קטגוריה: גיליון חיי שרה תשע"ו – 952

בשפה אחרת – 952 | זאב שביידל

סקירת כתבי עת מהעולם – סקירת אוקטובר 2015 המשך הרשומה

יהודי פולמוסי | ליאון ויזלטיר

בעוד בעולם של היום חוסר הסכמה מהווה סימן לכישלון אינטלקטואלי, במסורת היהודית דווקא המחלוקת היא ביטוי לאמת. על לכידות ופלורליזם בקהילת הפולמוס המתמיד  המשך הרשומה

בזכות המחויבות המוחלטת | דוד ביגמן

ההלכה אינה "בופה" שמתוכו יכול אדם לבחור את המצוות שנראות לו. המחויבות למכלול היא המכוננת את הקשר עם הקב"ה, וביכולתה לחלץ את האדם הפוסט–מודרני מהבנליות האופפת אותו  המשך הרשומה

קץ הרפובליקה החילונית | יואב שורק

שקיעתו של הקיום היהודי בצרפת כרוכה בגוויעת אידיאל המדינה החילונית, ששרד שתי מלחמות עולם. מסת–מסע בעקבות הצרפתיות היהודית על רקע נופי האלפים המשך הרשומה

תגובות לגליונות קודמים – 952

בתגובה ל"דמוקרטים  מטעם עצמם", מאת יצחק גייגר, גיליון פרשת לך לך

הפוסל במומו פוסל

במאמרו טוען ד"ר יצחק גייגר כי המחקר "דתיים? לאומיים!" שנעשה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה לוקה בפגמים מתודולוגיים וכי הוא מבוסס על הנחות שגויות. הנחותיו של גייגר מעידות על אי הבנת הנקרא ולוקות בעיוורון כלפי המציאות.

מעבר לחיכוך הידיים מהממצא כי המחנה הדתי–לאומי כפול מגודלו לפי המדידות הקונבנציונליות, גייגר פותח בטענה שהצבנו רק חלופה אחת מגבילה להגדרת הדתיות בישראל. טענה זו שגויה מן היסוד.

כדי לאפשר רבגוניות הלכנו במחקר צעד מעבר ללמ"ס והצגנו למרואיינים שבע אפשרויות של זהות דתית: חרדי, תורני, דתי לאומי, דתי ליברלי/מודרני, מסורתי דתי, מסורתי לא דתי וחילוני. בנוסף, שאלנו על מידת ההשתייכות למחנה ואפשרנו לדווח על ארבע דרגות של השתייכות. הצלבה של שתי השאלות יצרה 28 (!) קומבינציות שהמרואיינים שויכו אליהן על פי תשובותיהם, ולא אחת, אך גייגר בשלו.

ובאשר לדמוקרטיה: במחקר נתנו למרואיינים להגדיר בעצמם מהי דמוקרטיה, וזו הראיה הטובה ביותר לכך שלא כפינו עליהם דבר "מלמעלה". אדרבה, רצינו בכנות להבין כיצד הציבור הדתי לאומי מבין את המושג. הקיבוץ לקטגוריות הוא הכרחי שהרי מדובר במאות תשובות. באשר לתפיסות השוללות דמוקרטיה, מספרן היה מועט אך הן היו מובהקות. דווקא כדי שלא להכפיש את הציבור הדתי–לאומי הדגשנו את הדמיון בינו לשאר הציבור היהודי בישראל, אך משום מה גייגר זוקף גם זאת לחובתנו באומרו שאנחנו מציגים דגם ספציפי של הדמוקרטיה ולפי אמת מידה מוטה זו בוחנים את עמדות המחנה ודנים אותו לכף חובה.

