קטגוריה: גיליון ר"ה תשע"ב

'סימנים' נאכלים / יואל רפל

 

מקורותיו וגלגוליו של סדר ראש השנה

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

עקדה או מאבק ירושה? / עמוס כהן

 

התבוננות בסיפור העקדה מביאה למסקנה כי בעיני בני ביתו של אברהם המסע נועד למנות יורש ולא לזביחת יצחק. קריאה מפתיעה בפשוטו של מקרא

המשך הרשומה

חגיגת-המלכה או יום דין? / חיים בורגנסקי

 

המקרא נותן רמזים סותרים, וחכמים פירשו אותו בראשונה כך ואחר כך אחרת. עיון במהותו של ראש השנה, בעקבות השופר והחצוצרות, המלחמה והתענית

המשך הרשומה

כנביא בדורו / אהרון צייטלין

 

הוא היה כספר החתום לבני הדור, דור של התמוטטות האמונה החיה, הדינאמית, אף בקרב המאמינים עצמם. אהרן צייטלין כותב על אביו, ר' הלל, שנהרג בערב ראש השנה תש"ג

המשך הרשומה

התיקון הכללי / אבי דנטלסקי

 

הברית החדשה עליה ניבא ירמיה איננה צדק חברתי וגם לא הלכות ליחידים, אלא תורה ומצוות השייכות לכלל שדרות העם. דרוש מנהיג שיוליך אותנו לשם

המשך הרשומה

בין ראש השנה ליום העצמאות / אסף מלאך

 

מה משמעותה של המלכת ה' עבור החיים במדינה יהודית ריבונית? האם זו קריאה לאנרכיה, תביעה לריסון השלטון האנושי או חתירה להתקדשותו? שלוש גישות – מן המקרא והראשונים ועד הפרשנויות לקבלת האר"י

המשך הרשומה

זיכרון מלא שכחה / אבי-רם צורף

 

השכחה היא מקדש ההתחדשות, וניטשה בנה באמצעותה את האדם שהוא ילד נצחי. ר' נחמן, לעומת זאת, מציע זיכרון חי שמכיל את כוח השכחה. מסע בשבילי ההתמודדות עם הקיבעון

המשך הרשומה

הוא היה נובהרדוקער / בנימין בראון

 

ד"ר מנדל פייקאז', בוגר ישיבת נובהרדוק וחוקר ב'יד ושם', היה דמות חריגה למדי בנוף האקדמי הישראלי. הוא ראה בדורות המאוחרים של החסידות ממסד מנוון שאיבד את רוח הנעורים שלו, וזיהה בציונות את הרפואה לדרך שאבדה. לאחר שלושים לפטירתו

המשך הרשומה

היהדות כרעיון נועז / נתן לופס קרדוזו

 

העולם התרגל למידע מיידי ושטחי ולבריחה מרעיונות גדולים. גם היהדות הופכת ללא רלוונטית, מתרכזת בשימור ונמנעת מחשיבה יצירתית. ראש השנה מזמן ביקורת עצמית נוקבת ומקום להתחדשות מרעננת ולחשיבה בגדול

המשך הרשומה

עולים צפונה עם המניין של ברודר / עוזיה לוי

 

מאוחר יותר יסבירו שהייתה טעות בספר התורה. שהחזירו אותו פנימה והוציאו חדש, ולכן כל השקט הזה וכל העיכוב. אבל בינתיים סרוסי אומר לשם ייחוד, ואבא משחיז את הסכין בפעם הראשונה מאז שזה קרה באמת. וברודר. ברודר עומד על יד הבימה, חסר אונים, בדממה

המשך הרשומה

בתוך עמי אנכי יושבת / יעל לוין

 

המוטיב הזוהרי בדבר חשיבות ההתכללות עם הציבור בראש השנה התפרש בדרכים שונות בתורת החסידות. עיון משווה

המשך הרשומה

ספרי חיים, ספרי מתים / מנחם בלונדהיים

 

הקישור שאנו עושים בימים הנוראים בין הכתיבה בספר ובין גזירת החיים והמוות מקבל מובן לאור תפיסת הדיבור כביטוי של חיים הנעדר את מימד הנצחיות. מכאן השניות הקוטבית בעולמה של התקשורת 

המשך הרשומה

בין ביטחון לגמגום – כותבים על התחלות חדשות

 

כדרך פרויקטים עיתונאיים-מגזינים, השמורים לגיליונות החגים, התכנסנו במערכת, ניסחנו מכתב ובקשנו ממספר תלמידי חכמים, אמנים ויוצרים שיכתבו לנו.

בקשנו שיכתבו "על התחלה חדשה, יום הזיכרון, תקווה לשינוי והתחדשות". כך ניסחנו וכך שלחנו. ולפתע מייל תגובה: 'ראש השנה – יום הזיכרון?' התמיהה התמימה הזאת, הכתה בי והכריחה אותי לֵקשר ביני לבין עצמי, ולמרות המרחק הרב, את יום הזיכרון הישראלי לזה היהודי, הנקרא בפינו "ראש השנה".

זה הישראלי נזכר בעבר שהיה, בילד שהלך למלחמה לבלי שוב, וגם היהודי נזכר בעבר שהיה, בבריאה. ושניהם שואלים היכן ההווה, זה הסיזיפי והיום-יומי, לאור אותו עבר. להיכן הלכו והתפתלו החיים עד זה הרגע; להיכן הם עוד מבקשים ללכת. ויש משהו גם משתק, מצמית אפילו, בזיכרון של ההתחלה, של הראשית. אולי כמו זיכרון של דיבור-לב ראשון, אהבה ראשונה, של הצעת נישואין אי-אז. ושתי אפשרויות הן – או לפרוץ בבכי, לכסות את הפער בין אז להיום בדמעות, או להתחיל לרקוד. לומר את המילה הכל-כך קשה: תודה.

דומה כי המחלוקת אצל גדולי הדורות האם מותר לבכות בראש השנה, היא למעשה מחלוקת ביחס לזיכרון. בעוד נחמיה מורה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם", הרי שיש גם ראש השנה של בכי; של רעד, של "נתנה תוקף" ו"מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו". אל מול הביטחון והיציבות הנושבת בנו לא פעם, יש בנו גם את הפריכות האנושית, את הגמגום והשבר אל מול החידה הזו שאנו סוגרים אותה במילה "חיים" ושומעים בתוכה את החרדות כולן פורשות כנף ומפרפרות. ושני צדי הבכי הללו ממשיכים גם בדורות מאוחרים: המקובל הגדול, האר"י הקדוש, כתב שעניין גדול הוא לבכות בראש השנה, ואילו הגר"א מווילנא אמר כנגדו שכלל אין לבכות ביום זה, וכן ראו פוסקי ההלכה לפסוק (יחוו"ד, ב, סט).

ואולי יותר מכל מנקז אליו היום הזה את הגילה והרעדה אל נקודה אחת. היום הראשון מוליך אל הרעדה, אל ה"דינא קשיא" והבכי, ואילו זה השני, המתחיל לו מהתנועה הויזואלית החזקה של "התשליך", של ההרפיה והשחרור, אל ה"דינא רפיא".

 *

כל מבט אל המתרחש בעולם בכלל, ובזה הערבי בפרט, מכריח כמו מאליו ראש השנה אחר מזה שקדם לו. מבט אחר, ידיים אחרות, עיניים שונות. וגם מבט אל הזרמים התת והעל-קרקעיים בחברה הישראלית, אל התנועות הבלתי פוסקות בה מהבית אל האוהל ומדירת הקבע אל זו הארעית. ובא יום-אחרון ודופק על חלון המגדל שבנינו ומבקש לשחרר את הראיה המקובעת, זו המוכרת מהשנה שהתיישנה לה – בין אם שמנו לב לכך ובין אם לאו, ולבוא אל השנה החדשה.

