קטגוריה: גיליון סוכות תשע"ב – 740

חג הסוכות: פנים כפולות / מיכל ורשנר

 

עיון במעגל השנה מגלה שתי מערכות של חגים, האחת לאומית והשנייה אוניברסלית. מיקומו המפתיע של חג הסוכות מלמד על תפקידו לחבר בין שתי המערכות, ולבטא את אחריותנו לכלל העולם  

המשך הרשומה

מודעות פרסומת

פנטה ריי[1] ומסקנת הטאו (מִסִּפּוּרֵי עוֹף הָחוֹל) / אלחנן בלומנפלד

 

א. הַכֹּל זוֹרֵם

 אָמַר חָכָם הַיְוָנִי[1],

"הַמְּצִיאוּת – מַבּוּעַ.

הַכֹּל זוֹרֵם, הַכֹּל זְמַנִּי.

אֵין בָּהּ דָּבָר קָבוּע –

*

אִם תַּעֲמוֹד בְּתוֹךְ נָהָר

בְּלִי לָזוּז, לָנוּעַ,

תִּרְאֶה, הָרֶגַע לֹא נוֹתָר,

קְבִיעוּת הִיא תַּעְתּוּע.

*

בּוֹ, בַּנָּהָר תּוּכַל לִטְבֹּל,

אֲבָל לֹא פַּעֲמַיִם –

בְּכָל חֶלְקִיק זְמַן שֶׁתִגְבֹּל

הֵן מִתְחַלְּפִים הַמַּיִם.

*

וְהַחַיִּים בְּקִרְבְּךָ

(בְּרוֹמָאִית: 'לָה וִיטָה'),

גַּם מִשְׁתַּנִּים, וְגַם אַתָּה

אֵינְךָ מָה שֶׁהָיִיתָ".

*

כְּבָר עֲנָפֶיךָ, צֵל נוֹפְךָ[2],

שׁוֹנֵי פָּנִים וָסֵבֶר.

כָּך גַּם פְּרוּדוֹת בְּכָל גּוּפְךָ,

מִיּוֹם לֵידָה עַד קֶבֶר.

 

ב.

אֲבָל אֶפְשָׁר גַּם, בַּגֵּאוּת,

לִרְאוֹת זָוִית אַחֶרֶת,

לִצְפּוֹת אֶל גְּדוֹת הַמְּצִיאוּת

מִתּוֹךְ סִירָה חוֹתֶרֶת –     

*

מִמֶנָּה הַמַּבָּט נַפְנֶה,

וְכָל עֲלֵה כּוֹתֶרֶת

יִפְשֹׁט צוּרָה וְיִשְׁתַּנֶּה,

בְּכָל שְׁנִיָּה עוֹבֶרֶת.                 

*

וְאִם נֵשֵׁב, שְׁפוּפִים, סְפוּנִים,

אוֹ נִזְדַּקֵּף כְּתֹרֶן,

וַדָּאי אָז יֵרָאוּ שׁוֹנִים

כָּל דֶּשֶׁא וְכָל אֹרֶן.

*

אִם כָּךְ, אוֹ כָּךְ, זוֹ חַוָּיָה –

בְּשַׁיִט, אוֹ בְּלִי נוּעַ,

לִבְחוֹן אֱמֶת וַהֲוָיָה,

חֲלוֹם וְתַעְתּוּעַ.

 

ג.

אַךְ לִפְעָמִים, מֵרוֹב שִׁנּוּי,

סִחְרוּר בָּנוּ פּוֹגֵעַ.

אוֹ אָז, וַדָּאי, נִרְצֶה פִּנּוּי,

לַחוֹף נִתְגַּעְגֵּעַ.

*

לָשׁוּב אֶל אִמָּא אֲדָמָה,

לְהֵאָחֵז בְּסֶלַע,

לוּ רַק לְרֶגַע, כְּסוּמָא,

לְהִתְמַזֵּג בְּצֶלַע.

*

כִּי כֵן, נוֹלַדְנוּ יְצוּרִים

רוֹדְפִים עִקְבֵי הַקֶּשֶׁת,

אַךְ בְּלִי כְּנָפַיִם, סְנַפִּירִים,

תְּלוּיִים בִּכְנַף יַבֶּשֶׁת.

*

וְהֶחָשָׁשׁ עָמוֹק בִּפְנִים

הוּא מִן הַלֹּא יָדוּעַ.

פֶּן נִסָּחֵף חַסְרֵי אוֹנִים

נֹאבַד כְּעֵץ גָּדוּעַ.

 

ד.

אִם נִנָּצֵל, שְׂרוּעִים עַל חוֹף,

לְלֹא כֹּחוֹת בָּעֶרֶב,

אוּלַי נִרְאֶה מִבַּעַד לַנּוֹף

תּוֹפְסֵי קְשָׁתוֹת וָחֶרֶב

*

אֲשֶׁר תָּקְעו מוֹטוֹת גְּדֵרוֹת

מָגֵן כְּנֶגֶד פַּחַד,

מִצְטוֹפְפִים סְבִיב מְדוּרוֹת

דְּחוּקִים, דְּחוּסִים בְּיַחַד.

*

מִפְּנֵי חַיּוֹת חַדּוֹת נִיבִים,

מֵרַחֲשֵׁי מִפְלֶצֶת,

בְּרָקִים וּרְעָמִים קְרֵבִים,

גַּחֶלֶת מִתְנַפֶּצֶת.

 

ה. אַשְׁלָיוֹת הַחֲלוֹם וְהַמְּצִיאוּת

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁנָּגוֹז חֲלוֹם,

הַמְּצִיאוּת אַחֶרֶת.

הִנֵּה נָחַתְנוּ בְּשָׁלוֹם

בְּפַאֲתֵי הַקֶּרֶת.

*

וְלִכְאוֹרָה הַכֹּל תָּקִין

בְּאוֹר יוֹם פַּס הַפַּחַד.

אוּלַי עוֹד בְּשָלוֹם נַזְקִין,

עַד שֶׁנִּגְלֶה הַפַּח, עַד…

*

עַד יִתְבָּרֵר כִּי הַפְּחָדִים,

גַּם יְצִירֵי רוּחֵנוּ,

כָּל הָרוּחוֹת וְהַשֵּׁדִים,

הֵבֵאנוּ בְּמֹחֵנוּ.

*

מִן הַנָּהָר וְהַיְּעָרוֹת,

הַשֵּׁד יֵדַע מִנַּיִן.

מַמְשִׁיךְ הַמֹּחַ לַהֲרוֹת

וּלְטַפְּחָם עֲדַיִן.

*

הַמְּעָרוֹת, כָּעֵת בָּתִּים,

אַךְ גַּם אֶל תּוֹךְ עֲרֵינוּ,

הֵבֵאנוּ אֶת הַבִּעוּתִים,

לַנֶּפֶשׁ הֶעֱרֵינוּ.

*

וְגַם בָּעִיר מִינֵי חוֹמוֹת,

חֲפִיר, גְּדֵרוֹת תֵּיל מַחַט,

שֶׁיְּחַזְּקוּ הַנְּשָׁמוֹת,

מִן הָאֵימָה, מִבַּעַת.

*

כְּנֶגֶד צַיָּדֵי גּוֹרָל,

מַלְאָךְ וְחַיְתּוֹ טֶרֶף,

בְּתוֹךְ הָמוֹן נִשְׁאַב מוֹרָל,

וּבוֹ נֹאבַד בְּלִי הֶרֶף.

*

בַּצְּלִיל שֶׁלָּנוּ, שֶׁנַּגְדִּישׁ,

נַסְוֶה תִּסְכּוּל וָעֶצֶב,

נַתְרִיס כְּלַפֵּי יְקוּם אָדִישׁ

בִּמְלֹא עָצְמָה וָקֶצֶב.

*

וּכְנֶגֶד רִיק בֵּין כּוֹכָבִים,

אוֹרוֹת נֵאוֹן יַצִּיפוּ.

הַסַּנְוֵרִים, כָּךְ מְקַוִּים,

דַּלְתֵי מֹחוֹת יַגִּיפוּ.

 

ו. "עֻצוּ עֵצָה…"

וְאֵיךְ נֵדַע שֶׁלֹא נֹאבַד,

שֶׁלֹא לַשָּׁוְא חָיִינוּ?

נַבְלִיט עַצְמֵנוּ (לֹא לְבַד),

שֶׁיִזְכְּרוּ, הָיִינוּ.

*

כְּנֶגֶד כָּל פִּגְעֵי הַזְּמַן

נָקִים קִירוֹת וְסֶכֶר

נִבְנֶה מִגְדָל, רֹאשׁ בֶּעָנָן,

אַרְמוֹן-קִבּוּעַ-זֵכֶר.

*

נָקִים גַּנִּים תְּלוּיֵי עָקֵב,

פְּסָלִים וּפִירָמִידוֹת –

מִבְנִים מִפְּנֵי זְּמַן הַנּוֹקֵב;

וְנַחֲרֹת הָאוֹדוֹת[3].

*

נִצֹּר: רְכוּשׁ וִיְרֻשָּׁה,

שִׁיּוּךְ חֲסַר כָּל שַׁחַר[4]

שֶׁלִּי, שֶׁלָּנוּ, אִישׁ, אִשָּׁה –

אָהוּב, גַּם הוּא בְּסַחַר.

*

וּבְשֶׁלָּנוּ, נֶאֱסָר

עַל אֲחֵרִים, לָגַעַת.

וּמוֹסֵרוֹת – חֻקִּים, מוּסָר,

מוֹנְעִים לָחוּשׁ, לָדַעַת[5].

 

ז. מַעְיַן הַנְּעוּרים וְתִקְווֹת אֲחֵרוֹת

יֵשׁ הָאוֹמְרִים לַנֶּצַח גּוּף,

אִם רַק נִחְיֶה עַל פִּיהֶם.

אִם רַק יָשָׁר בְּלִי כָּל אִגּוּף;

וְתוֹרָתָם כּוֹפִים הֵם

*

וּמַצִּיבִים מוּל גַּל הוֹמֶה,

חוֹמַת מָגֵן – מָסֹרֶת.

(הִיא תִּשָּׁמֵר, כָּךְ נְדַמֶּה,

אִם תִּמָּנַע בִּקֹּרֶת),

*

"אִם תְּקַיְּמוּ כָּל הַמִּצְווֹת,

תֹּאכְלוּ רַק מִן הַטֶּבַע,

יִהְיוּ לָכֶם שָׁנִים טוֹבוֹת,

תּוּכְלוּ לִחְיוֹת פִּי שֶׁבַע.

