קטגוריה: גיליון כי תצא תשע"א – 735
לכה דודי לפגישת כלה / יעקב עציון (לפרשת כי תצא)
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" (דברים כ"ב); "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כ"ה)
מודל הרצף בחינוך היהודי / שמואל בן דוד
האם יכול להיות חינוך שיהווה תשתית מאחדת לכל יהודי ישראל ויעניק לחברה כולה את מתנת החיבור העמוק ליהדות? מסת-חזון על חינוך ממלכתי אמיתי, על רקע ניתוח החינוך הדתי
עדות מימי השבר / נילי בן ארי
מבצע מרגש של איסוף פריטים מימי השואה שנערך בקיבוץ טירת צבי הקים לתחייה סיפורים ודמויות מקהילות ישראל של אירופה הבוערת. מבין המכתבים והחפצים נשמע קולם של אלה שהיו ואינם עוד
פניו החדשות של משיח בן יוסף / אורי וייל
פניה המשתנות של החברה הישראלית, המתרחקת מהאתוס הציוני הקלאסי, עשוי להתגלות דווקא כחלק מתהליך הגאולה ברוח הרב קוק. על פני שור, פני אדם ופני נער
תם עידן האדמו"רות / שמעון בן שעיה
הירצחו של רבי אלעזר אבוחצירא בידי אחד מנאמניו מעלה תהיות קשות על התרבות הרוחנית של קהל החסידים ועל תופעת האדמו"רות בדורנו בכלל. הארות למחשבה
השינוי מתחיל בבית הספר / עינט קרמר
איכות הסביבה כעוד מקצוע במערכת החינוך, וגם מבצעים כאלו ואחרים של מחזור בקבוקים, אינם כלים נכונים להעמקת המודעות הסביבתית. יש צורך במסר כולל המחובר ליהדות ולציונות
סביב הנקודה: חינוך, יהדות וסביבה / אהרן אריאל לביא
ואם ייקחו לנו את המדרש על 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי', מה יישאר? העיקר. הקריאה לחברה שמבקשת לממש ערכים ולמצוא את א-להים
אלף סליחות בירושלים / הרצל ובלפור חקק
ימי הסליחות בשכונותיה הוותיקות של ירושלים, שבה גדלנו לפני למעלה מיובל שנים, הם מפגש עם עיר הקודש הישנה והטובה. סיור סליחות מודרך מלא ערגה וריחות אהובים
אפולוגטיקה כמו שצריך / ישראל לבקוביץ'
הרצון להגן על דברי חז"ל מביא לעתים פירות מתוקים ולעתים כאלה שהדעת לא יכולה לשאת. בין רמב"ן למהר"ל
אין 'מדינת כל אזרחיה' / שמואל טריגנו
דמוקרטיה קיצונית, הנעדרת מרכיב זהותי דומיננטי ונשענת רק על הזהות האנושית, מובילה בהכרח לטוטליטריות, או נעלמת מן המפה. הפוסט ציונות ירשה את הנגיף מן הבתר-דמוקרטיה האירופית, שהיא אנטישמית ביחסה ללאום היהודי
ה'אאוטסיידר' של השירה העברית / חנה שפירא
גבריאל פרייל, גדול המשוררים העברים באמריקה, נולד באסטוניה, גדל בניו-יורק וחי בה כל חייו בבדידות. את מותו מצא בירושלים שאותה ראה כמולדתו הרוחנית. מאה להולדתו
אנחנו לא אבותינו / יהושע גרינברג
הרהורים קיומיים על הרוחניות של הדור הבא של הציונות הדתית, זה שכבר יודע שהאידיאה אינה משקפת את המציאות ואפילו לא את המציאות הרצויה
לא יהיה לך בכיסך / יעקב הלוי פילבר
על פי רוב אין התורה אוסרת אלא את מעשה האיסור עצמו בלבד, ואילו את ההרחקה מן העבירה, את עשיית הסייג לתורה, השאירה התורה לחכמים – כמו שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה" (אבות פ"א מ"א). אמנם, גם עשיית הסייג נרמזה בתורה בכתוב: "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (מועד קטן ח א).
