בשנים האחרונות עוברת התרבות היהודית תהליך של דמוקרטיזציה. מעגל ההשפעה וההכרעה בשאלות דת ומדינה הולך ומתרחב, ומתנתק מהפוליטיקה הסקטוריאלית. את המגמה הזו חשוב להמשיך

המשך הרשומה ←

 

מקבץ איגרות מאת ר' שמואל וינרב לבנו אהרון, שעלה ארצה במסגרת קבוצת חלוצים דתיים, חושפות געגוע עמוק לארץ ישראל, מעורבות בעבודה החקלאית והערצה מצד יהודי חרדי מפרשבורג למעשה החלוצי

המשך הרשומה ←

 

בעידן שבו מילות השירים לקוחות מר' נחמן, הכתיבה האישית והתובנות העמוקות של הרב קוק מפתיעות בעוצמתן ובעומקן. "ניצוצות" יצא לאור, והעורך משתף אותנו בסוגיה אחת של עצבות הנהפכת לשמחה

המשך הרשומה ←

  

העונה הנוכחית מצטיינת בהצגות שקספיר בתיאטרון הישראלי: "רומיאו ויוליה" בקאמרי, "הלילה ה-12" בתיאטרון החאן, "מקבת" בתיאטרון תמונע. תיאטרון "גשר" מבטיח להציג בקרוב את "הסופה" ובתוכניות הרפרטואר של התיאטרונים מבטיחים את "אגדת החורף" ומחזות נוספים.

תיאטרון באר-שבע מציג בימים אלו את הקומדיה "המון רעש על לא כלום", המוכרת יותר כ"רוב מהומה על לא מאומה" (באנגלית: Much Ado About Nothing), בתרגום חדש – מעובד ומקוצר – פרי מלאכתו של דורי פרנס.

המחזה תורגם ופורסם כמה פעמים: על ידי ט' כרמי ("מהומה רבה על לא דבר"), בידי אפרים ברוידא ("רב עסק על לא דבר"), ועל ידי מתרגם שכינה עצמו פ' גדרון (לפי השמועה מדובר בשותפות של גרשון פלוטקין ודן מירון). המחזה פורסם והוצג בקאמרי בעיבוד וקיצור של הבמאי ליאונרד שטקל.

תיאטרון באר שבע הציג את המחזה לראשונה בשנת 1990 בתרגומו של כרמי, בבימוי מיכאל גורביץ ובכיכובם של נתן דטנר וליאת גורן. בתפקיד קונרד שיחק שמוליק יפרח שהוא כיום מנהל התיאטרון.

אחד הפזמונים מתוך המחזה זכה לתרגומים נוספים. להלן הפזמון ששר זמר-החצר בלשצר, מן התמונה השלישית במערכה השנייה, בשישה תרגומים: ארבעת הנזכרים לעיל, ועִמם ראובן אבינועם ואנה הרמן.

המשך הרשומה ←

 

מוטיב ה'עברה לשמה' האיזביצאי מעמיד מודל מחויבות דתית של ברית הנעשית מבחירה. ברית שנבחנת בכל רגע, ומכילה הכרעות ותשלום מחירים

המשך הרשומה ←

 

'קִרבת מקום' הוא אסופת שירי תפילה של ס"ח משוררים שערכו שניים מחברי קבוצת "כתובת" הירושלמית – ד"ר גלעד מאירי, מנהל 'מקום לשירה', ונועה שקרג'י, סטודנטית לספרות. האסופה הזו ראתה אור בימים אלו ('ידיעות ספרים'), ולפני שאכתוב עליה מעט מילים אקדים את המאוחר: תדאגו ש'קרבת מקום' תהיה בקרבתכם ואתם בקרבתה. כי אסופת שירי תפילה טובים, כאלו היודעים להביא את האיכות הפואטית בתפארתה אל הקשר הדק מן הדק שבין האדם אל הא-להים – היא פלא. האסופה נבחרה בקפידה ובנפות רבות (לדברי העורכים הם עברו לשם כך על מאות ספרי שירה ישראליים), עד שבפני הקורא-מתפלל מונח סידור-שיר חדש מלא בחן יהודי עכשווי תוך שברקע נושפים ונוגנים הדורות כולם.