וחשוב מכול, גייגר אינו מבין שדמוקרטיה אינה עוגה של שבת שאפשר לפרוס ממנה פרוסות דקות או עבות. כפי שיוכלו ללמדו למשל אנשי חוג "מעגלי צדק", הדמוקרטיה באשר היא כוללת דאגה למינימום של קיום בכבוד. כאשר ענו המרואיינים הדתיים–לאומיים שבישראל לא נשמר דיו העיקרון של קיום בכבוד הם לא שללו את העיקרון כעיקרון דמוקרטי; להיפך, הם הביעו מורת רוח על שאינו נשמר כראוי בישראל. מכאן שהם על פי גייגר סוציאל דמוקרטים לעילא ולעילא! ובאשר להבחנה המוטעית מיסודה שהוא מציג בין הגישה הליברלית לגישה הרפובליקנית לדמוקרטיה, את השיעור בנושא זה החסיר כנראה ד"ר גייגר כשלמד מבוא לרעיון מדיני. יתכבד ויקרא את כתבי תומס ג'פרסון למשל, ושם ייווכח שגם אבות הדמוקרטיה הרפובליקנית, שהיו אנשים יראי אל, סבורים שבדמוקרטיה יש ויש מערכת ערכים עליונה והציות לחוק גם אם לא מסכימים לו הוא אחד מאבני היסוד שלה.

למען האמת, התגובה למאמרו של גייגר הייתה צריכה להגיע הישר מתוך הציבור הדתי–לאומי. זאת מכיוון שבניתוחו את ממצאי המחקר שפורסם כבר לפני כשנה גייגר למעשה "מפליל" את הציבור שעל שמו הטוב יצא להגן. "כתב ההגנה" כביכול מעיד לא רק שאין גייגר מצוי במחקר עמדות אמפירי ובעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, אלא שאינו מעריך – אולי מתוך אי מודעות – את מאבקיהם של הרבה מאוד אנשים וארגונים בציבור הדתי–לאומי העושים לילות כימים בטיוב החברה הישראלית לכל שכבותיה, בהקניית ערכי שוויון וסובלנות, חמלה והכלה. לעומתם, מציג גייגר גישה בדלנית, צרה ורדודה, שלא לומר כזו הפוסלת מלכתחילה את כשירותו של מי שלכאורה אינו שייך למחנה להבין את הציבור הגדול הזה (טיעון מופרך מעיקרו שכן מחצית מצוות המחקר היו דתיים לאומיים למהדרין). על שכאלה כבר ביכה הנביא באומרו: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר".

תמר הרמן

פרופ' תמר הרמן היא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה

—–

הערכה ומחלוקת

יצחק גייגר משיב:

אין בביקורתה החריפה של פרופ' תמר הרמן כדי להפחית בכהוא זה את ההערכה העמוקה שאני רוחש לפועלו האקדמי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כולל המחקר על החברה הדתית–לאומית שהיא עמדה בראשו, על אף סגנון תגובתה הגולש לעתים לגופו של אדם ולא לגופם של דברים.

במאמרי הצבעתי על מספר פגמים מתודולוגיים והנחות שגויות המצויים, לדעתי, במחקר זה. קוצר היריעה אינו מאפשר להשיב על כל התגובות. לכן מוזמן הציבור לעיין במחקר עצמו, בהערותיי ובתגובתה של הרמן, ולגבש עמדה משלו.

העובדה שרבים בצוות המחקר של פרופ' הרמן הם בני החברה הציונית–דתית, וחלקם אף מוכרים לי אישית, עדיין אינה ערובה לניסוח מיטבי של שאלות הסקר ולניתוח שאינו שנוי במחלוקת של הממצאים. בכל אופן, בניגוד למה שייחסה לי הרמן, בשום מקום במאמר לא הועלתה הטענה שהליקויים בניסוח השאלות ובפענוח הממצאים מקורם בחוקרים שאינם שייכים לציונות הדתית וממילא לא פסלתי, כעולה מדבריה, את כשירותו של מי שאינו שייך לציונות הדתית לחקור אותה.