כאן בקשנו מכמה תלמידי-חכמים ואמנים, אנשים שקרובים אל הלב והמלה, לכתוב לנו על ראש השנה שלהם. והרי שלהם בפניכם.

שנזכה לחיות חיים ההולמים את הפליאה שבקיום.

שנה טובה

אלחנן ניר

————————————————————————————————-

 הודעת פיטורין / יונדב קפלון 

וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' – לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ – לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.

וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.

וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. (מלכים א פרק יט ט-טז)

לגילוי גדול זכה אליהו בפתח המערה ההיא. אך מהו טיבו הפנימי, הרלבנטי עבורנו, של השיעור הדרמטי: לא ברוח ה', ולא ברעש ה', ולא באש ה'; רק קול דממה דקה. מה מנסים ללמד אותו שם? חשוב לנסות להתמודד, שוב ושוב, עם חידת החזיון המופלא הזה – ובפרט בהתחדש עלינו שנה חדשה אשר בחובה אתגרים רוחניים עצומים וחדשים כמעט בכל קנה מידה.

אתגר הפיצוח חשוב במיוחד לאור העובדה שזהו שיעור שאליהו נראה כלא-מַפנים. שהרי לאחר שנשאל בשנית – בתום המראה החזיוני – "מה לך פה אליהו", הוא שוב חזר מלה-במלה על תשובתו הראשונה. אל-נכון, היתה זו תשובה שככל הנראה לא קלעה למטרתה, ותעיד על כך הודעת הפיטורין המיידית שהוא קיבל תמורתה.

גם אנחנו, הורים ומחנכים דתיים-לאומיים של ימינו, בטוחים בדרך כלל, כמו אליהו, במהות ובהגדרת התפקידים שלנו. גם אנחנו חשים אחראים בלעדיים, לפעמים כנביאים ממש, על יישומה של "בריתך" ועל שלמות טהרתם של "מזבחותיך". וגם אנחנו, כאליהו, חשים לעתים כנרדפים עד צואר, ומזדהים עם איש האמונה הבודד, שמרוב נתק מסביבתו מגיב באחת מן השתיים: בהתקף זעם קנאי, או בתחושת יאוש אובדנית – וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.

הבטחון הזה בזהותנו ובתפקידנו דומה מאד לבטחון שלנו בזהותו ובאופיו של הבורא שמעלינו. כשאנו מצהירים בוקר וערב "בעזרת השם" או "בסייעתא דשמיא" – מה אנחנו מדמים בנפשנו? לכשעצמי, כדוגמה, אודה שבדרך כלל אני מתכוון למי שאת זהותו עדיין לא שידרגתי ולא שבתי וריענַנתי מספיק פעמים מאז ימי ילדותי.

בנוסף לזאת, נראה ש"אליהו" לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי דוקא סגנונו המקודש-בעיניו – סגנון המאופיין גם כן  ב"רוח", ב"רעש", וב"אש" – הוא-הוא בין הגורמים לכך שעָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. למרבה ההפתעה, דוקא בטחונו והתבצרותו במאפיינים הייצוגיים של "בריתך" היא המתגלה כבלתי אפקטיבית.  

עד שבא הקב"ה ומתקלף כביכול, לנגד עינינו, מכל מופעיו הקבועים ומכל מלבושי השרד הרשמיים שלו: רוח? לא, לא ברוח ה'; רעש? לא, לא ברעש ה'; אש? גם לא, לא באש ה'. זו דרכו כאן להדגים – עבורנו – התקלפות, השתחררות, וגדילה-פנימה, מקוטב הצורות לכיוון קוטב המהות; קול הדממה הדקה. 

*

קול הדממה אף הוא דק; כלומר – אולי – שהמסר הוא אישי, בלתי ניתן לתרגום ולהגדרה ברורה, ואינו מוסר עצמו בקלות להעברה לזולת. בנוסף לכך, קול הדממה הדקה, אם הוא נשמע, הרי שהוא נשמע רק ב"זמן אמת". הוא נוטה להעלם כלעומת שבא, משתנה תדיר, ופושט צורה ולובש צורה. ועם כל זאת, אנסה את כוחי בהכללה רחבה:

יעדי מאורעות חיינו האישיים והציבוריים הינם כתמיד רב-רבדיים – למן הפקת לקחים במישורים הפרקטיים של החיים, ועד להתבגרות ולגדילה רוחנית פנימית.

לאחרונה, להרגשתי, מכוונים רוב קשיינו וסבלותינו לתכלית זו של הבגָרָה, של התקלפות-מהגדרות שאיבדו את כוחן, ושל עמידה יותר ויותר חשופה מול מי שאני יודע עליו פחות ופחות.

מילדותי מלווה אותי פירושו המפעים של "בעל התניא", על הפסוק "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". הנה זה מה שקלט האדמו"ר הזקן  מן המלים "לפני ה' תטהרו": ההיטהרות מצליחה להתרחש רק במקום שהוא "לפני השם" – לפני במובן של קודם ושל מֵעַל.  

"השם", כל שם, הוא כינוי, תיאור מגדיר, והוא תמיד חלקי. הטהרה "לפני השם" מכוונת אם כן  להשתחררות לא רק מחטאים אלא גם מהֵאחזות ב"שם", ולהשתחררות ממכשלת הבטחון המופרז, הילדותי, בתפיסתי. טהרה מתרחשת כשאני נזכר לרגע במי שמצוי לפני כל שם – נכבד ככל שיהיה. כשאני יוצר לרגע אחד קשר ישיר עם האל המיוחד המסתתר להפליא בתוך ומאחורי כל שמותיו, הקדושים, למיניהם.      

        *

האם יש קשר בין קול הדממה הדקה לבין קול השופר?

מוכרח להיות קשר. שהרי זו אחת ממטרות מצות השופר: לרענן ולהחיות את ה"פשוט", את הנקודה היהודית המקורית הכמוסה ביותר, זו שטרם עטתה על עצמה רבוא בגדי אמונות ודעות ועוד רבוא בגדי הלכה ומנהג.       

אז היכן בין כל קולות השופר מסתתר "קול הדממה הדקה"?

אולי ברווחים הקצרים שבין קול לקול. ברגעי השקט ההומה של בין תקיעה לשברים ובין שברים לתרועה. הרגעים הללו, הדחוסים בכי עצור, תחושות לא ברורות, ותמונות שמגיחות מאי שם. זו תהיה ההקשבה שלי, השנה, לקול השופר; והלואי שבאלו רגעי הדממה הדקה תבליח לה פתאום  תובנה חדשה, החלטה אמיצה, וגם תקוה תמימה לשנה טובה ומתוקה.  