*

אִם תַּאֲמִינוּ, בְּלִי לִשְׁאוֹל

תִּרְאוּ כִּי טוֹב בְּחַרְתֶּם,

אַחֶרֶת, דַּרְכְּכֶם לַשְּׁאוֹל.

רְאוּ, הִנֵּה הֻזְהַרְתֶּם!"

*

חָשָׁשׁ מַפְעִיל תְּחוּשַׁת חָבוּת,

אִם כִּי קְצָת מְעֻקֶּמֶת,

וְכָל תּוֹרַת הַיַּצִּיבוּת

בַּזֹּאת הִיא מִסְתַּכֶּמֶת:

*

אִם הַצִּבּוּר יִנְהֶה אַחַר

שָׁלִיט, אוֹפְנָאי, אוֹ גּוּרוּ,

אֲזָי יִשְׁלֹט הוּא גַּם מָחָר,

כִּי אַחֲרָיו יָסוּרוּ.

 

ח. סוֹד הָאֹשֶׁר –  וְאַשְׁלָיַת הַיַּצִּיבוּת

וְהַצִּבּוּר, מְאֻשָּׁרִים?

הֵן אִם עוֹד לֹא נִתַּנּוּ,

נַמְתִּין עַד בּוֹשׁ לְאִשּׁוּרִים

שֶׁיְּאַשְּׁרוּ אוֹתָנוּ.

*

מִן הַהוֹרִים, מִן הַמּוֹרָה,

חִבּוּק, חִזּוּק אוֹרָאלִי,

מִן הַיְּלָדִים, בְּנֵי זוּג, חֶבְרָה,

מִבּוֹס נֵאָנְדֶּרְטָלִי.

*

אִם לא סֻפָּקְנוּ, נְאַרְגֵּן

סְבִיבָה, מִמְסָד, תִּרְגֹּלֶת –

מֵרְגָשׁוֹת לְהִתְגּוֹנֵן,

מִפְּנֵי כָּל מְעַרְבֹּלֶת.

*

נִסְגֹּר פְּתָחִים מְפֻלָּשִׁים,

אַף אִם עִתִּים בְּכֹחַ.

כָּל כָּךְ קְטַנִּים וְחַלָּשִׁים

וְכֹה נוֹטִים לִשְׁכּוֹחַ

*

נַקְפִּיד עַל יַצִּיבוּת, שְׁלִיטָה,

בְּטִימְבּוּקְטוּ, אוֹ כְּנַעַן,

לִשְׁמֹר עַל הַקַּיָּם – עַת+ָה.

אֲבָל גַּם לָהּ אֵין מַעַן.

*

אִם נְבַקֵּר בָּרְחוֹבוֹת

שֶׁל כָּל עֲרֵי הַקֶּדֶם,

מִתּוֹשְׁבֵיהֶן נוֹתְרוּ אוֹבוֹת,

מִפִּירָמִידוֹת, גֶּדֶם.

 

ט. עֻצוּ עֵצָה וְתוּפָר

וְשׁוּב נִשְׁאַל לַשָּׁוְא אֵי כֹּה,

עִגּוּל אֵיךְ לְרַבֵּעַ?

וְהַנָּהָר מַמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ

בִּצְחוֹק מְבַעְבֵּעַ.

*

בְּנִסָּיוֹן נוֹאָשׁ, נוֹאָל,

בְּעֹגֶן לְקַבֵּעַ,

סִירַת חַיֵּינוּ תְּאֻנְקַל[6],

בָּעֹמֶק נְטַבֵּעַ.

 

י. הַכֹּל זוֹרֵם וּמַסְקְנַת הַטָּאוֹ  (וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ)

אוּלַי עוֹד, פַּעַם, אִם נַבְרִיא

מִן הַפְּחָדִים, נַצְלִיחַ,

לִצְלֹל עָמוֹק אוֹ לְהַמְרִיא,

כָּךְ הַמַּדָּע מַבְטִיחַ.

*

אַךְ זְכוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ נִקְנֶה,

חוּץ לְמִגְבְּלוֹתֵינוּ,

אִם אֶת עַצְמֵנוּ נְשַׁנֶּה,

לֹא רַק אֶת סְבִיבָתֵנוּ.

*

לָשֶׁבֶת עַל סַפְסָל בָּעִיר

בְּלֵב שְׂדֵרָה מוּצֶלֶת

וּלְהַבִּיט – הַס! פֶּן תָּעִיר,

בְּקַן- יוֹנָה, צוֹצֶלֶת.

*

סָבִיב לְךָ, בַּהֲמֻלָּה,

בָּרֶכֶב וּבָרֶגֶל,

תּוּכַל לִרְאוֹת (גַּם זוֹ סְגֻלָּה)

פְּשׁוּטֵי עַם וְהַסֶּגֶל

*

וְלֵיהָנוֹת, מִבְּלִי לָזוּז,

מִשֶּׁטֶף עוֹבְרֵי קֶרֶת,

בְּלִי לְבַזְבֵּז פְּרוּטָה, אוֹ זוּז,      

מִן הַמְּצִיאוּת, כְּסֶרֶט.

*

שְׁלֵוִים, נִטְבֹּל נָא, יְדִידַי,

בִּשְׂחוֹק מֵי הַמַּבּוּעַ.

הֵן הַחַיִּים קָשִׁים מִדַּי

אִם אֵין בָּם שַׁעֲשׁוּעַ.

*

וּבְלִי חֲשָׁשׁ לְהִסָּחֵף,    

לְהֵעָלֵם בְּטֶרֶם –

פָּשׁוּט לָשׁוּט וּלְרַחֵף   

קְלִפַּת אֱגוֹז בַּזֶּרֶם.


2.  הפילוסוף היווני הרקליטוס (חי לפני כ-2,500 שנים).

 

[1]  Panta Rhei (יוונית): הכול זורם

[2] נוף – מראה הסביבה, פנורמה, וגם – כלל (היקף) ענפי העץ מעל לגזע.

[3] אוֹדָה (במלעיל) – שירת הלל.

[4] הרי יותר משהאדמה שייכת לנו, אנחנו שייכים אליה.

[5] (גם במובן התנ"כי, כמובן).

[6] מלשון: אנקול, וו, קרס, אך גם מלשון תאונה  (מ"חידושי" המחבר)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

תמונות משדה הקרב / ישי פרנקל

 

ספרו של אנטוני ביוור מתאר בצבעים חיים חיילים מתים. זוועות הקרב ועליבות ההנהגה הצבאית והמדינית מתוארות בפירוט ובאופן ביקורתי למדי. הספרות מתחרה בקולנוע

המשך הרשומה

לאן הולכת ההלכה? / מאיר רוט

 

שלל היבטים, ממגוון תחומי דעת, נוגעים בנושא הסבוך והמאתגר של ההלכה באסופת המאמרים: התפתחות ההלכה, ניסיונות נשים להשתלבות בשיח ההלכתי, השקפות עולם ושינוי הלכתי ועוד. הרבה פילוסופיה, מעט פילוסופיה של ההלכה

המשך הרשומה

מילים לא הולכות לאיבוד / רבקה שאול בן צבי

 

שירתה האישית והכואבת של המשוררת מצליחה לשמור על איפוק וליצור חוויה אסתטית ורגשית בשירים עדינים ומופנמים שניכרת בהם מיומנות הכתיבה

המשך הרשומה

הזקן בן המאה העשרים / חבצלת פרבר

 

באמצעות קומדיה פרועה על זקן הרפתקן, מגולל סיפורה של המאה שעברה. זה עשוי להיות משעשע, בעיקר אם אתה שבדי (ולא מתעניין בשואה, למשל)

המשך הרשומה

גברים מפרס, נשים מבגדד / יעקב גלר

 

"בנימין השני" היה יהודי יליד רומניה שנסע ברחבי העולם היהודי במאה הי"ט ופרסם באירופה חיבורים על קהילות לא מוכרות – במזרח, בצפון אפריקה ואפילו באמריקה הנידחת  

המשך הרשומה

קורא על הדרך / יונתן ברג

 

בין געגוע לפיכחון

בו-זמנית, כמעט כסימן, מופיעים הגיליונות החדשים של כתבי העת "מטעם" ו"משיב הרוח". ב"מטעם" מדובר ב"ספר ברכט" העוסק כולו בחייו, בהגותו וביצירתו של המשורר והמחזאי הגרמני הגדול ברטולט ברכט, ואילו חבורת "משיב הרוח" מנפיקה את "ליקוטי שירות" – אסופת שירה בעקבות ובהתכתבות עם רבי נחמן מברסלב.

דברים רבים עומדים בין ספרים אלו, ואם להכריע בכותרת אזי אצל "משיב הרוח" מושל הגעגוע, תחושה של צורך עז בתיקון, של איזה שבר שפשה בעולם הפנימי והחיצוני ומושל בה אל אזורי חשכה. הגעגוע נולד בפער בין  הממשי, שנתפס כחסר מעצם התרחשותו, שהיא הפרדתו משאר היש, לבין הכמיהה אל מצב אחדותי.

לא לחינם מופיע ההינדיק פעמים רבות באסופה זו, אותו בן מלך במעשיית רבי נחמן שאיבד דעתו. כפי שאומרת אוריה פיציון, הפותחת את האסופה, "בוא תצרח איתי מתחת לשולחן". המשורר, איש הרוח, הממשיך של רבי נחמן, של המבקש תיקון באותיות ובמציאות, בעולם שהולך ומאבד את השיחה, חש כמדבר מתחת לשולחן, על דברים אחרים ובשפה שונה לחלוטין. וכך כותב זביגנייב הרברט: "חקרו את השמש, הירח הכוכבים, אותי איבדו".

ומנגד עומד ברכט. על גיליון "מטעם" שורה רוח של פיכחון חד, אזמל התבוננות מחודד עד קצהו. ברכט עמד מול תמורות מרחיקות לכת ופועלו האמנותי ביקש לתת מענה למצב האדם בתקופה זו. חייו מקבלים מבט נטול סנטימנטים דוגמת מאמר מרהיב של חנה ארנדט, ההוגה היהודייה-גרמנייה, אשר מתארת את כישלון שירתו המאוחרת של ברכט.