אכן, כלשונה של פרופ' הרמן, "דמוקרטיה אינה עוגה של שבת שאפשר לפרוס ממנה פרוסות דקות או עבות". אך אפשר להתווכח בשאלה מה חייבת עוגה זו לכלול, מה הם המרכיבים ההכרחיים במשטר דמוקרטי. כך, למשל, מובן שקיום בכבוד מסייע לאדם לממש את זכויותיו כאדם וכאזרח, אך מכאן ועד הגדרת הזכות לכבוד כעיקרון דמוקרטי המרחק רב. אפשר לתמוך בחובת המדינה לדאוג לקיום בכבוד גם משיקול אנושי ודתי של חסד, חמלה או ציווי הא–ל מבלי להזדקק לנימוק הדמוקרטי. מסתבר שזה הרקע לתמיכה של נציגי הציבור החרדי בכנסת בחקיקה המיטיבה עם השכבות החלשות, ולדעתי זה בדרך כלל הרקע מצד חלק מבני החברה הציונית–דתית שהשיבו לסקר לתמיכה בהיגד שהקיום בכבוד לא נשמר כראוי בישראל.

הציות לחוק חיוני בכל מדינה באשר היא ואין לזלזל בבעייתיות של הפרת חוק מטעמים אידיאולוגיים. אך קשה להתעלם מהגות המצדיקה אי–ציות מטעמי מוסר במקרים קיצוניים גם במדינה דמוקרטית (כמו פקודה בלתי–חוקית בעליל), הגות שהקורא העברי יכול להיחשף אליה בין היתר בקובץ "אי–ציות ודמוקרטיה" בעריכת יהושע ויינשטיין (תשנ"ט).

התפיסה הדמוקרטית של המכון הישראלי לדמוקרטיה היא תפיסה לגיטימית וראויה להערכה גם אם חולקים עליה. לצערי, לא כך נהגה פרופ' הרמן עם עמדתי וחבל.

——-

בתגובה ל"תשובת העולים אל היורדים" מאת יהודה עציון, גיליון פרשת וירא

אל עבר התהום

שוחרי המקדש וההר ובהם יהודה עציון מבקשים לייצר מתח דתי ופוליטי גבוה ומסוכן סביב הר הבית. עציון מגדיר את עצמו כאוונגרד המוביל את העם אל מלכות ישראל שבמרכזה בית מקדש על הר הבית. עציון וחבריו עסוקים בימים אלו בפרויקט ענק של תכנון ערים שמטרתו מימוש החלום של הקמת המקדש והשבת מלכות ישראל. כדאי לשים לב, המקדש לא יכול להיבנות על ידי חברה דמוקרטית. רק שלטון מלוכני יוכל לבנות את המקדש. כך שחזונו כולל גם את ביטול הדמוקרטיה הישראלית הבזויה בעיניו כל כך.

בסוף המאמר מאזכר עציון כבדרך אגב את פעולות המחתרת שלהן היה שותף בשנות השמונים. פעולות אלימות אלו נבעו מאותו מתח דתי מסוכן. אני מניח שבימים אלו ממש מסתובבים צעירים מתוסכלים, בני דמותו של עציון הצעיר, וקוראים את מאמרו של עציון המבוגר באכזבה גדולה. זקנותו מביישת את בחרותו, הם אומרים. היכן העוז והאומץ? מדוע לא נביא את הגאולה במו ידינו, כפי שניסו לעשות עציון וחבריו לפני שלושים שנה?

העיסוק האינטנסיבי בעלייה להר ותפילה בו, בבניית כלי המקדש ובגדי הכהונה, בטקס המשחזר את הקרבת קרבן פסח, הפעילות החינוכית הענפה המלווה את כל אלו והתמיכה הפוליטית חסרת התקדים של חברי כנסת ושרים עלולים להביא צעירים נמהרים מלאי "עזות דקדושה" לביצוע מעשים חמורים על ההר כדי לאלץ את הקב"ה להחיש את הגאולה. כנגד כל המהלכים המסוכנים הללו אנו יוצאים ומשמיעים את עמדתנו.