 יונדב קפלון הוא משורר. עורך סדרת "ממך אליך" לר"ה וליום הכיפורים, וספר השבת. בקרוב יראה אור בהוצאת 'מוסד ביאליק' ספרו "מזמור זמני – כל השירים עד כה" 

————————————————————————————————-   

אחד מגן על אחיו / ארז לב ארי

"שנים עשר מזלות יש ברקיע, והם קבוצות של כוכבים מהלכים שנראים בצורות שונות.. מזלו של חודש תשרי דומה לצורת מאזניים, כעין שתי כפות מאזניים וחוט משקולות ביניהן. לרמוז שבחודש זה כל העולם כולו לפי מעשיו של האדם ושוקלים במאזניים זכויות כנגד עוונות" (הרב אליהו כי טוב, ספר התודעה)

ניצני התחדשות נראים בכל עבר, פרנסתו וגורלו של  האדם לגבי כל השנה נקבעים לו בראש השנה, כשם שראשו של האדם משפיע על כל גופו לטוב ולרע. גלי מחאה חברתית, צעקה לצדק חברתי רצון עז לשינוי, ומתחת לפני השטח רצון לאחדות שוטפים כעת את הארץ.

ביקרתי לא מעט פעמים בשדרות רוטשילד, ומעבר למחאה הצודקת וההכרחית ראיתי אנשים שרוצים להיות ביחד , אנשים שנמאס להם מתרבות האינדיבידואל מתרבות ה"מנצח היחיד" בתוכנית ריאליטי שלוקח את המיליון לעצמו.

מחאה שחצתה דעה פוליטית, דת, וסגנון. ראיתי שם את כולם – את הדתי, החילוני, הימני השמאלני ,הצפוני והדרומי ביחד. וכל זה מגיע לסוג של שיא לקראת ראש השנה, לקראת חודש תשרי, חודש שמזלו מאזניים שמשמעותן הוא צדק. וזה לטעמי סימן גאולה וראש שנה שראוי שישפיע על שאר השנה.

גם העולם הערבי עובר שינויים קיצוניים ומקיא מתוכו את הדיכוי והשררה ומתחיל להכיר בזכויותיו; אמנם כרגע בחלק מהמדינות, כמו מצרים, נראה כאילו השינוי הזה לא פועל לטובתנו אבל אני מאמין שבסופו של דבר כשיירגעו הרוחות והמדינות הללו יגיעו לאיזו שגרה מאוזנת ונורמאלית הדבר ישפיע לטובה גם על היחסים איתנו. אני מעדיף שכן שטוב לו, אוהב את עצמו ומכבד את עצמו את זוגתו וילדיו לפני שהוא אוהב ומכבד אותי.

להבדיל, אני תמיד מאושר יותר כשאחד מילדיי מגן על אחיו בוויכוח מולי, הדבר הזה גורם לי לתחושה שהצלחתי כהורה ולסיפוק גדול לראות אותם עומדים ביחד מולי; העובדה שהם באחדות יקרה לי הרבה יותר מזה שהם יעשו או לא יעשו את מה שאני אומר.

שלושה שמות לחודש זה: החודש השביעי, תשרי, ירח האיתנים.

החודש השביעי משום שהוא שביעי למניין  החודשים שמתחיל תמיד מניסן.

תשרי – לשון התרה ומחילה.

ירח האיתנים לפי שבו נולדו האבות שהם איתני עולם כמו כן בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים , בטלה עבודה מאבותינו במצרים , נאספו שבי הגולה בירושלים ובראש השנה גם התחיל הכול – נברא האדם הראשון.

אני מקווה שירח האיתנים ישפיע על העם לעמוד איתן מול הממשלה ולדרוש את הצדק שמגיע לו . אני מקווה שהחודש השביעי, הוא גם מלשון שבועה, ישפיע עלינו – כשם שנשבע ה' לאברהם בשעת העקדה – להפוך להם לישראל בחודש זה מידת הדין למידת הרחמים בזיכרון עקדת יצחק אביהם. וכמובן שתהיה התרה ומחילה מלשון תשרי.

אני מאחל לכל עם ישראל ולעולם כולו שנה טובה ושפויה שנת שלום, שנת צדק חברתי, שנה של קבלה ,שנה של סובלנות, שנה של הבנה ופיוס. תורת ישראל "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" עכשיו נותר רק לקיים.

 ארז לב ארי הוא מוסיקאי. האלבום האחרון שלו, "ארגמן", ראה אור בשנת 2010

  ————————————————————————————————

חיים מחדש בלוד / ישראל סמט

מה היה תחלתו של ר' עקיבא.

אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום.

הביטוי 'תחילתו של ר' עקיבא', מעורר ציפיה למשהו שיש לו התחלה אך גם אמצע וסוף. אך דומה שאצל ר' עקיבא ביטוי זה מתאר אדם שיודע להתחיל תמיד, כל כולו התחלה. 'בן ארבעים שנה' הוא לרוב אדם מיושב בדעתו, בגיל העמידה. אנו יכולים לדמיין אדם שיודע מה השיג כבר בחיים ומה כבר לא ישיג, אדם שאינו שש לשינוי.

בגיל זה ר' עקיבא 'לא שנה כלום'.

'לא שנה' בלשונם של חכמים פירושו לא למד משניות. אך ביחס לר' עקיבא מוכח מהמשך הסיפור שהוא גם 'לא קרא' – כלומר לא למד מקרא והיה עם הארץ גמור. נראה שאפשר לדייק יותר בביטוי 'לא שנה' ולייחס לו משמעות נוספת: ר' עקיבא אינו שונה, אינו חוזר על הראשונות, מתחדש תמיד. מהו שגרם לר' עקיבא ללכת וללמוד תורה?

פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו

ר' עקיבא שהיה רועה צאן, עמד ודאי פעמים רבות על פי הבאר. אך ישנה 'פעם אחת' שיש בה הסתכלות רעננה כשל ילד או משורר, תמיהה על הרגיל והמובן מאליו, התפעלות מהכוח שיכול לחקוק אבן.

אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.

התשובה המורגלת בפי רבים – 'אמרו לו', היא תשובת ההתמדה: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. האם היה ר' עקיבא בילדותו אחד מהילדים שאינם מתמידים? מאלה שהתקשו לשבת לפני המלמד כדי לקרות ולשנות?

'אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים'? (איוב י"ד י"ט).

משראו שאין הדברים מתקבלים על ליבו, חזרו ואמרו לו: 'אי אתה קורא'? קשה אתה כאבן, ולא התמדת בלימודך כדי שיחקקו אותך מימיה של תורה!

אילו היה ר' עקיבא מחליט בשלב זה ללמוד תורה, היתה בשורתו בשורת ההתמדה. כשנכנסתי ללמוד בישיבה גבוהה, שמעתי מאחד הרמי"ם על שני סוגי גאונות: חריפות והתמדה. 'גם התמדה היא גאונות', אמר. ר' עקיבא שמע את בשורת ההתמדה, אך פיתח אותה למקום מחודש:

מיד היה רבי עקיבא דן ק"ו בעצמו

מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם

ר' עקיבא לא הסתפק בתורה של מים, שבעמל שנים ודורות משפיעה במשהו. ר' עקיבא חיפש תורה שהיא 'קשה כברזל'. חדה וחותכת, כזו שהשפעתה מיידית ועמוקה.

אל יהי קל בעינינו תהליך התשובה של ר' עקיבא.

אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! – אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם. (פסחים מט, עב)

דווקא מי שמסוגל לחדש, עלול להתקשות לקבל את דברי החכמים שמייצגים בעיניו עולם ישן. ר' עקיבא רצה 'לשבור עצם' לתלמיד חכם. אין זו סתם שנאה ורצון להזיק, אלא רצון עז בהתחדשות. בתחילה סבר שאין דרך לשינוי אלא שינוי טוטאלי. בעקבות מעשה הבאר הבין ר' עקיבא שגם דברי תורה יכולים להיות 'קשים כברזל', והחליט לחפש את החידוש בתוך התורה ולא מחוצה לה. ברם, הכוח להתחיל מחדש, הוא שעמד לו גם בבית המדרש.

