קטגוריה: גיליון כי תשא תשע"ב – 761

מסורת לא מסורתית / עשהאל אבלמן

 

דורות של חילון גידלו הוגי דעות רבים. מן הספר המוקדש להם עולה דיון בפרשנות מחודשת למושגים דתיים, לצד רשימה, חסרה למדי, של גברים, בעיקר אשכנזים

המשך הרשומה

יופיה של האותנטיות / גל אורן

 

 הסיפור הקטן יחסית, שיכול היה להיתפס כרומן רומנטי מייגע, שובר כיוון לקראת סופו ומציב את כותבו, איוואן טורגנייב- משורר היופי, בפסגת אמנות טבע האדם

המשך הרשומה

צחי-הדיבור בשתי הלשונות / אלמוג בהר

 

בניגוד לדימויו האפרורי, הפייטן משה אבן עזרא היה משורר פורה ומגוון, שחי וחקר את המפגש של העברית והערבית, אך נותר בצלם של ענקי שירת תור הזהב

המשך הרשומה

כמה אתה יכול / איתמר מרילוס

 

 סיפור על מעברים בין החברה הדתית לאומית לחרדית ולזו החילונית, על אהבה שנכזבה ועל תחושת נטישה עמוקה, בספר בעל עוצמה מוסרית ולשון נדירות בספרות העברית

המשך הרשומה

לא מקובל / הלל ויס

 

 יצירתו של עגנון ספוגה בקבלה והספר אמנם מזהה יפה שפע של מקורות קבליים המשוקעים ביצירה ומשנה את המיקוד בחקר עגנון. אך אין לטעות – עגנון רחוק מלהיסחף לתוכם והם אינם מפתח להבנת יצירותיו, כשם שאינם חומרים גרידא ל'ספרות יפה'. 42 שנים לפטירתו

המשך הרשומה

נבות הישראלי / אורין אריה מוריס

 

 נבות המקראי מת בעקרונותיו ולא ויתר על נחלת אבותיו תמורת כסף. (אמנון) נבות הקורא סבור שנחלת ספרותנו העברית נמכרה מכבר בתאוות ממון, ומבכה בחריפות את מותה של הספרות ואת מותו של המבקר בעידן של כתיבה מסחרית ומתחנפת, לקהל או לאקדמיה פוסט-קולוניאליסטית. מבקר הבית של 'שבת' מזדהה עם אבלו

המשך הרשומה

עיר קטנה עם גשרים / יואב שורק

 

באזל השלווה והיפה יושבת על אחד הצמתים המרכזיים באירופה ועל צומת היסטורי שלא הותיר חותם מוחשי על העיר. רשמי מסע והרהורים על יהדות וציונות, תרבות אירופית ומוסיקה עתיקה

המשך הרשומה

בתגובה ל'לצאת ידי זכות' מאת עידו פכטר, גיליון פרשת משפטים

 

שיח של אחריות / איילת ליבזון

במאמרו קלע פכטר לנקודה חשובה ביחס שבין ההלכה במדינת ישראל ובין התרבות הליברלית, המושתתת על תפיסת הזכויות. העימות בין הערכים הליברליים ובין ההלכה במדינת ישראל הופך להיות אקוטי מיום ליום, ואין ספק שדרושה חשיבה מעמיקה בנסיון לגשר על שני העולמות הללו וליצור שפה חדשה המאפשרת שיחה אמיתית ביניהם.

אף אני סבורה שישנה אפשרות לשלב את שיח הזכויות לתוך פסיקת ההלכה בימינו. אלא שבניגוד לפכטר, אין אני חושבת שזהו חידוש של רבני דורנו אלא תפיסה הקיימת לאורך כל הדורות בהלכה היהודית. ההתחשבות בצורכי הפרט הינה אחד העקרונות המנחים כל פוסק בעל שיעור קומה, ולעתים קרובות ניתן לחוש בקריאת שו"ת שגם אם אין הכותב מתבטא בשפה של זכויות, העקרונות העומדים ביסוד שיח הזכויות, כגון חירות וכבוד הבריות, הם המנחים את הפוסק.

