות שגם ההורה וגם שירי הערש המרגשים לא הצליחו לפוגג. היום כשאני שרוי בעיצומו של איזה מין פרויקט, אישי למהדרין, הבודק את יכולת ההכלה של הציונות הדתית שלי, כמה 'משהו אחר…' ניתן להכיל בה, אני מזדהה כמובן עם ביאליק (לדידי גם אותו צריך להכיל בציונות הדתית); אבל נהלל, בצד סמלים 'משלנו' כמו כפר עציון, נפשי יוצאת גם לנהלל. ככלות הכול מי שכתב את 'הורה נהלל' נפל בקרב האחרון בכפר עציון.

שנתיים לפני מלאת תשעים לנהלל יצר אמן ישראלי מבריק נהלל אחרת. העיגול המפורסם הפך לעיגול של עץ לבוד ושטיחים. יצירתו של גל וינשטיין 'נהלל' מרשימה ביותר, היא תפאר כל בית (בצדק גמור הוכללה בין היצירות המוצגות במוזיאון ישראל), אפשר לתלות אותה בווילה, ביאכטה, איפה שלא-יהיה; אבל רצוי שלא לגלות שזוהי נהלל; היא לא מכניסה את ה'סווינג' לרגל… העיגול האמנותי של נהלל של וינשטיין מותיר את העין בהתפעלות, אך הוא עשוי חומרים מלאכותיים, מנותק מהטבע, תחום ומובדל באופן חד מהסביבה, צבעיו מזכירים חקלאות, אך אינם משדרים חיים; והרי זה לוז יצירתו, לפי ויקיפדיה: 'שימוש ביקורתי בדימויים' של הציונות, בדימויים שלנו.  

שהחיינו

אלול שנת תרפ"א:

ימי אלול. השדות שוממים. אדמת הבור עומדת בקוציה המרובים המשמיעים קול צלצול בגעת בהם הרוח. אין נפש חיה נראית בכל העמק, זולתי עדרי צאן ובקר תועים כה וכה על פני השלף. בערב כשהודלק אצלנו הפנס בצריף המחצלות, השתוממו עוברי הכביש למראה האור החדש, ולמחרתו כשעברו עגלות עבריות, שהיו רגילות ללון בכפר הסמוך, נטו מדרכן ונכנסו אלינו.

ניגש יהודי זקן אל השולחן ובלחש קול בירך 'ברוך אתה ד' א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. רבות בשנים היה הזקן עובר במקום הזה, בעמק יזרעאל השומם, וקול ישראל לא נשמע בכל הדרך הארוכה. הנה הגיע הזמן. […] (ראשיתה של נהלל, מזכרונות שמואל דיין, אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, ב, רמת גן 1974, עמ' 1179).

ימי אלול. תשעים שנה חלפו. אפשר שוב לברך; לסגור מעגל, להתחיל מעגל.   

  פרופ' ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

איפה נאמר "בל תשחית?" / יעקב עציון (לפרשת שופטים)

 

"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן" (דברים כברים ום לאתו במהלך הדורות .אבותינולדור תפילות אבותינו ואבות אבותינו, המקבלות משמע חדש בפינו – אף , יט)

המשך הרשומה

לבחור בתמימות / ליאור אבנרי (לפרשת שופטים)

 

גוסטב דורה, בעלת האוב, 1880

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ 

 התהלך עמו בתמימות ותצפה לו,

ולא תחקור אחר העתידות,

אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות,

ואז תהיה עמו ולחלקו (רש"י)

בפרשת שופטים (פרק י"ח, פס' ט'-כ"ב) מובאים, זה כנגד זו, הקסם והנחש למיניהם אל מול הנבואה, היא קול ה' המתגלה באדם: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף… כי תועבת ה' כל עושה אלה… ואתה לא כן נתן לך ה' א-להיך; נביא מקרבך מאחיך, כמוני, יקים לך ה' א-להיך…".  באמצעה של הפרשייה הספיריטואלית מופיעה ההוראה: "תמים תהיה עם ה' א-להיך".