כשעמד ר' עקיבא לפני ר' אליעזר ור' יהושע, לא ביקש מהם: "שנו לי משנה", אלא כך אמר להם: "רבותי פתחו לי טעם משנה".

כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר אלף זו למה נכתבה. בית זו למה נכתבה. דבר זה למה נאמר.

גאונותו של ר' עקיבא היתה שלא להסתפק במה שנראה לעיניים. הוא חתר אל היסוד, אל ההתחלה. ישנם חידושים שבנויים על הרכבה של דברים קיימים. באמצעות סידור מחודש או חריפות רבה אפשר ליצור עולם מחודש. בדורות האחרונים היה מי שהגדיר את הלמדנות, אם גם מתוך מודעות למצבנו הגלותי, כחיפוש ה'מה' ולא ה'למה'. גאון ההתחלות – ר' עקיבא, פנה אל המקור, אל הנביעה, חיפש את ה'למה' וממנה הוציא מים חדשים.

מעודי חשתי הזדהות עמוקה עם הצדדים המורכבים שבאישיות ר' עקיבא. כוח ה'תלמיד חכם' שבו, איפשר לו להתחבר לעולמם של רבותיו ולשתות ממימיהם. אבל ר' עקיבא לא הסתפק בכוח זה. הוא הכניס את כוח ה'עם הארץ' שבו לתוך בית המדרש. כוח זה איפשר לר' עקיבא לא רק לקבל, אלא גם ליצור ולחדש. כוחו של חידוש זה סחף אחריו את משפחתו של ר' עקיבא שהתגייסה למענו, ואת אלפי תלמידיו.

לפי המדרש, מעשה הבאר ששינתה את חיי ר' עקיבא בלוד היה. לפי תחושתי חוויית החיים בלוד מביאה אותנו למפגש מתמיד עם מורכבות דרכו של ר' עקיבא. אנו נפגשים בצורך לעשות דברים בצורה חדשה, בחיי המעשה, בבניית הקהילה ובדרכנו התורנית. נשטח תפילתנו לפני בורא עולם שנזכה לשנה של המשכיות והתחלות טובות.

  הרב ישראל סמט הוא רב שכונות הגרעין התורני בלוד, וראש בית המדרש 'אשכולות' – לוד

————————————————————————————————-

 שנה חדשה או "אֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"? /  אלמוג בהר

      בכל שנה בא' תשרי חל ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, ואנו קוראים לשנה הבאה עלינו לטובה "שנה חדשה". כך הזמנים המתחדשים, ועצם יסוד ההתחדשות שבהם, מביאים עמם תקווה, פתיחת שערים ודלתות של שינוי ואפשרות. ה"חדש" שבזמן משמש יסוד לאופטימיות, לשינוי היסודות הרעים או הקשים מן ה"ישן", מזמן העבר שתלאותיו כבר נודעו.

יש לחדש יסודות חיוביים מובהק בתנ"ך: "וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כ"ו, י') אומרת התורה, "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל ל"ו, כ"ו) מבטיח הנביא בשם האלוהים, "לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהילים, נ"א, י"ב) מבקש דוד המלך, ואחר כך קורא: "הַלְלוּ-יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" (תהילים קמ"ט, א').

אך יש גם שולל גדול של שמחת ותקוות החדש בתנ"ך, והוא קהלת בן דוד: "מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', ט'). אין חדש בעולם כלל, כיוון שיסוד ההשתנות אינו אמיתי: כל מה שיקרה כבר קרה, "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קהלת א', י'), "מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" (קהלת ג', ט"ו); בני-האדם חשים שינוי מעצם חילופי הדורות, אך אין בכך ממש, "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א', ד'); הארץ והשמש נותרים יציבים, ומעליהם ותחתיהם מתקיימת תנועת חיים של יצירה וכיליון, אך היא אשלייתית מפני שאין היא מכילה באמת שינוי, כלומר חידוש.

טבע העולם עצמו, על-פי קהלת, מכיל תנועה מעגלית הנדמית כשינוי אך יש בה למעשה קביעות מחזורית: תנועת השמש היא בשיבה אל מקומה, תנועת הרוח היא על סביבותיו, ו"כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים–שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (קהלת, א', ז').

לצד זאת נדמה שהעדר השינוי בעולם אינו מסיבת טבע העולם, אלא בשל נקודת-המבט האנושית בתוך העולם, שאינה יכולה להכיל ריבוי ושינוי: "כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ" (קהלת א', ח'); ומה הטעם בחידוש הזמן ומה התקווה שבו אם "מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א', ט"ו)? וכיצד אפשרי שינוי כאשר הזיכרון האנושי כושל בניסיונו ליצור רצף: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן–עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה" (קהלת א', י"א)? וכיצד אפשרי שינוי כאשר, באופן פרדוקסלי, דבר לא נותר לאדם, "כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ–שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב', כ"ב)? וכיצד אפשרי שינוי מול המוות, המוביל לביטול הזמן, ומאחד את מה שקדם לחיים עם מה שאחריהם, "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר" (קהלת ג', כ).

"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (קהלת ב', ט"ז) מודיע לנו קהלת מחוכמתו, ומצביע על יסוד השכחה החזק המאיים עליו ועלינו בני-האנוש בתבוסת הזיכרון המובטחת. השכחה היא האיום החמור ביותר שאפשר לאיים בו על יהודי, המצווה לזכור, בניגוד לדאואיסט סיני, למשל, המעלה את השכחה וההתרוקנות מידיעה על ראש שמחתו. אותה השכחה שאינה מאפשרת את השינוי בשל העדר הרצף אצל קהלת, ושמתירה מקום רק לקביעות, היא שמאפשרת אצל הדאואיסט לראות את המציאות כהשתנות מוחלטת וחסרת סדר, שדבר בה לא יכול להישאר קבוע.

מתוך תחושת ה"אין כל חדש" מציע קהלת הסבר למהלך חיי האדם הלקוח מראייתו את מחזוריות הטבע: "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג', ב'); בני אדם חיים ונולדים, אך שינוי זה מקביל לתנועת הנחלים אל הים שאינה מבטלת את העובדה שהים מלא. התחנות המנוגדות לכאורה, הלידה והמוות, הנטיעה והעקירה, הן חלק ממסלול קבוע ונצחי, המותיר את המכלול בלתי משתנה.

בבסיס שיוויון הנפש העומד ביסוד "עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג', ח') נמצא הויתור על תפיסת הזמן כטוב או רע; הזמן נמצא מעבר לטוב ולרע, וכבר ראו עינינו חדש רע וישן טוב, כי "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג', א'). האם ויתור זה על תקוות הזמן החדש הוא נכון? האם הוא יעשה את חיינו טובים יותר, כלומר, אמיתיים יותר? האם הוא אפשרי לבן-אנוש?

  "צ'חלה וחזקל", הרומן הראשון של אלמוג בהר, ראה אור לפני מספר חודשים בהוצאת כתר

 ————————————————————————————————

   כרחם אם על בנה / הרב איתמר אלדר

ר' אלעזר בן עזריה אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו (בראשית רבה צג,יא)

ר' אלעזר בן עזריה מציב אותנו במלוא האימה נוכח יום הדין ויום התוכחה. אם ההתייצבות בפני דיין מוכיח בשר ודם, הינה חוויה שכמעט ואי אפשר לשאתה, ק"ו כשהדיין הוא הקב"ה, הבוחן לבבות ביום דין והגולה עמוקות בדין! – אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!