טענה שחוזרת במאמר ובתגובות שקיבלנו היא שהאלימות והטרור באים מהצד המוסלמי. גם אנחנו כתבנו כך בפירוש: "ההסתה הרצחנית של פלגים קיצוניים מאויבינו הובילה לטרור אכזרי נגדנו". אך אנחנו כותבים לבני עמנו, מתוך האחריות שלנו, של העם הריבוני בארץ הזו ובהר הזה. האם כאשר האויב מתנהג באכזריות אין מקום לביקורת עצמית? כתבנו בפירוש: "למרות הסתה זו עלינו לחזור ולומר כעמדה עקרונית בקול ברור: ערעור הסטטוס קוו בהר הבית יביא לשפיכות דמים…".

לו כתבנו זאת לפני חודשיים האם מישהו היה מקשיב לנו? זו אינה עמדה חדשה, זו עמדתנו העקרונית שאינה תלויה בהתנהגותם של המוסלמים על ההר ומחוצה לו. באלימות המוסלמית צריכה המדינה לטפל בכלים שיש לה. אנו כאנשי חינוך וציבור פועלים בחברה היהודית בישראל. עציון לא דייק בקריאתו את דברינו, איננו מתנגדים לעלייה של יהודים להר–הבית. אנו פונים למנהיגים "הקוראים לעלייה ותפילה של יהודים בהר הבית בעת הזאת". גם בעת הזאת, אין למנוע מיהודים לעלות להר.

אחריותם של מנהיגים רוחניים ואנשי חינוך וציבור היא כבדה. כאשר הם מלהיטים את הרוחות אל יתפלאו אם תלמידיהם יבקשו לצעוד את הצעד הנוסף אל עבר התהום. "חכמים הזהרו בדבריכם … וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל" (אבות, א, יא). לאחר רצח רבין לימד הרב אהרן ליכטנשטיין את הסיפור הנורא במסכת יומא: "תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו…." (יומא כג). ועל כך הוא אמר: "אותה תקיעת סכין בלב אינה סתם פרי טעותו של צמח בר. היא לא נולדה למרות החינוך שקיבל אותו פרח כהונה, אלא במידה מסוימת בגללו … מתוך התלהבות, מתוך להט, מתוך דבקות בעבודה ומתוך רצון להיות הראשון, מתוך כך הגיע לכך".

המחתרת היהודית, רצח רבין ואלימות "תג מחיר" מחייבים אותנו לשוב ולהזכיר לעצמנו כמה קל לאנשים המסורים לאידיאולוגיה או לתפיסה דתית לאבד את קנה המידה המוסרי. אנו עומדים מול טרור מוסלמי רצחני שנובע ממקורות דתיים מעוותים. זה מה שקורה כשדת (או אידיאולוגיה) הופכת ממקור השראה לתיקון עולם לזו המביאה לחורבן והרס.

עציון כתב: "אכן צודקים הכותבים שלא מתוך שפך דם ומלחמות ייבנה המקדש". אם על משפט זה נסכים כולנו, יש שכר לפעולתנו ותקווה לאחריתנו.

אריאל פיקאר

ד"ר אריאל פיקאר הוא מיוזמי העצומה "לא ייבנה מקדש מתוך שפיכות דמים"

טיפקס בסידור

יהודה עציון משיב:

אריאל פיקאר שימש כרב עד שנמאס לו והחליט להיות רק דוקטור, מוביל תוכניות חינוכיות המתיכות יהדות, אסלאם ונצרות לבליל של שלום מדומיין. עולי ההר מפריעים לו. הוא בוש ונכלם כשאומרים לו חניכיו המוסלמים: "אבל בני עמך רוצים לבנות בית מקדש במקום אל אקצה!". את העצומה הוא חיבר גם כדי שיוכל להשיב להם: "ראו, אני עושה כיכולתי כנגד המטורפים הללו"…