עם זאת, ישנם איסורים שבהם לא הסתפקה התורה במעשה האיסור עצמו אלא הרחיבה אותו והוסיפה לצידו גם הרחקה ממנו, כך באיסור עריות. התורה ציוותה: "לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח ו), ועל כך אמרו במדרש (שיהש"ר טז): "אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עון, הריני מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון. אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו".
ועל ההרחקה הזו כתב הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יא): "והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה (ההתקרבות לערווה) לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו התורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם סייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה".
עשיית סייג לא נאמרה בתורה רק במצוות שבין אדם למקום, ואנו מוצאים אותה גם במצוות שבין אדם לחברו. די להזכיר את הכתוב "מדבר שקר תרחק", שבו התורה לא אסרה רק את השקר עצמו, אלא ציוותה להתרחק מכל דבר הנראה כמו שקר. ועל הדרך הזו ציוותה התורה (ויקרא יט לה-ו): "לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם". ועד כמה הקפידה התורה על עיוות האמת, מדייק ה'משך חכמה' מהכתוב הקושר את עיוות המשקל בעשיית עוול במשפט, ולומד שהכוונה היא שאפילו אם פלוני גזל ממך ואתה יכול להשיב לעצמך את סכום הגזילה בדרכי מרמה, כמו שימוש במידה או משקל מזויפים, אסור לעשות זאת אפילו שהוא לפי המשפט, מפני שיש בו עוול.
והנה התורה לא אסרה רק את עשיית העוול בפועל, אלא הרחיבה את האיסור ואמרה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך". האיסור הוא עוד לפני מעשה העוול בפועל; המשהה אותם ועדיין לא השתמש בהם, בכל זאת עובר עבירה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' גניבה פ"ז ה"ג): "כל שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה בכיסך', ואפילו לעשות המדה עביט של מימי רגלים אסור – שאף על פי שאין זה לוקח ומוכר בה שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה".
והנה בשולי האיסור הזה מוסיפה התורה ואומרת: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך, כי תועבת ה' א-להיך כל עושה אלה, כל עושה עול". בתוספת הזו מודיעה לנו התורה שני דברים: האחד, שהבטחת היישוב היהודי בארץ ישראל מותנית בשמירה על יחסים הוגנים בין אדם לחברו, שלא נעשה עוול ושלא נעשוק איש את רעהו, שנהיה הגונים במשא ובמתן איש עם זולתו. והדבר השני, שלא נטעה לחשוב כאותה מחשבה שנאמרה כאשר אדם נתפס מצית בתי זימה ובאש שהעלה גרם למיתתן של ארבע נשים – היו שטענו שהאדם אינו דתי שהרי נתפס בשבת כשהוא נוהג במכונית ומבקש להצית אש, כאילו אם היה עושה זאת בימי חול היה אפשר לראותו כדתי… ועל כך באה התורה ומדגישה לנו כי לא רק מי שמחלל שבת או שאינו אוכל כשר או שאינו מניח תפילין וכדומה אינו דתי, אלא גם מי שמרמה את זולתו, ואפילו אם אינו עדיין מרמה בפועל, אלא יש בביתו אמצעים לעוות את המקח והממכר – גם הוא "תועבת ה' א-להיך", ואין להכלילו בכלל מאמיני ה'.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011
דורשים בגנות לשון הרע / זהבה (קלר) נויברגר (לפרשת כי תצא)
האדם חושף את שלמותו ומהותו באמצעות הדיבור, וממילא ברורה חשיבות היתר שיש להעניק לדיבורו הנכון. ממקורות רבים בספרות התלמודית והמדרשית עולה הרגישות המיוחדת שגילו חז"ל כלפי דיבורו של אדם; התחייבויותיו של האדם נקבעות כבר על סמך אמירתו (נדר, הבטחה וכו') ועל כן חייב כל אחד להתייחס בכבוד אל מוצא פיו שלו ושל כל אדם זולתו. במסגרת זו של היחס אל הדיבור נודע מקום מיוחד לאמירת לשון הרע.