מרבית הספר – מאמרים, מסות של חשובי ההוגים, כגון לואי אלתוסר, רולאן בארת ואחרים. בכולם עובד המעשה הברכטייני של הפעלת הזרקור על פני הדברים, ובחינת המערכות הפועלות, השקרים וההתחמקות שבהם. כפרפרזה על השיר המסיים את הספר, ניתן לומר כי בספר  "המציאות כל כולה תיחקר". מעשה זה הנו מייאש מאוד, אך אולי היחיד היכול לשנות דבר במעגלים החברתיים-אידאולוגיים, שמתגלים בספר זה שוב ושוב בעירומם.

אם כן, שני עמדות מול העולם, וגם בפן הספרותי ניתן לראות בבהירות את השונה. ב"מטעם", מרבית הכתוב – מתורגם, ומרביתו הגות ומאמר, ואילו ב"משיב הרוח" רוב מכריע למקור, ורוב מכריע לשירה. עניינים אלו לא טכניים הם, כי אם מימוש של נקודת המוצא. מבט חברתי, כולל, המבקש לבחון את מערכות הכוח ואת דרכי הפעולה שלהן, צריך מבט מן החוץ, הרואה את מתאר הדברים ומציב מול החברה מראה מדויקת. דבר זה אמור גם על שירתו של ברכט, קונקרטית ונטולת גינוני נפש, אמיצה תמיד. על כן ספר זה מציג את אותו מבט מן החוץ, ומגיש לשיח הישראלי מבט מן החוץ, רלוונטי באופן מבהיל לפני החברה העדכניים, המקוטבים ומלאי כיפופי הידיים בישראל של היום. הנה ברכט , בשיר המסיים את החוברת, כמו מביט לאחור לכל הכותבים בדפים שלפניו ואומר להם "אבל לעת ההיא יהללו… את אלו אשר מסרו על סבלות הנדכאים".

במקרה של "משיב הרוח" הרי המקור והשירה מגלמים את פה הגעגוע שהוא תמיד אדם אחד מול סערת נפשו, הקרועה ממקורה ומבקשת לספר על כך; הרואה את העולם בשברו, בגלותו, שהיא פרי הקריעה שעשה הא-ל בגופו לשם בריאה, וממקומה הגלוי אינה מפחדת להתנסות בקצוות: בקינה, בשיגעון ובבדידות. העמדה המתגעגעת מבקשת לעורר את האדם לחיפוש, לתנועה אל, והנה צורתה של אותה תנועה טמונה בסימן השאלה.

ובין קול הגעגוע לקול הפיכחון, בין אותו יחיד הקורא את עצמו החוצה לאותו אדם המבקש לתאר לחברה את פניה הגלויים, בין שדרה אחת של הספרות העברית לבין שדרה אחרת, וגם בתזמון אחד, מופיע ספרו של המשורר, הסופר ואיש הרוח בנימין שבילי, "ספרית הלב" (בהוצאת "זמורה ביתן"). שם שוזר הכותב את חייו בארון הספרים שליווה אותו, גידל וניחם אותו, וביד מאומנת מתאר הן את כוח הספרות והן את כוח הנדודים, ונותן קול בספר הן ליד הכותבת את הגעגוע וחיפוש הרוח והתשובה והן לעינו האחראית והמקפידה של ההוגה, היושב מולנו ומספר את קורות המציאות, הצריכה להיתקן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מחווה ל'ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב'

היד שלו טופחת על שכמי / יורם ניסינוביץ

כשישבתי באולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית בירושלים, נעזר בספרו של פרופ' דוד אסף (ברסלב, ביבליוגרפיה מוערת) ושולף מתוככי המחסנים ספרי שירה שונים ובהם שירים בהשראת רבי נחמן מברסלב, הרגשתי מדי פעם גם את ידו של רבי נחמן נשלפת מההיסטוריה וטופחת על שכמי בהתרגשות.

במשך שנתיים ערכנו, צורית יעיר ואנוכי, את הספר "ליקוטי שירות" – אסופה ראשונה של שירה מודרנית שנכתבה בהשראת רבי נחמן מברסלב. באסופה משוררים עכשוויים לצד משוררים ותיקים: שבעים כותבים ומאה ועשרה טקסטים, ברובם שירים, ולצידם מאמרים ורשימות אישיות. כותבים מגוונים מתקופות שונות, החל משנות הארבעים של המאה העשרים ועד ימינו אלה, מתהלכים עם רבי נחמן בחייהם ובשירתם, ולכל אחד מהם דמות שונה ומפתיעה שלו.

לצד השירים החדשים שנכתבו במיוחד לאסופה נחשפנו לפואמה מרתקת: "רבי נחמן אל סופרו" של יעקב גלאטשטיין, מגדולי המשוררים הידיים. היא נכתבה בעצם ימי מלחמת העולם השנייה בניו-יורק, ויש בה פנייה נועזת ומהפכת של רבי נחמן אל תלמידו, רבי נתן מנעמירוב: "אצום אל תוך הגוף/ ואפול נמוך יותר מהעולם-הזה./ עד שפרוסת הלחם היבשה/ תהיה לצלחת-מן-השמים./ אני רוצה להיות לחיה רעבה/ הרוצה לטרוף./ אני רוצה לראות כמה אפשר עליי לסמוך./ אני רוצה להגיע לעמוד-בניסיון של רעב,/ לחוש איזה צדיק הוא/ אדם רעב/ שאינו נוטל סכין ביד/ והופך לגזלן או לזאב".

השירים מעידים על הקשר העמוק והפנימי שנוצר בין הכותבים לתורתו של רבי נחמן, תורתו המעוררת יצירה כנה ואמיצה שאינה מפחדת כלל.

השתדלנו לערוך את האסופה ברוחו של רבנו מתוך גמישות וחופש מחשבתי, ומתוך כך נכנסו גם שירים שהרגשנו בהם את נוכחותו של רבי נחמן למרות שאינו נזכר בהם בפירוש.

לכן גם חתמנו את הספר בשיחה המרתקת שפתחה את איסוף השירים – באירוע "ליקוטי שירות" שהתקיים לפני כשנתיים במסגרת "ימי אהבה לשירה", חגיגת השירה השנתית שמקיים "משיב הרוח" – בהשתתפות המוסיקאי מיכה שטרית, הרב דב זינגר והמשוררים רבקה מרים ונחום פצ'ניק.

רבי נחמן חסר היום לכולנו, רבי נחמן  המספר, הנאנח, המתפלל. את רוחו הבאנו ב"ליקוטי שירות".

יורם ניסינוביץ הוא משורר. הספר 'ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב' יצא לאור בהוצאת "משיב הרוח" וידיעות אחרונות

 ————————————————————————————————

 חיים באר

שיר ידידוֹת

בְּאוֹר הַלְּבָנָה

צִפֳּרִים פּוֹרְחוֹת בַּדְּרָכִים

נִפְלָאוֹת מְאֹד.

בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

עוֹשׂוֹת אֵיזֶה נִגּוּן לִכְבוֹד הַלְּבָנָה,

עוֹשׂוֹת לִכְבוֹדָהּ

עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה,

בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת שֶׁמַּלְבִּישִׁים לָאָרֶץ בַּעֲשָׂבִים

בְּאוֹר הַלְּבָנָה,

בִּבְחִינַת כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק.

הַמּוֹהֲרַ"ן, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶם הַבְדָּלָה,

אוֹמֵר תּוֹרָה עַל הַפָּסוּק

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים.

כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים סְבִיבוֹ

בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַחוֹלִים הָאִיטַלְקִי

נִכְנָסִים הָעֲשָׂבִים לַתּוֹרָה,

כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב דּוֹחֵק עַצְמוֹ

לַעֲלוֹת וְלִכְנֹס בִּשְׁמוֹת גַּעְגּוּעִים וְחִבָּה,

הַמּוֹהֲרַ"ן מְצַיֵּר שִׂיחַת בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה

צִיּוּרִים נִפְלָאִים מְאֹד,

מְצַיֵּר שִׂיחַת דְּקָלִים

עוֹמְדִים אַחַר כָּתְלֵנוּ

בַּחֲצַר בִּנְיַן הַחַבָּשִׁים בִּרְחוֹב הַנְּבִיאִים,

צִפֳּרִים פּוֹרְחוֹת בָּעֲנָפִים

עוֹשׂוֹת צְחוֹק,

עוֹשׂוֹת אֵיזֶה חוּכָא גְּדוֹלָה

שֶׁשּׂוֹחֵק הַלַּיְלָה מִן הַיּוֹם,

שֶׁלֹּא תִּפֹּל הַלְּבָנָה בְּקַטְנוּת

שֶׁלֹּא תַּעְלִים עַצְמָהּ מִן הָעוֹלָם בָּעֲנָנִים.

בְּדִבּוּר אֶחָד שֶׁלּוֹ

הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ

וְנִבְהֲלוּ מְאֹד,

עֲנָנִים נִדְחִים מֵעַל הַלְּבָנָה

מֵתִים אוֹ נוֹפְלִים בָּחֳלָאִים,

שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ שׁוּם מִעוּט

שׁוּם פְּגִימָה,

הַמּוֹהֲרַ"ן נוֹתֵן לָהּ בְּמַתָּנָה

חַיִּים טוֹבִים

עַד שֶׁנַּעֲשָׂה יוֹם

 

אֵיזֶה חִסָּרוֹן

 ————

  אנטון שמאס

הָעַכָּבִישׁ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן

 אֲנִי הוֹפֵךְ דַּפִּים, מִדֵּי לַיְלָה, וּמְרַחֵם עַל גּוּפִי.

אֵין שׁוּם קֶשֶׁר בֵּין שְׁנֵי הַמַּעֲשִׂים, אַךְ יִתָּכֵן שֶׁזֶּה סוֹפִי.

 

בְּבוֹאִי אֵצֶל הַמִּלִּים, קָשֶׁה לִי לְהַחְלִיט – בְּאֵיזוֹ שָׂפָה

עוֹלָה הַצְּעָקָה בַּסִּמְפוֹנוֹת, וּמִתְמוֹטֶטֶת בְּקִפְלֵי מֹחִי, רָפָה.

 

רְהוּיוֹת נוֹגַעַת בִּי הַתְּנוּמָה, מְדוֹבֶבֶת, וְאַחַר אֵינָהּ מַרְפָּה.

בְּחִילַת הָעֵרָנוּת מִתְהַפֶּכֶת בְּקִרְבִּי כַּחֶרֶב. וּמְצַפָּה.