א

בניגוד לזמנים עברו, שבהם לקהילות רבות היה משורר בעל תפקיד רוחני שתפקידו היה לחבר תפילות רלוונטיות עבור אירועים שונים בקהילה ולפייט אותן בבית הכנסת לפני התפילה השגורה או במהלכה, הרי שהיום מקומו הרוחני של המשורר בתוך קהילתו אבד, וגם הקהילה איבדה את אותן תפילות חדשות המסייעות בחיבור הלב החדש אל זה העתיק. נראה ש'קרבת מקום' מבקש לחדש את הקשר הזה בין המשורר ובין העם. העובדה שעשרות רבות של משוררים בישראל כתבו שירי תפילה, ורובם מהלכים בין החיים, מוכיחה כי הקשר הזה שבין המשורר לקהילתו עודנו חי ורלוונטי. סגנונות התפילות ונושאיהן מגוונים ומסודרים במספר שערים העוסקים בסליחות, בבקשות, בענייני דיומא, במשפחה, במלחמה, בבריאות, בחיים וכמובן באיחוד עם הקדוש-ברוך הוא.

אכן, יצאו כבר אסופות-שיר מעין אלו בשנים האחרונות, חלקן בכתבי-עת וחלקן כספרים עצמאיים, ודי להיזכר ב'ואני תפילתי' שערך הלל ויס לפני עשרים שנה, או ב'שירה חדשה' שערכו מירון איזקסון ואדמיאל קוסמן לפני כחמש-עשרה שנים. אך לעולם אין די. כשם שבערב אין די בתפילת הבוקר, ובשבת אין די בתפילת החול. וכאן גם נכנסו אל אסופה זו שירי משוררים צעירים, שכשהאסופות הקודמות נחתמו אך החלו ללמד ידם לכתב, ובזו האסופה נתברכנו ביבולם. כמעט הייתי אומר שבכל שנה מוטל להוציא ספר מעין זה, עד שיבלו שפתותינו שייפתחו להן סוף-סוף מלומר די.   

שירי תפילה יכולים להיות מתריסים לשם ההתרסה. אבל כאן לא מצאתי רבים כאלו. רוב הבקשות הן בקשות ספונטניות, מלאות כמיהה לשינוי פנימיותו של האדם ולשינוי העולם החיצוני. ולשם כך יש צורך בענווה עמוקה. שכן בעצם הבקשה המוצהרת יש הכרעה והכרה מודעת בצורך האנושי בפן מוחשי במערכת היחסים בין המתפלל לא-לוהיו, וממילא הכרה צנועה בכך שהאדם מוגבל וזקוק לסיוע פיזי ומטאפיזי כאחד.

ב

מסופר בתלמוד הבבלי (יבמות קה ע"ב) על מחלוקת בין שניים כיצד מתפללים. השניים, שחיו על התפר שבין תקופת התנאים לזו של האמוראים, הם ר' חייא ור' שמעון, בנו של ר' יהודה הנשיא. האחד אמר שעל המתפלל "לתת עיניו למטה", ואילו חברו חשב כי על המתפלל דווקא להרימן ולשאת אותן כלפי מעלה. דומה כי זו שאלה מכוננת עבור אופי התפילה והאקלים שמתוכו היא צומחת: אקלים של חיסרון או של מלאות, של מבט מתוך הייסורים האנושיים שיבואו ויתגבהו מעלה, או שמא דווקא מתוך ההתפסגות האנושית אל מה שלמעלה ומעבר. תוך כדי דיון הגיע ר' ישמעאל בנו של ר' יוסי (בן חלפתא) ושאל את השניים במה הם עוסקים. "אמרו ליה: בתפילה". יהודים לא רק עוסקים בדברי תורה – יהודים מתעסקים בתפילה, ובכך הרי נפתחת התורה-שבעל-פה במסכת שכל כולה עיסוק בברכות, בתפילות ובחלומות. אמר האורח, שהיה מעריץ גדול של אביו, בשם אביו, ר' יוסי: "כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה".

זוהי תפילה: היכולת להסתכל למטה תוך אפשרות לרוץ מעלה.

על אף שדיון זה אינו מופיע במסכת שלכאורה מיועדת לדיון מעין זה, מסכת ברכות, הרי שהפוסק הגדול בן המאה ה-11, ר' יצחק אלפסי, מביא זאת במסכת ברכות (כב ע"ב) בהלכותיו, ומפרשיו, תלמידי ר' יונה מגירונדי שחיו במאה ה-13, פירשו כך את דברי האורח המופלאים:

שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה, וכל הנאות הגוף. כעניין שאמרו הקדמונים: 'כשתרצה לכוון – פשוט גופך מעל נשמתך'. ולאחר שיגיע לזו המחשבה, יחשוב גם כן שהוא עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעל ידי זה תהיה תפילתו רצויה לפני המקום.