מהי משמעותה של אותה תמימות? האם הנבואה היא אכן תחליף לכתחילאי למנחשי הנחש ולראיית עתידות?

יש שאכן רואים בנבואה את התשובה המקבילה למעשי הגויים. פרשנות זו מתבססת על פשטי הפסוקים שאגדו את שני הנושאים: "תמים תהיה עם ה' – וממנו תדרוש ולא מן המתים" (רשב"ם), "…וממנו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו" (רמב"ן). כלומר, הקוסמות לדידם היא דרך פגומה להגיע לתוצאה שאינה פסולה במהותה – חקר העתידות והצפונות.

האבן עזרא נוקט לשון זהירה יותר, לא מחייבת: "והרוצה לדרוש – ידרוש מה' על פי הנביא". מתחדדת כאן ההבנה כי הנבואה (בהקשרה הנוכחי בלבד!) היא אמנם אופציה כשרה לדרישת העתידות, אך ייתכן שאין זה אלא בבחינת "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" – דרישת העתיד דרך הנבואה אמנם מותרת, אבל לא ברור אם היא רצויה וראויה.

שונה הוא פירושו של רש"י על אתר, שהבאנו בראש דברינו. רש"י, בניגוד לפרשנים דלעיל, רואה בעייתיות בעצם החקירה אחר העתיד. הוא אינו קורא לאדם להעדיף את נביא ה' על פני הקוסם והמנחש אלא מפנה אותו לדרך שונה באופן קטגורי: התמימות לדידו אינה רק הפך הקוסמות האלילית אלא הפך שורש הנטייה לגול את צפוני העתיד. רש"י מחזיר את האדם אל זמן ההווה, לכאן ולעכשיו. במקום לשאול כל הזמן "מה יהיה" הוא רואה רלוונטיות יתרה בשאלה כיצד האדם מקבל את מה שיש, את ההווה.  

אפשר שיש כאן לא רק הכוונה שונה לדרך העבודה של האדם אלא נתינת דגש אחר בהבנת הא-לוהות. הנבואה מדגישה את הידיעה האינסופית של הא-ל. ניתן לחוש בכך בברירת המילים והביטויים של הרמב"ן (שם): "…שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו, עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד…". אנשים רבים מזהים ומכירים את א-להיהם דרך פריצתו את גדרי העולם, דרך מה שקרוי "התגלות": ההתגלות בהר סיני, בניסים, בנבואות. תפיסת הא-להות המתגבשת בעקבות כך היא תפיסה של א-ל עושה כול, יכול כול, יודע, חזק במובן פנימי, שולט. קרבת א-להים בהקשר זה היא היכולת להכיר, לחוש, את אותה המוחלטות, ולעתים אף להתבטל בתוכה. זו תפיסה המנציחה את הפער שבין בורא לנברא, שכן כל חשיפת טפח של עתיד אינה אלא בבחינת הודאה בכיסוי טפחיים. כל זרזיף של אור הוודאות אינו אלא סימן ושובל למסך החשוך, לעיוורון האדם.

הא-ל המשחרר

ייתכן שרש"י, בפירושו על התמימות, מעוניין להאיר פן נוסף ולהצביע על סגנון אחר של קשר אדם-א-ל: ההתרכזות בתוך ההווה, ההתנתקות מצפיית העתידות, משאירה את האדם בעולם של בחירה ושל התגלות רצון. האדם מופתע כל יום מחדש. הוא מנסה לקשר כל רגע מחדש למקורו, הוא נפגש עם החיים ולא רק עסוק בהתכוננות אליהם. כך גם הא-להות המתגלה בתוך ראי החוויה: מתגלה הפן החופשי של הא-להות, המתחדש, הבוחר, המשחרר… אדם שלא מתרכז בא-להים כ"יודע" מסוגל לחזות בנוכחותו של הרצון הא-להי.