 

הָאֶצְבַּע מִשְׁתַּהָה. מְהַסֶּסֶת. מְעַט וְהִיא תִּגַּע בָּעִנְבָּל.

צְעָקָה, כְּנָחָשׁ, תִּפְרֹץ. וּבִגְרוֹנִי יִוָּתֵר הָעוֹר שֶׁנִּשַּׁל.

 

אֲנִי מְרַחֵם עַל גּוּפִי הָאוֹרֵב לִי מֵעֵבֶר לַדַּף וּמִתְכּוֹנֵן.

מַה יֹּאמַר אִם יֵדַע שֶׁאֵין הַדַּף מֵגֵן עָלָיו. וְעָלַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

 

אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לּוֹ מְצַפֶּה מֵעֵבֶר לַדַּף.

אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ יוֹדֵעַ. וְהוּא צוֹעֵק כָּל הַלַּיְלָה כְּמוֹ מְטֹרָף.

 ——————————————–

 

הדס שחם

 ¯

 לָמָּה לְהִזָּכֵר שֶׁאַתָּה מֵיטִיב

מְקַלֵּף אוֹתִי עַד

מִרְבָּצִים שְׁקֵטִים שֶׁל עֶצֶב מַתַּכְתִּי?

 

אֲנִי הֲרֵי בָּאָה אַחֶרֶת,

כְּרוּיָה לְעַדֵּן אֶת הַמַּכּוֹת,

מוּכָנָה לָסֶגֶת מֵעֶמְדַּת הַנְּהָמָה

שֶׁאָרְבָה לְפָרֵשׁ חֲבָטוֹת

כִּסְטִירוֹת בְּגַב הַיָּד

דֶּרֶךְ הַשְׁפָּלָה.

 

אַתָּה מֵבִין שֶׁאָז הָיִיתִי מֻכְרָחָה

כְּדֵי לִהְיוֹת פִּיּוֹן שְׁוֵה זְכֻיּוֹת בַּמִּשְׂחָק

לִלְמֹד לְהָטִיחַ כְּלַפֵּי מַעְלָה.

עַכְשָׁו אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת דְּמוּת אָב שֶׁבְּךָ

רוֹכֶסֶת לוֹעוֹת שֶׁל חָלָל פָּנוּי

מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ טוֹב

מַאֲמִינָה לְךָ טוֹב עוֹד בְּטֶרֶם.

 

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

וְנִדְלָקִים מְנוֹעִים דַּקִּים שֶׁל עֶצֶב

תְּפִלָּה מִתְפָּרֶקֶת מִנִּשְׁקָהּ, זוֹנַחַת

דּוּ קְרָבִיּוּת מַפְגִּיעָה

נִהְיֵית פְּגִיעָה, נָשִׁית כָּזוֹ, תְּחִנָּה

הֱיֵה רַחוּם, הֱיֵה אוֹהֵב

 —————————

מאיר בוסאק 

 מָשִׁיחַ

רבי נחמן מברצלב רוקד בחתונת בתו שרה

 הוּא רוֹקֵד, מוֹחֵא כַּף, כּוֹכָבִים מֵעָלָיו,

אֲלָפִים בְּרִקּוּד וּסְעָרָה,

וּבִתּוֹ הַכַּלָּה בְּאֶמְצַע הַמַּעְגָּל

עֲטוּפָה בְּצָעִיף – נְהָרָה.

הוּא פּוֹרֵשׂ זְרוֹעוֹתָיו: שֶׁיְּשׁוּעָה תַּצְמִיחַ

שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 

חֲסִידִים מִסָּבִיב, בִּידֵיהֶם מְנוֹרוֹת,

רִקּוּדוֹ בְּקַלּוּת, בִּרְחִיפָה,

פּוֹרֵץ צְלִיל כִּנּוֹרוֹת וְהוֹמִים בַּטְנוּנִים,

כְּנִצָּה הַכַּלָּה בִּצְעִיפָהּ.

בִּבְרָכָה שְׁתֵּי כַּפָּיו עַל רֹאשָׁהּ יַפְרִיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 

מְסוֹבֵב כְּפַרְפַּר, מִתְקָרֵב, מִתְרַחֵק,

וּבְעֵינָיו הַחִיּוּךְ, הַדְּמָעוֹת,

וּפָנָיו מוּרָמוֹת לְחֻפַּת כּוֹכָבִים,

הוּא עוֹלֶה בְּסֻלַּם הַפְּלָאוֹת.

מִסָּבִיב בֶּחָצֵר עֵץ רֵיחוֹ יָפִיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 

וְשָׁרִים חֲסִידִים, סוֹעֲרִים כְּלֵיזְמֶרִים

"הוֹי אַבָּא, רִבּוֹנוֹ… רַחֲמָן…

– אֲנָקָה וְשִׂמְחָה, כִּילָלָה וְתִקְוָה –

שֶׁתִּשְׁמַע אֶת תְּפִלַּת רַב נַחְמָן…

שֶׁתִּשְׁמַע שִׁיר עֶרְגּוֹן, שֶׁתִּשְׁלַח שָׁלִיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ…"

 

כְּפַרְפַּר סְבִיב הָאוֹר הוּא רוֹקֵד סְבִיבָהּ

בְּרִקּוּד כּוֹכְבֵי אֵשׁ בַּשְּׁחָקִים,

מִסְּבִיבוֹ בַּמָּחוֹל הַסּוֹעֵר חֲסִידִים

וּסְבִיבָם מְחוֹל עֵצִים עֲנָקִים.

וְהֶמְיַת עוֹלָמוֹת תְּפִלָּתָן סוֹד שִׂיחַ

– שֶׁיֵּצֵא מִקִּרְבָּהּ הַמָּשִׁיחַ.

 ——————————-

אילה אברהמי

רְחוֹב אַחֵר

 הָיִיתִי רוֹצָה רְחוֹב אַחֵר

כְּתַפְאוּרָה לְאֵין פְּגִישׁוֹתֵינוּ

לְאֵין אֲנַחְנוּ לָנוּ

לְאֵין מָקוֹם.

 

אֶפְשָׁר שֶׁנֵּצֵא מֵהָעוֹלָם

הַסָּגוּר הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא אָדָם?

 

אֲנַחְנוּ מַגִּישִׁים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת

לֹא בְּמַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף

בִּזְרִיקַת מַטְבֵּעַ לַקַּבְּצָן הַזָּקֵן

אוֹ בַּאֲמִירָה 'נִהְיָה קַר, נֵלֵךְ הַבַּיְתָה'

 

אֶת הַשְּׁאֵלוֹת אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים קָרוֹב לַלֵּב

הַאִם? הַאִם? וְאֵין מִלִּים

יוֹתֵר טוֹבוֹת לַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת

 

שֶׁאַתָּה תָּלוּי וַאֲנִי תְּלוּיָה וּשְׁנֵינוּ יַחַד בָּאֲוִיר גְּזוּרִים מִתּוֹךְ עוֹלָם אַחֵר

מֻדְבָּקִים בְּתוֹךְ רְחוֹב חָשׁוּךְ עָלוּב פָּצוּעַ

פַּעַם הָיָה כָּאן אוֹר יוֹם

פַּעַם הָיָה אֶפְשָׁר לָשִׁיר בְּקוֹל וְלִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ

מָה אֲנִי מוֹצֵאת מָה אַתָּה מוֹצֵא וְאֵיךְ

אֲנַחְנוּ יְגֵעִים עַל זֶה.

 

אֲנַחְנוּ יְגֵעִים מְאֹד.

הִנֵּה סַפְסָל. הִנֵּה מִלִּים מְנַחֲמוֹת שֶׁמַּנִּיחוֹת אוֹתָנוּ עַל שְׂפַת הַמְּצִיאוּת. רַמְזוֹר. כְּבִישׁ.

 ———————————————————————–

שחר-מריו מרדכי

עַל רֹאשׁ יֵאוּשִׁי

 "כי עיקר החיות מקבלין מהתפילה, כמו שכתוב: 'תפילה לאל חיי',

ובשביל זה צריך להתפלל בכל כוחו"

(ליקוטי מוהר"ן ט, א)

שְׁמַע, יֵשׁ יֵאוּשׁ. יֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם.

וּמְצָרִים. עַד כְּדֵי כָּךְ מַגִּיעִים הַדְּבָרִים.

אֵיךְ יִקְרֹס הַר וְיַהֲפֹךְ שָׂדֶה? אֵיךְ

תִּגְבַּהּ תְּהוֹם וְתַהֲפֹךְ גֶּשֶׁר? וְאֵיך לִפְתֹּחַ?

צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחַ.

 

וְיֵשׁ חִבּוּטֵי נֶפֶשׁ. מִתְגַּבְּרִים.

וְיֵשׁ נִמּוּקִים בְּעַד וְנֶגֶד. וְאוֹמְרִים:

"הָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל".

וְאֵיךְ יִצְלַח אֶת הַתְּהוֹם נָמֵר אֶחָד כָּחוּשׁ?

אַל תַּגִּיד שֶׁאֵין. יֵשׁ, יֵשׁ יֵאוּשׁ.

 

וְיֵשׁ גַּם עַיִט שֶׁמַּשְׁגִּיחַ בַּנָּמֵר וּמַגְבִּיהַּ עוּף

וְדַוְקָא מוּעָקַת הַלֵּב מוֹסִיפָה לְמִשְׁקַל הַגּוּף.

וְיֵשׁ שֶׁגַּם נָמֵר אֶחָד נָחוּשׁ לְוַתֵּר וּלְצַמֵּחַ כְּנָפַיִם.

עַד כְּדֵי כָּךְ. וַהֲרֵי מִצְוָה גְּדוֹלָה לִצְמֹחַ

צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל הַכֹּחַ.

 

אֲבָל שְׁמַע, יֵשׁ תִּקְוָה בָּעוֹלָם. וְיֵשׁ אַהֲבָה.

גַּם מַדְקְרוֹת מַחַט יֵשׁ. וּשְׁאֵלָה מְנַקֶּרֶת מִתְלַוָּה:

לָמָּה זֶה נִגְמַר? וְאֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ? לָמָּה זֶה נִגְמַר? וְאֵיךְ?

תְּבוּנַת הַדְּבָרִים בַּכֹּל. אֲבָל קָשֶׁה שֶׁלֹּא לָחוּשׁ:

יֵשׁ יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם. יֵשׁ יֵאוּשׁ.