והנה, אל מול פני האימה והפחד, ניצב ר' נחמן מברסלב המבקש לרכך ולהקהות את המעמד:

…כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפֹּט אֶת חֲבֵרוֹ, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" (יב), כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ' וּמִי הוּא שֶׁיָּכוֹל לֵידַע וּלְהַגִּיעַ לְמָקוֹם חֲבֵרוֹ, כִּי אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (ב"ר ויצא סח'), וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ יָכוֹל לָדוּן אֶת הָאָדָם, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בַּעַל הָרַחֲמִים, וּבְוַדַּאי הוּא מְקַיֵּם בָּנוּ: 'הֲוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת'…(ליקוטי מוהר"ן תנינא א')

ר' נחמן, אף הוא כר' אלעזר בן עזריה, מבדיל בין משפט בשר ודם למשפט אלוקים, אולם בכיוון ההפוך. "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" – קובעים חז"ל, ור' נחמן מעניק אינטרפרטציה מתוקה לקביעה זו.

להגיע למקומו של הנידון, מסביר ר' נחמן, משמעותו – להיות מקומו, ואת זה יכול לעשות כמעט תמיד רק ה' יתברך – "שהוא מקומו של עולם". המשמעות הקיומית של קביעה תיאולוגית זו היא העובדה שלכל אחד ואחד יש מקום אצלו יתברך.

הזיקה שבין המקום הגיאוגרפי לבין המקום הנפשי, מתבהרת היטב ביחסים שבין אם לילדיה. ראשיתו של הקשר בין אם לבנה נרקמת ברחמה של האם. הרחם הינו המקום שהאם מפנה עבור עוברה לגדול ולצמוח. היא מקומו, ואין הוא מקומה. כשיוצא הוולד מעולם האחדות אל עולם הפירוד, כביכול מתקיים הילד כיצור אוטונומי הניצב אל מול אמו, הוא והיא כשתי ישויות נפרדות. אולם זה רק 'כביכול', שהרי עד אין קץ, תמיד תהיה האם עבור בנה – 'מקום'. לא משנה מה יעשה, וכמה יסרח ח"ו, לעולם ימצא הבן אצל אמו 'מקום'.

מכאן הזיקה המוכרת שבין המושג 'רחם' ו'רחמים': 

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'. (ירמיה לא,יט)

הקב"ה מלא פליאה על עצמו כיצד מעיו הומים לאפרים שסרח וכיצד לא פוסקים רחמיו עליו גם כשכל כך התרחק ופשע. הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשועים? – כביכול, מגלה הקב"ה על עצמו דרך רחמיו הבלתי מוסברים, שבעצם הוא אמא של אפרים, ושממעיו יצא אפרים ועל כן נגזר עליו לרחם על אפרים החוטא, או בשפתו של ר' נחמן להיות לו 'מקום' בכל מצב.

בל נשכח, שר' נחמן מתאר תנאי הכרחי זה, לכל מי שרוצה לדון. לא מדובר בויתור על הדין אלא על נקודת המוצא שממנה צריך לשפוט ולדון.

פעם שמעתי מורה ששמעה כי אחד מתלמידיה סרח, אומרת לעצמה בכאב: "אני לא מאמינה ששוב הוא נפל, ושוב אצטרך להענישו". זוהי מורה, על פי ר' נחמן, שיכולה לדון את התלמיד שפשע, כיוון שנקודת המוצא שלה עבורו היא רחמים, רחם, מקום.

אולי מכאן, גם הזיקה שבין יום הדין לבין יום בריאת העולם – "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים".

קביעת יום הדין ביום שבו נברא העולם, איננה רק בכדי לתת להקב"ה את המנדט לשפוט את העולם כבוראו, ואיננה רק בכדי לבחון את ההצדקה לבריאת העולם והאדם על ידי דין וחשבון שהם נותנים לפני בוראם ביום בריאתם. היום שבו נברא העולם הוא יום שבו הקב"ה נזכר כי הוא הרה אותו. כי העולם הזה, לפני התפרדותו בבריאה, היה נתון ברחמו של הקב"ה. הוא אביו, ובעיקר – הוא אמו.

"כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד" – הזיכרון של ראש השנה, במובן זה, הוא גם ההיזכרות בראשית. בתוך המיית החיים, שיש בהם גם כעס, תוכחה ואפילו אכזבה מהבן, נזכרת האם ברגעים ההם, הקסומים, שאך יצא ילדה מרחמה, עם כל התום, חוסר האונים והתלות המוחלטת במי שהיא עבורו הכול. מקור החיים, מקור הביטחון, מקור התקווה. וכשהיא נזכרת בכל זה, חוט של חסד ורחמים נמשך ממנה אל בנה הסורר.

*

נראה שכך גם אפשר להבין את תקיעת השופר:

ויאהב יצחק כו' כי ציד בפיו והוא אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטל האהבה. אבל ביעקב כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ולא כ' טעם. שהוא אהבת עולם. ובמד' כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה. כי הדיבור יוכל להשתנות ולהסתיר הפנימיות כמ"ש ציד בפיו. אבל הקול לעולם לא ישתנה. וקול בנ"י יש לו חן בשמים אשר אהב סלה. וצונו לתקוע בשופר בר"ה שהוא יום הדין. כמ"ש יונתי כו' בסתר המדרגה כו' השמיעני את קולך (שפת אמת ראש השנה תרנ"ב)

אהבת האב – יצחק – לעשו, הינה אהבה התלויה בדבר: כי ציד בפיו. הוא חכם, יודע דבר דברי חכמה וטעם. אך אהבת האם – רבקה – ליעקב איננה מנומקת – 'ורבקה אוהבת את יעקב'.

אהבה זו הינה קמאית והיא נעורה בכל פעם שרבקה הייתה שומעת את קולו. בשונה מיצחק שצריך לשמוע את דברי עשו – כי ציד בפיו, רבקה רק צריכה לשמוע את הקול, שהרי הקול הוא ראשוני, קול התינוק שאיננו משתנה לעולם בעיניה של האם. גם כשיזדקן, כשהוא מדבר עם אמו, היא לא שומעת את דבריו, את התכנים, את הצרידות. היא שומעת את קולו, קול התינוק שיצא מרחמה.

בראש השנה, שומע הקב"ה את דברינו המלומדים בתפילה, את הציד שבפינו, אבל אין בזה בכדי להתייצב אל מול הדין והתוכחה. שום נימוק שבעולם, שום הסבר, שום טעם, איננו יכול לכפר או להקהות את הדין. ואז פונה ה' יתברך אלינו ומבקש: 'השמיעני את קולך'. לא מילים, רק קול! כל השופר המזכיר את יללת התינוק, כפי שהיינו בתחילה. ובן רגע, הופך הקב"ה מאב לאם. מדיין לאמא מוכיחה באהבה וברחמים.

ר' נחמן, צועד עם ר' אלעזר בן עזריה, במסדרונות בית המשפט, מלא פחד ואימה, בייאוש מלכתחילה מן הסיכוי לשרוד את הדין והתוכחה, אולם כשהוא נכנס לבית המשפט, ומביט בשופט – הוא מגלה כי על כס המשפט, יושבת אמו יולדתו!

 הרב איתמר אלדר עומד בראש בית המדרש לתורה ולחיים ברמת הגולן וברעננה

 ————————————————————————————————

 תחת כפותיו של סבי / חגית חוף

הצבי על עצי האורן

אשר אין שם עלי שלכת

יודע כי בא הסתיו

רק מצליל קולו שלו.