מקוצר המצע אפנה אליו רק שאלה אחת: תגיד, אתה עדיין מתפלל? מתפלל ברצינות? בברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון (נוסח ארץ ישראל) כתוב: "האר פניך על מקדשך השָמֵם". תפילה זו התפלל דניאל (ט' י"ז) בגלות בבל. אם "תודֶה" בפני חבריך המוסלמים שאתה עדיין מבקש זאת מאלוהיך – כאן ועכשיו, מול הר הבית – האם לא יוקיעוך שגם אתה כאחד מהם, וגם בארותיך מורעלות?

את מה שתשיב, אם יהיה לך אומץ, כבר השיב רבי יהודה הלוי: "ואין דיבורֵנו: … 'המחזיר שכינתו לציון' אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנֹאמר בזה" (הכּוזָרי ב' כ"ד). כאדם כֵּן והגון בפני אלוהים ואדם, לך עוד צעד קדימה, קח טיפקס ומחק זאת מסידור התפילה. גם בזאת כבר קדמוך אחרים, ותוכל לבדוק מה עלה בסופם.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

שירים: לאה קליבנוף, יורם ניסינוביץ'

המשך הרשומה

בניין הדתות המייחדות | ראובן הכהן אוריה

בחלומי ניצבים על הר הבית שלושה בתי תפילה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, כעדות לכל באי עולם שמאמיני האל האחד יכולים לחיות זה לצד זה. חזון ומעשה המשך הרשומה

בחרן התנהג כחרני | ארי גייגר

מדוע השתמש העבד בניחוש כדי למצוא כלה ליצחק ומה פשר האריכות בחזרה על שאירע לו? על הפרקטיקות המאגיות שעומדות ברקע הפרשה  המשך הרשומה

מתנחלת בכיכר | בכל סרלואי

הנסיעה מביתי בבנימין לעצרת לזכר רבין בכיכר הייתה קשה, אבל המעבר שהתרחש לאחרונה מעצרת שבטית לעצרת של שיח ישראלי רחב אפשר גם לי להיות שותפה לבכי ולחלום המשך הרשומה

אחוזת עולם | הרב חיים דרוקמן

האריכות בסיפור קניית שדה המכפלה על ידי אברהם נועדה לבטל מראש את טענת "ליסטים אתם" מצד הגויים. הבעיה מתחילה כשעם ישראל מתחיל להאמין להם המשך הרשומה

צוואה מעמק הבכא | שלום רוזנברג

האקטיביות הנשית היא הייצוג לפעולה האנושית המביאה ברכה לעולם. בעקבות הספדו של הרבי מפיאסצ'נה לאשתו המשך הרשומה

וייוותר לבדו | חיותה דויטש

אין שמחה גדולה יותר למי שסבר שנותר לבדו בעולם מאשר לגלות שורדים אחרים. אבל אז הכול מתחיל מהתחלה – המאבק על משאבים מכל הסוגים  המשך הרשומה

שנת ההתחלות מחדש | חבצלת פרבר

שנת 1945, שנת סיום המלחמה, הייתה מיוחדת גם בשל הניסיון לאתחל שוב את העולם. סיפורה ההיסטורי של שנה זו שוטף ומרתק בספר חדש  המשך הרשומה

הילד השמימי | חגית חוף

אם מנסה לגונן על בנה הקטן בעולם קשוח והוא שומר עליה בדרכו. התקווה, מול הסיוט והייאוש, מתקיימת בילד המצוי בנפשו של כל אחד. רומן ראשון למשוררת  המשך הרשומה

בראשית היה המרד בציות | נחום אבניאל

אריך פרום כתב מסות נגד העריצות ומרוץ החימוש וההתעשרות ובעד התבונה ורוח ההומניזם. הפתרון הסוציאליסטי שלו הוא אוטופיה קלישאתית, שלא במפתיע תורגמה כעת לעברית  המשך הרשומה