 

עַל כֵּן, אֵל חַיַּי, לא תָּמִיד יֵשׁ בִּי כֹּחַ לֶאֱחֹז בְּךָ

אֲבָל לֹא עָזַבְתִּי מֵעוֹלָם. וַאֲנִי מַבְטִיחַ לִשְׂמֹחַ

מִמָּחָר בַּבֹּקֶר. אֲנִי אֶתְפַּלֵּל עִם כָּל הַכֹּחַ.

אָנָּא, אַל תִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנִּי.

וְאַל תָּבִין אוֹתִי שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה:

 

יֵשׁ בִּי שִׂמְחָה.

וְאַהֲבָה אַחַת גְּדוֹלָה אֲנִי הֵיטֵב זוֹכֵר.

שְׁמַע, אֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי;

רַק עָצוּב

בְּחֶלְקִי הָאַחֵר

 —————-

 עזריאל קאופמן

הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ

 הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת שִׁירַת הָעֲשָׂבִים שֶׁל רַבִּי נַחְמָן

מְטַפֶּסֶת עַל גּוּפִי

קַמְצוּץ שֶׁל רֵיחַ

בָּא מוֹשֵׁךְ גָּבוֹהַּ

וּמְעוֹרֵר הַקֶּשֶׁב הַנַּפְשִׁי

 

הַבֹּקֶר בְּיָרֹק בְּמִדְרַג צְלָלָיו

 

מִנַּיִן הוּא

גַּלְגַּל רָקִיעַ

גַּלְגַּל הָרְנָנָה

צִפּוֹר רוֹשֶׁמֶת צַפְצָפָה

אוֹתָם חֻקִּים חוֹמְקִים בַּצֵּל הַמְעֹרָב שֶׁל שְׁנֵינוּ

 

עֲשָׂבִים עַל הַכְּבִישִׁים

מִתַּחַת לַגְּשָׁרִים

מִתַּחַת לַמָּטוֹס

צִפּוֹר אוֹהֶבֶת עֲשָׂבִים

אֲנִי הַחֵץ הַמְפַלֵּס לָהּ נֹעַם

 

וְכָךְ חֵרֶף מַרְגְּלוֹת גַּרְזֶן

אֲנִי נוֹגֵעַ בַּכְּמִיהָה

וְכָל שֶׁתֹּהוּ מֵרָחוֹק

אוּלַי הוּא סֵדֶר מְחַשְׁמֵל

 ——————

 עומר ארבל

עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל

 בּוֹאוּ נָקִים לַהֲקָה

'עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל' נִקְרָא לָהּ

הַכֹּל יִהְיֶה עַל הַשֻּׁלְחָן

מִי שֶׁיָּבוֹא אֵלֵינוּ

יִצְטָרֵךְ לִצְלֹל עָמֹק בַּזֶּפֶת

עַד הַקַּרְקָעִית

לָגַעַת וְלַעֲלוֹת

אֵיךְ נֵדַע שֶׁנָּגַע?

נְחַכֶּה לוֹ שָׁם

כָּל הַהֶרְכֵּב

פּוֹרֵט בְּתוֹךְ הַזֶּפֶת

אִם יַגִּיעַ עַד אֵלֵינוּ

נַעֲלֶה יַחַד אִתּוֹ

לְמַעְלָה נָסִיר אֶת הַחֹמֶר הַצָּמִיג מֵהָעֵינַיִם

וּמֵעַל הַפֶּה

 

עַכְשָׁו שֶׁיָּצָאנוּ

נִלְמַד לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן

 ——————

 אברהם סוצקבר                                         

מיידיש: ק.א. ברתיני

 –

 לַבְּרַצְלָבִי יֵשׁ אֲמִירָה: מֻטָּל עַל כָּל אָדָם לַחֲסֹךְ

שָׁעָה מֵתָה: מֵת הַכֹּל יִהְיֶה סָבִיב, אַךְ בָּרְגָעִים הָאֵלֶּה

חַי הֱיֵה. עַל גֶּדֶר הַשְּׁקִיעָה תְּפִלָּה אֶעֱרֹךְ

לְשָׁעָה זוֹ הַמֵּתָה: הַחֲיִי בִּי אֶת הַגֶּשֶׁם, אֶת הַשֶּׁלֶג.

 

לַבִּי אֶת הַמְּדוּרָה, שֶׁיִּשָּׁאֵר תָּלוּי עַל כִּידוֹדִים

זְאֵב, כְּשֶׁרוּחַ טוֹב אֶת זַרְעִי מֵנִיעַ.

וּבִצְבָתוֹת חַלְּצִי, כַּמַּסְמְרִים הַחֲלוּדִים,

אֶת שְׁטֻיּוֹתַי, שֶׁלְּפָנַי תַּבְנִית תּוֹפִיעַ.

 

מוֹשְׁכוֹת דְּרוּכוֹת בּוֹלְמוֹת גַּלִּים מְבֹהָלִים,

וְרַק אֶחָד מַרְדָן בַּיָּם, בִּקְצֵה הָאֹפֶק.

בְּשָׁעָה מֵתָה כָּבוֹת קְרִיאוֹת, קְרָבוֹת כָּלִים,

חַיָּה נוֹשֵׂאת עֲטֶרֶת מֶלֶךְ אֲדֻמָּה מִתַּחַת לַמַּעֲרֹפֶת.

 

מַפְתֵּחַ אָנֹכִי עַתָּה אֶל עוֹלָמִי וּמְחַפֵּשׂ לַשָּׁוְא

אֶת מַנְעוּלוֹ בַּחוּץ. אֲנִי – אֲנִי, כְּכָל שֶׁהַשָּׁעָה גּוֹוַעַת וְהוֹלֶכֶת.

וְכָל הִתְרַחֲשׁוּת עַל אֲדָמָה, בָּאֲדָמָה וּבְתוֹךְ הָעָב

הַמְיֹעָד, מִטַּהֲרָה בַּלֵּב בְּאַהֲבָה, הוֹלְכָה וּמִזְדַּכֶּכֶת.

 —————————————

 צורית יעיר

בְּךָ רַבֵּנוּ

 בְּךָ רַבֵּנוּ אֲנִי מִתְאַמֶּנֶת לְהִתָּלוֹת

עִם הַיָּדַיִם עַל מֶתַח תַּחֲנוּנִים

עַכְשָׁו בְּכָל הַכֹּחַ אֲנִי מְנַסָּה

לְהַעֲלוֹת אֶת הַכֹּבֶד בַּגּוּף,

עִם הַזֵּעָה לְנַדֵּף הַחוּצָה אֶת הַמֹּחַ,

שֶׁיַּתִּיר אוֹתִי פְּתוּרָה וּפְזוּרָה

לַעֲלוֹת עַל תֶּדֶר רָשׁוּת הַשִּׁדּוּר

לְהַתְחִיל דִּבּוּר, תִּרְאֶה,

כַּמָּה שָׁבִיר, בְּבַקָּשָׁה רַק

תִּהְיֶה זָהִיר אַתָּה יוֹדֵעַ

מִמָּה אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיִים.

 

כָּל הַבֶּכִי פֹּה צָבוּר

בְּגֹבַהּ עֵינַיִם זוֹלְגוֹת נָשִׁים

מִתּוֹךְ עָנָן עַתִּיק וְגָשׁוּם שֶׁנָּח נָח

מֵעַל הָעֲיָרָה הַזּוֹ,

שֶׁבָּהּ הַרְבֵּה נָהָר וֶאֱלֹהִים

אֶחָד נָבוֹךְ

מִפְּגִישָׁה צְמוּדָה

בְּלִי מַעֲצוֹרִים אֲנַחְנוּ,

בְּצוּרוֹת מְשֻׁנּוֹת

מְנַסִּים כָּאן

 

לְעוֹרֵר

עִנְיָן.

(אומן, ח"י תשרי תשס"ח)

————————–

שירה ניצן

¯

"לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל…"

(שיחות הר"ן)

בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהִתְקַשַּׁרְתָּ

בַּעֲלִיצוּת הִסְבַּרְתִּי

לְךָ, יֵשׁ עַצְבוּת

וְיֵשׁ לֵב נִשְׁבָּר.

הַלֵּב יֵשׁ לוֹ אֹפֶק. וְהֵד.

הָעַצְבוּת הִיא רֵיקָה.

דַּמְיֵן,

סַפְרָנִית עִם עֲקֵבִים

בִּשְׁתֵּי דְּפִיקוֹת עוֹלָה עַל שְׁרַפְרַף מוֹצֵאת

דַּף אַהֲבָה מְקֻפָּל בֵּין סְפָרִים

לֹא פּוֹתַחַת. מְקַמֶּטֶת וְזוֹרֶקֶת לַפַּח.

מֵבִין אוֹתִי?

 ———————

 רעיה לפיד

¯

אֱלֹהִים

אֲנִי רוֹצָה לְהַפְרִיד אֶת הַנֹּגַהּ מֵהַקְּלִפָּה

לְהָבִיא צְעָקָה

אַבָּא תְּדַבֵּר אוֹתִי אֵלֶיךָ

מִלִּים נְכוֹנוֹת

אַתָּה נוֹתֵן בִּי מִלִּים

מְסַחְרֵר בַּמַּחְשָׁבוֹת

כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְטֹרֶפֶת

צוֹבַעַת אֶת כָּל הַבְּגָדִים בְּוָרֹד

כֵּן

מִכָּאן אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ

מִתּוֹךְ הַסִּירִים

הַכְּבָסִים

הַכְּבָשִׂים

תִּהְיֶה רוֹעֶה

תִּתְגַּלֶּה כְּבָר

בָּחֲפָצִים

בָּעֲצָמִים

בָּעֲצָמוֹת

מִתְהַלֶּכֶת פֹּה חַיִּים וַאֲנָשִׁים מוּזֵיאוֹן שֶׁל רַמְזוֹרִים וּמִלִּים וּמִשְׁפָּטִים וּשְׂמָלוֹת וְחָזִיּוֹת תְּלוּיוֹת עַל חֲבָלִים וּבַלּוֹנִים וּבַלּוֹנֵי גָּז וְשׁוֹטְרִים וּמִסְעֲדָנִים יְהוּדִיִּים כּוּשִׁיִּים וְתוֹרִיִּים

לְהַגִּיד פְּסוּקִים וְעוֹד פְּסוּקִים

יוֹם הַכִּפּוּרִים בֵּית כְּנֶסֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים

אֵיפֹה אַתָּה כָּאן בַּעֲדִינוּת כְּמוֹ בָּלֶרִינָה מְרַשְׁרֶשֶׁת בְּלֶכְתָּהּ

אַחֲרֵי הַחֲזָרָה הַסּוֹפִית הָאֲרֻכָּה

 

תָּבוֹא מַמָּשׁ

 

אוֹ קַח אוֹתִי

אֵלֶיךָ

תַּחַת חָסוּתְךָ

אֲנִי אֶהְיֶה מָשׁוֹט שֶׁלְּךָ

אוֹ מִמְחָטָה.