יחד עם זאת, אין ספק בכך שהמושג המנחה את החברה הליברלית הינו מושג הזכות, בעוד המושג המנחה את החברה היהודית הינו מושג החובה. בעוד פכטר קובל על השוני, ומבקש להכניס את מושג הזכות לשפה ההלכתית, ברצוני לעמוד על המשמעות העמוקה של מושג החובה, ואף להציע אפשרות ליציאה מן הניגוד הבינארי שבין זכות לחובה. במאמר מופלא משנת 1987 תיאר המשפטן רוברט קובר כיצד המושג 'זכות' והמושג 'חובה' נטועים כל אחד בתוך סיפור מכונן אחר לחלוטין וכיצד הם שואבים את כוחם מסיפור זה. לפי קובר, הסיפור מאחורי מושג הזכות הוא הסיפור של האמנה החברתית, שלפיו כל פרט מוותר במידה מסוימת על האוטונומיה שלו כדי לקבל הגנה מן הכלל. יחד עם זאת, ישנן זכויות שאי אפשר לוותר עליהן, ואלו הן הזכויות המבדילות את האינדיבידואל כפרט מובחן מן הפרטים האחרים. לעומת זאת, המושג היסודי של ההלכה היהודית הוא המושג של 'מצווה' או 'חובה', הקשור באופן מהותי עם הסיפור של קבלת התורה בסיני.

כפי שהדגישו כבר חכמינו (בבלי שבת פח ע"א), במתן תורה לא היתה קבלה אוטונומית של החוק מתוך בחירה, אלא הקב"ה כפה את התורה על עם ישראל. על פי הנרטיב הזה, האדם איננו בוחר לקבל עליו את המצוות אלא הוא מחויב בהן מתוקף שייכותו לעם היהודי. זאת ועוד, מתן תורה איננו חוויה של התגלות התורה ליחידים, אלא חוויה קולקטיבית, המאגדת יחד את כנסת ישראל. קבלת התורה קשורה באופן מהותי לערבות המשותפת לכלל ישראל, ומקורה של החובה איננו זכותו של הפרט, אלא דווקא האחריות כלפי הכלל. במילים אחרות ניתן לומר שמקורה של החובה איננו רק בברית שבין האדם לא-לוהיו, אלא גם בברית שבין האדם לקהל.

בכך הטמינה המסורת היהודית את אפשרות התיקון החברתי בתוך ההלכה. ההורים מחויבים כלפי ילדיהם, האיש והאישה מחויבים זה לזה, הדיין מחויב לנהוג כראוי בבעלי הדין, הקהילה חייבת לדאוג לפרטיה. מי שצרכיה אינם ממומשים יודעת בדיוק למי היא צריכה לגשת כדי לתבוע את שלה. במובן זה, מערכת המשפט היהודית היא מערכת בעלת פוטנציאל גואל ובעלת יכולת עמוקה לתיקון העולם.

מדוע הבחנה זו חשובה? כיוון שלכל מושג יש יתרונות וחסרונות משלו, וראוי לשים לב לכך שאימוצו של מושג מרכזי כל כך, יחד עם תפיסת העולם שהוא מייצג, פירושו לעתים שפיכת התינוק עם מי האמבט וביטול של תפיסת עולם אחרת. אחד החסרונות המשמעותיים של שיח הזכויות המודרני הוא שההתמקדות הרבה בזכות מצביעה לעתים קרובות על צורך עמוק וכואב, אך אינה מספקת לו תמיד פתרון ממשי. לדוגמה, כפי שניכר מהדיונים הסוערים בארצות הברית של השנים האחרונות, העובדה שישנה הסכמה על זכות לטיפול רפואי אינה גוררת הסכמה מלאה על כך שהמדינה צריכה לשאת בנטל של טיפול זה.