ג

מה ביקשו העורכים כאן ואיזו תפילה עולה כאן?

דומה שלפני הכול העיניים מונחות למטה. אל סוף החודש, אל הדרך הסוערת ומלאת העקיפות, על המוות ועל היחסים. כך, למשל, נועה שקרג'י מביאה מהמיית הסטודנט: "מלכנו, קצר/ שיעור זה/ אבינו מלכנו, טהר/ לעבודה ואל תעמידנו/ במבחן, בטל/ שיעור פה/ ושם, חננו בנקודות זכות ופרוס שכר לימוד מטעויות/ לתשלומים נוחים" (עמ' 67). הרולד שימל מביא את הבקשה הפשוטה כל כך, הבקשה לישון: "בטן. ראש. א-להים/ בשמים. תן לי הלילה לישון/ שעות אחדות" (עמ' 124). נחום פצ'ניק מבקש בקשה מוסיקלית נוקבת: "נא התז ניצוצות א-לוהותך/ זרעיך המופלאים/ לחלל החצוצרה הנאנקת/ ג'ז על אונייה בחשכת האשמורה/ האחרונה" (עמ' 118). וגם לא מעט שירי תנועה מצויים באסופה. כך, ורדה בן-חור מבקשת את תפילת הדרך הפשוטה שלה: "א-להי. / שמרני מנהגים/ עוקפי ימיני/ מחללי נפשי/ ומחרפי צורתי./ ואם חנון ורחום אתה – / שמור עליהם מקללותי" (עמ' 54). .

יש באסופה הזו תפילות רציניות וישנן גם פרודיות. והודות לאופיה הרציני-הומוריסטי של הפרודיה יכול המתפלל לקיים דיאלוג מורכב עם הקב"ה, דיאלוג שבו מצויים אף ממדים של פולמוס וצחוק – ממדים יומיומיים ואנושיים שקיימים יותר ויותר במערכת היחסים שבין אדם לא-לוהיו.

ונכון שלא רק עיניים מושפלות מטה אלא גם לב העולה מעלה ועמידה בשמים מצויים באסופה. אבל עדיין, תחינה ובקשה גדולה פרושה על שירי הדור הזה, והעיניים, הו העיניים, מבקשות מתוך המטה.

בגיליון זה פיזרנו שירים רבים ואהובים מתוך האסופה.

"אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".

 ————————————————————————————–

סבינה מסג

תֵּן לִי בַּיִת בְּמָקוֹם בָּטוּחַ

 תֵּן לִי בַּיִת בְּמָקוֹם

בָּטוּחַ

שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אוֹתְךָ צוֹעֵק מִכָּל עָלֶה

 

שֶׁהָאָדֹם

יִהְיֶה עוֹרְקִים שֶׁל מְטַפֵּס קָשׁוּחַ

וְלֹא הָרֵיחַ

הַבִּלְתִּי מְזֻהֶה

שֶׁמּוֹשֵׁךְ מְחוֹשִׁים מִתּוֹכִי

וּמוֹתֵחַ וּמוֹתֵחַ

 

וְחַלּוֹנִי

שֶׁיִּהְיֶה

פָּתוּחַ וְהוֹזֶה

 

כְּמוֹ עַלְמָה רַכָּה

לֹא כְּמוֹ לִבִּי

 

הַמִּתְנַבֵּא.

 

 גלעד מאירי

לַחְרֹג בָּאָרֶץ בָּאנוּ

 אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

פְּנִיָּה

 

אָנוּ הַחֲתוּמִים

בַּבְּלוֹקִים

בַּדִּירוֹת

בַּשִּׁכּוּנִים

פּוֹנִים אֵלֶיךָ בָּזֹאת

שֶׁתַּכְשִׁיר תַּבַּ"עְתֵּנוּ

וַחֲרִיגוֹתֵנוּ יֵעָנוּ עַל יָדֶיךָ

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

רֶגַע

 

בַּצַּר לָנוּ

פָּרַצְנוּ חַלּוֹן וָדֶלֶת

סָגַרְנוּ מִרְפֶּסֶת

חָרַגְנוּ בַּחֲצִי מֶטֶר

שֶׁיִּרְוַח מְעוֹנֵנוּ

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

יָ-הּ אַלְלָהּ

 

שְׁטִינְקֶרִים הֶתֵּרִים הֶטֵּלִים פַּקָּחִים חֲדָרִים מְחֻזָּקִים רִשְׁיוֹנוֹת

                                          אַגְרוֹת קְנָסוֹת

 