 ———–

 יורם ורטה

תורה רפ"ז

 דַּע לְךָ שֶׁיֵּשׁ שָׁם שָׂדֶה נוֹשֵׁק לִשְׂפַת נַחַל

וְדַע לְךָ שֶׁהַשָּׂדֶה צָמֵא וּבַנַּחַל מֵי שְׁפָכִים

וְיֵשׁ אָדָם לְבַדּוֹ בַּשָּׂדֶה וְעֵשֶׂב נָמוּךְ יָבֵשׁ

וְהָעֵשֶׂב שָׁר שִׁיר מַר וְהָאָדָם אוֹמֵר אֵין דָּבָר

וּפוֹרֵשׂ לוֹ שְׂמִיכָה וְנִשְׁכָּב לוֹ לֵאֶה וְנִרְדָּם

וּבַחֲלוֹמוֹ מַרְאִים לוֹ שְׁאֵלַת בְּרֵרָה

הַאִם יַחֲרִישׁ כְּאַחַד הַנְּבָלִים אוֹ יִתַּמֵּם כְּשֶׂה

וְהָאָדָם בַּחֲלוֹמוֹ תָּמֵהַּ מְאֹד עַל הַשְּׁאֵלָה

וְלָכֵן מַרְאִים לוֹ מִיָּד עוֹד אַחַת יוֹתֵר קַלָּה

הַאִם יִרְצֶה לִהְיוֹת אוֹכֵל אוֹ נֶאֱכָל

וְשׁוּב הוּא תּוֹהֶה עַל הַשְּׁאֵלָה וּמַה יָּשִׁיב

וּמַה פֵּשֶׁר הַחֹפֶשׁ הַמּוּזָר שֶׁהוּטַל עָלָיו

וְלָמָּה דַּוְקָא הוּא הַנִּשְׁאָל וּמִי בִּכְלָל הַשּׁוֹאֵל

וּבַחֲלוֹמוֹ נוֹדַע לוֹ שֶׁבַּחֲלוֹמוֹ הַזְּמָן אוֹזֵל

וְהוּא נֵעוֹר בְּבֶהָלָה וּמִסְתַּכֵּל רָעֵב עַל סְבִיבוֹתָיו

וְהַשָּׂדֶה אָפֹר וּמְכֹעַר פָּנִים וּמִן הַנַּחַל צַחֲנָה

וְהוּא מְגָרֵד אֶת עוֹרוֹ הֶעָקוּץ וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ

שֶׁהִתַּמֵּם וְהֶחֱמִיץ אֶת הַשָּׁעָה

וְהָאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אָדוֹן לְכָל זֶה מִלְּבַדּוֹ

וְדַע לְךָ שֶׁכָּךְ הוּא וְדַע לְךָ שֶׁאֵין מִלְּבַדְּךָ.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

בשקט בשקט, מתגנב לו הסתיו החמקמק / מרסל פניול

 

פרק מתוך "הטירה של אמי", מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

המשך הרשומה

תושבחתא דאונקלוס גיורא / רפאל בנימין פוזן

 

שיר מרובע לכבוד אונקלוס הגר ע"ה המתאר את תולדות חייו, את שבח תרגומו ואת קילוסו בפי חכמי הדורות – ובשוליו תרגומו וביאורו

המשך הרשומה

מברכים על המוגמר, וגומרים את ההלל / יעקב עציון (לסוכות)

 

"יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים לג י)

המשך הרשומה

בסוכה עם מנחם מנדל (אוסישקין) / ישראל רוזנסון

רחביה אינה גאולה, אבל גם בה יש סוכות וגם היא ירושלים; ומי שרומם את השכונה ואת העיר לכלל בירה היה במידה רבה מנחם אושיסקין, שנפטר בפרוס חג הסוכות, לפי שבעים שנה

המשך הרשומה

אתרוג 'ידי בודהא' כשר לברכה? / זהר עמר

 

על שאלת כשרותו של אתרוג האצבעות, שהתעוררה בשנחאי עם בריחתם של פליטי ישיבת מיר אליה במלחמת העולם השנייה אתרוג 'ידי בודהא' כשר לברכה?

המשך הרשומה

פי שניים ברוחך אליי / ישי מבורך

 

מדוע התלמיד האמיתי מבין את דברי הרב דווקא בשעת הסתלקותו? תורתו של ר' נחמן מתבארת על פי דרכו הדיאלוגית של פרנץ רוזנצוייג, המבינה את התורה כדיבור חי ולא כרעיון

המשך הרשומה

סובי ממטרה, הכירי יוצרך / יעקב אריאל

 

חג הסוכות מזכיר לנו כי חרף היכולת האנושית המתפתחת תמיד אנו תלויים בברכת שמים. בעקבות נבואת זכריה

המשך הרשומה

תוך וקליפה: אל מעֵבר למודרניזם ופוסט-מודרניזם / אלחנן שילה

הנרטיב הפוסט-מודרני מטלטל כבר עשרות שנים את כל שהאנושות הגיעה אליו בעידן המודרני. באמצעות התבוננות שבורחת מסיסמאות, ניתן להכיל את הטוב שבו ולשמר את הישגי המודרנה

המשך הרשומה

דברים על חנן פורת, אחרי הילקחו

 

חנן פורת במסע מירושלים לעין גדי בטיול שנערך בתמוז תשכ"ז-פחות מחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים

ונפשנו יודעת מאוד / מתוך דברי ההספד של הבן, אמיתי פורת, בשעת הקבורה

אבא אהוב שלנו,

כמו בשיר של אביתר בנאי, אנחנו עומדים מולך מאמינים ויודעים שאתה אבא טוב, שאתה אוהב אותנו ככה סתם – אבא טוב. שלמסע הזה יהיה סוף טוב, שלמדנו ממך להפוך חולשה לעוצמה.

למדנו לחזור לעצמנו ולגלות את הנקודה הפנימית, למצוא אותך שם איתנו, את המקור שלנו שבו אנחנו טוב גמור, ששם אנחנו מאמינים בעצמנו.

בכל המסע הזה של תקופת המחלה, אבא, לימדת אותנו במילים, בהתנהגות ובניגון איך לחיות, וגם איך למות. איך מתפללים באמת, איך הנשמה המאירה נוסכת כוח, חיים ואור בגוף המפורק, וגם איך יוצאים מהעולם הזה בלי לפחד כלל, ומתוך אמונה גדולה.

ראינו אותך מתפלל בתקופת המחלה וקולך הסדוק ממחלה והתרגשות קורא:

אבל אנחנו עמך בני בריתך
בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה
זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח
עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון…

היית מסביר לנו איך התפילה נותנת כוח והופכת אותך לאדם חדש.

בתוך הסבל שתלת הומור ועיגולים של שמחה. באחד הימים הקשים של מחזורי הכימותרפיה, הרגשת צורך לחזור לישון מיד לאחר שקמת. אמרת לנו: "בואו נגיד שהיום אני חולה". בשבת גיוס ליחיעם, כשרק אתה איתנו – ואנו בני המשפחה, גבאים לא מומחים, מנהלים את התפילה, מדלגים בבלי דעת על "מי שבירך" לכל סוגיו, שאלת אותנו: "מה זה – אין מי שבירך לחולים?…"

ככה קיימת בעצמך ובנו "ותאזרני שמחה".

אמונה, אהבה ושאיפת קרבת א-להים המשיכו לחיות את נפשך. הכלים נשברו בהדרגה, הגוף נפגע, השיתוק החלקי, ולבסוף הפגיעה ביכולת ההוראה ובכוח הדיבור המפורסם שלך. ומתוך כל השברים האלה האירה נשמתך באור יקרות, מבהיקה, מנחמת ומאירה לנו את הדרך. נר ה' נשמת אדם שלך המשיך להאיר בדרך נס ממש, גם כאשר לשלהבת כבר לא נותרה גחלת להיאחז בה.

תמיד היית אומר לנו על הפסוק "קחו לכם מזמרת הארץ" תורה של ר' נחמן מברסלב, שיעקב מצווה לבניו לקחת איתם ניגונים של ארץ ישראל – אולי ישמע יוסף ובאמצעותם ישוב הביתה. גם אתה אבא החזקת אצלך בלב ניגונים מבית ה' וניגונים של ארץ ישראל, ושתלת גם בנו את אותם ניגונים, ואלו חזרו ונעורו בדופקנו, מעירים אותך גם בימים ובשעות האחרונים ומחזירים אותך הביתה, אלינו ואל בית חייך, אל עם ישראל וארץ ישראל ואל בית ה' – צור לבבך וחלקך.

גם בשבועות האחרונים בבית החולים, כשאנו ישנים סביב למיטתך, פתאום היית מתעורר וממלמל את הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכעבור שעתיים אנו מתעוררים ומוצאים אותך משנן באותה התלהבות: "ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו/ ואין יותר נדרי ואסרי, רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו/ עוד יחונן עפרה בתום תשרי". ככה שוזר קודש וחול, מחדש ישן ומקדש חדש.

*

אבא, בזמן האחרון הרגשנו שנכון לנו להיפרד ממך בבית, שתנצור תמונתו עמך סובבים את מיטתך, ופנינו נשקפות אליך בעת יציאת נשמתך. מצאנו שכך בדיוק כתבת בעיונים שלך לספר בראשית. על הפסוק "ויוסף ישית ידו על עיניך", כתבת עיון שקראת בשם 'מי יעצום ראשון את העיניים'. הבאת שם את דברי הזוהר:

אדם שזכה לבן בעולם הזה, צריך לפזר עפר על עיניו בשעת הקבורה וזהו כבודו… שקודם יציאת הנשמה מהאדם עיניו רואות מה שרואות [מזיו השכינה] והעומדים על המת בשעת פטירתו צריכים לשום ידיהם על עיניו כדי שיישאר אצלו אותו מראה.