דומה בעיניי שניתן להימלט מהדיכוטומיה החדה בין מושג הזכות ומושג החובה על ידי שימוש במינוח אחריות, המשלב את הגרעינים השונים של שני הסיפורים העומדים מאחורי מושגים אלו. בסיפור של האמנה החברתית, האידיאל הוא שהיחיד מפקיד את זכויותיו בידי הכלל ובכך נותן בידו את האחריות על הפרט. בסיפור של מתן תורה, האחריות לאחר נוכחת מעצם השייכות באותה חוויה מכוננת. אנשי הלכה בימינו צריכים לפעול בעיקר מתוך תחושה של אחריות. אחריות כלפי זעקותיהם של פרטים, כגון הנשים הרווקות שאליהן כוונה פסיקתו של הרב שרלו, אך גם כלפי זעקתה של החברה בכללה, ובייחוד כלפי הבעיות הייחודיות העולות במציאות הישראלית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא רק 'מה מגיע לי', אלא 'מה האחריות שלי כלפי האחר'. העמדת עקרון האחריות בבסיסו של השיח ההלכתי מאפשרת לשקול את השיקולים של פרטים שונים וכן של הציבור באופן שיאפשר להלכה לממש את כוח התיקון הגלום בה.

הכותבת היא מרצה במת"ן וחוקרת בפרויקט "זכויות אדם והיהדות" במכון הישראלי לדמוקרטיה

 עידו פכטר משיב:

אין לי אלא לקבל בברכה את דבריה של גב' ליבזון ולהסכים עמם, אך רק אדגיש נקודה יסודית שלא ניתן לה ביטוי מספק לטעמי בדבריה. התפיסה שגב' ליבזון מציגה יונקת מתפיסה דתית שונה מזו של היום; את זאת חשוב להבהיר. ליבזון מציעה משפט היונק את כוחו מתפיסה דתית הרואה בשלמות החברתית או הלאומית בעולם הזה את האידיאל הדתי, ולא מזו הרואה כעיקר את שלמותו הפרטית של האדם בעולם הבא, כפי שהצגתי במאמרי. סבורני שאכן תפיסה זו קולעת יותר לרוחה של התורה שניתנה בסיני, אך רחוקה היא מהתורה שהתפתחה במשך שנים בגלות. אי לכך, הצעתה של גב' ליבזון דורשת למעשה שידוד מערכות כולל של תפיסת התורה וייעודיה, במחשבה כמו גם בהלכה. אין אני יכול לקוות אלא שהדבר יתממש.  

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

  

החסד שבדין / מתן גרינגר (לפרשת כי תשא)

 

 הסטייה מן המשקל המדויק מבלבלת את מערכות הדין ויוצרת עולם שניתן לחיות בו ולהוסיף אור וטוב. על כופר פסול וכופר משובח

המשך הרשומה

ביקורת החזון הטהור / שלום רוזנברג

 

החוויה הרוחנית דורשת מהמקבל להפעיל ביקורת כדי לנקותה מסיגים שמקורם בסובייקט. אילולי כן המיסטיקה תיהפך למיסטיפיקציה

המשך הרשומה

רחוק מגינונים וממלבושים / ישעיה שטיינברגר

בניגוד למודל הקפיטליסטי של הסבא מסלבודקה הציב הרצי"ה מודל סוציאליסטי מלא פשטות. 'מרכז הרב' התחברה דווקא להתיישבות העובדת וכך הציבה חלופה לבורגנות של 'חברון'

המשך הרשומה

הוגה הגאולה הריאלית / אודי אברמוביץ

בניגוד לדעה המקובלת, משנתו המגובשת של הרצי"ה לא הייתה משיחית. נטול מטען מיסטי, העניק הרב לאירועי התקופה משמעות לאומית קונקרטית והתרחק מניבוי הקץ

המשך הרשומה

תהיו אנשים חיים / נחום אבניאל

 במקביל לרב צבי יהודה הנודע התקיים הרב צבי יהודה הפחות נודע. תלמידיו ותלמידותיו מספרים על יחסו לנשים בכלל ולאשתו בפרט, על חום היד הגרומה ועל הרב שהיה מודל לחיים רגשיים

המשך הרשומה

מכונן התורה הגואלת / יוחנן פריד

 שברירי זיכרונות מלפני כיובל שנים

המשך הרשומה

רבכם אינו רבנו / נתנאל לדרברג

העושר הרוחני של הרצי"ה הצטמצם בהוראתו לתלמידיו למסרים קצרים וחדים שהיו מתאימים לדור ההוא. אנו, תלמידי תלמידיו, כבר לא יכולים להסתפק בזה 

המשך הרשומה