כדי להיות "איש א-להים" בדרכו של רש"י אין צורך להכיר באותה ידיעה חיצונית אבסולוטית. על מנת להיות "עמו ולחלקו" יש "לצפות לו", ול"קבל בתמימות". לא לנסות להתדמות אל הא-ל בידיעתו המוחלטת, אלא לצפות לבורא בתוך ההתרחשות, להתהלך לפניו בתוך ההווה, בחוסר הידיעה, בבחירה הנתונה. הידמה לבורא בחופשיותו, ביכולת ההשתנות, באמון שהוא נותן. אל תבקש להצטרף אל תסריט מכוון ומוחצן, מרובע ומקובע, צרף את ה' אל ספקותיך, אל המעשה הלא משוחד. התמים. 

בכל רגע ניתן להגיע לעולמות של ידיעה או לעולמות של בחירה. לעולם שמשווע נואשות לרמזים, תחזיות, מוחלטות, או לעולם שבו בא לידי ביטוי מכלול של אישיות ויטאלית, פעימת לב, עולם שמתוך התעצמותו והתפתחותו מסופר הרגע הבא, נולד עוד רגע.  

גם בתהליכי בחירה והכרעה ניתן להבחין בין שני אופנים שונים: יש בחירה בין "טוב" ל"רע"- בחירה שעומדת בצל הידיעה ומקבלת השראה מכוחה. יש אמת אחת נכונה שנמצאת אי שם, שאליה מנסים לקלוע, שאותה מנסים לתפוס. אך יש גם בחירה שאין לנגד פניה "נכון" או "לא נכון" אובייקטיביים, ידועים מראש. בחירה בין טוב לטוב, בחירה שלא מנסה לשאול רק "מה יותר נכון", ו"מה כתוב למעלה", אלא מביאה לידי ביטוי רצון וחופש. אפשר כך, אפשר אחרת, התוצאה פחות חשובה. רגע הבחירה, עצם תהליך הבחירה, הם הנקודה המכוננת, הם ההווה בהתגלמותו.

לעתים האדם מנסה להתעלם מקיומה של בחירה מעין זו ומניח את כל ההתלבטויות בתוך סוגריים גדולים של ידיעה. לגישה זו יכולות להיות גם השלכות מעשיות יותר כמו חיפוש אובססיבי של "פתרון הבעיה" דרך מקורות שנתפסים כאובייקטיביים בעיני האדם, שנושאים עמם משהו מן האופי הנבואי. האם גישה זו הינה הרכנת ראש תמימה בפני האמת ה-אלהית או שמא היא מרחיקה את האדם מן התמימות?…

"אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו…  אמר רבי הושעיא: כל המתמים עצמו שעה עומדת לו…" (נדרים דף ל"ב).

לא מדובר כאן בגמול חיצוני שהתמים זוכה לו, גם לא במידה כנגד מידה שהיא תוצאת שיפוט מאוחר של המעשים. התנועה פשוטה היא, מינה ובה: הקב"ה "מתמים" עם התמים כי זהו הדבר שהתמים רואה בו, בא-להים – את גילויי התמימות, החירות, ההתחדשות. "השעה עומדת" לתמים כי התמים מונח בתוך ההווה, כי הוא חי את השעה, הוא אינו חרד ואינו נס מפניו של ההווה. הרי זה בלתי אפשרי שהשעה, שההווה, יבגדו בתמים.

התמימות, כפי שהיא עולה בציור זה, דרך פירושו של רש"י, היא הניסיון להיות בן אדם המתהלך עם ה' הבוחר: להצליח להכיל את הפתעות הרגע, לבחור, "לקבל" במקום לקחת, "לצפות" במקום לדרוש. התמימות היא כעין מרקע ולבוש להשתקפות והתראות של תמימות עמוקה ועליונה, של חירות ורצון גולמיים, טהורים. דווקא אז, אומר רש"י, מתגלה פן א-להי חדש באדם, דווקא אז מתרחשת ההתאחדות – "עמו ולחלקו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

לא אשם, אחראי / ינאי ד' לוין (לפרשת שופטים)

 

פרשת עגלה ערופה איננה באה לתלות אשמה באיש אלא להטיל את האחריות על מי שהרצח נעשה בתחומו. מצווה שהיא מבוא לתפיסה החברתית של התורה

המשך הרשומה