אֱ-לֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע

אֶת לַחֲצֵנוּ

 

יורם ניסינוביץ'

הוֹשַׁעְנָה

 יוֹרָם מִפִּזּוּר, אַהֲבָה מִבֶּהָלָה,

קַטְנוֹעַ מִגְּנֵבָה, רֶשֶׁת מִפְּרִיצָה,

חַג מִמְּעִידָה, יִשְׂרָאֵל מִכְּבִישָׁה

אֲנִי מֵעֹנִי, שֶׁתְּקַבֵּל אוֹתִי אֶל הֵיכָלְךָ

וּתְבַשֵּׂר אֶת בְּשָׂרִי אַהֲבָה

  

דליה רביקוביץ

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם

 שֶׁלֶג בֶּהָרִים

מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים

וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.

רְדִי יְרוּשָׁלַיִם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים

וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת

וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים

וְהָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

וַאֲפִלּוּ אַגְמוֹן כָּפוּף

אוֹ גִּבְעוֹל רָזֶה בַּזֶּרֶם

וְשִׂיחֵי מִדְבָּר חוּטִיִּים

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי

כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף

עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.

 

חוה פנחס-כהן

תְּפִלָּה לְאֵם בְּטֶרֶם שַׁחֲרִית

 בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת

הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת

שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי

לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי

כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

 

וְאֶת הַחֹשֶךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים

פָּנַי – כַּסֵּה בְּאוֹר.

שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי

מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם

מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע

וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע

מַגַּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

 

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ

בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר

מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים

עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

 

 בארי חזק

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

 אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ,

כָּאן אֲנִי

לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ, הַאִם

שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ

הָאַנְטֶנָה. אַתָּה עָדִין כָּל-כָּךְ. לָמָּה

אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד

אֶזְרָחִי. הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב. עֲבֹר,

עֲבֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמָע קָטוּעַ, אַתָּה

נִשְׁמָע פָּצוּעַ, אַתָּה

 

בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית. הָרִים

וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת. אָנָּא

הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בְּמַכָּ"ם

לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מְזֻחְלָם, מַדּוּעַ אֵינְךָ

נִלְחָם, הַאִם לִשְׁלֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע, אֲנִי

מָלֵא אֱמוּנָה

שֶׁלֹּא יַגִּיעַ וְלֹא יַחֲזֹר. פֶּצַע

שָׁחוֹר. אָנָּא הַחְלֵשׁ

עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.

אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב

לַשָּׁוְא לוֹאֲטִים שְׁמֶךָ, וְכוֹכַב

הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד, אָנָה

יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ

לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

 

אָנָּא עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ. עַכְשָׁו אֲנִי

שׁוֹמֵעַ. רוּת. אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית

לָמוּת. אָב שַׁכּוּל, אֲנִי, כְּבָר לֹא

מַרְגִּישׁ

 

דִּמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

 

אברהם חלפי

*

רַחֵם עַל גּוּפִי.

רַחֵם עַל גּוּפִי הַבָּשָׂר שֶׁהוּא

נֶפֶשׁ.

וְהִיא עַצְמוֹתֶיהָ דַּקּוֹת לִשְׁבִירָה –

צְרוֹר עֲנָפִים רוֹטְטִים בְּסוּפַת הַבָּשָׂר.

 

גּוּף הַנִּשְׁבָּר – אֵינוֹ צֶלֶם,

לֹא דְּמוּת

שֶׁחָלַמְתָּ בְּגַן-הַשָּׁמַיִם.

הוּא עָפָר

שֶׁנּוֹשְׂאוֹת שְׁתֵּי רַגְלַי בִּמְעַט גַּאֲוָה

מִתְחַנְחֶנֶת.

 

עֲצֹר אֶת רִכְבֵי מְחַבְּלֶיךָ

וְתֵן לַעֲבֹר אֶת דַּרְכִּי

מִן הַמִּדְרֶכֶת הַזֹּאת אֶל הַהִיא.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ

קָצָר הִלּוּכִי כְּשִׁירַת זִמְזוּמוֹ שֶׁל הַזְּבוּב.

 

תֵּן לִי יוֹם.

וְאַחֲרָיו עוֹד וְעוֹד.