אמירת לשון הרע איננה רק פגיעה בזולת; העושה כך אף נחשב – על פי כמה מן המקורות – ככופר בעיקר (ראה בבלי ערכין ט"ו ע"ב, ולהלן דב"ר כי תצא י"ד). יש מי שהוסיף את "לשון הרע" אל שלוש העבירות החמורות, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור", ואף ראוהו כשקול כנגד כולן (ירושלמי פאה פ"א ה"א).
לשון הרע נזכר בספר דברים שתי פעמים, אחת במפורש ואחת ברמז בלבד. ההזכרה הראשונה היא בפרשת 'מוציא שם רע' שבפרשתנו, כאשר גבר טוען טענת-שווא שהאישה שלקח אינה בתולה, והשנייה היא אזכור "אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כד ט).
עורך דברים רבה ראה חשיבות בעיסוק בנושא זה, בהיקף שאינו פרופורציוני להזכרת הנושא בספר המקראי. יש בדברים רבה לפרשת כי תצא לפחות אחד עשר (!) היגדים שונים בעניין לשון הרע, בסימנים ח' – י"ד במדרש.
להלן יובאו שני קטעים שניתן באמצעותם לעמוד על השקפת עולמו של בעל דברים רבה בנושא לשון הרע. הראשון, בסימן י"ב, הוא מקור ייחודי למדרשנו (ואולי נתחבר בידי עורכו) והוא בנוי בדגם המשל. מתוארת בו אמירת לשון הרע כפוגעת באומר אותה:
ד"א (זכור)
רבנן אמ' למה הדבר דומה
למלך שעלה מן המלחמה קילסה אותו מטרונא
(אמ) המלך תיקרי אימן של (סנקליטור) [פריניקטי]
לאחר ימים התחילה (לערב) [מערבת] אוננא של מלך
אמ המלך כך עשת תיטרד למטלון
כך בשעה שעשה הב"ה מלחמת הים [ו]אמרה מרים שירה
(ו)נקראת נביאה [ןמנין] שנא: "ותקח מרים הנביאה"
כיון שאמרה לשון הרע על אחיה
אמ' הב"ה תיטרד למטה [למטלון] שנא': "ותסג' מרים"
בחלק הראשון של הטקסט, במשל, קיימת הקבלה בין מעשה המטרונה – פעולה שנעשית באמצעות הפה והמילים, לבין שכרה שנקבע באמירה על ידי המלך – כינויה בפי כול בתואר רם מעלה. בדילוג זמן בין מערכה למערכה מתואר אירוע שני, המתרחש כאשר המטרונה פוגעת באופן כלשהו בסדר התקין של הדברים,[1] ולכן מצווה המלך להרחיקה. גם אם בשלב זה עובר המשל מן ההתרחשויות שבתחום המילולי אל התחום המעשי, הרי שבתיאור העונש עיקר עוצמתו של המלך מתבטאת בכוח דיבורו, כמי שהוא חורץ גורלות.
הדמות הנשית בסיפור התדרדרה מרום כבודה עד לעבודת פרך במכרות מתכת. ירידתה אינה נבלמת במקום שבו נפתח הסיפור, אלא רק במעמקים, הן מבחינה פיזית-ריאלית והן מבחינה מעמדית חברתית. המשל הקצר הזה הוא סיפור של הזדמנות שהוחמצה.
גם בנמשל, שהוא סיפור המעצב את הדמות הנשית על פי דמותה של מרים, אחות משה, נמצא תבנית דומה. האירוע הראשון גורם למרים לפצוח בשירה, ועל כך היא זוכה לתואר הרם "נביאה". אבל, כמו במשל, היא לא נותרת זמן רב בעמדה זו. באירוע השני, שהוא אמנם רחוק בזמן ובמקום, אך הדרשן הצמידו לאירוע הקודם – אומרת מרים לשון הרע על אחיה, ולכן "ותסגר מרים" – היא מורחקת לבידוד מחוץ למחנה, בידוד שאינו מאפשר לה לממש את כוחה הלשוני. גם הפעלים בנמשל מדגישים את כוח הדיבור ומעצבים את המעלות והחסרונות שבו ("אמרה שירה – נקראת נביאה // אמרה לשון הרע – תסגר מרים"). היכולת להתבטא באופן שירי, באופן הפיוטי, גורמת לשיא הגשמת כוח הדיבור, ואילו שימוש פסול בלשון גורם לבדידות – מניעה מוחלטת של כוח הדיבור.