דברי הזוהר עמוקים… אך אנו נרהיב עוז להוסיף עליהם עוד נקודה, הקושרת את הסוד אל הפשט הגלוי. אחת השאלות המעיקות על האדם הינה כיצד ייפטר מן העולם ומהן התמונות האחרונות שילוו אותו בעת מותו.

כמה איומה היא המציאות שבה הורים שכולים קוברים את בניהם ונושאים עמם מחזה זה כפצע פתוח עד יום מותם, וכמה שונה – מן הקצה אל הקצה – דמותו של אדם הנפטר מן העולם כשבניו סובבים את מיטתו ופניהם נשקפות אליו בעת מותו ומבטיחות את המשך קיומו גם לאחר פטירתו.

יעקב, שידע כל ימיו סבל וייסורים, זכאי לבשורת נחמה כה פשוטה מעין זו: "ויוסף ישית ידו על עיניך".

לא אתה תבכה עליו כדרך שבכית עד כה 22 שנה, אלא הוא יבכה עליך. הוא יגהר עליך בעת מותך ופניך משתקפים בפניו, והוא יעצום את עיניך באהבה וילחש לך: נוח בשלום על משכבך.

ולא על יעקב אבינו בלבד נכתבו דבריך, אבא, אלא עליך ועלינו. כך נפרדת מאיתנו אבא – עיניך רואות מה שרואות מזיו השכינה, וסביבך אמא, ילדיך ונכדיך מחזיקים בידיך, ועם מה שאתה רואה מזיו השכינה אתה רואה גם אותנו בראיית העיניים ובראיית הלב ופניך משתקפים בפנינו באהבה.

במילים האחרונות שאמרת נשקפה אהבה עמוקה לנו ולכל מי שסביבך. הדברים האחרונים ממש לאמא היו "אני אוהב אותך", ככה סתם פשוט וישר – נוטע בנו את הידיעה שאנו אהובים אצלך ואצל הקב"ה ומתוך כך שותל בנו את האמונה בעצמנו.

במכתב על המוות ועל החיים, לפני שנים רבות, כתבת לענת ולנו:

נפשנו יודעת מאוד כי אין המוות חידלון מוחלט וסופי, כי אין במציאות כלל אבדון מוחלט וסופי.

מתבוננים אנו בטבעו של עולם ומגלים כי חוק שימור החומר בכימיה עולה ומתגלה בחוק שימור האנרגיה בפיסיקה, ושניהם נוגעים וחושפים את שורש חוק שימור החוויה והזיכרון בפסיכולוגיה… האין כל אלה מעידים על חוק כללי ורחב לאין שיעור?! האין הם מורים באצבע וגבוה על עולם טמיר ונעלם, בו קיים גם אם בשינוי צורה ו"מצב צבירה" חוק שימור הרוח?!

לא רק מסורת ואמונת חכמים אלא גם חוקי החיים, העונים כהד נאמן לתהומות נפשנו; רומזים לנו כי תמצית ישותה של הנשמה אין לה אבדון כלל, והיא באה ככלה בהינומא אל יוצרה ומחוללה, "ואורה כאור החמה שבעתיים כאור הבוקר".

אכן, רב הכאב עם הסתלקות נשמה אהובה, מחלחל הוא וכוסס. אך באמת אין הוא אלא כאבם של החיים, שנותרו לבדם עלי אדמות; ולא כאבם של הנאספים אל עמם, השבים למקור החיים, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

[…] הדי צלילים ומראות אלה שמעתי בשוכבי אפרקדן, פצוע על סף שערי מוות, מעבר לתעלה ביום השבת האחרון למלחמה.

היינו אז בעיצומה של פשיטה על כפר מצרי בדרך לאיסמעילייה, כפר ריק מאדם, בקתות חימר דלות, ולפתע ניחתה עלינו הפגזה כבדה. פגז מרגמה בקוטר 82 מ"מ פגע בי והשליך אותי הרחק, כפירור עפר דק לא נחשב.

רסיס גדול שבר את זרועי, והדף הפגז קרע את קרום הריאה ושבר כמה מצלעותיי. דם רב פרץ ממני, והחובש, שחש לעזרתי וניסה, לשווא, לעוצרו בתחבושת אישית, נאלץ לקרוע את מדי הצבא הכבדים מעליי ולעצור בהם, במשהו, את שטף הדם.

נותרתי לשכב, עירום, מתבסס בדמי, תחת כיפת השמים בעיצומה של ההפגזה. חבריי לנשק גררוני למחפורת רעועה, וקראו נואשות בקשר לזחל"ם, שיבוא לקחתני.

הרגשתי שהדם ניגר ממני במהירות רבה… חיי הולכים ואוזלים, ואני, מחרחר באפס נשימה, הולך ושוקע למצולות ים של אפילה. הייתי בטוח שזו שעתי האחרונה. אמרתי – נגזרתי! נפרדתי כבר במחשבתי מכל קרוביי וידידיי, מאבא, אמא, אשתי ובניי…

ואז שמעתי באפילה, ממרחקים גדולים, צלילים מנגנים חרש: "מזמור שיר ליום השבת", ומעליי גהר להציץ בי ולהשיב בי נשמתי…

את כל זה למדנו ממך אבא, ונפשנו יודעת מאוד.

אבא אהוב, ברגעים האחרונים נפרדנו ממך ב"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" שכל כך אהבת, וחתמנו יחד איתך:

הפכת מספדי למחול לי
פתחת שקי ותאזרני שמחה.
למען יזמרך כבוד ולא ידום
ה' א-להי לעולם אודך.

———————————————————————————————————————–

האור הגדול התגבר -דברים שנכתבו ביום הסתלקותו / רפאל בנימין פוזן

מחר ילווך המונים למנוחת עולמים וימנו את סגולותיך הרבות שהצטרפו בהן רוח גדולה לכישרון עשייה, סוג נדיר של  ניצוץ דווידי: "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ" (שמ"א טז, יח).

נכבדות ידברו בך חנן; ישבחוך כעילוי בתורה עוד מנעוריך, יזכירוך כלוחם האמיץ שהיה גם חולם גדול, ויתרפקו בגעגועים על החיבור הייחודי שהיה בך; נפש הומייה עם אהבה עזה לציון ובניה-בוניה, שמכוחו קיימת "שכון בארץ – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב" (בראשית רבה, סד) וסחפת רבים אחריך.

אבל בין כסה לעשור אני מבקש להיפרד ממך דווקא בלשון השיר. כי מעת שכתבת אלי לפני קרוב ליובל שנים ממרכז הרבלכרם ביבנה על שנשבית בקסמי שירתו המוחרמת שלאורי צביגרינברג  (שהייתה לשנינו תגלית מרעישה), אף ביקשת לשַמר ידידות שבינינו על בסיס 'כתיבה בענייני ספרות' – נתגלית לי כאנין טעם החובב ספרות טובה ושירה. על כישרונך כסופר מחונן ועשיר מבע יכולתי לעמוד  כבר מגלויותיך הנלבבות שמאותו הפרק (עם הסיומת הייחודית שלך 'ואור וטוב, מחנן'). מאז פרשת כנפיים; אותו'אור וטוב'השזור בספרך הראשון "את ענת אנוכי מבקש" התגבר לאור גדול ויקר. והגם שבצניעותך כיניתו "מעט מן האור", אני קורא עליו "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה'מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ" (משלי טו, טז).

 חנן אחי, לפני שמונה שנים בהגיעך לשישים כתבתי לך שעל יסוד "דודי ירד לגנו" (גנו בגמטריה נט) הייתי משרטט את חייך הסוערים והעשירים בערך כך: בנעוריו – בא לגן/ בסערת חייו – בלגן/ ועתה בזקנתו – יחיה דגן, אלא שלא זכינו ונטרפה השעה.

על כן  אפרד ממך בלשון הפייטנים שנאמרו כנגדך ועליך כמובן למתבונן:

ביוצר ליום שנישל ראש השנה יסד לנו רבי שמעון ב"ר יצחק, גדול פייטני אשכנז, את החרוז היקר "א-ל חנן נחלתו בנועם לְהַשְפַּר/ יִדְּעָם קרוא קרבנותיו במספר/ ותיטב לה' משור פר". ולשעת נעילה נמצא במחזור "אֱמוּנִים גָּשׁוּ לְנַצְחָךְ אָיוֹם/ עבור כי פנה יום/ גּוֹנְנֵנוּ בצדק יושב כחום היום".

לך בשלום, חנן אהוב ויקר, והעלה שוועת אמונים לפני כיסא הכבוד, מי כמוך ראוי לכך.

———————————————————————————————————————-

 תחנות חייו של איש אוהב / גיל מזומן

כשהתחלתי לצלם את הסרט הדוקומנטרי על חנן – שנה וחצי של צילומים אינטנסיביים, מרתקים ומורכבים, שבהם למדתי אט-אט להכיר מקרוב את חנן פורת ואת משפחתו – הוא כבר ידע שזמנו קצר. "זכיתי להיות בכמה צמתים משמעותיים", אמר לי, והאמירה הזו שלחה אותנו למסע מרתק בין תחנות חייו. מסע שהיה בו סגירת מעגל, יחד עם מבט אל העתיד; לא היה בו פחד מהמוות, וגם לא טענה או טרוניה על ייסורי הגוף שמהם סבל.

על מה אכתוב מהדמות הגדולה של חנן ומהמסע שעברנו יחד עם המצלמה?

אולי הנסיעה לסבסטיה, שאליה הצטרפו בנותיו הצעירות של חנן – צביה ואיילת, שזו הייתה להן הפעם הראשונה לפגוש את המקום – ושמעו את סיפור הקמת היישוב הראשון בשומרון, מפי חלק ממזכירות גרעין אלון מורה פורצי הדרך בשומרון. נסיעה שבה ראיתי איך חנן החולה מצליח ברוחו האיתנה להתגבר על קשיי הגוף.

או שמא אכתוב על מפגש מרגש ומעורר מחשבה של חנן עם הרב פרומן. מפגש בין שני ענקי רוח שסללו דרכים חדשות. חנן נסע לתקוע, לביתו של הרב פרומן, כדי לקיים מצוות ביקור חולים לחברו הטוב, שהוא גם איש שהוא כל כך חלוק עליו, אבל אפשר היה לראות איך האהבה והאמונה העצומה של שני האנשים האלה חזקות מכל מחלוקת או הבדלי השקפה.