יִצְטַבְּרוּ כְּדֵי פְּקַעַת שָׁנִים

שֶׁלֹּא בְּנָקֵל יַתִּירָהּ זֶה מַלְאַךְ הַמָּ-(שְׁמוֹ?)

 

תֵּן לִרְאוֹת מִגְּזֻזְטְרַת קוֹמָתִי הַשְּׁלִישִׁית

אֶת הַיְקוּם.

יְקוּמְךָ.

וְאוֹדֶה עַל טוּבְךָ כִּי זָכַרְתָּ אוֹתִי.

 

יהורם בן-מאיר (פיצ'י)

תְּפִלָּה רִאשׁוֹנָה

 עֲשֵׂנוּ – – –

אָנוּ שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ בָּשָׂר וָדָם

וְקוֹל וְרוּחַ וְדִבּוּר וְאָדָם

מִדְּבָרְךָ

 

אָנוּ שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ עוֹבְדִים אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁמַּעֲשֵׂי יָדֵינוּ אוֹבְדִים שֶׁכְּעָסֵינוּ מְרֻבִּים מִמַּעֲשֵׂינוּ

שֶׁעִצְּבוֹן יָדֵינוּ

סוֹחֲפִים רוֹחֲפִים עָלֵינוּ עֲנָנָה

 

עֲשֵׂנוּ – – –

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם דָּתֵנוּ שֶׁהֵם מִדָּתֵנוּ

בְּעֵמֶק הַבְּרָכָה מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם חַיֵּינוּ

עַל עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה

 

פֶּלֶא לֵדָתֵנוּ אֶל זֶה הָעוֹלָם

 

שָׁכְבֵנוּ עִם נִפְלָאת אֲהוּבוֹתֵינוּ בְּאַהֲבַת עוֹלָם

 

שָׁכְבֵנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִּפְלְאוּ מִמֶּנּוּ בַּאֲפֵלַת עֲדֵי עוֹלָם

 

 פנחס שדה

עוֹד מְעַט

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר.

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן נוֹהֵר.

ה', תֵּן נֵר.

כִּי אֲנִי עִוֵּר.

 

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹקֵד.

פֹּה וָשָׁם אֲנִי רוֹעֵד.

עוֹדִי, אַךְ לֹא רָחוֹק שֶׁאֶתְמוֹטֵט.

ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד.

 

שַׂמְתִּי לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה,

אַךְ מִי אֲנִי וַאֲנִי מָה

לַהֲבִינָהּ, לְנַחֲמָהּ.

וְעוֹד מְעַט וַאֲנִי רִמָּה.

 

 זלדה

בְּשָׁעָה מְהֻרְהֶרֶת זוֹ

 בְּשָׁעָה מְהֻרְהֶרֶת זוֹ

מְנֻתֶּקֶת מִכֹּל

הִתְעַנַּגְתִּי עַל יְפִי עֲלֵי הַגֶּפֶן –

רַק כַּאֲשֶׁר צֵל שֶׁל שָׁלוֹם

שָׁרוּי בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְקוֹלוֹת יְקִיצָה שֶׁל צִפֳּרִים

וְתִינוֹקוֹת מַקִּיפִים אוֹתִי,

וְלֹא בָגַדְתִּי

וְלֹא דִבַּרְתִּי דֹפִי,

וְאֵימָה חֲשֵׁכָה לֹא כִשְּׁפָה

אֶת חוּשַׁי –

קוֹלֶטֶת נַפְשִׁי רֶטֶט רָפֶה עַד מְאֹד

שֶׁעוֹבֵר בֶּעָלִים בְּפָגְשָׁם

אוֹר שֶׁל שַׁחֲרִית.

 

יָ-הּ טָמִיר וְנֶעְלָם

הַצִּילֵנִי מִשְּׁמוּעוֹת רָעוֹת

שֶׁהוֹדְפוֹת לָאֹפֶל

אֶת הַשֶּׁקֶט הַדַּק

שֶׁל לֵב מִסְתַּכֵּל מִן הַצַּד.

כִּי מַה בֵּיתִי וּמַה חַיַּי

בְּיוֹם שֶׁל אֲהָהּ

זֶה הַיּוֹם הַפְּרָאִי

שֶׁמַּשְׁלִיךְ לָאָרֶץ

בְּחֵמָה מְעַוֶּרֶת

אֶת עֶדְנַת הַגֶּפֶן

וְכָל הֲגִיגָי.

 

 תרצה אתר

גֶּשֶׁם הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים

 עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

 

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

 

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

 

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

 

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

 

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011