"לשון הרע" אמנם נאמר מפי מרים על אחיה, אך למעשה אין המשל מתמודד עם השפעת הדברים על משה ואינו בוחן את תגובותיו כלל, אלא מציג את הלשון הרע בפגיעתו כנגד הסדר הא-לוהי. אם כך, התערבות הקב"ה אינה באה כדי לסייע למשה אובד העצות והענו, אלא משום הפגיעה בסדרי עולם. לכן עונשה של מרים אינו מצטמצם בירידה בדרגה, אלא באיבוד הכוחות שאיפשרו לה נבואה ובניתוק חברתי הגורם לבדידות, מצב שבו אין לכוח הדיבור כל השפעה.
להלן קטע נוסף העוסק בלשון הרע (בסי' ט):
ז'ש'ה
תשב באחיך תדבר בבן (אמך) [אחיך] תתן דופי
אמ' ר' (יוח') [יוחנן]
אם הרגלת לשונך לדבר באחיך (שאינו בן אומתך
סוף בבן אומתך תתן דופי) [שמאביך…]
הפסוק מתהילים (שהוא הפסוק הרחוק של הפתיחה) לקוח מדברי תוכחה לרשע: "תשב באחיך תדבר / בבן אמך תתן דפי", והוא בנוי על דרך התקבולת הנרדפת. גם דרשתו של ר' יוחנן בנויה משני חלקים: "אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך / סוף בבן אומתך תתן דפי". הוספת מילת התנאי "אם" ומילת התוצאה "סוף" הופכת את התקבולת למשפט תוצאה, שחלקו השני נובע מן הראשון, הידרדרות אחר הידרדרות. לכך יש להוסיף את משחק המילים שיוצר הדרשן על המושא השני, כש"בן אמך" נדרש כ"בן אומתך" (=בן עמך, יהודי), ואילו "אחיך" מתרחב לכלול את כלל בני האדם. דרשה נועזת זו קובעת כי אמירת דברי דופי כלפי מי שאינו יהודי תביא בסופו של דבר לדיבור כנגד "בן אומתך", היהודי. ושוב הדברים עוסקים בעיקר באומר לשון הרע ובמה שקורה לו ולא בגורלו של מושא האמירה והנפגע ממנה.
כל האמירות בנושא זה שבחר העורך לשבץ בחיבורו באות ללמד על היקף פגיעתו של לשון הרע הפוגע בשלושה – "האומרו, והמקבלו ושנאמר עליו" (דברים רבה שופטים י). הראשון ברשימה הוא האומר, שהנזק שנגרם לו כלל אינו מובן מאליו, ובעיקר בו עוסק בעל דב"ר, כחלק מהשקפת עולמו על מהות האדם ותפקידו בבניית החברה המוסרית. מעניין לציין שגישה זו, המתרכזת בהשפעת המעשה השלילי על העושה אותו, מתאימה לגישתו של בעל דברים רבה בעניין הצדקה: אף בעניין זה מתמקד המסר במה שמעניקה הצדקה לזה הזוכה לתת אותה, ולא בהשפעתה הברוכה על תיקון העולם.
[1] הביטוי "לערב אוננא" לא מופיע פעם נוספת בספרות חז"ל. ליברמן (דר"ל, עמ' 107) משער שיש כאן "מליצה מיוחדת" – "התחילה שלא להתנהג כשורה". יסטרוב (בערך אונא, עמ' 28) מפרש את הצירוף: "מכניסה אי סדר במקום הלינה של המלך". יהא אשר יהא, ברור שבמעשה שלילי מדובר, וזה גורר אחריו עונש.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011
אריכות ימי הציפור / יוסף כ"ץ (לפרשת כי תצא)
שילוח הקן הוא מצווה המסייעת לטיפוח דורות חדשים ובריאים יותר של ציפורים. עיון ביולוגי-חקלאי
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.