או אולי אכתוב על מפגש רעים בעפרה עם מקימי היישוב יהודה עציון, אורי אליצור ופנחס ולרשטיין, מפגש שהפך לחשבון נפש נוקב על דרכו של גוש אמונים ועל ההליכה של חנן לפוליטיקה.

אולי אכתוב על האור שהולך ומאיר ככל שהמחלה מתגברת, על ההתעקשות להסתדר לבד ולהתגבר על הגוף השבור?

*

בלוויה נזכרתי בפעם האחרונה שבה צילמתי את חנן לפני כשלושה חודשים, היה זה בברית המילה של נכדו של חנן – שחר. היא התקיימה בדיוק ברחבת בית הכנסת בכפר עציון, המקום שבו עמדנו אלפי אנשים להיפרד מחנן.

חנן דיבר על אהבה, על המשמעות העמוקה של ברית המילה, על הקדושה שחתומה בבשר ועל הקדושה שביחסי המין שבין איש לאישה. דווקא כשהגוף שבור ניתן לומר דברים עמוקים, אמר חנן. וכמנהגו סיים בשיר. הוא ציטט את שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" – "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה / ותלכי בו כהלך התם…" עד תומו, ושב אל השורות שבתווך: "ופשוטים הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב", ומותר, ומותר לאהוב…

חנן היה אדם מלא אהבה. מכל התחנות של חנן, זה אולי הדבר שהכי אפיין אותו. הוא אהב את החיים; וכמו שנלחם כל חייו על ארץ ישראל כחייל במלחמות ישראל ולאחר מכן נלחם על הזכות ליישב את הארץ, נלחם חנן בסוף ימיו במחלת הסרטן ובמוות שארב לו, חנן נלחם ורצה לחיות אך לא ירא מהמוות.

חנן אהב מאוד את ילדיו ומשפחתו. הוא היה גאה מאוד בכל ילדיו ושמח בהם, גם אם בחרו ללכת בדרך שונה משלו. הוא אהב כל יהודי, גם אנשים שפנו אליו בדברים בזמנים לא נוחים, או עם רעיונות שלא הסכים להם. חנן אהב את הארץ הזו והכיר אותה. חנן אהב כל אדם באשר הוא.

חנן נפטר כשהוא מוקף במשפחתו האוהבת בקיבוץ שאותו הקים מחדש וכל כך אהב, והובא למנוחת עולמים כשהוא עטוף באלפים שבאו להראות את אהבתם.

"ופשוטים הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב", ומותר, ומותר לאהוב…

———————————————————————————————————————-

 אגדה חיה / יואב שורק

אלמלא הכרתיו אישית, אלמלא שמעתי שיעורים מפיו, אלמלא עבדתי לצידו ב'מעט מן האור', אלמלא התרעמתי לעתים על מקצת מאורחותיו, הייתי עשוי לחשוב שאיש כזה לא היה ולא נברא אלא משל היה. כמו יצא מתוך ספר שהוא קלישאה, ספר שאינו יודע את העולם הזה ואת החיכוך המובנה בו, והוא מתעקש לבנות איזה מודל אידילי, הרמוני, אופטימי.

אלמלא היה מתגלה בכל גובה אמונתו דווקא כשגופו נאכל בייסורים היכולים לטרוף את הדעת ולהסיר כל מסכה, היה תמיד מכרסם החשד שאולי חנן הוא שחקן נפלא במחזה שאותו כתב בעצמו, לפי תסריט לא-מתוחכם, צפוי ומלודרמטי, שנטווה לאור כתבי הרב קוק ובהשראת 'פורסט גאמפ'. קשה להאמין: מי שהונצח כשהוא מונף על כתפיים בריקוד הסוחף בסבסטיה, גם השתתף בגופו בשחרור ירושלים, נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים והוביל את הסמל האולטימטיבי של השיבה לגוש עציון. וכל זה על ידי מי שנמצא תמיד גם בלב העשייה של הזרם האמוני העולה בציונות הדתית (ממייסדי ישיבת הדגל של מפעל ה'הסדר', הר-עציון, ודור אחר כך ממייסדי ה'שילוב' של הקיבוץ הדתי; ממחוללי השילוב החילוני-דתי ב'התחיה', וההגדרה העצמית של המחנה האמוני במצ"ד ו'תקומה'; מראשוני הפועלים למפעלי חסד מהמגזר החוצה ב'אורות חסד'; ואפילו חלוץ הז'אנר של עלוני השבת האידיאולוגיים, המניעים ומרגשים) ובה בשעה משמש כשומר הגחלת של חוליית החיבור שבין כל זה למפעל החלוצי של תנועת העבודה על עולמה הרוחני.  

אבל אף שהיה כאגדה, הוא אכן היה. קולו החם והצלול – המבטא מילים בעברית צלולה ומלוטשת, כמי שמתנה כל העת אהבים עם שכבות המקור הרבות של השפה – ומבטו הטוב והמאיר, מלא החלום והאהבה, ניצבים מולי חיים בעת כתיבת השורות הללו. זכורני, כד הוינא טליא, אחרי שיעור שנתן חנן ב'בית הרב', את התחושה הברורה: זה האיש. זה האיש שיכול להביא אורה של תורה לימים האלה. שראוי לעשות זאת. שלבו יודע וחש – הרחק וגבוה מאחרים – את גובה אורותיו של הראי"ה קוק זצ"ל.

*

דברים רבים נאמרו בלווייתו של חנן, שגם הייתה כה מתאימה לדרכו: הייתה זו לוויה ברוח תנועת העבודה: קהל גדול ומאופק, עם שירה ונגינה, ללא הפרדה בין גברים לנשים. אבל הייתה זו לוויה שכל כולה קודש, ודיבוריה נסבו על עבודת ה' ואהבתו, על תפילה וגאולה. קנקן חדש מלא ישן. דברים רבים נאמרו ואי אפשר היה אחרת, שכן חנן היה כל כך הרבה דברים; לא משום פיזור – אישיותו הייתה דווקא מרוכזת ופנימית, תמציתית וממוקדת – אלא משום מוטת הכנפיים, גובה המבט, עומק החיבורים.

אבל אחרי כל הפנים הרבות, חנן היה בראש ובראשונה איש המילים. הם התגלגלו מפיו כמרגליות: פסוקים ופרקים שלמים של ספר הספרים, לשונות חז"ל וראשונים, דברי מקובלים ואחרונים, ושירתם של כל משוררי ישראל, ממשה ומרים דרך דוד ואסף ושאר משוררי תהלים ועד לרחל ולאלתרמן ולאורי צבי. כשהחל חנן – אגב שיעור או הנמקת עמדה – בציטוט של לשון הכתוב, של פסוק התורה, יכולת לראות ממש איך נעמדות בתוך פיו המילים הבאות בתור, וממתינות כמו צנחנים בפתח המטוס לצאת החוצה – יודעות שאין בכוחו לוותר עליהן ועל יופיין. פסוק רדף פסוק, בהטעמה ובנעימה. וכמעשהו בפסוקים העתיקים כך מעשהו בשירות החדשות; מחצבי-השפה הללו היו לא רק אהבתו – הם היו הוא עצמו.

לכן, כאשר שזר אמיתי, בנו של חנן, בדברי ההספד שלו ציטוטים מעיוניו של אביו, דווקא אז התעוררתי לבכי. כי אז שמעתי את חנן. כי אז שמתי לב שמאז ומעולם לא הייתה דומה קריאה בכתביו של חנן לקריאה בכתבי אחרים. כי הוא את נפשו כתב, והקריאה בכתביו הייתה ותישאר תמיד פעולה אינטימית. את חנן אתה מבקש? קרא. זה חנן.

אולי הגדול והעמוק שבשבחים שהוכתרו לראשו של מורנו הגדול, ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הוא שבהגותו הוא כלל את הדורות שלפניו. לא עוד גדול בישראל, אלא מי שביטא את 'הנשמה הכללית', את הרוח המרכזית של התורה העוברת באומה לדורותיה. כך אצל הרב קוק במישור ה'גבוה', הרוחני-עיוני; וכך, באופן המפליא כל מתבונן, אצל חנן – במישור האישיותי, הנפשי: הפסוקים והשירים, השכבות השונות של היצירה היהודית לדורותיה (תמיד תוך זיקה למישורים אוניברסליים), היו חרוזים אצלו על אותה נשמה, שכמו הפכה את כל הדורות למנגינה אחת צלולה וטובת עין, יפת תואר ורעננה.

אינני יודע איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. נשמה גדולה, חד פעמית, שאף שאהבה את העולם מאוד מאוד, הייתה גם כאורחת. והוא פלאי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

חיבוק הסוכה / הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר)

 

הכניסה אל הסוכה מבטאת שיבה מבוגרת של ה'אני' אל דמות האם שעטפה אותו. האדם חוזר ונאסף אל מחוזות ילדותו האינטימיים

המשך הרשומה

אוגנדה: הקשר היהודי / ארי צבי זיבוטופסקי וארי גרינספאן

 

הם מתפללים בבית כנסת שבארונו ספרי תורה ונכספים ללמוד עוד ועוד מצוות, אך לא, הם לא יהודים. עדיין. סיפור מסע אל מחוזות שבט האבאיודיה שבאוגנדה (כולל ביקור קצר ולא צפוי בשדה התעופה באנטבה)

המשך הרשומה

מתפילים ומתפללים לגשם / דב ברקוביץ'

 

כשהחורף בושש מלהגיע, ניערה השרפה בכרמל אותנו, שביקשנו להחליף את הדיאלוג בין שמים לארץ בטכנולוגיה. המדע והעשייה חשובים, אבל האחריות המוסרית כרוכה בדיאלוג

המשך הרשומה

שירת הנשמה של הצדיק מברסלב / הלל צייטלין

 

לא תיאולוג ולא משורר היה ר' נחמן, אלא חוזה, שראה מחוץ לו את שבנפשו פנימה. את היופי שבטבע ראה כביטוי של קדושה, ואת המוסיקה – כשירתה העצמית של הבריאה

המשך הרשומה

ספרו בגויים כבודו / אלחנן ניר

 

אלפי יפנים שרו בדבקות משך ימים שלמים "אנא בכוח" ו"עם ישראל חי" וביקשו להתחבר לאוצר ההתמודדות היהודי. מסע נחמה, חצי שנה לאחר הצונאמי, ביפן

המשך הרשומה