(משורר יפני אלמוני בתרגום לאה גולדברג)

בילדותי, בכל ערב ראש השנה, הייתי מתכנסת עם אחַי ועם כל בני דודי בבית סבי וסבתי. שלא כדרכנו לא היינו מתרוצצים וצוהלים. היינו עומדים על מקומנו, שותקים, נפעמים ומצפים. הייתה מפעפעת בנו תחושת ייראה הרת גורל. וסבא יעקב, היה מניח את ידיו על ראשנו, האחד אחרי השני, על פי סדר הולדתנו, ומברכנו: "לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר ולחיים טובים". יחד עם שבע מילים אלו היו מתקבצים, מצטופפים ובאים עמנו, כל הימים של השנה שחלפה, כל המעשים שעשינו, כל ההרהורים, כל הדיבורים, כל התקוות וכל הנופים. ולכל אלו היה מקום תחת כפותיו השגיבות.

זכור לי כי הייתי רוטטת כולי. חשתי כי רגע זה מאפשר בתוכי את השנה שחלפה ואת השנה שתבוא. רגע זה הרגיע את האימה שחשתי בכל פעם שהמורה הסבירה לנו בכיתה "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". ידעתי כי זה הרגע שומר עלי מהשנה שנחשפה קללתה במחי משפט אחד, אוסף אותי, את חיי ואת גורלי ומכניסם יחדיו בשערי החג, ואנו חוצים יחד את שתי השנים בדרכנו לשנה החדשה עטופים בקולו של סבי.

חלפו השנים, סבי הלך זה מכבר לעולמו. אך בכל שנה לכשמגיע ראש חודש אלול, אותן תחושות מתדפקות על שערי נפשי. אני נמלאת געגועים לסבי, לאחַי, לבני דודי ולאותו רגע מבורך. בחודש אלול כולו אני מתהלכת עם כמיהה. להיכנס יחדיו בשערי החג עם אותה תחושת זמן מאז, כמיהתי ואני מבקשות.

ואני תוהה מהו פשר הזמן שכיווץ עצמו כל כולו בבדל אותו רגע בלתי נשכח.

בחודש אלול ישנה באוויר תחושה חגיגית משהו. אולי נפתחת בנו יכולת להתבונן ולראות כיצד הזמן מסדיר עצמו על פי יופיו של עולם.

את הזריחות מצופף הזמן לראשית ואת השקיעות לאחרית. את שלהי הקיץ של חודש אלול מבקש לקצים, ובתחילתו של סתיו מפציר בכל משב רוח, בכל עננה חולפת ובכל להט של שקיעה לכונן עצמם לראשית.

לצד יפי שקיעה של ראש חודש אלול ראיתי כיצד מציב הזמן את הירח מעט דרומה כחרמש כסוף להשקיף ולסמן את החודשים. ישנה תחושה כי כשמגיע הקץ של השנה, השקיעות מתארכות, לוהבות, מעמיקות והיופי מתחנן לעוד מעט קט מן הזמן.

האם כך נותן בנו הזמן סימנים, האם כך מפזר עצמו הזמן עלינו בכדי שנחוש בדבר מה?

הייתכן כי בחודש אלול הזמן כה נדיב ליופי כי דרכו הוא מבקש להותיר את רישומו בנו, בבני האדם שעדים לקיומו? שמה הוא הזמן מבלעדינו? ומה אנו מבלעדיו?

ואנו בני האדם גומלים לו לזמן בזיכרונות שאנו אוצרים בתוכנו. האם לקראת ראש השנה אנו זוכרים ומבקשים את הזמן שיהפך עצמו עבורנו לראשית, בכדי שנוכל להביט בעצמנו רק לדקה, כשאנו נטולי זמן, כי הזמן הוא חד משמעי, הוא חולף?

אנו מונים את ימי אלול. הם מסתיימים ומתחיל חודש תשרי. ראש השנה , חג הזיכרון.

האם חג הזיכרון אוסף לפתחו את הימים של השנה שחלפה הלוך ושוב ומצמצמם לזמן נטול ספירות, לאותו הרף עין של ראשית טרם תחל השנה החדשה?

מהו אותו הרף עין שחולף לו בין שנה לשנה. אותו הרף עין שחלף בי תחת כפותיו של סבי. כיצד מאפשר ראש השנה לתפוס זאת?

זכור לי שהייתי הולכת בראש השנה לבית הכנסת עם אבי. בפתח בית הכנסת היינו נפרדים, אבי היה הולך לעזרת גברים ואני הייתי עולה למעלה לעזרת הנשים. הייתי נצמדת אל המחיצה, מציצה דרך הוילון, מתבוננת ורואה את כולם בבגדי חג, עוטפים ראשם בטליתות. הייתה שם תחושה חד פעמית כמעט כבזריחה. כילדה קטנה היה זה בלתי נתפס עבורי שלא יכולה הייתי להבדיל בין אבי שלי לבין שאר האבות שהתפללו לצדו. עמדתי שם שעות ותהיתי כיצד יושב הקב"ה, מבדיל, סופר ומונה את כולם, כיצד "כל בני עולם באים לפניו כבני מרום". עד שאמי הניחה את דעתי כשהסבירה לי כי כל האנשים בבית הכנסת הזה ובכל בתי הכנסת ובכל העולם כולו "כולם נסקרים על ידי הקב"ה בסקירה אחת" (ע"פ מסכת ר"ה, יח), ונרגשתי עד למאוד מהחוויה של אותו רגע בו מתאחדים כל הברואים תחת מבטו של הא-לוהים.

דבר שהדגיש שבעתיים בהיות ראש השנה יום "זיכרון תרועה", הוא זיכרון דממת הציפייה שהשתררה בבית הכנסת טרם נשמעה תקיעת השופר. דממה שאיחדה את כולנו אלי תקיעה. האם גם קול השופר מקבץ בתוכו את כל הקולות, הבכיות, הצעקות והדיבורים של אנשים זרים, רבים כל כך, ומאחדם לתקיעת שופר אחת? "ובשעה שבנ"י תוקעים בשופר הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים." (שפת אמת לרה"ש)

ובכל שנה, בחודש אלול, אני תוהה – מדוע בכדי לתפוס זמן שמטבעו הוא נחלק, אנו נזקקים לראש השנה, ראש השנה שעוסק באיחוד. ראש השנה בו תופסים אנו את הזמן בצורה המובהקת ביותר. זמן בו אנו שומעים את כל הקולות מאוחדים בתקיעת שופר אחת. ראש השנה בו מתאחדים הזמנים להובילנו דרך האפשרות לגעת בקצה ראשיתו של הזמן, היום בו נברא האדם הראשון. זהו ראש השנה בו מתאחדים כל ברואי הא-לוהים דרך הרף עין של הא-לוהים, וחווים תחושה כמו היינו לאדם האחד אותו ראה א-לוהים בראשיתה של בריאה.

ראש השנה הוא גם החג של פרטי הפרטים. הרי היינו כה מבוהלים כשהיינו פעוטות ולמדנו כי הקב"ה יושב במרום עם שלשה ספרים. אלו של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים מיד נחתמים, מי לחיים ומי למיתה. ואילו הספר השלישי, ספר של בינוניים, נותר פתוח כדי לתת לבינוני הזדמנות לחזור בתשובה עד לשמיני עצרת. כשהיינו ילדים קטנים עם חשיבה פשטנית תמימה והיינו שומעים כי אדם נלקח לבית עולמו, היינו מתכנסים דאוגים ותוהים האם חטא.

אלא שהיה דבר מה בראש השנה, בזכותו יכולנו להתמודד עם אימה הרת גורל זו. ראש השנה מביא עמו תחושה כי זהו יום מנוחה ממחול בלתי פוסק של התעסקות עם הזמן שנותן בנו אותות. חג שמביא עמו יכולת להניח בצד את ההדדיות שבינינו ובין הזמן. מאפשר לנו לחוש את ראש ראשיתו של זמן שהוא חף מהרישום שנתנו בו, ואנו זכים מהרישום שנתן בנו.

וההכנה לכל זאת היא בחודש אלול. החודש של אחרית השנה שמורה לנו את הדרך להתייחס לראשית. כיצד נדע להתייחס לראשית אלמלא חווינו על בשרנו את האחרית? הא בהא תליא.

בערב ראש השנה, יום הזיכרון, בו אנו עומדים יחד עם זיכרונותינו ויחד עם געגוענו לפתחו של מקום שהוא תחילת בעבוע הזמן. ראש השנה שהוא כעין נחל שנובע שנה אחר שנה מתהומות הפשר. ואני מצטופפת שם יחד עם כל הברואים ועם אחי ובני דודי ועם תחושת ההיאספות תחת ידיו של סבי ומתכנסת אצל ההזדמנות שניתנת לנו לחוות את הראשית. כולנו עומדים יחדיו ולוגמים מהפשר עוד בטרם הפריד עצמו וחילק עצמו לסיפור חיים של כל אחד מאיתנו. ולא הרחק משם, נעמד לו הזמן, אף הוא פושט עצמו בראש השנה ממדוריו ומתאחד יחד עם בני האדם לראשית זכה כבדולח ובתוכה כל חיינו חולפים כהרף עין.

 חגית חוף היא פסיכולוגית יונגיאנית

 ————————————————————————————————

אל מול הענק הפוסע / יהושע גרינברג

אני בטוח שהדגים שבמעמקי הים לא יודעים שהם שוחים במים.

אני מאמין שגם הנמלים אינן מודעות לתבנית של התנהגותן, תבנית שאנחנו מסוגלים לזהות. האם גם לנמלים יש "ראש השנה"?

האם גם הן נאספות ותוקעות במשהו כדי לבטל רוע גזר דין של דריסת הגוף האדיר הזה שבא מלמעלה, ומועך אותן, את בית גידולן? הן בטח לא יודעות שמעל לגוף הזה יש רגל ושמעליה עוד גוף עוד יותר אדיר. אבל הן נעות בתוך העולם שלהן, יודעות שהוא הכול. מי רוצה לעשות להן רע? מי דורך בכוונה על קן נמלים כדי להשמיד אותו? יש. כמה?

ומה אם אנחנו שוחים באוויר כמו הדגים שבים? ומה אם התנועות שלנו, שאיננו מודעים להן או מודעים אבל לא יודעים למה אנחנו נוקטים אותן, הן תגובה לחומר שנראה לנו שקוף?

ומה אם התבניות של חיי הנמלים, שאנו מסוגלים לפענח, חלות עלינו, אבל שקופות לנו משום שאיננו משערים כלל את היקפן או את משמעותן?

אנו חותרים אל המקום שבו נבחר ונעצב כדי לבצע אינסטינקט שלא אנחנו טבענו.

מי הוא אפוא הענק הפוסע את פסיעותיו בנו דווקא בבחירות הכי חופשיות שלנו?

אינני יודע את פרצופו אף לא אם ההיגיון שלו דומה לזה שלי.

והיראה מפניו מפילה אותי על הברכיים, זוחלת אל הלב שלי.

ספרו האחרון של יהושע גרינברג 'הגב' פפירבלאט' ראה אור בהוצאת 'קרא-קרא' בשנת תש"ע

————————————————————————————————-

  ראש השנה כראשיתה של יצירה / מרלין וניג

גלגולי האדם המודרני ומוקשי הפוסט מודרניזם בעידן טכנולוגי מתועש, חדרו ללב תודעת היוצר והשפיעו על ניסיונותיו להתחדש כאשר בכלל ההתחדשות קיימים ניסיונות לדמות את התרבות, על ענפיה האמנותיים, כתכלית רוחנית. ניתן להשליך מתהליכים אלו ולמצוא את הזיקה לבראשית בריאת העולם וראש השנה כמקבילים לראשית היצירה האמנותית בעידן זה.

כפל המשמעות במלה "יצר" משמש כמניע ליוזמה תודעתית המובילה את היוצר לממש רעיון. יש בכך מעין תכלית או שאיפה לתת ביטוי לנעלם דומיננטי- זהו החיפוש המתמיד של הנשמה הגולה ואותו ביטוי מגלם בתוכו את הטוב או את הרע- תלוי איך מסתכלים.  בסיום מתן הפורקן האמנותי וביסוס ההשראה לידי סובייקט מטאפורי אישי, חווה היוצר תהליך של התכנסות- מעין חשבון נפש לקראת יום הדין (חשיפת היצירה). לעיתים היצירה חשופה לדין הבריות ולעיתים היצירה נעזבת כחלק מתהליך זיכוך שדוחף את היוצר לריקון עצמי, מה שמעורר בנקל תהליך של התחדשות, בדיוק כשם שמעגלי החיים מעוררים את הצורך להתחדש על ידי החגים מידי שנה בשנה.

האם זהו תהליך מתבקש בעידן הפוסט מודרני והאם ניתן להקבילו לתהליך רוחני ויהודי?

מצבו של האמן או הסופר הפוסטמודרני דומה למצב הפילוסוף: הטקסט שהוא כותב או היצירה שהוא משלים אינם נשלטים עקרונית על ידי כללים מבוססים זה מכבר ואינם יכולים להישפט באמצעות שיפוט מכריע, באמצעות יישום קטגוריות מוכרות על הטקסט או היצירה הנידונים. הכללים והקטגוריות הללו הנם מה שהיצירה או הטקסט מחפשים. האמן והסופר עובדים אפוא ללא כללים ועל מנת לבסס כללים של מה שעתיד להיעשות  (פרנסואה ליוטאר-ז'אן, הסברים על הפוסט מודרני, ת"א, 2006, עמ' 30).

הניסיון ללמוד על תהליכי היצירה והחיפוש הפוסטמודרני אחר משמעות לאור המקורות, יש בו מעין שעטנז אך הוא עשוי לסייע בהבנת תהליך ההתחדשות של היוצר המודרני שתהליכיו התודעתיים מקבילים לבראשית: בחירה, זיכרון, נגלה ונסתר.

בחירה      

היכולת של האדם לצקת משמעויות וליצור תבנית מדויקת לחזון תודעתי אסתטי, פילוסופי, רעיוני וכו' יש בה מעין חידוש, אך בני אדם נוטים לקונבנציות ונעדרים כל אומץ ובכך משחזרים את הבחירות היצירתיות שלהם. הבחירה היא לעיתים אקסיומה של רצון עצמי מול רצון חברתי והמשוואה הפשוטה שנוצרת. הבחירה היא סוג של תבנית משום שכל השלבים הבאים אחריה יהיו בעקבותיה כך שהבחירה היא שלב דומיננטי בחייו של היוצר.

בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ, פי' הקב"ה ברא את העולם באופן שיהיה בו בחירה, וזה לעומת זה עשה א', שברא את העניינים הארציים החומריים שורש המדות הרעות לעומת העניינים השמימיים שורש מדות הטובות. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחשך, מרומז בזה על כל העניינים הארציים שהם שורש מדות רעות שמושכים את האדם תמיד רק לרע. ויאמר א' יהיה אור, זה דבר ה' הראשון ועצתו, שיחדיר אור אלוקותו יתברך בקרבו, ואז יאיר כל מחשכי נפשו, שהחשך הוא המקור לכל המדות הרעות, שע"י שנמצא בחשכות וצמצום הדעת אינו רואה רק את עצמו, שמזה נובעים כל המדות הרעות ועד כי הוא רק רע כל היום (נתיבות שלום, פרשת בראשית עמ' טו)

כבר מבראשית הבריאה הקדוש ברוך הוא יוצר את הבחירה ובכללה ההבדל בין אור לחושך. הבחירה היא האור הפנימי שהיוצר נזקק לו כדי למקד את האמירה הייחודית והתובנה הרעיונית שלו. היבדלות זו מן החושך היא החיבור הרוחני כשהבחירה עולה לאורך העמל התודעתי במהלך היצירה.

על התוהו ובוהו ההיסטורי במאות האחרונות אחראי במידה רבה הזרם הפוסט מודרני. האפשרות של דו משמעות בעניינים הארציים, החיפוש המתמיד וניסיונות מרים להיאבק בשורש הרע הם חלק מסמלי היהדות כאשר החושך הוא החיפוש והאור החיבור לאלוקי ולנשגב.

דברים אלה מאירים בשלילה את מושג ההלניזם שהתחזק בגל המודרני של האדרת ה"אני" כשיקוף אמנותי בתרבות. היוצר בתהליך היצירה מנסה להיות בוטה וגס כדי להפוך את עצמו לממשי. אך אופציה זו בלתי אפשרית ללא החיבור לאלוקי, וניסיון זה בא בהיעדר מקוריות בעוד שורש המקוריות במקור בלבד.

זיכרון

רוברט מקי טוען כי אין דבר כזה השראה שמובילה למקור, כי השראה היא תמיד העתקה – משהו עורר את הרעיון או הצורך לתת ביטוי אמנותי.

כלומר הרושם שמותירה בנו יצירה כזו או אחרת נחקק בזיכרון התודעתי ומשפיע על תהליכי היצירה שלנו. בנתיבות שלום מובא רעיון הזיכרון בהקשר לראש השנה:

יסוד ושורש ראש השנה הוא כמו שאמרו 'זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון', וכדאיתא מהאריז"ל אשר בכל שנה ושנה כל הדברים חוזרין לקדמותן ובר"ה מתחדשת הבריאה ומתהווים שוב כל העניינים שהיו במעשה בראשית עם כל סדר הדורמיטא והנסירה כיל"ח, כי כל שנה היא יחידה מיוחדת בבריאה, ובריאת העולם מחדש (נתיבות שלום, חלק שני עמ' קח')

היסוד של התחדשות הבריאה הוא חלק מתהליך ההתהוות של הקיים כאשר, כפי שמביא בעל ה"נתיבות שלום", כל שנה היא יחידה מיוחדת בבריאה. כך ניתן להמשיל זאת על היוצר – כל יצירה היא חלק הדורש ממנו התחדשות באופן שכאשר יאצור את אסופת יצירותיו, כשם שיהיה קיים בהן השוני כך יהיה קיים בהן הדמיון.

ולפ"ז מבואר עניין המשפט והדין בר"ה, דמאחר שהיום הרת עולם פי' שהוא יום חידוש הבריאה, ע"כ יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, יש דיון למעלה אם מתמלא על ידם היעוד והמטרה שיעד הבורא ית"ש בבריאת העולם ע"פ סודות הבריאה הידועים אליו ית"ש, והאם הטוב שבעולם מתגבר על הרע, או ח"ו להיפך שהכל מתנהג נגד הכוונה העליונה, שאז אין צורך בו (נתיבות שלום, חלק שני עמ' קח')

הזיכרון טומן בתוכו שיכחה וזהו החלק המשלים של היוצר ביצירה. למעשה היצירה, קודם התהוותה, לא הייתה אלא חלק קיים באינסוף הגלובלי שהאדם היחיד סיפח לעצמו. עם זאת, לכל יצירה יש מטרה וייעוד, וכן כוונה, שהן התוכן שהיוצר יוצק ליצירה. אם היוצר מימש את תכלית היצירה הרי הוא כיוצק נשמה לגוף ומשתמש בתכלית השמיימית של הארציות. תכלית זו עומדת לו ביום הדין- שעה בה היצירה עוברת ממנו הלאה לקהל.

נגלה ונסתר

כיוצר בן זמננו בתחומי התרבות – כתיבה, תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול וקולנוע – היוצר לעיתים נתפש למדיום ופחות לאפשרות הרוחנית של התחדשות הקיימת בתהליך היוצר שלו. התוצאה היא רגש הניכור, האסקפיזם וחוסר היכולת לשלוט ולהשלים עם תהליכיו התודעתיים. הנתק הזה מגדיל את חשיבות הנגלה על פני חשיבות הנסתר, אך מה שעשוי לסייע לו זהו החיבור לאלוקים ובכלל חיבור זה חשבון הנפש. מה שעשוי להזכיר לו את הנסתר מידי שנה זהו ראש השנה.

לפי קאנט הרגש הנשגב, שהוא גם הרגש של הנשגב, הוא תחושה חזקה ודו-משמעית: הוא מכיל, בעת ובעונה אחת, עונג וכאב: העונג נובע בו מהכאב. במסורת של הפילוסופיה של הסובייקט- הבאה מאוגוסטינוס ודקארט, ואשר קאנט אינו מערער עליה באורח רדיקלי- הסתירה הזו, שאחרים יכנו נוירוזה או מזוכיזם, מתפתחת כקונפליקט בין כשריו של סובייקט: הכושר לתפוס דבר מה והכושר "להציג" דבר מה (פרנסואה ליוטאר-ז'אן, עמ' 22)

ההתחדשות היא בגדר פרידה מבחירות מוצלחות שעשינו, טעויות ורגעים שניתנו לנו בעקבות הבחירה ונחקקו לנו בהווה הזכרוני- בדיסק הקשיח של המוח והלב. ההתחדשות היא בו בעת גדר המשכיות – הרי כל הקורות את האדם הם תולדות כשם שהאנושות היא שושלת אנושית אחת גדולה. הכושר לתפוס דבר מה הוא בו בעת גם הכושר להציגו. כאב הפרידה הוא גם עונג הממשות והתקווה. יש אם כך בתפיסה הפוסט מודרנית של היצירה להטיל עליה את עומק יום הדין בעקבות הימים הנוראים והניסיון הנואש ליצירה מסוג אחר.

מרלין וניג היא מרצה וחוקרת ספרות, תיאטרון וקולנוע, ראש אשכול אמנויות הבמה במכללה ירושלים ומחברת הספר "הקולנוע החרדי" בהוצאת רסלינג  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

כיבוש רחמים ורחמים כובשים / נעמה אלדר

 

מדוע מזכירים את העקדה? הרהור תפילה

המשך הרשומה

איבדנו את הסבלנות לחיות עם דעות של אחרים / אבי גז

 

הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, כואב את חוסר היכולת לדבר בחברה הישראלית, מספר על ילדותו במרוקו ומדבר על המצב בעולם הערבי, על אירועי מגרון ועל יציאת הצוערים בעת שירת הנשים

המשך הרשומה